התנהגות לא מוסרית: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים
התנהגות לא מוסרית: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין
האם החיים שווים לחיות עבורם ללא זוגיות ? האם החיים שווים לחיות עבורם ללא מסגרת,ללא עתיד,ללא ציפיות,ללא שמחת חיים? זו הרגשתי וראיתי הודעות דומות באתר. אין סיבה לקום בבוקר. אין סיבה לחיות. אין ציפיה יותר לכלום מכלום. אין יותר רצון. הדיכאון אוכל כל פינה טובה וגם טיפולים לא עוזרים. אז מה הטעם בחיים? לחיות בשביל לחיות? אני לא רואה שום סיבה לחיות כאשר כל הדברים שציינתי נמצאים ובמצטבר. אם מישהי/ו מרגיש את אותה ההרגשה אשמח אם ייצרו קשר. אני במצב קטטוני של חוסר באהבה,חוסר רצון לחיות,חוסר רצון לקום בבוקר,חוסר טעם בחיים. אין שום פרספקטיבה לכך שמשהו עומד להשתנות וכך התיסכול הולך וגובר ללא שום מוצא. אנשים חיים ומתנועעים כל היום בשביל כסף ובתוך תוכם,מהיכרות ומשיחות,אינם מאושרים ועושים הכל בעל כורחם ללא אושר ושימחת חיים. מצג שווא של אושר מדומה שלא קיים במציאות אלא הכל העמדת פנים אחת גדולה שיחשבו שהם מאושרים ואת התוצאות רואים בקופות החולים,אצל הפסיכיאטרים,פסיכולוגים,עורכי הדין,בתי המשפט ,מוסדות צדקה,מוסדות רווחה,מעונים לנשים מוכות, ער"ן,סה"ר. עשרות אם לא מאות ואלפי גמח"ים לעזרה לאנשים. לאן העולם התדרדר? למצב שאין אושר ואין חיים מאושרים ותמיד המחשבה שהדשא אצל השכן ירוק יותר ולא היא. אנשים "מאושרים" שבתוך תוכם הם אומללים ובמיוחד נכונים הדברים לאותם אלה הרגישים בינינו שאינם בעלי עור של פיל ואשר מצפצפים על החיים ובסוף החיים מתאכזרים אליהם. מה יותר נכון? חיים תחת אמונה דתית? חיים חילוניים? התשובה היא לא זה ולא זה. צריך להגיע לשלמות עצמית עם מה שהאדם עושה אולם זה כה קשה ללא המרכיבים של אהבה ואושר אשר אינם בנמצא וכך עובר לו עוד יום ועוד יום עד למוות המיוחל שכל כך הרבה אנשים מייחלים לו וביניהם אני. איך יוצאים ממעגל הקסמים הזה? אין דרך מוצא נראית לעין וגם המוסדות שרויים באפלה ומאכלסים אותם אנשים שכביכול אמורים לעזור אך המערכות מסורבלות,לא מקצועיות ובצע הכסף מנהל אותן. האם יש מישהו שמזדהה עם כל האמור לעיל? בטוח שיש ואם כך הוא הדבר צריכה לצאת זעקה גדולה לרחמי שמיים כי לא נותר יותר מאומה. חוסר אמינות,חוסר מוסר, חוסר לויאליות, העמדות פנים,שקרים,הונאות ,קמצנות,רדיפת בצע,חוסר הסתפקות במועט או אי יכולת להסתפק במועט אשר מובילה לאותה רדיפת בצע באשר אין יותר דין ואין דיין ושאר מרעין בישין הגורמים לרציחות נשים ע"י בעליהן,חבריהן,פריצות ששולטת בכל פינה,,אנשים שעוטים עליהם מסכות להסתיר את מי שהם באמת,חיוכים מזויפים והמצב רק הולך ומחמיר מיום ליום ותהליך ירידת הדורות נמשך לו ללא הפסקה כאשר אותם אנשי מקצוע כביכול,הם בעצמם נמצאים באחד המצבים שתוארו והם כביכול היועצים בנוסף לחברה הסובבת אותך של חבר יועצי אחיתופל שבעצמם נמצאים