שברים שצריך לאחות: הדרך הארוכה לשיקום החטופים שחולצו

כלי התקשורת בכל רחבי העולם סיקרו לאחרונה את הפרטים המרתקים של מבצע החילוץ הנועז בו שוחררו על ידי כוחות צה"ל והמשטרה ארבעת הישראלים החטופים משבי החמאס ברצועת עזה - אנדריי קוזלוב,  שלומי זיו, נועה ארגמני ואלמוג מאיר (מימין לשמאל בתמונה. צילום: הרשת החברתית). תמונותיהם של הארבעה כיכבו בחדשות, אך מאחורי הצילומים המרגשים, עוד מצפה להם דרך ארוכה ומפותלת של שיקום והחלמה.

פרופ' איתן פרידמן, מומחה לגנטיקה רפואית (בצילום: "שיבא"), חולק את תובנותיו לגבי האתגרים שמצפים לחטופים ולמשפחותיהם בתהליך החזרה לחיים הרגילים.

"ברור לחלוטין שהחטופים עברו חווית טראומטיות קשות ביותר במהלך השהות שלהם בשבי", פותח ואומר פרופ' פרידמן. לדבריו, העולם הרפואי עדיין חסר ידע וניסיון ממוקדים בתחום הטיפול בשבים. "למעשה, לא קיימת כיום תכנית עבודה מסודרת או מבוססת מחקר שמנחה כיצד לטפל בחטופים שחוזרים. בעולם קיימים פחות ממאה מקרים תיעודיים של שבויים משוחררים מאז מלחמת העולם השנייה, מספר זניח ביותר שלא מאפשר לגבש תורה או פרוטוקול טיפולי", הוא מסביר.

"מעטפת ביטחון, אהבה וקבלה"

על אף חוסר המידע והנתונים, פרופ' פרידמן מציע להתמקד תחילה במתן "מעטפת ביטחון, אהבה וקבלה" לחטופים ששבו הביתה. "הדבר החשוב ביותר הוא ליצור סביבה מגנה ותומכת שבה יוכלו לשחרר את העול ולהרגיש שכל צורכיהם - רפואיים, נפשיים, פיזיים - מקבלים מענה מצוות רב-תחומי של מומחים".

לגבי הטיפול הגופני, הוא ממליץ על גישה מדורגת ושיטתית. "ראשית, חשוב לברר את התלונות הספציפיות הנוכחיות - כאבי ראש, בעיות שינה, חוסר תיאבון וכדומה. לאחר מכן ניתן לבצע בדיקות יסודיות יותר כמו בדיקות דם, בדיקות תפקוד איברים, צילומים ובדיקות הדמיה להערכת המצב הגופני הכולל".

"טראומת השבי תשאיר אימפקט גדול"

לגבי טיפול נפשי, פרופ' פרידמן מדגיש את החשיבות של טיפול אינדיבידואלי. "כאן אין גישה אחת שמתאימה לכולם. חלק מהחטופים ידברו על השבי באופן ספונטני, כשהם מוכנים לכך. אחרים עשויים להיעזר יותר בגישה מונחית של טיפול נפשי ממוקד. חשוב מאוד להכיר את האישיות, ההיסטוריה והנסיבות הייחודיות של כל אחד כדי לתפור עבורו את התהליך המתאים ביותר".

הוא מוסיף: "צריך להביא בחשבון גם את הרקע הנפשי שקדם לחטיפה, גיל החטוף, נסיבות החטיפה וכל פרמטר רלוונטי נוסף. כמו שהרפואה הגופנית מותאמת באופן אישי, כך גם האבחון והטיפול הנפשיים חייבים להיות מותאמים לכל מקרה ומקרה".

מעבר לטיפול הגופני והנפשי, פרופ' פרידמן חושף כי לחוויית השבי עלולות להיות השלכות עמוקות ורחבות היקף על חייהם של החטופים. "אין ספק שהטראומה הזו תשאיר אימפקט גדול על אורח החיים שלהם. השאלה המרכזית היא עד כמה ההשפעה הזו תפריע להם לתפקד - האם תמנע מהם ליצור מערכות יחסים חדשות, להקים משפחה, להמשיך זוגיות קודמת או להשתלב בנורמליות בחיי היומיום".

הוא ממשיל את מצבם למצב ניצולי השואה, אך מציין הבדל משמעותי. "בשונה משארי השואה, במקרה של החטופים קיימת גם תחושת אשמה וכעס כלפי הממשלה שלא הגנה עליהם ולא פעלה במהירות לשחרורם. תחושת הבגידה וחוסר הביטחון הזו עלולים להוות נטל נפשי נוסף עליהם".

תופעת "אשמת השורדים"

פרופ' פרידמן מזהיר מפני תופעת "אשמת השורדים" בקרב החטופים ששבו. "חלקם עלול לחוש תחושות קשות מסוג 'למה דווקא אני שרדתי כשאחרים לא?'. חטופים שהיו חלק ממשפחות גדולות וכעת נותרו היחידים משרידי משפחותיהם עלולים להתמודד עם מועקה נפשית ממושכת מהסוג הזה. זוהי תחושה דוגמת זו שניצולי שואה רבים התמודדו איתה".

לכן, הוא מסביר, "חשוב מאוד לזהות ולאבחן תחושות אלו מוקדם ככל הניתן, ולהפנות את החטופים לטיפולים פסיכולוגיים וטיפולים נפשיים ממוקדים וארוכי טווח שמטרתם למזער את ההשפעות השליליות".

תהליך טיפולי לאורך כל החיים

אחד האתגרים המרכזיים בשיקום החטופים הוא, כאמור, העדר ניסיון קודם וחוסר בנתונים. "צריך לומר את האמת - אנחנו נכנסים לתחום לגמרי חדש", אומר פרופ' פרידמן. "אין לנו מחקרים או תיארוך מפורט של עשרות אלפי מקרים דומים, כפי שיש בתחומים רפואיים נפוצים כמו סרטן או סוכרת. אין תורה כתובה או פרוטוקול מקיף, לא בארה"ב ולא בישראל, שיכול להנחות אותנו איך לטפל בצורה המיטבית במקרים כאלה".

לנוכח חוסר הידע, פרופ' פרידמן קורא להקמת זרוע מיוחדת במשרד הבריאות או משרד הביטחון. "צריך להקים גוף ייעודי שיתמקד בשיקום ארוך הטווח של החטופים והשבויים המשוחררים. יש להקצות תקציבים מיוחדים, לגייס צוותים רב-תחומיים ולפתח תכניות טיפול ממוקדות. המטרה צריכה להיות מתן מענה כוללני ומקיף - לא רק לחטופים עצמם, אלא גם לליווי והכוונה של בני המשפחה שגם הם עברו טראומה משמעותית. עלינו להיערך לתהליך טיפולי לטווח ארוך מאוד - מהשחרור ועד יום מותם, כל החיים".