בריאות הנפש – מדוע זמני ההמתנה לטיפול ארוכים כל כך?

עיקרי הכתבה:

* קריסת מערך בריאות הנפש - ביקוש גבוה מדי אל מול היצע שירותים נמוך.

* הסיבות המרכזיות: חוסר בתקינה, שכר לא הולם, עלייה מגמתית בתחלואה הנפשית

* הפתרון: תקציבים נוספים, ובמילים אחרות: כסף.
_____________________________________________________

כשנתיים לתוך משבר הקורונה, ולמרות שישראל מתאוששת אט־אט מהמגיפה הכלכלית והבריאותית, נראה כי בתחום בריאות הנפש - וליתר דיוק העומס האדיר על מערך התמיכה הנפשית - לא צפויה התאוששות בקרוב וספק אם גם בעתיד הרחוק יותר. על פי הנתונים העדכניים של פורום הארגונים למען פסיכולוגים בשירות הציבורי, מסתמנת עלייה נוספת בזמני המתנה לטיפולים בתחום בריאות הנפש. הדו"ח גם חושף מצב דומה בשירות הפרטי שלא מצליח לעמוד בביקושים, לצד עדויות רבות של פסיכולוגים על כך שהם נאלצים לדחות מטופלים.

בעיית התורים הארוכים בשירות הציבורי אינה דבר חדש, אבל ככל שזה נוגע לבריאות הנפש נראה כי המצב חמור שבעתיים. מדו"ח מבקר המדינה בנושא שהתפרסם בשנת 2021 עולה כי המתנה לטיפול פרטני אצל פסיכולוג קליני, פסיכולוג חינוכי או פסיכולוג רפואי־שיקומי עומדת בממוצע על שבעה חודשים והמתנה לאבחון יכולה להימשך בממוצע בין 4.5 חודשים לשבעה חודשים.

מלחץ על פסיכולוגים לסיים טיפולים ועד מאמצי השכנוע של מטופלים ללכת לטיפול, יו"ר התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית מדברת על בריחת המוחות לסקטור הפרטי ועל הרעבה שיטתית של המערכת: "עצם זה שיש מעט מאוד פסיכולוגים בשירות הציבורי מוביל את המערכת למגמה מתמשכת של רעב, שבקורונה התעצמה ביתר שאת", אומרת אלית מרדו, יו"ר התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית ומראשי פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית.

"הציבור היום יותר מודע בצורך לטיפול נפשי בדיוק כמו הצורך בטיפול פיזי, והיום אנחנו במצב שהתורים הם בלתי נסבלים". לדבריה, סקרים שביצעה התנועה מראים שגם האומדנים על עומס עצום על המערכת לוקים בהערכת חסר. "הרבה אנשים שצריכים טיפול בכלל לא מגיעים רק מהידיעה שמצפה לה שנה וחצי המתנה עד שיזכו לראות רופא. אנשים מיואשים והנתונים מדברים בעד עצמם".

לפי מרדו, זמני המתנה הארוכים ניכרים בכל תחומי השירות הפסיכולוגי, לרבות הקליני והשיקומי. המצוקה, לדבריה, נובעת לא רק ממחסור בתקנים אלא גם ממשכורות רעב שלא מכבדות את המקצוע. "אפילו מומחים ותיקים מקבלים 3,500 שקל לחצי משרה", היא אומרת. "דרגות השכר כל כך נשחקו, שפסיכולוגים מעדיפים לעזוב את השירות הציבורי לטובת הפרטי". נקודת האור, לטענתה, נובעת מהעובדה שהם עושים זאת בלית ברירה. "בסקרים שאנחנו עשינו עלה שאם השכר המוצע לפסיכולוגים בשירות הציבורי למשרה מלאה היה נורמלי, קרי 20 אלף ברוטו, רובם היו נשארים".

האם המדינה אשמה?

"המדינה בפועל משאירה את המצב כמו שהוא. המציאות בשטח היא שיש מספר הולך וקטן של פסיכולוגים שמוכנים לעבוד בשירות הציבורי. צריך לזכור שמסלול ההכשרה שלהם הוא כמו זה ברפואה (תואר ראשון, תואר שני והתמחות, שמסתכמים בלפחות 10-12 שנים), אבל בשונה מרופאים, השכר של הפסיכולוגים בזוי. בסופו של יום, אם המדינה תדאג לשירות הציבורי, גם השירות הפרטי, שסובל אף הוא מעומס, ירוויח. הטיפול אצל כלל נותני השירותים יהיה מהיר, מקצועי ויעיל יותר".