במצב דומה אך הם תמיד יודעים לייעץ לאחרים ללא משוא פנים ומה שמניע אותם לא תמיד ברור אך יצר הרע משתלט על כל פינה והתוצאות של אותם ייעוצים גורמת לא אחת וכמעט תמיד לפירוד והרס זוגיות,הרס משפחות וניתן לראות את התוצאות בבתי הדין הרבניים ששם התורים הינם עצומים וכך נהרס המוסר,נהרסים הערכים הקדושים ביותר של הבית היהודי וכשנהרס בית מדמים אותו להרס בית המקדש. יותר מכך- מאריכים את החיים ע"י תרופות כי האדם פוחד מהמוות אך אם המוות היה דבר ברור והייתה אמונה בגלגול נשמות או אמונה כלשהיא שישנם חיים אחרי המוות ודבר זה היה ברור אזי בטוחני כי הרבה מאוד אנשים היו בוחרים במוות וכמה שיותר מוקדם על-מנת לשים קץ לייסורים המתמשכים ןהבלתי פוסקים והיו בוחרים לשים קץ לחייהם צריך לעשות משהו בנידון אך כיוון שלהיות דון קישוט נראה בעיני האחרים כדבר שלילי,כך נראה לו המצב כאשר הפרט מאבד תקווה לשנות את העולם והאמירות כגון -מי אתה שתשנה את העולם גוברות ואתה שומע זאת מכל פיה ומכל עבר,הרי גם הסיכוי שתאזור כוחות לשנות ולו במעט את המוסכמות החברתיות השליליות שקיימות, אף כוחות אלו נעלמים ואז גם הרצון לשנות שקיים באם קיים, גם רצון קטן זה יורד לו לטימיון מאפיסת כוחות מושלמת והרצון להמשיך לחיות עוד פוחת יותר ויותר. אלוהים רואה,בוחן לב וכליות ונותן סימנים כמו נפילת הסיטי בנק(הבנק השלישי בגודלו בארה"ב,אסונות טבע,התמוטטות אימפריות ועוד והאדם לא רואה,לא מבחין ולא שם לב וכך כעס השם גודל והולך כבמעמד הר סיני,הסגידה לעגל הזהב וההתהוללות של בני ישראל אשר עונשם הגיע בדמות 40 שנה במדבר. זו מהילה בין הדת לבין החילוניות כאשר החילוניות פשטה את הרגל וגם הרבה מהמגזר הדתי משועבדים במסכה של אנשי דת לאותה חילוניות בהבדל של מסווה(אני דתי ברמה זו או אחרת). מדוע לא להיות אמיתיים ללא השתייכות להגדרות של דתי-חילוני ולהיות בראש וראשונה בן אדם ולהתנהג בכבוד,להסתפק במועט ולחיות חיים שלווים ומאושרים? אין דבר כזה. העולם פשט את הרגל מבחינות המוסר והערכים וביחוד עכרי המשפחה והכבוד בין אדם לחברו. תוצאה של כל השחיתות הפושטת והולכת וגוברת מידי יום ביומו.
צר לי שזאת הרגשתך ,ואילו הם חייך, אכן ניראה שאתה מיואש ואינך רואה סיכוי לכל שינוי, גם לא האמונה שיש מי ששומר עלינו לא עוזר לך, וכן לא כוח התפילה, אך מינגד בוודאי כבר שמעת שישועת השם כערף עין וממקום נמוך אפשר להתרומם למקום גבוה, ולכן אני מציעהשלא תישתמש ביאוש כדרך לחיים, כי גם יאוש דרכו להגיע בגלים וכשגל עובר ויש ימים טובים יותר נסה לקבל עזרה ובעיקר להיות בתנועה ובפעילות, כי אין קשה ומדכא מחוסר מעש,וכשאני אומרת תנועה אני אכן מתכוונת פעילות גופנית כל שהיא,ולו הזעירה ביותר וכשהגוף יהיה בתנועה כוח החיים יתחיל לזרום , והתהליך לא קצר אך יעיל וככל שתתמיד תצליח יותר. ואני מחכה כאן שתספר לי איך התחלת, זה רק תלוי בך אינך זקוק לחבר או מצב רוח התחל וספר לי איך זה היה.
