עירנות ירודה

שלום... לפני 4 ימים קיבלתי מכה בראש.זה קרה בלילה כשקמתי ויצאתי מחדרי,דלת הממ"ד היתה סגורה ולא הבחנתי בה..כך שנגחתי בה..זה כאב..לא היו לי בחילות או סחרחורות אבל יש לי מעין הרגשת כבדות בראש,זה כואב רק אם אני נוגעת בזה ואז יש כאב או כשאני יושנת על הראש בלילה .מה לעשות?האם יש צורך להיבדק או שזה אמור לעבור ורק משום שאני לא רואה את זה כמו מכה ברגל למשל אז אני מנסה להבין מתי זה יעבור? תודה..

לפי התיאור אין מקום גדול מידי לדאגה. אם יופיע כאב ראש חזק, בחילות, הקאות, סחרורת, הפרעות ראיה ועוד יש לפנות לרופא

שלום ד"ר ותודה על תשובתך.. היום,לאחר 10ימים שחטפתי את הנגיחה בראש..אמנם אין ולא היו כאבי ראש או בחילות אך יש רגישות וכאב במרכז הראש ,אם אני נוגעת בזה לאחר חפיפת ראש או בעיקר שאני ישנה על הכרית לקראת הבוקר אני מרגישה כאב כי אני ישנה על המקום...השאלה היא האם אחרי 10ימים שיש שם כאב ואמנם לא מכאיב לי אם לא נוגעת או ישנה..אבל האם צריך להיבדק?במקום אחר אפשר לשים משחה או לראות אם יש סימן כאן לא..יש מצב שזה חלילה שטף דם?או שפשוט לתת עוד זמן החלמה? תודה

שלום. לפני מספר שעות נסעתי על כביש מהיר. תוך כדי נסיעה מהירה הרכב עלה על מהמורה/בור שהיה במרכז הכביש וכתוצאה מכך הרכב כולו קיבל "שוק", כאשר אני בתוכו. זה היה חזק מאוד ומבהיל והמשכתי בדרכי. לא קרה לרכב שום דבר ואני אישית לא נחבלתי באופן פיזי ישיר משום דבר. כן חשוב לציין שמיד לאחר מכן הרגשתי תחושת חרדה ו"נימול" קל בעין ימין. אני לא חווה תופעות מיוחדות או כאבים אך משהו בתחושה שלי קצת מוזר. רציתי לשאול האם יש ממה לדאוג? ומה אמור להדליק לי נורה אדומה? תודה רבה. טל

היי , אני מתאמן 4 שנים באיגרוף תאילנדי , ואחרי כל שיעור אני מרגיש סוג של עוררות וקשיים בשינה. זאת אומרת באופן קבוע לאחר אימון אני יושן 5 שעות בלילה עם שנת rem שנמשכת גג 50 דקות בחודשים האחרונים רכשתי שעון חכם שמנטר שינה ודופק ואכן הדופק נשאר גבוה מאוד אפילו 3 שעות אחרי אימון (סביבות ה80 פעימות). בכלל אני לא מצליח להירדם אחרי שיעור. לקחתי כמה פעמים שיעורי בוקר והתחושה הנוראית הזאת ליוותה אותי בכל היום בתוספת של חוסר עירנות וחוסר ריכוז - והדופק היה גבוה באופן חריג במשך כל היום , אפילו אחרי 6 שעות. זאת אומרת , דופק מנוחה שלי ביום הוא סביבות 58 . במקום זאת הוא היה בסביבות ה80.(מדגיש את העניין שבאמת מדדתי במנוחה אמיתית). הלכתי לכל סוגי הרופאים , אני עובד עם תזונאי קליני שבנה לי תפריט , לקחתי סטילנוקס , לקחתי גאבא , לקחתי מגנזיום , לקחתי ולריאן , לקחתי מלטונין , עשיתי יוגה , עשיתי תרגילי נשימה- שום דבר לא עזר. בימי בהם אני לא מתאמן באיגרוף, אלא עושה כושר כמו ריצות וכו ' הדופק שלי יורד מהר מאוד לדופק המנוחה הרגיל ואין לי את אותם קשיים בשינה או דופק - זה רק מהאיגרוף. אומרים לי הרבה שזה נובע מסטרס , אז אני חייב לציין שהתנסתי כחודשיים באומנות לחימה אחרת שנקראת ג'יו ג'יטסו - שזאת אומרת , חניקות וריתוקים במצב שכיבה , פחות לב ריאה וסיבולת כמו איגרוף . ומהמצב היה שונה שמיים וארץ , לא היו לי שום בעיות בתפקוד והשינה , לא רק זה אלא ישנתי טוב מאוד בניגוד לאיגרוף , וגם באומנות לחימה זו יש נחשפתי לסטרס ועשיתי קרבות אימון , ולא הייתה בעיה. אני חייב לדעת מה המקור של הבעיות האלה ומה אפשר לעשות ולמי אפשר לפנות , כי זה מאוד חשוב לי בחיים האיגרוף. תודה מראש

