אוסטיאופורוזיס: מיתוסים ומציאות

אוסטיאופורוזיס הינה מחלה מוכרת ומדוברת ברחבי העולם - אך למרות זאת, המודעות למחלה עדיין לוקה בחסר, הן בקרב הקהילה הרפואית והן בקרב הציבור הרחב. המחלה מאופיינת ב"דלדול" של העצם; כלומר: פגיעה בכמות המינרלים שלה ובסידור הפנימי של קוריות העצם, מה שעלול לגרום לירידה בחוזק העצם ועלייה בסיכון לשברים.

שכיחות המחלה בעולם המערבי גבוהה: אוסטיאופורוזיס פוגעת באישה אחת מתוך שתיים ובגבר אחד מתוך חמישה. המחלה נמנית על המחלות השקטות - מחלות שקשה לאתר, ללא מודעות אליהן - וזאת למרות שהן עלולות לסכן חיים. ההתמודדות עם שברים אוסטאופורוטיים מלווה בשיקום ארוך, ירידה בתפקוד הפיזי (לעתים לזמן ממושך), עליה בסיכון לשברים חוזרים ואף תמותת יתר.

קיימים מיתוסים (משמע: תפיסות שגויות) שהשתרשו בציבור, לגבי מחלת האוסטיאופורוזיס והטיפול בה. מיתוסים אלה עלולים לגרום לאבחון מועט ואף להוביל למענה טיפולי לא נאות למחלה. במאמר זה, נסקור חמישה מיתוסים על אוסטיאופורוזיס - ונתייחס אליהם.

מיתוס ראשון: אוסטיאופורוזיס - מחלה של נשים בלבד. לא נכון.

זוהי הנחה מוטעית מיסודה, העלולה לגרום לעיכוב באבחנה ובטיפול של אוסטיאופורוזיס בקרב גברים. הסיכון ללקות באוסטיאופורוזיס אמנם נמוך בגברים, יחסית לנשים (בשיעור כ-50%); ובכל זאת: גברים חולים באוסטיאופורוזיס - וגם חווים שברים על רקע זה. גורמי הסיכון לאוסטיאופורוזיס דומים אצל גברים ונשים (כגון: סיפור משפחתי, גיל ומשקל גוף נמוך).
בנוסף, אחד הגורמים המרכזיים לאוסטיאופורוזיס הוא טיפול בסטרואידים ושינויים הורמונליים. לכן, גברים החולים במחלת ריאות כרונית ומטופלים בסטרואידים או גברים החולים בסרטן הערמונית ומטופלים באנטי טסטוסטרון, נמצאים בסיכון מוגבר לחלות באוסטיאופורוזיס.

מיתוס שני: אוסטיאופורוזיס היא מחלה של נשים מבוגרות. נכון באופן חלקי.

ראשית, כפי שציינו: גם גברים עשויים לחלות באוסטיאופורוזיס. שנית, ככל שאדם מבוגר יותר, הוא נמצא בסיכון גבוה יותר ללקות במחלה - ולכן הנחה זו נכונה בחלקה. אוסטיאופורוזיס היא תופעה של הזדקנות השלד. ההורמון אסטרוגן הוא גורם מרכזי המשפיע על חוזק העצם של בני אדם בתהליך הגדילה - וגם בשלבים מאוחרים יותר בהזדקנות.

לכן, קרוב לוודאי שאדם שיחיה עד גיל 90 יחלה באוסטיאופורוזיס. עם זאת, גם אנשים בני 50 עלולים לחלות באוסטיאופורוזיס. יתרה מזאת: אנשים הסובלים מאנורקסיה, יתר פעילות בלוטת התריס או יתר פעילות יותרת התריס - עלולים לסבול מאוסטיאופורוזיס גם בגיל מוקדם. מחלות כמו אסטמה (שהטיפול בהן כרוך בנטילת סטרואידים, המביאים להתדלדלות העצם), עלולות גם הן להוביל להתפתחות אוסטיאופורוזיס בגיל מוקדם. לסיכום נקודה זו: אוסטיאופורוזיס היא מחלה השכיחה יותר בגיל מבוגר, אך במקרים רבים (לעתים עקב מחלות נלוות), אוסטיאופורוזיס יכולה להופיע גם בגיל צעיר.

מיתוס שלישי: יש לבצע בדיקת צפיפות עצם, רק לאחר שברים בעצמות. לא נכון.

