טראומה נפשית

בוקר טוב, בת 53 גרושה חרדתית סידרתית ובסטרס קבוע, תופעת של איבוד שמיעה במהלך 10 שנים טופלתי בסטרואידים ומאז נשארתי מטונטנת. המקרה של איבוד שמיעה האחרון היה בספטמבר 2021 גם הייתה לי תחושה של חוסר יציבות ולחץ בראש הלכתי לביקורת גם אצל נורולוג בחצי שנה האחרונה עברתי סוג של טראומה נפשית וכנראה עכשיו אני בפוסט מזה חודשיים אני עם עורף נוקשה וכואב ולחץ כמו חגורה במצח ולעיתים ברקות מטופלת אצל פיזיוטרפיסט. יש לי גם תופעת עיקצוצים בפנים ואני נלחצת מזה. חשוב לציין שבכל ארוע של איבוד שמעיה בוצע אמאראיי וברוך השם הכל תקין. אמ.אר.אי האחרון ב 2016. ביקרתי גם אצל רופא עיניים כולל לחץ בעיניים והבדיקה יצאה תקינה . מיותר לציין שאני נלחצת יותר מהתופעות. (כדורי הרגעה עוזרים לי)אשמח לקבל חוות דעת תודה רבה ובשורות טובות

תודה רבה לך ד"ר על תגובתך... האם הלחץ/כאב במצח בעורף ומאחורי האוזן יכול להימשך יותר מחודש?? תחושת העיקצוצים לשמחתי נעלמה חייבת לציין שאני לא רגועה בכלל, זה ממש מדיר שינה מעיניי ואני חושבת על הגרוע מכל. התחלתי טיפול בצמחים וטיפולים אלטרנטיביים. האם יש מקום לדאגה? האם כדאי לראות נורולוג?

לפני כ3 שנים, בעקבות מצב רפואי כרוני, הייתי בבדיקה אצל רופאה שנהגה בי בזלזול ושמה אותי במצב של חוסר אונים. לא הגבתי לזה טוב (הסתגרות ובכי ללא הפסקה בימים העוקבים לבדיקה) מאז אני מנסה להימנע מלהגיע לרופאים במיוחד ללא ליווי (בבדיקה שלה הייתי לבד). אתמול הייתי בבדיקה אצל רופאה אחרת כמובן והמלווה יצא באמצע- ברגע שהוא יצא נכנסתי לסוג של לחץ / חרדה, מעיין תחושת איימים וכוננות לאיום שיגיע. דמעות בעיניים ונשימות מהירות. מאותו רגע ניסיתי רק להסביר את המצב שלי וסוג של להצדיק אותו, לגרום לה להאמין לי ולא להיות נגדי. מאז שחזרתי אני מגיבה בצורה דומה לאיך שהגבתי עם הרופאה הקודמת- שוב מסתגרת ובוכה יום ולילה, רק שהפעם זה בתדירות נמוכה יותר יחסית. האם זה נחשב פוסט טראומה? הרי לא חזרתי ממלחמה ולא עברתי זוועות- סהכ רופאה שהתנהגה לא כראוי. אם לא אז מזה? ואיך מטפלים בפחד להגיע לרופא כשהמצב הרפואי מחייב טיפולים ומעקב?

