שכול באי ודאות: האתגרים הבריאותיים והנפשיים של משפחות החטופים החללים

בעקבות מתקפת הטרור של חמאס בשבעה באוקטובר 2023 וחטיפתם של 251 איש לעזה, נוצרה מציאות חיים חדשה וקשה מנשוא עבור משפחות החטופים. בתוך המציאות הזו, קבוצה ייחודית - משפחות החטופים שהוכרזו כחללים - מתמודדת עם מורכבות כפולה.

דו"ח מקיף שפורסם החודש ונערך על ידי ד"ר עינת יהנה, פסיכולוגית שיקומית מומחית, מדריכה ומומחית לטראומה, אובדן והסתגלות לאירועי חיים, המשמשת כראש תחום שיקום במערך הבריאות של מטה החטופים, ופרופ' חגי לוין, רופא מומחה לבריאות הציבור ופרופסור לאפידמיולוגיה באוניברסיטה העברית והדסה, העומד בראש מערך הבריאות במטה החטופים, בוחן את ההשלכות הבריאותיות והנפשיות הייחודיות של בני משפחות החטופים החללים. הדו"ח מתבסס על ראיונות עומק עם 17 בני משפחה של חטופים חללים וחושף תמונה מדאיגה של מצב בריאותי ונפשי מורכב, הדורש מענה ייחודי.

כשהחטוף הופך לחלל: מציאות חיים חדשה

מתוך כלל החטופים בעזה, נכון לחודש פברואר 2025, 77 מוגדרים כחללים, כאשר 36 מהם עדיין מוחזקים בעזה. חלקם נחטפו כבר ללא רוח חיים בשבעה באוקטובר, אחרים נרצחו במהלך השבי.

הדו"ח מזהה שלוש קבוצות עיקריות של משפחות חטופים חללים: אלה שקיבלו את הבשורה על מות יקירם ביום החזרתו לישראל; אלה שקיבלו את הבשורה אך יקירם הוחזר רק כעבור זמן לקבורה; ואלה שקיבלו בשורה על מות יקירם אך הוא עדיין מוחזק בעזה.

"המעבר מסטטוס 'חטוף' לסטטוס 'חלל' אינו מביא בהכרח הקלה או סגירה למשפחות", מסביר הדו"ח. "במקום זאת, נוצר מצב כפול של שכול טראומטי לצד אובדן עמום שבו אין ודאות מוחלטת או סגירת מעגל". מצב זה מייצר מציאות נפשית מורכבת במיוחד, המשלבת עולמות שלמים של כאב.

שכול טראומטי ואובדן עמום: כשתהליך האבל משתבש

הדו"ח מצביע על תופעה ייחודית: שילוב בין "אובדן עמום" (ambiguous loss) המתאפיין בחוסר ודאות מתמשכת גם לאחר קבלת בשורת החלל, לבין "שכול ואבל טראומטי" (traumatic grief/bereavement) הנובע מהאובדן האלים והבלתי נתפס של יקיר שעד לא מזמן נחשב חי.

שילוב זה מייצר "תהליכי אבל משובשים" (disrupted/disordered bereavement) שמובילים להשהיה של תהליכי האבל (delayed grief) ולקיפאון רגשי (frozen grief). מצב זה שונה באופן מהותי מתהליך האבל הנורמטיבי המוכר בחברה ובספרות המקצועית ומעמיד את המשפחות בסיכון מוגבר לקשיים בריאותיים ונפשיים מתמשכים.

הדו"ח ממחיש את ההבדל בין תהליך אבל נורמטיבי לבין שלושה סוגים של תהליכי אבל משובשים שנצפו אצל משפחות החטופים החללים. בעוד שתהליך אבל רגיל כולל שלבים מובנים של הודעת החלל, זיהוי, קבורה, שבעה ואזכרה, המשפחות הללו חוות תהליכים שבורים ומקוטעים, ללא רצף לוגי ולעתים ללא סגירה.

גורמי סיכון המחריפים את תהליך האבל

הראיונות שנערכו במסגרת המחקר חשפו מגוון גורמי סיכון המקשים על תהליך האבל והשיקום הנפשי של משפחות החטופים החללים. גורמים אלה כוללים:

מוות בנסיבות טראומטיות, אלימות ופתאומיות - בין אם נרצחו בשבעה באוקטובר או במהלך השבי, הנסיבות האלימות משאירות את בני המשפחה עם אבל טראומטי המלווה בתסמינים פוסט-טראומטיים משמעותיים.

היעדר פרידה מהיקירים - הנסיבות לא אפשרו למשפחות להיפרד מיקיריהן או להיות לצידם ברגעיהם האחרונים, מה שיוצר "עניינים לא סגורים" ומעלה רגשות קשים של אשמה והחמצה.

חלקים חסרים בסיפור המוות - המשפחות חסרות מידע מדויק על מה עבר על יקיריהן ברגעים האחרונים לחייהם, וכל עוד אין מידע שלם, לא ניתן לעבד את האובדן במלואו. מידע חדש שמתגלה, גם אם באיחור ניכר, מטלטל מחדש ו"פותח את הפצע".

