הרפס: לא נעים להכיר

נראה שבשנה החולפת למדנו על מחלות נגיפיות, יותר ממה שהיינו מצפים. כולנו הפכנו לווירולוגים מומחים, המסוגלים להסביר לכל מי שרק ירצה כיצד פועלים חיסוני ה-RNA, מהן ההשפעות של נגיף הקורונה על מערכת הנשימה ומערכת הדם וכיצד ניתן להישמר בצורה היעילה ביותר מפני הדבקה. אך בעוד שנגיף הקורונה תפס השנה את מרכז הבמה, ברקע ישנם עוד מספר נגיפים שלא נעלמו לשום מקום וככול הנראה צפויים להישאר איתנו לעוד הרבה מאוד זמן. הכוונה היא למשל למשפחת נגיפי ההרפס, הידועה לשמצה. בדומה למשפחת הקורונה, גם סביב נגיפי ההרפס ישנן אינספור דעות קדומות, סטיגמות ומיתוסים שגויים שללא ספק הגיע הזמן לנפץ. אלו הם שבעת המיתוסים השגויים והרווחים ביותר.

המיתוס - הרפס הוא נגיף שגורם למחלות מין

האמת – לא מדויק: בדיוק כפי ש-COVID19 משתייך למשפחת נגיפי הקורונה, כך גם הרפס הוא שמה של משפחת נגיפים ולא של נגיף אחד בלבד. סך הכול ישנם שמונה בני משפחה במשפחת ההרפס שיכולים לגרום לתחלואה בבני אדם ומתוכם רק אחד שגורם לתסמינים בעיקר באזור איברי המין (HSV-2 או הרפס סימפלקס 2).

חברים אחרים במשפחת נגיפי ההרפס הם למשל נגיף אפשטיין בר או HHV-4 (שגורם בין השאר למחלת הנשיקה), נגיף וריצלה-זוסטר או HHV-3 (שגורם לאבעבועות רוח ושלבקת חוגרת) ונגיף הציטומגלו או HHV-5 (שגורם לאדמדמת). בדומה להרפס סימפלקס 2, גם הרפס סימפלקס 1 מסוגל לגרום לתסמינים באזור איברי המין, אך נגיף זה מזוהה יותר עם תסמינים באזור השפתיים.

המיתוס – ניתן להחלים מהרפס בשפתיים ובאיברי המין באופן מלא

האמת – לא נכון: לאחר שנגיף ההרפס חודר לגוף, הוא מסתיר את החומר התורשתי שלו בתאי העצב הגנגליונים. כל החברים במשפחת ההרפס מסוגלים להישאר בגרעיני התאים לאורך שנים ארוכות ולהמשיך לגרום לתסמינים בתדירויות שונות.

מקור המיתוס הנפוץ הזה, בעובדה שישנם אנשים שלאחר ההתפרצות הראשונית, לא חווים תסמינים נוספים. עם זאת, נכון להיום אין טיפול שמסוגל להסיר את החומר התורשתי של הנגיף מתאי העצב הנגועים. המשמעות היא שלמרות שהנגיף עשוי שלא לגרום לתסמינים, אין משמעות הדבר שהמטופל אכן נפרד ממנו לשלום.

המיתוס – אין צורך לגשת לבדיקה כי קל לזהות פצעי הרפס

האמת – לא מדויק: ישנם אמנם מספר סימנים שיש בהם כדי להעלות את החשד לכך שמקור התסמינים בהרפס ולא בפתוגנים אחרים. עם זאת, כדי ליהנות מוודאות מוחלות, יש לבצע אבחנה מעבדתית. זאת כיוון שישנה שורה ארוכה של גורמים שעשויים להוביל לפצעים המזכירים את פצעי ההרפס בשפתיים ובאיברי המין ולעיתים נדרשת אבחנה מבדלת לצורך בחירת הטיפול המתאים.

