בריחה מהמציאות

הי כולם, כל אחד מאיתנו מודאג. דאגותיי קשורות לרגרסיה הגדולה החלה (גם בי) בתקופה זו. מתביישת שכך התדרדרתי, מתביישת שמה שהצלחתי איכשהו לתחזק בשנים האחרונות התקלקל (ואולי בר תיקון מסוים עדיין, בהתחשב בגיל, אך החשש שהבעתי למעלה חזק). החרדה העיקרית שלי היא מהמחבל שבפנים. פחות ממשהו חיצוני בין אם הוא חביב ברובו ובין אם הרוע שלו מובהק, אלא קרוב או חבר. החרדה היא מבגידה. מנישול מבית. ולהרגשתי יש מזה פה במרחב שלנו. המדינה. פוחדת מתקשורת עם אנשים. פעם לא תקשרתי. היום אני עדיין כן, עם המוכרים, למרות החרדות הנוראיות, ורק כאלה שאני יודעת שהם נחמדים אליי ולא פוגעים בי, ועם זאת אפופת חרדות. כעת נשמע בי קולה של מכרת ילדות שזעפה וניתקה קשר וחסמה כי השמעתי את קולי המתנגד לרוח המובילה במדינה. חשבתי לי שחוסמים מי שמטריד. והרי לא הייתי בכלל מנסה להציק למי שמבקש להתרחק. אין לי שגרה וזה רע. הפעילות הגופנית שכל כך חשובה לי התמעטה בגלל הכאבים וזה נורא. ממשיכים להציע לי ולהשתמש בי לעבודה ואני ממשיכה לדחות. נורא. ממשיכים לפנות אליי גם בקטע טוב של איך להתארגן כלכלית ורפואית ואני מסננת. נורא. מודאגת והמטפל יודע. מודאגת שלא מספיק שומרת על עצמי. כן ולא. אצא לשמש. אנסה למצוא משימה של אסקפיזם. בחוץ. ואולי זה גל וזה יעבור. צונמי עכור שכמותו. סוריקטה

הי אודי, מנגנון יצירת ויטמין די כתוצאה לחשיפה בשמש כבר עובד פחות טוב בגיל מתקדם. מוצאים שגם בישראל שטופת השמש עדיין לרבים יש חסר, או כמות בלתי מספקת של הוויטמין. כך שאני, למשל, צורכת אותו בתוספים. אבל כן סרוטונין, וכן חמימות מקלת כאבים, וכן חוץ. ולמרות שבדיוק מצאו לי נגעים חשודים בעור שאמורים לעבור הסרה וביופסיה והזהירו אותי מהשמש. אבל אני עדיין חושבת ששמש היא טובה במידה. ויוצאת החוצה, על אף שברמת חרדות גבוהה יש גם חוויית בלבול באוריינטציה. קראתי, בשלב זה, במעבר זריז, את המאמר היפה שלך בתודה, וחשבתי על החלומות אצלי. קראתיו שוב מהסוף להתחלה. מעניין שאני עושה את זה. חלומות בעלי מאפיינים דומים לאלו שפוגשים היום (כפי שתיארת) סביב 7 באוקטובר, היו לי בעבר, עוד לפני הטיפול, רמות מטורפות של אגרסיביות הרסנית מולי ותחושת תבוסה וחוסר אונים. מגיל מוקדם מאד. אזכיר שאני דור שני לשואה ושאני נוטה לומר בחזרתיות שהשואה לא הסתיימה. מגיל מוקדם מאד 'עושים' לי בחלומות דברים דומים למה שהתרחש כאן בשבת השחורה. לא אפרט, חסה על הקוראים. בחלומות. שלי. ואז הגיעה מציאות שהתלכדה איתם. הזכרת את הסייסמוגרף הפנימי. הלפעמים, אולי, פחות מכויל אצלי. בחלומות שאני זוכרת לאחרונה עדיין מככבת 'אמא' בכלל, והיא צעירה וחזקה בחלום, והאין מקום, והם תקועים בעבר הרחוק. התחלתי את היום כבר עם כאבים חזקים. הם מתגברים עוד יותר במהלך היום. הזכרת במאמר את התרבויות בהן ניכר האיפוק והקשר לדיכאון קיומי. מניחה שניצן למצוא אצלי קווי דימיון, ואולי גם קשר לכאבים הנוכחיים). על כל פנים, התחושה שלי היא תבוסה. אבל שוב, נקווה שזה גל. כלומר, מבחינה זו שהחלק שכעת על פני השטח יתפוס פחות מקום ויפנה מקום לחלק אחר. קראתי את הטוקבקים לכתבה. נראה שהם לא קשורים בכלל. נעולים באותו תקליט שבור ששומעים כל השנה. כאילו אנשים סגורים בעולמם הפנימי המפומפם ולא נקלט מאום שונה או חדש מבחוץ. ייתכן שגם אצלי, לעתים. תודה אודי יקר על המילים וההקשבה. ואני איכשהו שמחה שלא היית זמין פה, כי היית שימושי ומשמעותי במקום אחר. בזה אני מקנאה. סוריקטה (לא מתפקסת הבוקר, משמע נשארתי קצת באזור שבין השינה לערות, וכך מרגישה שנראית ההודעה שלי, ואולי גם לכן, מבושה, היא המשכית ומאחור)