נסיבות המוות מעצימות את הטרגדיה - האם החטוף נהרג כתוצאה מפעילות צה"ל? האם הוצא להורג? האם מת מהיעדר טיפול רפואי? נסיבות אלו מעוררות רגשות קשים של החמצה, השפלה והפקרה.

שיבושים בקבלת בשורת החלל - במקרים רבים, בשורת החלל נמסרה בשלבים ובאופן לא אחיד, תוך שימוש במונחים כמו "אחוזי ודאות" שהקשו על המשפחות לתת אמון בבשורה ובמבשרים. הפצת ידיעות וסרטונים על ידי ארגוני הטרור יצרה בלבול וחשיפה לטרור פסיכולוגי. משפחות נחשפו לידיעות סותרות ולסרטונים קשים, מה שהוביל לשיבוש תהליך קבלת הבשורה.

היעדר פרוטוקול סדור לבשורה - בניגוד לפרוטוקול המובנה לבשורת חלל צה"ל, במקרה של חטופים חללים קיימת פחות הסדרה בנושא, החל מהשאלה מי מגיע לבשר ועד לסדר הפעולות שלאחר מכן.

כשהחלל עדיין בשבי

משפחות שיקיריהן טרם הובאו לקבורה מתמודדות עם אתגר ייחודי. הקושי הגדול ביותר הוא זו של משפחות שקיבלו בשורה על מות יקיריהן, אך אלה עדיין מוחזקים בעזה. עבורן, המצב מאופיין ב"חליטה של המוות" – תחושה שקביעת המוות לא התבססה על ראיות מוצקות דיין, מה שמוביל לספק תמידי ולקושי להאמין לחלוטין בבשורה.

הדו"ח מתאר את "קיומו של ספק מכונן ותקווה", כאשר "העובדה שקביעת המוות התבססה על תמונה, סרטון או מידע עקיף אחר, ולא על עדויות מוחשיות כמו זיהוי פורנזי או בדיקה פתולוגית, יוצרת תחושת ספק באשר לוודאות המוות". לצד זאת, היעדר ראיות מוחשיות מחזק את התקווה ולו הקטנה ביותר, שהאדם האהוב עדיין בחיים.

חלק מהמשפחות ישבו שבעה וערכו טקסי אזכרה, לעתים תוך קבורה של חפץ אישי או שריד DNA. אחרות סירבו בתוקף לעשות זאת מתוך חשש שהדבר יפחית את המאמץ להשבת הגופה. המשפחות ממשיכות במאבק עיקש להשבת יקיריהן לקבורה, מאבק שגובה מחיר נפשי גבוה ומותיר מעט אנרגיה לעיבוד האובדן האישי.

השפעות על בריאות נפשית ופיזית

הדו"ח מצביע על השלכות בריאותיות חמורות של מצב זה. הסטרס המתמשך והמורכבות הרגשית משפיעים לא רק על הבריאות הנפשית אלא גם על זו הפיזית. הוא מדגיש: "החוסר בוודאות אינו רק גורם לסבל נפשי קשה – הוא פוגע ישירות בבריאות בני המשפחות ועלול לקצר את חייהם. החזרת החללים היא לא רק מתן כבוד אחרון, אלא גם צעד הכרחי להצלת חיים".

תמונתה של ענבר הימן ז"ל, שנחטפה במסיבת הנובה, נרצחה בשבי חמאס וגופתה מוחזקת עדיין ע"י ארגון חמאס. צילום: רומן ינושבסקי/ שאטרסטוק

רוב המרואיינים דיווחו על קשיי תפקוד כללי – חוסר יכולת לקום מהמיטה, קושי לבצע פעולות יומיומיות; על השפעות נפשיות – התקפי חרדה, סיוטי לילה, תסמינים פוסט-טראומטיים חמורים; על חוסר יציבות רגשית – קשיים בוויסות רגשי, כעס, הסתגרות. כמו כן דיווחו המרואיינים על שחיקה מואצת ועומס ניכר בשל הצורך להוביל מאבק ציבורי במקביל לניהול החיים.

בעוד הצרכים האישיים והבריאותיים של בני המשפחות נדחקים לשוליים ונזנחים לטובת המאבק הציבורי, הם מדווחים על בעיות בריאות פיזיות – הפרעות אכילה, קשיי שינה חמורים, היחלשות המערכת החיסונית, התפרצות מחלות רקע; עלקשיים קוגניטיביים – בעיות ריכוז וזיכרון, בלבול מתמשך; על פגיעה בתפקוד תעסוקתי – רבים הפסיקו לעבוד כליל או חוו ירידה משמעותית בפריון; ועל קשיים בתפקוד ההורי ושינויים בדינמיקה המשפחתית, מתוך קושי לתווך לילדים את המצב והתמודדות עם מצוקות ילדים, לצד חילוקי דעות לגבי דרכי ההתמודדות היוצרים משברים ביחסים.