איך בכל זאת את מסבירה את העובדה שגם בסקטור הפרטי התורים ארוכים? אולי מדובר בבעיה מובנית של התחום ולא של נותני השירות?

"העניין הוא של היצע וביקוש. בשנים האחרונות, ללא קשר לקורונה, אנחנו עדים לעלייה משמעותית בשיעור התחלואה הנפשית. התרענו על המגמה הזו לא מעט שנים ולא מעט פעמים. המצב הזה יוצר לחץ לא פשוט גם על השירות הפרטי. מאידך, אם המדינה היתה מטפחת בהתמדה את מערך התמיכה הנפשית שהיא מקצה לציבור, בכלל לא היינו מגיעים למספרים כאלה.

"מה שאנחנו רואים כיום זו תוצאה של הזנחה מתמשכת, שגרמה לאוכלוסיות וליחידים לפנות לטיפול, בעוד שאם היינו בשבילם לפני שהם היו נכנסים לסחרור נפשי, הם לא היו מגיעים לכאן.

"אנחנו מתייחסים לתחלואה הנפשית כאל זוג הורים שנכנס למשבר כלכלי, פיזי וגם נפשי, באופן שגם הילדים מושפעים ממנו. לצורך העניין, יידרשו עוד אנשים מהמעגל הרחוק יותר לעזור להם, ואלה עלולים להיפגע, למשל על ידי עזיבת מקום העבודה, מה שיוצר מעין תגובת שרשרת. אם היינו מטפלים בזמן, אנשים אחרים לא היו צריכים לסבול ומצב ההורים לא היה מידרדר לחוסר תפקוד ושל הילדים לפיתוח בעיות התנהגות", אומרת מרדו.

פסיכולוגים רבים טוענים כי מפעילים עליהם לחץ לסיים טיפולים. האם זה נכון?

"בוודאי שנתקלתי במקרים כאלה. הרבה פעמים הונחתו הנחיות מלמעלה לקצר טיפולים ללא קשר לשיקול מקצועי, ולדעתי יש כאן שיקול דעת מעוות כי אנחנו שולחים חזרה מטופל במצב רע והוא מגיע בסוף לטיפול נוסף כעבור חודשים ארוכים, אבל אז הוא במצב חמור הרבה יותר ממה שהיה. זה כמו כדור שלג".

מערך בריאות הנפש נמצא בעומס גובר, והסטיגמה של סחבת דבקה בו. איך בכל זאת אתם, כפסיכולוגים, מעודדים מטופלים לקבל עזרה מקצועית?

"זה מאוד קשה. אבל אני מנסה לשכנע שתמיד יש טעם לפנות כדי שמתישהו תקבלו טיפול, כי באמת אין לי מה לומר. אנחנו יודעים, כאמור, על הערכת החסר של המון מטופלים שבאמת לא מגיעים. מצד שני, נכון שכרגע המצב בשירות הפרטי לא סוגה, אבל המצב הוא שאם יהיה לך כסף אתה תוכל לקנות את השירותים שאתה צריך. בסוף - הכסף יענה את הכול, ותמיד אפשר למצוא פסיכולוג שיוכל לקבל מהר".

מהי הסיבה שהרפורמה בבריאות הנפש כשלה?

"המדינה לא באמת נתנה תקציבים. היא רצתה להעביר את האחריות ממשרד הבריאות לקופות החולים, אבל מה שקרה בעצם שהיא העבירה 20 מיליארד שקל חד פעמי ועוד חמישה מיליארד שנתיים עבור הרפורמה, אבל לא צבעה אותם. היא אמרה לקופות החולים 'קחו כסף, ושהוא יהיה בעיקרון לבריאות הנפש', אבל משרד הבריאות לא תפקד כרגולטור שמוודא שהכסף אכן הולך לבריאות הנפש, וכך הגענו למצב שמנכ"ל קופת חולים מודה שהתקציבים כיסו בעצם גירעונות".