בת 25, כאשר יש ברקע שנים רבות הפרעת חרדה והסתגלות, הפרעה טורדנית כפייתית ודיכאון ותת משקל. מטופלת ב60 מ״ג סרוקסט בשילוב חצי כדור קלונקס. אציין שחליתי בקורונה האחרונה בחודש מרץ האחרון והחלמתי תוך מספר ימים לאחר שהיו תסמינים בדרגת חומרה קלה-בינונית יחסית כמו שיעול, צינון, קור בגוף, בערך מה שיש לכולם. לאחר שחליתי הרגשתי כי החמירו אצלי הפרעות קיימות כמו עייפות ודיכאון ואף התפתחו חדשות כמו חולשה בשרירים, קשיים בשליפה של מילים , תחושת חוסר ריכוז, בלבול, ריחוף וניתוק החלטתי ללכת להיבדק פעם ראשונה בחיים אצל נוירולוגית בכדי לשלול מחלה בתחום הזה כי בכל זאת לא הייתי רוצה להסתמך רק על חוות דעת פסיכיאטרית, זה הרגיש לי בטוח פשוט. בבדיקות הנוירולוגיות- MRI וEEG כולן יצאו תקינות. ולאחר בדיקה במעבדת שינה אבחנו אצלי היפרסומניה ודום נשימה בשינה בדרגה מאוד קלה. כך נכתב בסיכום: סיכום ביומן השינה רישום שעות השינה לאורך הלילה לא היה מאד ברור. רושם לשעות שינה מאוחרות ויקיצות לאורך הלילה. ליוותה את היומן בדף בו רשמה מידע רב על תחשותיה וקורותיה. העייפות היומית, תחושת הטשטוש. המגבלה התפקודית שחשה על רקע זה. מטופלת אצל פסיכולוגית. שם הועלתה השערה שהשינה היא" בריחה" מהמציאות שרעות לא שוללת. בלילה שלפני בדיקת השינה ישנה רק 6 שעות. בליל הבדיקה­ היה שימוש בטלפון לפני השינה. חביון הרדמות תקין. חביון REM מוארך )סביר כי על רקע שימוש בסרוקסט(. יעילות שינה סבירה 89% .אולם ישנה רק כ 5 שעות. ללא הפרעת נשימה או תנועה בשינה. בבדיקת חביוני השינה ביום, למרות מיעוט שעות שינה בליל הבדיקה ובלילה שלפניו, חביון הרדמות ממוצע בגדר הנורמה. לא מדובר בנרקולפסיה. רושם לאטיולוגיה רגשית. אין לשלול כי חלק מהעייפות נובע בשל הטיפול התרופתי­ סרוקסט וקלונקס. בנוסף לתרופות שאני כבר נוטלת קיבלתי מרשם לפרוביג׳יל והתחלתי ממינון של 100 מ״ג כאשר היו ימים שהרגשתי שכן עזר להתקפי העייפות אך הפסקתי עקב תלונה על החמרה בתחושת החרדה שבעיקר התבטאה בדופק מהיר ובתחושת מצב רוח שהרגיש לי מעט יותר מידי טוב מהרגיל (למרות שלדעת הפסיכיאטרית אין מדובר במאניה ושגם אני לא מאובחנת עם הפרעה כזו) והרגשתי שזה אולי עלול להתנגש עם שאר התרופות שאני נוטלת שהן למעשה ההפך ממעוררות. תלונותיי העיקריות שלי כרגע הן דיכאון, חולשה בגוף, מן טשטוש בראייה ותחושת ניתוק (לא אפילפסיה ) אלא יותר תחושה של זומבי, דופק מהיר, קוצר נשימה ובעיקר עייפות שבמרבית המקרים בלתי נשלטת אשר גורמת לי להכנע לה (פשוט לישון) ושוב מדגישה שלא אובחנתי עם נרקולפסיה שזה יכול אולי להזכיר. אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי לטפל במצב בעיקר של העייפות והפחד שלי מלהירדם בסיטואציות שלא מתאימות ובעיקר מהחשש שלא אצליח לקום בבוקר כשאצטרך כי העייפות כל כך חזקה שפשוט לא מצליחה להילחם בה מספיק. כל תרופה שאקח תתנגש לי ותעשה לי תופעות לוואי לא יודעת מה לעשות.