פרופ' רובינשטיין שלום רב, אני בן 40 וידיד הצעיר ממני במספר שנים משוחחים רבות על הקושי העצום למצוא זוגיות בקהילה. רבים מהגברים עמם אנו משוחחים מגלים יחס מתנשא, מזלזל וכדומה. לעתים קרובות, השיח עמם רדוד, ומתמקד בעיקר במאפיינים גופניים, תפקידים במין וכו'. כמו כן, לא פעם, כאשר נדמה שהאדם מגלה נכונות ליצור קשר, הוא נעלם לאחר זמן קצר... התחושה היא שגייז "מקבלים פריחה" למשמע מילים כמו קשר או זוגיות, ושלא באמת כדאי להשקיע בכך מאמץ. למותר לציין, שהמצב אצל סטרייטים שונה לחלוטין (כן, למרות שיעורי הגירושין הגבוהים במדינות המערב והקשיים האופייניים למציאת זוגיות, אין מה להשוות בין השכיחות והקלות בה נוצרת זוגיות בקרבם, לבין אלו שבקרב גייז). אנו חשים כי יש קשר של שתיקה בין הגורמים המטפלים או החוקרים העוסקים בקהילה לבין התנהגות לא מוסרית, אלימה (בעיקר מילולית) הרווחת בקהילה, ואין מי שייתן על כך את הדעת - מה שמוביל בהכרח לקיבוע של התנהגות לא חברתית ולא זוגית מאז ומתמיד בקרב גייז, שכן אין אף גורם מקצועי אשר מנסה לספק חינוך לערכים אלו מגיל צעיר. התוצאה היא שהמודל ממנו צעירים סופגים השראה הוא המודל של הומו טיפוסי, שכל העומד בראש מעייניו הוא סיפוק צרכיו המיניים, רדיפה אחר נעורים ויופי, וכל זאת תוך רמיסה של מי שאינו עומד בסטנדרטים אלה, ואף התנערות ממחויבות ואחריות כלפי עתידו. אשמח לשמוע את חוות דעתך הכנה על דבריי אלו. אגב, טענות אלו חוזרות ונשנות בקרב ה"שקטים" בקהילה, אשר מזדעזעים מהמנטליות וסגנון החיים התוקפני, ולעתים ההרסני.
שלום ליאור, נראה לי שחלק מהרושם שקיבלת מבוסס מאפייני ה"קהילה" בישראל. ברוב המדינות בחו"ל היחס להומואים מבוגרים הרבה יותר טוב ויש בארים ומקומות מפגש אחרים המיועדים לגברים מבוגרים יותר. היבט אחר הוא שהומואים ישראלים בגילך ומעלה דבקים במשיכתם לצעירים לעומת הומואים בקבוצות הגיל האלה בחו"ל שבהחלט פתוחים לקשרים זוגיים עם בני גילם. שמירת המונוגמיה בקרב זוגות גברים אכן בעייתית, או לפחות יותר גלויה: https://www.shrink-friendly.co.il/?p=1048. באופן כללי, גברים באשר הם שואפים יותר לגיוון, קל וחומר כשמדובר בצירוף של שני גברים, בעוד נשים שואפות יותר לביטחון ויציבות. ההשוואה לעולם ההטרוסקסואלי ולשיעור הגירושין ההולך וגדל בהחלט רלוונטית. ראשית, מוסד הנישואין אינו מהווה עוד ערובה למשך הזוגיות ולכך יש להוסיף את הזוגות הרבים החיים באומללות וממשיכים בחיי הנישואין שלהם מתוך קושי להיפרד, לרבות התלות הכלכלית של האישה בגבר. בניגוד לך, לא נראה לי שמדובר בחינוך לערכים שונים. ההפך הוא הנכון. הומואים גדלים בחברה הטרוסקסואלית וסופגים את הנורמות ההומפוביות הרווחות בחברה זו: https://www.shrink-friendly.co.il/?cat=295. דווקא אין להם מודלים הומואים להזדהות ובוודאי שלא קבוצות תמיכה המאפשרות להם להכיר הומואים כבני-אדם ולא כאובייקטים מיניים, כפי שקורה באפליקציות ובאתרי הכרויות. לכן פעילות של ארגון הנוער הגאה חשובה כל כך. לסיום, נראה לי שאמנם יש אמת בדבריך