בסדר גמור , תודה בכל אופן.

היי, שרון. שוחחתי איתך בעבר על הקושי שלי ליצור קשר עם אנשים. כאשר נוצרת לי הזדמנות ליצירת שיחה, מפגש עם חבר או ידידה, אני מתחיל להרגיש שאני נקשר לבנאדם, ואז הקשיים שלי מתחילים להתעורר. אני מרגיש שיש לי קושי להיקשר לבנאדם מוחצן, שהוא מוכר ומפורסם בין האנשים, זה גורם לי להרגיש חשוף אל מול כולם, ואז נוצר אצלי חוסר איזון פנימי. חוסר האיזון בא לידי ביטוי בעיקר בתחושות של חוסר עירנות, אובדן ריכוז, חוויה של יציאה מהפוקוס. אני בעיקר מרגיש שבאותו רגע אני נשלט על ידי האנשים סביבי ועל ידי הרגשות שלי, ואובדן השליטה הזה עושה לי לא טוב. הרצון הכי עמוק שלי כפי הנראה זה להיות בשליטה על עצמי, וברגע שהשליטה העצמית מופרת ברמת התחושה וברמה שהרגשות שולטים בי, אז אני מרגיש לא טוב. התוצאה היא שאני מחליט להתרחק מהבנאדם שמולי, בין אם זה גבר או אישה, על מנת לחזור לאיזון הפנימי. ניסיתי פעמים רבות לבצע חשיפה ןלנסות להיות בחוסר שליטה, אך הגוף שלי מחליט באופן אינסטינקטיבי להתרחק מהבנאדם למרות שאני מנסה להישאר שם. האם תוכלי לעזור לי כיצד ניתן להתקרב לאנשים מבלי להרגיש אובדן שליטה? אני ממש מרגיש לבד.

היי, שרון. אני חושב שמילת המפתח היא בעיקר מחויבות. כאשר אני באינטרקציה לא מחייבת, אז קל יותר לצאת ממנה. אבל הבעיה שעצם ההיקשרות שלי לבנאדם יוצרת מחויבות רגשית, ואז למעשה אין אפשרות מבחינתי של אינטרקציה לא מחייבת. כלומר, בכל מקרה אני מתחיל להרגיש מחויב לבנאדם, ואז כל הקשיים שלי עולים, כך שאני ממש צריך למצוא מישהו/מישהי שהם ממש מופנמים ושקטים, אבל הבעיה שקשה מאוד למצוא כאלה. אני יודע שאצלי זה עניין של זמן עד שאיקשר לבנאדם הבא, ואז שוב ארגיש את הסבל. אז שאלתי היא האם אפשר למצוא חשיפה הדרגתית תוך כדי הקשר המחייב, ללא תלות עד כמה הבנאדם מוחצן או מופנם? אני מרגיש שההיקשרות לאנשים חזקה ממני.

היי, שרון. קשה לשלוט על תחושת היקשרות גם אם אין לי קשר רגשי עמוק עם הבנאדם. כי ברגע שנוח לי עם הבנאדם, ונוצר קליק, אז אני מיד נקשר. זה כמו שאת טועמת קינוח בפעם הראשונה, ואם טעים, אז את ממשיכה לאכול את כולו. אבל אני חווה תקופה קשה בנוסף לכל מה שרשמתי. אני חווה כאבים פסיכוסומטיים והחדות שלי יורדת, בגלל מחשבות טורדניות על מחלות, ובעיקר בגלל שאין את מי לשתף. זו בדיוק הנקודה הבעייתית - מצד אחד, אני רוצה לשתף אנשים, אך השיתוף והפתיחות מצידי תגרום לי להיקשר אליהם, ואז אני שוב ארצה להתרחק בגלל הבעיה שלי. כלומר, הפתרון של לשתף כרוך בהיקשרות, ולכן אני במבוי סתום, בקונפליקט. הבעיה והפתרון מתנגשים זה בזה, ולכן אני לא יכול להתקדם. איך אפשר להמשיך מכאן? אני מרגיש בתסבוכת.

