גמגום בגיל הרך
אפידמיולוגיה
אטיולוגיה
בעבר היה מקובל להסביר את הופעת הגמגום באמצעות מודלים התנהגותיים ולראות בהורים גורם מעורר/משמר משמעותי בהתפתחות הגמגום. בשנים האחרונות מתבססת ההכרה, כי המקור הראשוני לגמגום הוא גנטי-אורגני, בעוד הופעת הגמגום והתפתחותו קורות תוך כדי אינטראקציה בין הגורמים הגנטיים לגורמים הסביבתיים. אחד המודלים הקליניים המקובלים בתחום (Demands and Capacities) גורס כי הופעת הגמגום מתרחשת אצל הילד בשלב שבו מתפתחים, בו-זמנית, כמה תחומים שמשמשים בסיס לדיבור שוטף: תנועתיות (מוטוריקה), הכרה (קוגניציה), שפה, רגש (אמוציה) וחיברות (סוציאליזציה). על פי מודל זה, התפתחות מהירה של אחד התחומים הללו, ולחלופין עיכוב בהתפתחות של אחד מהם, יכולים להתבטא אצל ילדים מסוימים בהופעת דיבור עם גמגום (,.Starkweather et al 1990).
הערכה קלינית ואבחון
הפנייה הראשונית לאבחון שטף הדיבור בגיל הרך נעשית בדרך כלל על ידי ההורים. אם המשפחה או המערכת החינוכית שסביב הילד מוטרדים מהנושא, אפשר לפנות לאבחון שטף דיבור על ידי קלינאי תקשורת. אבחון זה כולל בחינה של מאפייני שטף הדיבור, הערכת שפה ראשונית, הערכה מוטורית של מערכת הדיבור, ההתפתחות הרגשית והתקשורתית של הילד והאינטראקציה התקשורתית של ההורים עם הילד. בשלב זה חשוב להבחין בין גמגום לחוסר שטף התפתחותי - תופעה נפוצה בשנות הילדות שאינה מצריכה התייחסות קלינית. במקרים מסוימים יש לשלול גמגום על רקע נירוגני (למשל, בעקבות חבלת ראש), אך זה אינו שכיח ואינו אופייני לגמגום התפתחותי של שנות הילדות. במידת הצורך, הקלינאי יפנה את הילד לגורמי רפואה נוספים, כגון רופא אא"ג, נירולוג ילדים, פסיכולוג התפתחותי או קליני, מרפא בעיסוק או פיזיותרפיסט.
טיפול
בעשרות השנים האחרונות עבר תחום הטיפול בגמגום בגיל הרך שינויים גדולים. בעבר נמנעו אנשי המקצוע מלטפל בגמגום אצל ילדים, בשל החשש מהעלאת המודעות של הילד לבעיית הדיבור. מכיוון שהגמגום משפיע על ההתנהגות החברתית של הילד, על דימויו העצמי, על מאפייני הדיבור של ההורים והתקשורת שלהם עם הילד, השתנתה הגישה המקובלת בעולם. כיום קיימת הכרה בחשיבות הרבה של האבחון והטיפול בשלבים המוקדמים של הופעת הגמגום ומומלץ שלא להשהות את הפנייה לטיפול.
את הגישות המקובלות לטיפול בגמגום בגיל הרך ניתן לחלק לגישות ישירות ועקיפות. הגישות הישירות מתמקדות במאפייני הדיבור של הילד או בחוויות התקשורתיות שלו. גישות אלה מיועדות לספק לילד כלים להפקת דיבור שוטף יותר, או לשפר את האינטגרציה בין השפה, הדיבור והעולם הרגשי. הגישות העקיפות רואות בהורים את סוכני השינוי והן יכולות לכלול מתן הדרכה וייעוץ. הגישות הללו מתמקדות בהורים כמודל לתקשורת ו/או מיועדות לספק להם כלים ליצירת שינוי התנהגותי בדיבורו של הילד. יש להתאים את הגישה הטיפולית למאפייני הדיבור של הילד ולמאפייני התקשורת המשפחתית.
מקומות טיפול
האבחון והטיפול בילדים עם גמגום מתבצע על ידי קלינאי תקשורת ויכול להתקיים במכוני שמיעה ודיבור של קופות החולים, במרפאות הדיבור של בתי החולים, במכוני התפתחות הילד ובמסגרות פרטיות שונות. קופות החולים משתתפות בעלויות הטיפול במסגרות השונות, בהתאם לכללים שנקבעו על ידי משרד הבריאות.
מקורות מידע נוסף
- אמב״י - ארגון ישראלי המיועד לסייע ולספק מידע לאנשים עם גמגום ולמשפחותיהם: www.ambi.org.il
- אגודת קלינאי התקשורת הישראלית: www.ishla.org.il
- אתר למידע כללי על גמגום: www.mnsu.edu/ comdis/kuster
ד"ר רות עזרתי, החוג להפרעות תקשורת, אוניברסיטת תל אביב
ד"ר עופר אמיר, החוג להפרעות בתקשורת, אוניברסיטת תל אביב
בואו לדבר על זה בהפרעות בתקשורת.