ריקנות

שלום, קוראים לי דניאל (שם בדוי), אני בן 17 (ושבעה חודשים). בשנתיים האחרונות התחלתי לחוש בתחושה לא נעימה שנמשכת 24 שעות כל יום כל השבוע. - יש לי תחושה תמידית של ריחוף (כמו שחולמים בהקיץ אז אני ככה כל הזמן, פשוט כל הזמן) - אני מרגיש תחושה של ריקנות כאילו חסר לי משהו, אני לא יודע אם זה קשור לנושא - אני מרגיש לא מחובר לעצמי, כי אני לא אני ב100% . - אני מרגיש מחסום כזה, שלא נותן לי לחשוב בבירור, לא צלול ואני זוכר שפעם זה לא היה מרגיש לי ככה. פעם יכולתי לחשוב לעומק, להבין את הדברים, והיום אם אני מדבר עם מישהו אני סוג של לא אבין על מה אנחנו מדברים ואני כל הזמן אשאל אותו שאלות כדי לדעת אם הבנתי על מה הוא מדבר כדי להיות בטוח שאני עוקב אחרי השיחה, וזה פשוט מעצבן אותי. - אני לא מצליח לחשוב, בדיוק כמו שזה נשמע, אני פשוט לא מצליח לחשוב!! זה מתבטא בכך שאני לא מצליח לחשוב כמו שצריך על תרגיל אני פשוט לא מצליח להבין אותו וככה אני מגיע למצב שאני לא יודע לפתור אותו, אני יכול לקרוא עשרות את התרגיל ואת מה שמבקשים מימני ואני פשוט לא מצליח להפעיל את המוח, אני לא מצליח לחשוב על דרך הפתרון. וזה גם מתבטא בכך שאני לא מצליח לחשוב מה לומר כשאני מדבר עם חשבים, יכולת ההתבטאות שלי ממש אבל ממש נחלשה וככל שהזמן עובר זה רק מחמיר, האוצר מילים שלי ירד עד מאוד, ואני הגעתי למצב שיש לי מה להגיד אבל אני לא יודע איך לבטא את זה ולהפוך את זה למילים, ואני רוצה להדגיש שאין לי בעיה עם ביטחון, ההפך-פעם היה לי ביטחון ובגלל שהבעיה הזו פתאום צצה והלכה והתגברה אז בגלל זה הביטחון שלי יורד. - כמו כן, אני בשנה האחרונה שמתי לב שאני לא זוכר המון דברים עד למצב שמישהי יכולה להגיד לי את שמה, ואחרי פחות מחמש דקות אני אשאל את עצמי "מה היה השם שלה..?" אני איבדתי אוצר מילים גדול מאוד עד למצב שלפני כמה ימים כששאלתי את אחותי איפה מייבש השיער, אמרתי לך:"איפה ה.. איך קוראים לזה נו זה שעושה רוח בשיער". הזיכרון שלי ממש גרוע ככל שהזמן עובר, אני שוכח מספרים של אנשים שלפני כמה חודשים זכרתי בבירור! אני יכול לדבר עם חבר חצי שעה שלמה וכשאנחנו מסיימים את השיחה אני שואל את עצמי "אוקיי על מה דיברנו בכללי?" ואני לא מקבל תשובה לעצמי, כלומר שאני לא זוכר את כל הפרטים של השיחה זה פשוט מתסכל אותי אני לא יודע מה לעשות ואני ממש מפחד שזה יימשך ככה כל החיים שלי אני רוצה לחזור לזכור שמות ולא להגיע למצב שכשמישהי אומרת לי את שמה אני פשוט חוזר וחוזר וחוזר שוב ושוב ושוב על שמה ובכל זאת - שוכח אותו. אני ממש מאבד ביטחון, אני מרגיש סוג של "טיפש" ואני מפחד שזה יהיה לי כל החיים מפני שעם זה המצב, אני לא אצליח להוציא תעודת בגרות שלמה השנה (אני בכיתה יב') ואני לא אצליח להתקדם וללמוד דברים בחיים .

אני באותה בעייה בדיוק הרבה יותר שנים ממך. מצאת איזה פתרון אולי?

