הפרעה בדימוי הגוף

אורח שלום, שאלתך "מרגישה" לי כמו שאלה מטעם. משונה אף יותר שאתה - אורח יקר - מבקש שבתשובה אתייחס רק לחלק הרפואי ולא לפסיכולוגי ומוסיף שלא ניתן לנתק. כל השיטות להגדלת הפין אינן יעילות ואינן מומלצות על ידי מומחים בבריאות מינית (יש תעודה של האיגוד האירופאי לבריאות מינית) והן על ידי מומחים בטיפול מיני. פרט לניתוחים אורולוגיים מורכבים הנעשים ע"י מומחים במקרים של מיקרופניס (פין קטן אמיתי). גם השיטה שאתה מנסה "לשווק" בפורום זה ואחרים. כן - חומצה הילאריונית יכולה לתת אשלייה של פין קצת יותר עבה. לא יותר ארוך. מכוער מאוד, כי אין עיבוי אחיד. שלא לדבר על תוצאות הלוואי. צריך לחזור על כך כל כחצי שנה אם רוצים להשיג אותה אשלייה. והפן הפסיכולוגי הוא זה שחשוב - כי 99.9% מאלו שעוברים זאת - אינם באמת זקוקים לכך. הפין שלהם בעובי וגודל תקינים לחלוטין. לעשות פרוצדורה רפואית למישהו שהוא תקין רפואית - זה עוול ולדעתי גם לא מדיקו-לגאלי. ואם הגודל באמת גורם לו מצוקה נפשית - אז הטיפול אינו רפואי, אלא טיפול מיני- טיפול פסיכו סקסואלי אשר מיועד לשפר דימוי עצמי, לקבל את הגוף ועוד. זה בעצם העיקר. הבעיה היא בראש ובשלל שרלטנים שמציעים טיפול זה כדי לנפח את חשבון הבנק שלהם. חושב שהייתי ברור מאוד.

אז קבל התנצלותי. ייתכן ועשית קופי פייסט מהמידע השיווקי שקיבלת ועל כן גם שאלתך נראתה "שיווקית". יש מגוון מטפלים ומרפאות מוסכמים בתחום המיני, כולל בקשר לדימוי עצמי וקבלת הגוף. כדי שלא תיפול על שרלטנים אני מציע שתכנס לאתר האיגוד הישראלי לטיפול מיני - יש רשימת מרפאות ומטפלים. נסה אחד שהוא רופא, מה שיאפשר לו גם לבדוק על פי הצורך... www.itam.org.il בהצלחה!

לנופר שלום, קודם כל ברצוני לברך אותך על פנייתך האמיצה. אני יודעת שזה לא היה פשוט לעשות זאת וחשוב לי לחזק אותך שאת בהחלט בדרך הנכונה! התגובה הראשונה שלי היא להזמין אותך להתייחס למצב הנוכחי לא כ"בעיה" אלא כאתגר- ותהליך מאתגר. חשוב מאד שתדעי שמאות נשים צעירות דתיות צנועות פונות לעזרה עבור מצב דומה-בשנות הנישואין הראשונות ובסמוך ללידת הילד הראשון. בעזרת הדרכה נבונה ופתוחה הן נפתחות והופכות לנשים משוחררות וליברליות (כמובן במסגרת ההלכה). בע"ה תעבדו יחד בנושא ובעזרת מאמצים משותפים תופתעו עד כמה מצב זה יסתדר מעצמו ובמהירות! חשוב לי להדגיש, שמדובר כאן בתהליך שנבנה באופן טבעי - לאט לאט ושלב לאחר שלב. לעתים קרובות הלחץ הפנימי דוחק בנו ואנו מלחיצים את עצמנו ללא כל צורך. עצם העובדה שיש לך מודעות כה גבוהה כבר פותרת חצי "בעיה". רצוי מאוד לחשוף את בעלך למושג של "מיקוד תחושתי" . הייחודיות בגישה זו הוא שבני הזוג מפנים את מלוא האנרגיה במתן הנאה לאו דווקא מבחינה אירוטית זה לזו - ולא חייבים בכל מפגש ביחסי מין מלאים. כדאי מאוד שבעלך ישקיע הרבה בחלק הרגשי של הקשר - כאשר הכל נעשה מתוך ביטויי אהבה כנים ולא רק מתוך פורקן יצרים. ההתקדמות שלכם תהיה מדהימה וספקותיך יחלפו בע"ה. בכל מקרה, ההשקעה כדאית!! לגבי שיפור דימוי הגוף שלך היה רצוי להפגש עם בעל מקצוע. לגבי שגרה ושעמום - כמו שמתכננים ומחכים לליל הטבילה כך זוגות לומדים לבחור ולקבוע מראש יום בשבוע שמיועד לאינטימיות שהולכת ונבנית. כולנו יודעים שספונטניות יכולה להיות נפלאה- אך מסתבר שזה עובד רק כאשר שני בני הזוג באותו ראש - באותו הזמן!! נכון שהתכנון גורע במידת מה מהספונטניות - אבל היתרון הגדול בתכנון הוא שהסיכויים שהמפגש אכן יצא לפועל/יתקיים גדלים במידה רבה. במלים אחרות, תכנון מראש מסייע לכך שלבעל יש תשובה מדויקת מראש לשאלה "מה עושים הערב?" אני מבינה מצוין את הסתייגותך מפניה לייעוץ ושאת רואה בזה קושי. דעי לך שכיום גם בחוגים דתיים וחרדיים שמרניים כבר לא רואים בייעוץ הדבקת "סטיגמה". הרבנים לא רק מתירים אלא מעודדים יעוץ מקצועי והפניה לייעוץ אינו חייב להיות ארוך טווח כלל - לעתים קרובות מספר מוגבל של שיחות יכול לתת דחיפה מפתיעה לחידוש הקשר והאינטימיות. הכוונה מקצועית וטובה עשויה להביא אתכם לתובנות איך להמשיך הלאה באופטימיות מחודשת! בברכה חמה דניאלה