אני חושבת שלכל אחד יש באג נפשי. ההבדלים הם בכמות, בגודל, בתכיפות, ובהשפעה שיש להם על החיים שלנו. אף אחד מאתנו לא מושלם, לא קוגניטיבית, לא רגשית, לא גופנית, יש לנו חסרים ועודפים בכל תחום. משכך, אני מצפה בפורום לפסיכולוגיה לדון בבאגים הנפשיים, יהא מקורם אשר יהיה. הם יכולים להגיע כי נולדנו עם דפקט, או נולדנו למשפחה עם דפקט, הם יכולים להגיע מחסכים מכוונים או לא מכוונים, והם יכולים גם להגיע מכל מיני סיבות נסיבתיות, הוספנו במשקל, פטרו אותנו מהעבודה, יש אחות מאד מוצלחת, מנהל הבנק יורד עלינו, הזוגיות התפרקה ואמא מפלצתית. הם כמובן יכולים להגיע מדברים הרבה יותר קשים, פגיעה מינית בכל מיני דרגות, פגיעות נפשיות אחרות שסבלנו, נסיבות חיים קשים ממש, התעללות מסוגים שונים, כל אחד נושא על גבו שק שיש בו מגוון רחב מאד של עבר 'עשיר'. ועכשיו אנסה לתרגם קצת ממה שאמרתי למעשה. לדוגמא - נאמר שאני במצב שהביטחון העצמי שלי נושק לדשא, רואה רק חסרונות בעצמי ובכל מה שסובב אותי, מרגישה שלא רוצה לקום בבוקר, כי השמש היא מפחידה והיא יותר מדי מראה כל דבר. כועסת על כולם ורואה כמה כל אחד עשה לי רע. הבעל הגיש קפה, וזה גועל נפש, קר מדי, חם מדי, מתוק מדי ומר מדי. הילדה באה לבקר ועשתה כזה רעש שהראש מתפוצץ. כל זה בדוגמא כרגע. נאמר שלבסוף מחליטה ללכת לטיפול, רואה שם עליות ומורדות, לומדת כמה דברים, לעומת זאת המטפלת מכניסה אותי לאדמה עם 'תובנות' אחרות. אני מגיעה לפורום, רוצה לשתף – אז מה העיקר ומה הטפל? במה אני רוצה לשתף ובמה אני רוצה כתף? האם לא בחיים שלי שכרגע דפוקים לגמרי? האם לא הייתי רוצה לשמוע מהחברות על דרכי התמודדות, על סיפורים דומים לשלי, על דרכים שהם ניסו ואולי עזרו, או אולי על בורות שצריכים לעקוף. רוצה להתחבר לספר על הרגשות הקשים, על חוסר האתגר, על החולשה הנפשית והגופנית. מה היה קורה אם אותה אחת הייתה מגיעה לפורום? קודם הייתי נעטפת עם הכלה טוטלית, מבינה אותך, גבורה, מסכנה, חכמה, ועוד סופרלטיבים, רק מכילים אבל בכלל לא יורדים לעומק, לא באמת מנסים להבין וגם לתת עצה, אבל העיקר היה מתבטא במה שקרה אצל המטפלת, הבינה אותי לא הבינה, הייתה בשבילי לא הייתה, מעצבנת אותי או מרגיעה אותי, יכולה לחכות לטיפול אתה או לא יכולה לחכות. ראבק, המטפלת היא לא האישו, החיים הם האישו, המטפלת צריכה לעזור, היא לא הופכת לפקטור המרכזי בחיים שלנו, היא כלי עזר, כמו חולה סרטן להבדיל שמקבל כמוטרפיה, האם כל מה שיש לו לספר על הסרטן זה הכמו? אני רוצה סיעור מוחות על הבאגים, על הרגשות, על דרכי ההתמודדות, וכן אני רוצה מלבד ההכלה המוחלטת והטוטלית אולי להראות לי עוד כמה כיוונים שלא חשבתי עליהם, אולי בצורה עדינה לומר לי שכל הכבוד לבעל שהביא קפה למטה גם אם הטעם גועל נפש! וכמה נחמד מהבת שנסתה לבדר גם אם עשתה לי חור בראש. אולי הייתי רוצה השתתפות אמפתיה שלא מתבטאת רק במילים שנשמעות לי די חיצוניות ולא חודרות לעומק, אלא לשמוע, ממש לשמוע את מה שיש לי לומר, לא לשפוט אותי, לתת לי יד, אבל לא כדי שאשאר קבורה במיטה ויעשו לי 'ככה ככה' אלא ביחד, עם הנסיון של כולם, לראות את הסיפור שלי גם אוביקטיבית, וגם בלי שפיטה אפשר לנסות להבין ולהראות כיוונים. לא כל הכוונה היא שפיטה, לא כל הכוונה היא מתנשאת, לא כל רצון לשתף זה רק רצון לקבל חיבוקים אבל כאשר כל הסיפור הופך להיות הסיפור של המטפלת, אני מרגישה שאבדנו את העיקר, את התמיכה הפסיכולוגית שאנחנו מחפשים כאן, את הנסיון שיש לכל אחת מאתנו אשר יכולה לבנות כל אחת. נאמר אם כל אחת הייתה כותבת ספר על חוויותיה, אפשר היה להיבנות מזה, ללמוד ממה שעשתה טוב ולא טוב, מה שעזר ומה שקלקל, אבל כאן הכל זה רק הכלה הכלה הכלה, משתתפת אתך, נהדרת, חכמה, מבריקה, כל הכבוד, אין עליך, מבינה אותך..... כמה אפשר באמת להתייעל מכל זה? כמה נקודתית זה נותן? אז לסכום של הנאום הארוך – שתי נקודות שהבאתי כאן, אני מצפה קודם כל לדיון אמיתי ומעמיק, לא שופט אבל כן מנסה להבין ולתת חוות דעת, לא לפחוד כל כך לנסות לתת חוות דעת, את לא שופטת אותי אם את מספרת על מצב שלך שהיה דומה וכיצד יצאת מזה, או מספרת עד כמה היה לך טוב אם היית חווה את מה שאני מתלוננת עליו, זו לא שפיטה זו רק עוד זווית ראיה. ושנית הייתי רוצה להתמקד בבעיה עצמה, כי המטפל הוא לא הבעיה הוא כלי כדי לפתור אותה, אחד הכלים ואפשר ללמוד מהיחסים אתו, ממה שהוא אמר, אבל הוא לא מרכז החיים שלנו, ואם כן, אנחנו בבעיה הרבה יותר קשה מאשר לפני שהגענו אליו! אם הפכנו את הטיפול לאישו הראשי שלנו, בעצם הפסדנו את החיים שלנו, הגענו למטפל כדי לתקן את החיים, כדי שנחיה אותם טוב יותר, ולבסוף אנחנו עוזבים אותם, עושים אותם שוליים לקשרים עם המטפל! וואלה כמעט 700 מילים ואני רק בהתחלה, ממש אפשר לכתוב ספר מהנאומים שלי.