ברמה הסוציולוגית, אך יש גם נטייה בולטת של הומואים לתפוס את קשייהם האישיים דרך הפריזמה החברתית. למשל, הרושם הראשוני שנוצר כשפותחים אתר הכרויות כמו "אטרף" הוא של הדגשת המראה החיצוני והמיניות, דבר שגורם הלם תרבותי למי שאינו מכיר את הנורמות. לעומת זאת, אם תשתמש בחיפוש המתקדם ותמקד את החיפוש באלה שהגדירו את עצמם כמחפשי קשר, תמצא למשל הרבה פחות צילומי עירום או אף צילומים בלי חולצה וגם השיח יתמקד פחות במין. אכן, בניגוד לחברה ההטרוסקסואלית, שבה גברים ונשים מכירים בסביבות טבעיות כמו מקומות עבודה או לימודים ו"מתוך שלא לשמה - לשמה", הכרויות חד-מיניות נדירות יותר בסביבות אלו. המדיום הקרוב ביותר הקרוב לכך שהכרתי דרך מטופליי הוא מגוון הפעילויות החברתיות באגודת הלהט"ב (למשל, ערבי משחקי קופסה) ובתאי הסטודנטים הגאים באוניברסיטאות. שם מתאפשר להכיר הומואים לבושים כבני-אדם על ההיבטים השונים באישיותם וידוע לי גם על קבוצות פייסבוק חד-מיניות ועל חוגי היי-טק ללהט"בים, הכוללים פעילויות א-מיניות כגון טיולים וכד'. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין Shrink-Friendly.co.il
לשנות את מה שניתן, ולקבל את מה שלא ניתן לשנות.." שבת לא קלה עברה עלי. זכרונות העבר צפו ביתר שאת, יחד עם ההתמודדיות העכשוויות, המלמחמה עם שדים האמיתיים בעבודה, וההשלמה עם אהבה גדולה שהתעוררה בי ונמוגה בין-רגע. בשנות ילדותי ונעוריי הייתי חשופה להתעללות פסיכולוגית מצד משפחתי. הוטחו בי מילים קשות, עלבונות, השפלה. פיתחתי דימוי עצמי כה נמוך, שגם שנים של טיפול פסיכודינמי לא הצליחו לבנות. הייתי חשופה גם לאפיזודות נדירות של אלימות כלפיי. באחד המקרים עזבתי את הבית, לאחר מקרה כזה, הגעתי לתחנת המשטרה וכך גם הוריי, השוטרים היו די מזועזעים מכך שאני חושבת להתלונן על אחי. אני זוכרת את אותו ארוע, לא ידעתי לאן ללכת, התלבטתי אם להגיש תלונה, הייתי כל כך אבודה, בקושי היו לי חברים. צלצלתי לפסיכולוגית וזו התכוונה להגיע לתחנת המשטרה. לבסוף החלטתי לא להגיש תלונה, ובתאם עם הפסיכולוגית הגעתי אליה בערב יום שישי לביתה כדי שהיא תעזור לי להחליט מה לעשות, ולאן ללכת. נוצרה אי-הבנה וכשהגעתי אליה התברר שהיא לא ידעה שאני מתכוונת להגיע. בכל אופן שוחחנו והיא אפשרה לי להתקשר מביתה ולחפש אכסניות. אי אפשר לתאר את חוסר האונים שלי במילים. את המצוקה, הפחד, העצב... זה לא היה המקרה הראשון. מהמקרה האחרון חלפו כ-7 שנים. מאז מצאתי עבודה קבועה, שכרתי דירה, התחלתי ללמוד.. הכרתי חברים חדשים. היו לי אהבות קצרות. התנסויות מרגשות. הלוואי והכל היה מאחורי, ובאמת, כפי שזה נראה, הייתי פותחת דף חדש..