יום השואה 2021 – 900 ניצולי שואה נפטרו במגפה!

יום השואה, המצוין בכ"ז ניסן, הוא היום בו מדי שנה התודעה האישית והציבורית מתכנסת. היא מרוכזת כולה סביב אחד האירועים הקשים והמטלטלים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, אירוע שנצרב היטב בזיכרון האישי והלאומי גם יחד. שישה מיליון הושמדו במסגרת הפתרון הסופי של המפלצת הנאצית. יש ששרדו את התופת, וחלקם עדיין חיים כאן בארץ. הם לא זקוקים ליום השואה כדי לזכור, הזיכרון חי תמיד. אולם בשנה האחרונה, אולי אף יותר. אימת הקורונה כפתה עליהם הסתגרות ובדידות, ובכך הציפה ביתר שאת את זיכרונות הטרגדיה והטראומה האישית והמשפחתית. השוואות רבות נעשו לא מכבר בין תחושות הרדיפה וההסתגרות שנחוו בתקופת השואה, לבין החוויות הקשות שמאפיינות את השנה האחרונה בצל המגפה. יום השואה הזה מתקיים בסימן דעיכת המגפה. זיכרון השואה לא ידעך לעולם.

900 ניצולי שואה נפטרו מהקורונה. היום נותרו כ-189,000 ניצולים. 16% מהם בני 90 ומעלה ו-839 עברו את גיל מאה. הקבוצה הגדולה ביותר מקרב ניצולי השואה, המהווה 64%, הינם ילידי אירופה, בהם 36% ילידי ברה"מ, 12% ילידי רומניה ו-6% ילידי פולין. 18% הם ילידי אלג'יריה ומרוקו אשר סבלו מהתנכלויות והגבלות תחת משטר וישי. 11% הינם יהודי בגדד, שניצלו מאירועי פרהוד בשנת 1941 בעירק.

מה מצבם כיום? עושים סדר בנתונים

אבי רוזנטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, מספר:

"יש היום 189,000 ניצולי שואה המוכרים ע"י הרשות לזכויות ניצולי השואה. המעגל הראשון הוא כ-50,000 יוצאי מחנות וגטאות. כ-70,000 הינם פליטי שואה וכ-50,000 נוספים הם יוצאי צפון אפריקה. למרות השיח הציבורי על מצבם הכלכלי הקשה של ניצולי השואה, זה לא נכון לגבי כולם. המצוקה של רבים מניצולי השואה לא בהכרח קשורה להיותם ניצולי שואה, אלא לגילם המבוגר – לבדידות, למגבלות בריאותיות ולקשיים נוספים מהם סובלים קשישים רבים, בהם גם קשישים שאינם ניצולי שואה.

"הקבוצה שבקרבה ניתן לזהות את התנאים הכלכליים הירודים ביותר היא זו של יוצאי ברה"מ, אשר 30% מתוכה נמצאים מתחת לקו העוני. רבים מהם עלו לארץ בשנות ה-90, כשכבר אז נעדרו משענת כלכלית, וכיום חלקם אינם זכאים להכנסה מפנסיה ולקצבאות. מי שמטפל בניצולי השואה ודואג לקצבאות המשולמות להם הם "הקרן לרווחת ניצולי השואה" ו"הרשות לזכויות ניצולי השואה".

"מהקורונה, כמו מהשואה, אי אפשר היה לברוח"

ראיון עם ד"ר שירי דניאלס המנהלת המקצועית של עמותת ער"ן:

כמה זמן פועל הקו הפתוח לניצולי השואה של עמותת ער"ן?

"קו הסיוע לניצולי השואה הושק במאי 2013 בתמיכת משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. השירות ניתן בשלושה תחומים מרכזיים: הראשון הוא מתן תמיכה רגשית והפגת בדידות בקרב ניצולים; השני – מתן מידע אודות שירותים ייעודיים עבור ניצולי שואה, וחיבורם לקהילה ולפעילויות חברתיות שמקנות תחושת משמעות ושייכות; והשלישי הוא הפנייה לגורמי סיוע מקצועיים, במצבים של מצוקה חריפה המהווה סיכון לקשיש, ושל צורך במניעת אובדנות. בקו הסיוע יש למשל תוכנית לתמיכה טלפונית ממושכת, במסגרתה מתנדבי ער"ן מקיימים שיחות שבועיות יזומות עם ניצולי שואה המעוניינים בכך."