המטרה העיקרית בטיפול באוסטיאופורוזיס - היא מניעת השברים ואיתור המטופלים לפני שמופיע השבר הראשון. מבחינת דרגת הסיכון לשברים - ניתן לעשות חלוקה בין מטופלים שנמצאים לפני השבר, לבין מטופלים שנמצאים אחריו. השבר הראשון מעלה באופן משמעותי את הסיכון להיווצרות שברים נוספים.

מסיבה זו, אם נאתר את המחלה לפני היווצרות השבר, נוכל להתמקד בטיפול מניעתי - ולמנוע הופעת שברים. ישנן שתי דרכים לאבחן אוסטיאופורוזיס. הדרך הראשונה: בדיקה לצפיפות העצם, לה יש הגדרות בינלאומיות בעלות ערך סטטיסטי המצביעות על אוסטאופורוזיס.

הדרך השנייה (והפחות נעימה!) לאבחון המחלה, הינה שבר המוגדר כשבר אוסטיאופורוטי. במקרים של שבר אוסטיאופורוטי, החולה נחשב כחולה באוסטיאופורוזיס, גם אם בדיקת צפיפות העצם אינה מעידה על קיומה של המחלה. דוגמה לשברים אוסטיאופורוטיים אופייניים הם שבר בצוואר הירך, שבר בחוליות עמוד השדרה ושבר בשורש כף היד, השכיח בקרב נשים. בדיקה לצפיפות העצם מומלצת לנשים מעל גיל 60 ולגברים מעל גיל 65.

מיתוס רביעי: לא ניתן למנוע את הידרדרות מצב העצמות. לא נכון.

גורמי הסיכון לאוסטיאופורוזיס נחלקים לגורמים שניתנים לשינוי (כמו רזון קיצוני, תזונה לקויה ועישון) ולגורמים שאינם ניתנים לשינוי (כמו גנטיקה). סיכוייו של אדם, שאחד מהוריו מתמודד עם המחלה, לחלות בה - גבוהים יותר. חולים הסובלים מאוסטיאופורוזיס, בעקבות טיפולים רפואיים הכרוכים בנטילת סטרואידים ופעילות יתרה של בלוטת התריס - לא יפסיקו את הטיפול בשל הסיכון להידרדרות המחלה; עם זאת, בהחלט ניתן לעכב את התפתחות המחלה או למנוע את הידרדרותה, על ידי תכנית מניעתית. אנשים אלה ובעלי היסטוריה משפחתית של אוסטיאופורוזיס חייבים להתמיד בפעילות גופנית, צריכת מוצרי חלב ומזונות עשירים בסידן - ולהימנע מעישון. כמו כן, ניתן ליטול מדי יום ויטמין D וסידן (קלציום), התורמים לשמירה על העצם.

מיתוס חמישי: לחולים שאובחנו באוסטיאופורוזיס אפשרויות טיפול רבות. נכון.

הטיפול הראשון והמקובל למטופלים שאובחנו כחולים באוסטיאופורוזיס הינו טיפול באמצעות תרופות ממשפחת הביספוספונאטים. טיפול זה אינו מתאים לכולם; ובנוסף, לאחר 5-10 שנים, טיפול זה דורש חשיבה מחודשת - לגבי הצורך בהמשכו. במקרים אלה, הרופא המטפל יכול לבחור בטיפול שלא ניתן דרך הפה (כמו אקלסטה שניתנת דרך הווריד; פורטאו, זריקה יומיומית הניתנת למשך שנתיים; או פרוליה, הניתנת בזריקה אחת פעם בחצי שנה). כל הטיפולים לאוסטיאופורוזיס יעילים בהפחתת שברים ואושרו על ידי ה-FDA. פרופיל תופעות הלוואי שונה מתרופה לתרופה; אבל, ככלל, לתרופות אין תופעות לוואי חמורות.

לסיכום: אוסטיאופורוזיס היא מחלה הניתנת לאבחון, מניעה וטיפול. חשוב לאתר אוכלוסייה בסיכון - ולבצע מעקב אחר צפיפות העצם, תוך כדי טיפול מונע. בנוסף, אם חוויתם שבר בטראומה מינימלית (מעידה קלה או נפילה מגובה אפס), קרוב לוודאי שאתם סובלים מאוסטיאופורוזיס. ולכן, מומלץ מאוד להיבדק. באמצעות אבחון מוקדם וטיפול נכון, ניתן לעכב (ואף למנוע) את התפתחות המחלה.

ד"ר פנינה רוטמן-פיקלני היא מומחית ברפואה פנימית, אנדוקרינולוגיה וטיפול בסוכרת. משמשת סגנית מנהל מחלקה פנימית ה' ומנהלת שירות מחלות עצם מטבוליות בבית החולים מאיר בכפר-סבא.