הולכת ומתעצמת. עבדתי שנים במוסד גדול, הייתי כנועה ומאוד לא אסרטיבית. מאוד ביישנית, עם זאת גם מוכשרת. שכרתי דירות אבל הזנחתי את עצמי מאוד ואת הדירה, לא יצרתי בית ומקום משלי. היו תקופות טובות יותר מאחרות. לגבי הלימודים - עברתי בין חוגים, בשל המשברים התכופים, ובעיקר, פאסיביות ודחיינות בלתי מוסברת, התקשתי להתמיד בלימודים. לא ניגשתי לבחינות בקורסים שנרשמתי אליהם. בשל יכולת השכנוע שלי אושר לי להיבחן במועדים מיוחדים, שגם אליהם לא ניגשתי, לאחר מאמץ רב להשיגם. חיה מעין חיים משונים, כמו הדמות הספרותית, בילבי בת-גרב, עם עולם משלה, חיה לה לבד- לבד. עם מעט מאוד חברים. כלפי חוץ נראית מצליחנית. כמעט חיים חסרי תכנון, אם כי לא הרסניים. כך כך רוצה לבנות משהו..בית..להתמיד בלימודים..לא מצליחה. לפני מס' חודשים הכרתי מישהו, שהצליח לגעת בליבי כל כך עמוק, בזמן קצר, ונמוג באופן לא ברור. קשה לי להגדיר את מצבי, טלטלות רגשיות רבות, רגעים של עצב, רגעים אחרים של מלנכוליה וכעס. וגם שמחה, הנאה ויצירתיות. לעיתים טלטלות חזקות (לא עד כדי מאניה). עכשיו יש בעיות קשות ומורכבות בעבודה. לאחר שנות כניעה, הרמתי את הראש והייתה לי לא מעט ביקורת. סיבכתי את עצמי כהוגן. ותוך כדי נגלה אלי כיעור אנושי בלתי נתפש. צביעות, שקרים, חוסר מוסר..ואני יצאתי למלחמה חסרת סיכוי. אתמול הבנתי שאולי אני תקועה במקום ההוא, בצומת ההיא, כשעזבתי את הבית, לא היה לי לאן ללכת ולמי לפנות. מצוקה קשה. אני מרגישה שאני שם, למרות שאני לא באמת שם. בהרגשה אני שם. ופתאום חשבתי לעצמי, אולי אני בפוסט טראומה? אולי זה מה שמעכב אותי כל השנים? אולי, למרות שאני כבר לא בבית, לא הרשתי לעצמי לצאת לחופשי? מה דעתכם? תודה שקראתם, אחת.
שלום לך, את מתארת סיפור חיים מורכב ומרגש מאוד. הרבה פעמים אנו רוצים לעזוב הכל מאחור ו"לעלות על מטוס" אבל מה שיש בתוכנו בא איתנו וגם הבית בתוכו. את מתארת איך התקשית לבנות לך בית משלך, לחזק את תחושת הביתיות שלך שבאופן סמלי מייצגת עד כמה את מרגישה מוגנת ומוכלת. אני לא יודע אם את סובלת מפוסט טראומה או לא אבל ברור שמאוד קשה לך ואת רוצה שינוי. לכן המלצתי החמה היא לחזור לטיפול, ובהדרגה להתחיל להרגיש שאת פחות לבד פחות חוששת מאחרים, ובעיקר יותר מסוגלת למצוא את טווח הביניים הרגשי וההתנהגותי. דרור
שלום האם הדופמין שבמוח משפיע, על מי שסובל מסכיזופרניה, על יחסים עם המין השני? כמו: משיכה מוגברת... התנהגות לא מוסרית.... או שזה פונקציה של מבנה אישיות? במילים אחרות: עד כמה התנהגות מינית לא הולמת קשורה במחלה ועד כמה היא קשורה באדם עצמו? נינה
לנינה נדמה לי שמאחורי השאלה הכללית מסתתרת שאלה יותר ספציפית לגבי אדם מסויים. כמובן שכאשר הסכיזופרניה פעילה, כלומר מצב פסיכוטי עלולים להיות התנהגויות לא ראויות, וכך גם האישיות של האדם, שאותה ניתן לבחון לפני התחלת הסכיזופרניה חשובה. כמו שקורה הרבה פעמים בחיים שתי האפשרויות עלולות להיות נכונות. יחד עם זאת חייבים להפריד ולנסות לתת תשובה מה נכון אצל אדם מסויים כי ההבדל בין שני המצבים מאוד גדול. אם מדובר על אישיות עם התנהגות חריגה אז כמובן שעדיף להתרחק מהאדם. אם מדובר בתוצאה של מחלת הסכיזופרניה, הרי אם תהיה יציבות ושליטה על המחלה אז גם ההתנהגות החריגה תירגע. בקיצור במקום תשובה כללית צריך לתאר יותר את האדם המסויים שאת מדברת עליו. אולי ללכת ביחד לרופא המכיר אותו? שבת שלום דר' גיורא הידש
