פיברומיאלגיה ודרכי הטיפול בה

פיברומיאלגיה, או בשמה העברי "דאבת השרירים", היא תסמונת המתאפיינת באוסף סימנים ותסמינים הכוללים כאבים כרוניים במפרקים ובשרירים, תשישות קשה והפרעות שינה. מדובר בהפרעה באופן העיבוד וההולכה של כאב במערכת העצבים המרכזית.

הקריטריונים לאבחנה כוללים כאב מפושט בכל חלקי הגוף הנמשך למעלה משלושה חודשים ורגישות יתר בלפחות 11 נקודות מתוך 18 נקודות לחיצה הממוקמות באזורי הגוף השונים (צוואר, שכמות, ירכיים, אגן ועוד). עם זאת, יש לציין כי חולי הפיברומיאלגיה רגישים גם בשאר אזורי הגוף, ומאידך גיסא יש חולים אשר רגישים בפחות נקודות ובכל זאת סובלים מסימפטומים האופייניים לפיברומיאלגיה.

ההבדל המהותי בין פיברומיאלגיה לכאבים נוירופתיים הוא מקור הכאב. בפיברומיאלגיה מקור הכאב הוא במערכת העצבים המרכזית, בעוד שכאב נוירופתי, מקורו במערכת העצבים ההיקפית.

פיברומיאלגיה היא בעיה שכיחה ועשויה לפגוע בכ-2% עד 4% מכלל האוכלוסייה. המחלה שכיחה יותר בקרב נשים. רוב החולים בני 50-25, אולם התסמונת קיימת גם אצל ילדים וקשישים. מחקרים שונים שבוצעו בשנים האחרונות מראים כי הסיכוי של בני משפחה מדרגה ראשונה של אדם הלוקה בתסמונת לחלות גבוה יחסית. ההנחה היא כי קיים רקע גנטי חזק של פיברומיאלגיה בין בני משפחה, אם כי רק שילוב של מספר גנים יכול להביא להתפרצות פיברומיאלגיה. כמו כן נראה כי קיימים יחסי גומלין בין הרקע הגנטי לבין גירויים סביבתיים שונים, כמו חבלות, זיהומים ויראליים, שינויים הורמונאליים ולחץ נפשי, התורמים להתפרצות המחלה.

גורמים רבים, ביחד או בנפרד, יכולים להביא להתפרצות פיברומיאלגיה כמו טראומה גופנית, טראומה נפשית, מחלות זיהומיות (בעיקר ארוכות וקשות), מחלת וירליות ושינויים הורמונאליים (מנופאוזה למשל).

האבחון של פיברומיאלגיה מתבסס על דיווחו של החולה בנוגע לכאב המערב הן את עמוד השדרה והן את הגפיים העליונות והתחתונות. הרופא הבודק מתרשם גם מרגישות היתר על פני נקודות הלחיצה האופייניות (על ידי לחיצה מדודה על נקודות אלו). כמו כן יש לשלול בבדיקת החולה את קיומם של מצבים אחרים העשויים לגרום לכאב כרוני כמו דלקת מפרקים. בדיקות עזר, כמו צילומים ובדיקות מעבדה, משמשות לשלילת גורמים אחרים העשויים לגרום לכאב, אך לא קיימת כיום בדיקה מעבדתית או הדמייתית ספציפית לאבחון של פיברומיאלגיה.

פיברומיאלגיה יכולה להיות מאובחנת על ידי כל רופא הבקי במחלה, בין אם מדובר ברופא משפחה, אורטופד, נוירולוג או ראומטולוג. עם זאת, פיברומיאלגיה נחשבת מחלה ראומטולוגית ומטופלת לרוב על ידי ראומטולוגים.

פיברומיאלגיה נחשבת מחלה כרונית, אך איננה מחלה פרוגרסיבית: אין מהלך של התדרדרות במחלה זו, וחשוב לזכור שהמחלה אינה מובילה לניוון שרירים, לשיתוק, לעיוות מפרקים או לריתוק לכסא גלגלים.

הטיפול בפיברומיאלגיה מתחלק לטיפול תרופתי ולטיפול שאינו תרופתי. מומלץ מאוד לחולי פיברומיאלגיה לעסוק בפעילות גופנית אירובית הדרגתית, טיפול באמצעות הידרותרפיה (טיפול במים), רחצה בחמי מרפא וטיפול קוגניטיבי - התנהגותי לשיפור ההתמודדות עם הירידה במצב הרוח והירידה הכללית בתפקוד היומיומי. מההיבט התרופתי, קיימות כיום מספר תרופות לטיפול בפיברומיאלגיה, אם כי רק לתרופת הסימבאלתה התוויה רשמית לטיפול בתסמונת. תרופות אלו הן האמיטריפטילין, המשפרת את איכות השינה ומפחיתה כאב, הליריקה שהיא נגזרת של תרופות נוגדות אפילפסיה ותרופות מקבוצת ה-SSRI (מעכבי ספיגת סרטונין), כמו פרוזק. יש להדגיש שתרופות אלו אינן יעילות רק אצל חולים הסובלים מדיכאון.

מחקרים אחרונים מראים כי בתסמונת הפיברומיאלגיה קיים חוסר בסרוטונין (5-HT) ונוראפינפרין (NE) במערכת העצבים המרכזית. לכן בשנים האחרונות קיים שימוש הולך וגובר בתרופות השייכות לקבוצת ה-SNRI, שהן בעלות פעילות כפולה, חזקה, מהירה ומאוזנת על שני המתווכים העצביים, NE ו-5-HT, ולכן מביאות לעלייה ברמתם במערכת העצבים המרכזית. סימבאלתה ואיקסל הן שתי התרופות השייכות לקבוצת תרופות זו.

פיברומיאלגיה קיימת במקומות רבים בארץ ובעולם ואינה מוגבלת לאוכלוסייה או לעדה מסוימת. מחקר שבוצע באזורי עוטף עזה בשנת 2008 הראה עלייה בשכיחות של סימפטומים דומים לפיברומיאלגיה, לרבות כאב מפושט, חרדה ודיכאון, אצל אנשים הנחשפים למתח וללחץ ממושכים. ככל שרמת המודעות לתסמונת הפיברומיאלגיה עולה, כך נחסכים מהחולים עיכובים באבחון ובטיפול, ביצוע בדיקות מיותרות ובלתי נעימות וכן הפגנת חוסר אמון וזלזול מצד הסובבים אותם ומצד הממסד הרפואי.

ד"ר יעקב אבלין הוא מנהל המרפאה לפיברומיאלגיה במסגרת המכון הראומטולוגי בבית החולים איכילוב בתל אביב.

בואו לדבר על זה בפורומים הבאים:

פורום פיברומיאלגיה
פורום ראומטולוגיה