האם ייתכן שאולי צריך לתת זמן לפרוביגיל לעבוד והתחושת דופק והחרדה תחלוף עם הזמן? האם מדובר בתת מינון? הרי הרופא לקחה בחשבון שאני נוטלת סרוקסט וקלונקס במקביל ומכירה את האבחנות ברקע ובכל זאת המליצה לנסות.

אני הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים ,לפני כ-4 חודשים נסעתי לחו"ל , לתקופה של חודשיים (בידיעת המעסיק שלי) ,מאחר שהמחשבות האובדניות שלי גברו מאוד והייתי על סף מעשה אובדני נוסף והנסיעה הייתה סוג של בריחה מהמציאות היומיומית העגומה, שחשתי והיוותה לי עוגן להישרדות ולא להנאה ,מאחר שאני סובל מחוסר הנאה מכלום בחיי ואנני רואה כל אופק בחיים , פסימיות מוחלטת . כשחזרתי לארץ המצאתי למעסיק אישורים רפואיים חתומים על ידי רופאים מומחים,שעסקינן בימי מחלה בתקופת שהותי בחו"ל, ולא בחופשה . למחרת רוחי המעסיק לא הכיר בתקופה זו כתקופת החלמה.אבקש את ייעוצכם ,האם אכן תקופת השהייה בחו"ל,הייתה לצורך שיקום נפשי או חופשה .

שלום! הגעתי לפורום זה מתוך חיפוש של "מה לעשות"?! אני בת 28 נשואה ואם ל2 ילדים. עברתי בחיי פגיעה מינית בילדות - טיפלתי בזה הרבה שנים בעזרת שיחות. לא התלוננתי מעולם. מדובר בבעלה של אחותי כך שהעניין עדיין מודחק איפהשהוא בלב.. עדיין כואב.. אבל מנסה לחיות את חיי.. עם הזמן במהלך הטיפול עברתי הרבה השלכות קשות בהם מצאתי את עצמי הולכת למקומות שאני עלולה להיפגע.. כך בעצם יצאתי עם גברים שבשבילי היו הצלה (בריחה מהמציאות) אך זה כמובן לא הגיע ממקומות חיוביים ולרוב הקשרים האלו בעצם היו גם פגיעות... הסיבה שסיפרתי זאת היא- כי נהניתי מסקס. עשיתי הרבה. הייתי גם מאוננת המון ואוהבת דברים שונים בכל פעם משהו אחר.... זהו. התחתנתי. היה מאוד קשה להתחיל חיים עם גבר אחד. היו קשיים והלכנו לטיפול זוגי. תודה לאל אנחנו כיום חיים באושר. עם ילדינו. אבל- איבדתי כל רצון לסקס. אין לי צורך בזה. מעצבן אותי הדיבורים על סקס. איזכורים כמו אני מחכה לאכול את הדובשניה..... הכל מאוס בעיניי. מגעיל. כשאני מגיעה לזמן שכבר נמאס לי לשמוע שבעי "רוצה להיות איתי" אני מכריחה את עצמי לשכב איתו אבל אני מחכה לרגע שהכל יסתיים. אני לא מצליחה להראות נלהבות ובעצם מונעת כל משחק מקדים ומגע- רק בוא נסים עם זה.. הוא לא אוהב את התחושה הזו כמובן. וגם אני כבר מיוסרת שאיני מצליחה להיות שם להנות לאהוב להתנשק לגעת.... כלום. קרח! בול עץ! בא לי לצעוק הצילו..... לעיתים רק באמצע החדירה אני מצליחה להנות. מה אני עושה?????? לאן פונים לעזרה? מרוב תיסכול אני מתחילה לרצות שילך למישהי אחרת להנות מסקס אני לא פרטנרית... היום איני מאוננת. מרגישה לחלוטין שאין לי צורך בסקס. וכשהוא בא לגעת בי אני כבר מעיפה את ידיו זה מעצבן אותי ועושה לי אי שקט. יש פעמים שאני יכולה לרצות, כלומר מרגישה איזו שהיא עוררות מינית אבל שאני חושבת איך לבצע זאת.. כלומר לבוא אליו לשמוע אותו להתנשק וכו.. זה כבר יותר מ ידיי, לא בא לי מעדיפה שזה ישאר במחשבה ל2 דקות והחשק חולף מהר ניסיתי לפרט כמה שיכולתי ע"מ לקבל תגובה מכוונת לדבריי ולחיי.. מעריכה מאוד!! תודה

מעריכה את תגובתך!!