המיתוס – כיוון שמדובר במחלה חשוכת מרפא, אין צורך לטפל בה

האמת – לא מדויק: פצעי הרפס בשפתיים ובאיברי המין אינם נחשבים למסוכנים והאמת היא שגם בהיעדר טיפול, הם צפויים לחלוף מעצמם. עם זאת, כיוון שמדובר בפצעים כואבים ולא אסתטיים במיוחד, ההמלצה היא לטפל בהם באמצעות משחות ייעודיות נגד נגיפים. ככול שהטיפול ניתן בשלב מוקדם יותר, כך המחלה צפויה להיות קלה יותר וקצרה יותר בהתאם.

בהקשר זה נציין כי ישנן משחות שמיועדות למריחה עוד בשלב המקדים להופעת הפצעים, שבו החולים לרוב מרגישים עקצוצים אופייניים. זיהוי השלב הקריטי הזה, מאפשר לחולים לדעת שבקרוב יסבלו מפצעי ההרפס ולהקדים תרופה למכה.

המיתוס - כל המשחות לטיפול בהרפס הן בצבע לבן בולט

האמת – לא נכון: אמנם בעבר רוב המשחות האנטי-ויראליות היו בצבע לבן, אך נכון להיום ישנן גם משחות אנטי-ויראליות להקלה על פצעי הרפס המגיעות בצבע גוף טבעי, שכמעט ואינן מורגשות. שימו לב – ניסיון להסתיר את הפצעים באמצעות איפור, צפוי לגרום להחמרת המצב. לעומת זאת שימוש במשחה בצבע עור כמו Fenlips Color למשל, מאפשר להצניע את הפצעים ובו בזמן לזרז את ההחלמה.

המיתוס – כל עוד נצליח להישאר שלווים, לא נסבול מהתפרצויות של הרפס

האמת – לא מדויק: נגיפי ההרפס מנצלים הזדמנויות שבהן מערכת החיסון שלנו לא במיטבה כדי לתקוף את הגוף. לכן אין זה פלא שחלק ניכר מההתפרצויות מתרחשות בזמן שהחולים נמצאים בסטרס ובלחץ נפשי. עם זאת, גם החולים השלווים ביותר, צפויים לסבול מהתפרצויות של הרפס. זאת כיוון שהתסמינים מופיעים לא אחת בזמן שנשא ההרפס סובל ממחלת חום כזו או אחרת.

גורמים נוספים להופעת התסמינים יכולים להיות שינויים משמעותיים שמתרחשים בגוף ובכלל זה תנודות הורמונליות שונות. מעבר לזה, ישנם גם חולים הסובלים מהופעה של פצעי ההרפס בזמן חילופי העונות. לאור זאת, אין ספק ששמירה על שלווה והימנעות מסטרס מסייעות להפחתת תדירות ההתפרצויות ובאופן כללי מועילות לבריאות. למרבה הצער אין די בכך כדי למנוע באופן מוחלט את ההתפרצויות.

המיתוס – לאף אחד אין סיבה לחשוש יותר מדי מהמחלה כי היא לא מסכנת חיים

האמת – לא מדויק: באופן כללי הרפס באיברי המין או השפתיים לא מהווה סכנת חיים למבוגרים. עם זאת, ישנם מקרים שבהם המחלה המקומית עשויה להפוך למחלה סיסטמית ומסוכנת. החדשות הטובות הן שמדובר במקרים נדירים מאוד, בדגש על מקרים שבהם המחלה פגעה באדם הסובל ממערכת חיסונית מדוכאת.

בתינוקות לעומת זאת, המצב שונה שכן תינוקות רכים הרבה יותר רגישים למחלה. למעשה בשבועות הראשונים לחיי התינוק, מדובר במחלה מסכנת חיים. זוהי אחת הסיבות לכך שהרבנות הראשית מנחה מוהלים להשתמש בקשית זכוכית לפינוי הדם לאחר המילה, לצורך מניעת הדבקה.

כמו כן נשים הרות החוות התפרצות ראשונית של הרפס באיברי המין, עשויות להעביר את המחלה לוולד בזמן המעבר בתעלת הלידה. בשל כך, יתכן מאוד שאישה הסובלת מהתפרצות ראשונית של הרפס גניטלי, תיאלץ ללדת בניתוח קיסרי. סיכון זה לא קיים בנשים שכבר היו נשאיות של הרפס לפני הכניסה להיריון, שכן במצב זה האם מעבירה את הנוגדנים לעובר במהלך ההיריון.