שלום לאם המודאגת, על פניהם, התסמינים שאת מתארת תואמים לאלה של הפרעת גוף דיסמורפית: https://www.giditherapy.co.il/?p=1026 הפרעה זו כוללת תגובה קשה קיצונית ביותר לכל פגם קטן, או אפילו מדומה, בגוף. אמנם בנך נמצא בגיל ההתבגרות, שבו חלים שינויים רבים בגוף וחלקם מעוררים חרדה או לפחות אי-נוחות גדולה (למשל, פצעי בגרות), אך עצמת התגובה של בנך חורגת מכך. ייתכן שבטיפולים הפסיכולוגיים הושם דגש-יתר על הנורמטיביות של התגובות הללו לגיל ההתבגרות ובנך הרגיש שלא מבינים אותו, אך מה שיותר סביר הוא שבהפרעה הנ"ל האדם משוכנע בצדקתו ב-100% וכל ערעור על כך והצגת הנושא כפסיכולוגי אינו מתקבל על ידיו. המלצתי היא לפנות לפסיכיאטר ילדים ונוער הן להתייעצות אישית והן להתאמת טיפול תרופתי בתקווה שבנך יסכים ליטול אותו. מדובר במקרה פרטי של הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD): https://www.giditherapy.co.il/?cat=214 והטיפול התרופתי הוא לרוב טיפול המעכב ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI), כמו למשל פרוזק או סרוקסט (פקסט). לפי תיאורייך, החרדה הנלווית להפרעה התפתחה כבר לדיכאון המתבטא בהימנעות ובהסתגרות, כאשר רק הסתגרות בגיל ההתבגרות היא סיבה טובה לפנייה לטיפול. מניסיוני, ללא הטיפול התרופתי, הסיכוי של הטיפול הפסיכולוגי להצליח, או לפחות לגרום לבנך לשתף פעולה עמו, קלושים ביותר. אני מציע לך לפתוח את אתר האינטרנט של המרכז לבריאות הנפש באזור מגוריכם, להיכנס למחלקת נוער ולמרפאת נוער, לבדוק מי הפסיכיאטר המנהל את היחידות האלו ולפנות אליו באופן פרטי (המחיר אמנם עלול להיות גבוה אך מדובר בשניים-שלושה ביקורים בלבד להתאמת טיפול תרופתי ומעקב אחריו ועל כך מגיע לכם החזר של כ-600-700 ש"ח מהביטוח המשלים של קופת החולים). לאחר מכן, טיפול הבחירה הפסיכולוגי הראשון במקרים אלה הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וגם על כך כדאי לבקש המלצה מהפסיכיאטר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שרון שלום, את עוברת תקופה של שינויים גופניים מאסיביים שמעוררים זכרונות ישנים של סלידה מהגוף שלך. המוח שלך מתקשה להפריד בין הגוף המלא של הילדות לבין הגוף המלא בעובר והפחד ממלא אותך. השינויים בגוף הם זמניים אבל ההשפעה שיש לשינויים עלייך אינה זמנית. אני ממליצה שתפני לטיפול פסיכולוגי בנושא של דימוי גוף בהקדם לפני הלידה. המראה של הגוף לאחר הלידה יכול להיות עוד יותר קשה עבורך והדיכאון שעלול להתגבר אחרי הלידה יכול לפגוע בקשר עם התינוק וגם ביכולת לחזור למשקלך הקודם. בברכה, ד"ר שרון בן רפאל