רציתי לגיד לכם שאני גם התחלתי לסבול מזה עקב טראומה שעברתי ואני יודעת שאפשר לטפל בזה או בשלושת המימדים או במח אחד, זה מאוד מאוד עוזר

וואו אני מרגיש דיוק אותו דבר כבר המון זמן בול כמו שתיארת בעיות הזיכרון תחושת הריחוף ההרגשה הזאת כשאילו חסר לי משהו במח ואני לא מצליח לחשוב ולהפעיל אותו כמו שצריך הדבר פגע לי בדימוי העצמי כמו שאמרת ואני לא מוצא פיתרון לבעיה הזאת או הגדרה לזה ברשת

לפי הבנתי הבעיה שמדוברת כאן זהו סוג של מנגנון הגנה של המוח כלומר כיון שהאדם פוחד מדברים מסוימים המוח מפתח מנגנוני הגנה פה נראה שמחשבה גורמת לך ללחץ ולכן המוח שלך כאילו לא נותן לך לחשוב נראה גם שסתם ככה יש לך פחדים בחיים ולכן המוח שלך מפתח מנגנון הגנה של ריחוף וכך אתה בעצם בורח מכל אותם פחדים תותלץ ללכת לטיפול מקיף שיעזור לך להיתגבר גם על הלחץ הצחשבתי הפחדים שיש לך בחיים ועל המנגנון הגנה הזה

שלום מפרסמת שוב את השאלה למרות שהיא פורסמה כבר ולא זכתה למענה. אובחנתי כסובלת מדיכאון וOCD וחרדות עקב מוות של שני ההורים ואירועי חיים קשים נוספים. אני מעל 7 שנים בזוגיות ונשואה כחודש. כמה ימים לפני החתונה צצה לי מחשבה שאני לא אוהבת את בן זוגי ומאז ועד עכשיו המצב רק מחמיר...מרגישה שלא אוהבת אותו (אין רגש בכלל) יש חרדות בכל מה שקשור אליו..אין רצון למגע, חיבוקים ונשיקות ולא לאינטימיות (מחשבות שנגעלת ממנו ומפחדת שבאמת ככה מרגישה) מפחדת שאני באמת רגילה אליו ומפחדת לעזוב כי אין לי בעצם לאן ללכת כי גם כשרבים לא מבינה מה אני מרגישה...האם אני בוכה כי אוהבת או כי התרגלתי ולא רוצה להיות לבד.. ואני תקועה במעגל מרושע כזה...האם מה שאני מתארת יכול להיות ROCD?...האם יש תקווה לקשר?...מרוב שאני מותשת אני כבר מרגישה ריקנות ואפילו החרדות נעלמו מרגישה כאילו אין בי כלום...יש לציין שכדורים מכל הסוגים גורמים לי להרגיש רע וCBT וטיפולים פסיכולוגיים פשוט לא עוזרים...אני מאבדת תקווה...אשמח לעצה.

תודה על ההתייחסות והמענה!!!! אני מבינה שזה עדיין לא הוגדר כמשהו רישמי אך האם מה שתיארתי יכול בכלל להתאים לOCD על רקע מערכות יחסים? רק על סמך התיאור? בנוסף זה לא קרה אחרי חודש מהנישואים אלא התחיל 3 ימים לפני ועד עכשיו. כמובן שזה לא מחליף אבחון ואני לא שוללת טיפולים אני מנסה כבר כמה שנים ...ניסיתי עד כה רק CBT.

שלום וברכה אני נוטל סרנדה 50 מ"ג, למרות שלא אובחן לי "דיכאון קלאסי".. מה שכן יש לי מצבי רוח ירודים.. תכנים דיכאוניים.. פסימיות.. תחושת ריקנות לרוב וחוסר תקווה , חוסר ביטחון, בילבול וחוסר אמונה בעצמי, למרות שאני מתפקד (עובד לסירוגין, מנהל קשר זוגי וחברתי..) האם לדוגמא במצב שאין לי דיכאון מג'ורי התרופה רמוטיב (שהיא לדיכאון קל עד בינוני שאולי יש לי?) יכולה להועיל לי יותר מהסרנדה? או שבגלל שהסרנדה היא לדיכאון כבד, היא אמורה "לכסות" ולטפל גם בדיכאון הקל? או שזה עובד אחרת? אשמח לתשובות תודה :]

שלום בתי בת 20. סובלת מדיסתימיה בעיקר מדווחת על ריקנות והעדר משמעות. חלק מהזמן מתפקדת ובחלק או מסתגרת או נכנסת לכעסים לא רציונלים כמו קנאה באחותה. כיצד עלינו כהוריה להתייחס כשהיא במצב מנותק וכיצד כשהיא מתפרצת? אני מנסה להכיל, לעודד אבל היא רק מקצינה את תגובותיה. היתה בעבר בטיפול שלא צלח והתאכזבה ולא מעוניינת.