היי ,שרון. מתחבר לדברים שרשמת. אולי באמת צריך לתת לאנשים להכיר אותי לאט לאט. אני מניח שגם אחרי שמכירים אותי היטב, ואני מרגיש איתם מספיק בנוח ויש תחושת אמון הדדית, עדיין אולי מומלץ לא לשתף אותם ממש בבעיות הכי אישיות שלי, כי באמת הם יכולים להתרחק. הם עלולים לקבל הלם ולא לקבל את הבעיה שלי. מצד שני, אני מרגיש שאם אני משתף רק איש מקצוע, זה טיפול שבועי של שעה, ואז אני חוזר הביתה והבעיות נערמות אצלי בתוך הלב. הייתי כבר אצל מטפלת לאחרונה, והתחלתי להיקשר אליה עצם השיתוף וההיפתחות שלי כלפיה, ולכן גם הפסקתי את הטיפול, כי לא יכולתי להכיל כל פעם את ההיקשרות בטיפול ובסיומו אני צריך להתנתק ממנה, כי זה יוצר אצלי חוסר איזון, כאילו שמשהו חזק נחתך בתוכי, ואז זה משבש לי את האיזון הפנימי. השאלה האם יש בינתיים דרך למצוא אנשים שהם לא אנשי מקצוע, אלא יותר כמו חברים שמתעניינים בנושאים האלה, ושאפשר אולי להיפתח איתם בצורה עקיפה לגבי הנושאים שלי, כדי לא באמת לחשוף את עצמי?

היי, אז למעשה קבוצת תמיכה היא כמו טיפול מבחינת שעות מוגדרות מראש, ויש שם גבולות כמו בטיפול. אני לא יודע האם ההיקשרות יכולה להימנע, כי עדיין אני בא באינטרקאציה עם אנשים, ונניח שיש מישהי שמוצאת חן בעיניי בקבוצת תמיכה, ואני מגלה שיש לשנינו את אותה בעיה או שאני סתם נמשך אליה, אני עדיין מסוגל לחשוב עליה מעבר לשעות הפגישה הקבוצתית. לגבי הטיפול האישי, אני מרגיש לא טוב כאשר אני מסיים כל פגישה עצם ההיקשרות שלי למטפלת. אני באמת שניסיתי במשך מספר חודשים לתת הזדמנות לקשר הטיפולי, אבל לא הצלחתי להכיל את זה, גם אם הדבר הנכון הוא לעבוד על הקושי הזה. ברגע שהקושי כבר העמיס עליי, לא יכולתי יותר. וזה נכון גם לגבי בנות אחרות בחיים שלי, ברגע שאני נקשר מאוד והבחורה לא בעניין, אז אני מתנתק ממנה לחלוטין ברמת הפתיחות. למה בעצם שהמטפלת תרצה להכין אותי לפרידה, אם יש לה מטרה שאישאר בטיפול? הרי זה בדיוק הרעיון. (לא בקטע ביקורתי, אלא ברמה הגיונית שיש לי קשיים נוספים מלבד קושי בפרידה). והיכן ניתן למצוא קבוצת תמיכה? עד כמה זה יעיל לדעתך בהשוואה לטיפול אישי?

היי, אני מבין שמטרת הטיפול לעזור לי להתמודד לבד עם הקשיים. לגבי קבוצת תמיכה, אני בעד קבוצה שמטרתה היא שיתוף ותמיכה, מאחר וזה נותן לי את המקום להרגיש שיש מי שיקשיב לי, ואפילו אכיר אנשים עם קשיים כמו שלי, כך שלא ארגיש לבד. אז היכן ניתן למצוא קבוצת שיתוף ותמיכה מוכרות בקהילה, ושארגיש שם בטוח לחשוף את הקשיים שלי? יש שם סודיות רפואית?