היבטים משפטיים והומניטריים

נספח לדו"ח מדגיש את ההיבטים המשפטיים וההומניטריים של החזקת החטופים החללים. החזקת חללים בידי ארגון טרור אינה רק טרגדיה אנושית אלא גם הפרה בוטה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי.

אמנות ז'נבה קובעות בבירור את זכותן של משפחות לדעת את גורל יקיריהן ולהבטיח להם קבורה ראויה. סעיף 32 לאמנת ז'נבה הראשונה מחייב להעביר מידע למשפחות על נפגעים ונעדרים והחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2474 מחייבת צדדים לסכסוך לפעול לאיתור, זיהוי והשבת חללים.

החזקת חללים ללא מסירת מידע למשפחות יכולה להוות אף "היעלמות כפויה" ו"עינוי פסיכולוגי" למשפחות, כפי שמכירים טריבונלים בינלאומיים. לפי אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי, "פגיעה בכבודם של המתים או מניעת קבורה ראויה יכולה להוות פשע מלחמה".

אתגרים במערכת התמיכה

למרות המצוקה הקשה, הדו"ח מצביע על פערים במערכות התמיכה הקיימות. התמיכה המוצעת למשפחות שכולות "רגילות" אינה מותאמת לצרכים הייחודיים של משפחות החטופים החללים. התהליכים הביורוקרטיים אינם מותאמים למציאות החדשה, והמשפחות מדווחות על תחושת "נפילה בין הכסאות".

בנוסף, קיימת ירידה בהנכחה ובתודעה התקשורתית. מרואיינים רבים דיווחו על ירידה משמעותית בסיקור התקשורתי ברגע שבו הפך החטוף לחלל, מה שמעצים את תחושת ה"היררכיה" בין החטופים החיים לחללים.

הציפייה החברתית ל"ריפוי" ו"חזרה לשגרה" גם היא אינה תואמת את המציאות המורכבת של המשפחות. "ציפייה סביבתית ומערכתית לא תואמת חוויה לריפוי/ שיקום וחזרה לשגרה כי נסגר מעגל", מציין הדו"ח.

המלצות לשיפור המצב

הדו"ח מציג שורה של המלצות לשיפור המצב: השבת כלל החללים לקבורה בהקדם האפשרי - זהו הצעד החשוב ביותר, שיאפשר למשפחות לקבל ודאות ולהתחיל בתהליך אבל תקין יותר. כמו כן נדרשת הגברת המודעות הציבורית והתקשורתית לנושא, כדי שמשבר החטופים החללים יישאר חלק מהשיח הציבורי והמאבק להשבת כלל החטופים. לצד זאת ראוי לאמץ רגישות בשיח הציבורי והתקשורתי, כולל התייעצות עם המשפחות לגבי הטרמינולוגיה המתאימה.

כותבי הדו"ח קוראים בנוסף להכרה ממסדית מלאה בסטטוס הייחודי של משפחות החטופים החללים, כולל זכאויות מותאמות לכלל המעגל הראשוני של המשפחה ולא רק להורים או בני זוג. זאת, לצד פעילויות הנכחה והנצחה שיספקו מסגרות תמיכה קהילתיות. בנוסף, נדרש שיפור במנגנוני מסירת הבשורות, עם התאמות ייחודיות למצב המורכב, וכן תמיכה ושיקום רב מקצועי ארוך טווח, הכולל גישה לטיפול פסיכולוגי, הנגשת שירותי בריאות בגישה פרואקטיבית, תכניות ליווי תעסוקתי ושיקום מקצועי ומסגרות תמיכה משפחתיות וקהילתיות.

סיכום

הדו"ח מדגיש כי השבת החללים היא בראש ובראשונה ציווי מוסרי וערכי – מחויבות עמוקה כלפי החללים, המשפחות והחברה הישראלית כולה. "כאומה, איננו שוכחים את חללינו – אנו מביאים אותם לקבורה, נפרדים ומנציחים אותם, ובכך יוצרים את המשמעות והאתוס הנחוצים להמשך הקיום וההתחדשות", מסכמים כותבי הדו"ח. עבור המשפחות, אין מדובר רק בסוגיה משפטית או הומניטרית מופשטת אלא במציאות יומיומית של כאב וסבל. כפי שמדגיש הדו"ח: "המענה לשיבוש הנגרם מהאובדן טמון בתיקון השיבוש באמצעות סנכרון תהליכים, כאשר אירועי הקבורה של החלל והפרידה יוצקים משמעות לאובדן ותורמים לתהליך השיקום והריפוי". כל עוד לא יושבו כל החללים, המערכת הרפואית והטיפולית נדרשת להכיר במורכבות הייחודית של המצב ולהתאים את המענים לצרכים המיוחדים של משפחות החטופים החללים. מדובר באתגר לאומי ומערכתי הדורש תשומת לב והשקעת משאבים ייעודיים, שכן בריאותן הנפשית והפיזית של המשפחות תלויה בכך.