נקודה ראויה למחשבה.... אולי כדאי לכתוב ספר על כל מה שעברתי .. על כל מה שחשבתי בזמן שקרו כל הדברים האיומים שחוויתי... לנסות להיות אמיתית בכל מילה וכל שורה שיוצאת תחת ידי.... אני כן כותבת כאן על כל מיני פגיעות שעברתי ומה הרגיש לי למרות שזה לא קל בכלל.. את מוזמנת לשתף במה שמתאים לך ..בדרכך..... אם לא מתאים לך לקבל חיבוק או חיזוק את יכולה לציין ... ועד אז... יום טוב וחודש טוב חטולית

ולא יודעת לאיזו בדיוק הודעה שלי התייחסת. אם התכוונת לבקשת חיבוקים של נשים כאן בפורום במיטה מאודי, אז אני נגד הבקשה הפומבית, לא רק בשבילי אלא בשביל כל הפורום, לא נראה לי פורום נאות. אם את מדברת על חיבוק מהחברות, זה בהחלט נחמד, אבל זה לא מספק לכשלעצמו, אני רוצה סיעור רגשות, סיעור מוחות, רוצה להעשיר את החוויה ואת הלמידה אם את מתכוונת

האם רופא משפחה יכול לאשר חזרה לפעילות גופנית רגילה או בהדרגה לאחר תאונה קשה .... שבירת אגן ועצות הלסת כולל טראומה נפשית . כל המשפחה חוותה את התאונה. האם מחייב אורטופד?

תודה על תשובך .האם אישור רופא משפחה מספק לצורך ביטוח במהלך שיעור חינוך גופני . המורה טוען שצריך אורטופד שטיפל .