האם היו יותר פניות של ניצולי שואה בקורונה?
"אכן כך. היקף הפניות בתקופת הקורונה עלה באופן ניכר: מ-13,000 פניות ב-2019 ל-24,669 ב-2020. במסגרת קו הסיוע התנהלו מאות שיחות יזומות של תמיכה ממושכת, הם עסקו בנושאים שונים ועלו בעיקר קשיים במישור האישי והרגשי. כ-50% מהפונים דיווחו על בדידות ומצוקה. 50% פנו סביב קשיים ביחסים בין אישיים (זוגיות, הורות, יחסי משפחה, קשרים חברתיים). 15% מהפניות היו על רקע דיכאון ומצוקה נפשית. 15% דיווחו על מצוקה בשל אובדן, חולי, נכות וקשיים הקשורים לזקנה. 15% היו אחוזי חרדה וטראומה, ו-5% פנו בשל מצוקה כלכלית."

מדוע לקשישים ניצולי שואה קשה יותר מאחרים בשכבת הגיל שלהם?

"מהשיחות עם הניצולים עולה כי יש השפעה הדדית בין טראומת השואה לתהליך ההזדקנות של הניצולים שהוא קשה לכולם, אבל אצלם הוא מציף את טראומות העבר. אלה שחיים היום הםChild survivors , אחרי המלחמה הם היו ילדים וכעת הם מוצאים את עצמם מתמודדים עם תהליך לא פשוט ומורכב של הזדקנות שכולל ריבוי של חוויות אובדן, פרידות, פגיעה בבריאות, ירידה בתפקוד ותלות גוברת בסובבים".

"איך הם הרגישו עם הקורונה?

"ההגבלות על האוכלוסייה והריחוק החברתי הכפוי, לרבות מניעת התקהלויות, פגעו ביכולת שלהם כמו של כולם, לקיים את מנהגי האבל הקולקטיבי, למשל הלוויות או ביקורים במהלך השבעה. מוות ואובדן תמיד מעוררים רגשות אשם ואת השאלה האם יכולנו לעשות משהו כדי למנוע אותם? בתקופת הקורונה, נוספה לכך גם אשמה על הדבקה במחלה (אם התרחשה כזו), וצער גדול על חוסר היכולת לתמוך בקרובים להם ברגעיהם האחרונים."

מדוע נעשתה השוואה בין המגפה לבין טראומת השואה?

"מהשואה אי אפשר היה לברוח, וזה גם מה שקרה בקורונה. המצב הזה העצים את הפגיעות הקיימת, ובהתאם גם הציף את זיכרון השואה. בקרב ניצולים, שחוו חוויות טראומטיות מתמשכות ומתמודדים אבל בלתי מעובד צפו תחושות קשות מאוד בתקופת הקורונה. אולם מצד שני, חשוב לציין שהיינו עדים בתקופת הקורונה לחוסן נפשי ולתעצומות נפש של ניצולים, לשיחות שנעו על הרצף בין שאובדן למוטיבציה לחיים, בין כאב ליכולת הישרדות. זה היה מרשים מאוד."

דורית בליטנטל מעמותת עמך, דור שני לניצולי שואה, מספרת:

"הוריי ילידי פולין. אבי ניצול מחנה ברגן-בלזן ואמי ניצולת אושוויץ. נתקלתי לא פעם בהשוואה בין מגפת הקורונה לשואה, אולם בעיניי הדברים אינם ברי השוואה כלל, זה מונח במקום אחר. אני חברת ועד מנהל של עמותת "עמך" ואני יכולה לספר שבתקופת הקורונה ניצולי שואה התמודדו עם תחושות מאוד קשות, גם בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. כל ההגבלות והשגרה שנוצרה כתוצאה מהן הציפו טראומות עמוקות. הסגר, הבדידות, היעדר חופש התנועה, חוסר היכולת לפגוש בני משפחה וחברים... פתאום נהיה שוב סוג של גטו. מהרופא הפרטי של אמי, הסובלת מבעיות לב מנעו להיפגש עמה. היא רצתה מאוד לבקר בקברו של אבי ולא אישרו לה. זה היה כאב לב. נוצר גם הבדל בחוויה הקשה בין ניצולי שואה ששוהים בדיור מוגן או בבתי אבות, כמו אמי לבין אלה שמתגוררים בביתם. האחרונים זכו לעתים לביקור, אבל בבתי האבות הכניסה והיציאה היו אסורות. באופן כללי, אני חייבת לומר שהיה חוסר רגישות גדול מאוד ביחס לאוכלוסייה המבוגרת, שהקשה עוד יותר את ההתמודדות עם ההגבלות והסגרים.

יחד עם זאת, ולמרות הכל, ניצולי שואה נקראים שורדי שואה. הם אמיצים, נלחמים על חייהם ולא נשברים בקלות. בסיום המלחמה הם היו ילדים, והם המשיכו את חייהם והקימו משפחות. מה יש לומר – גיבורים כולם."