אחרי שקטעו לחולת סוכרת רגל, עקב פצע קשה ריפוי, התגלה פצע...
במקרה של קטיעת גפה עליונה, שימוש בתותבת הוא בחירה אסתטית...
סובלים מסוכרת או מטרום סוכרת - ורמות הסוכר ממשיכות לטפס? אל...
דיווח על ניתוח פורץ דרך בפולין: גבר פצוע דקירה ששותק בפלג...
שלום. אבא שלי עומד לעבור ניתוח קטיעת רגל מעל הברך בגלל גידול סרטני. כמה שעות בדרך כלל נערך כזה ניתוח?
במקרה השכיח כשעה
שלום רב, פעם הראשונה שאני פונה למערכת, פניתי לכל גורם אפשרי על מנת לעזור לאחי שהוא הלום קרב ממלחמת לבנון השנייה, אחי שירת בזמן המלחמה בגדוד גולני, ומאז שהשתחרר מהצבא החיים שלו שלנו בגיהינום, מדובר בבחור מבריק שהמלחמה הרסה לו את החיים , במלחמה איבד חברים שהיו אחים, הוא בן 34 לא בנה בית , אין לו אישה ואפילו אין לו חברה, גר אצל ההורים, ואת התסכול של המלחמה מוציא על ידי אלכוהול, לא מדבר אם איש, אין לו חברים של אז, מעביר את זמנו באלכוהול ובבכי על איבוד חבריו במלחמה, אנו המשפחה הקרובה חיים איתו במלחמה יום יומית, אנחנו לאט לאט מאבדים אותו, מבקשת ופונה אליהם כמוצא האחרון להציל אותו מהמלחמה הזו. ניתן ליצור איתי קשר בכל יום ובכל שעה.. כולי תקווה ואופטימיות שממכם תבוא הישועה. חן אחות שהיה במלחמה יום יומית כבר 11 שנה .
חן יקרה, מה שאת מתארת מאפיין משפחות רבות של הלומי-קרב, שנפגעות ומרחיבות את מעגל הפגיעה. הקושי גדול ביותר, ולפעמים גם בלתי-נסבל. אני מבין את הרצון שלך לעזור לאחיך, ולצפות שמישהו מבחוץ, 'מערכת', יעזור בכך. לצערי, אגף-השיקום, האחראי על הסיוע לכל החיילים שנפגעו במהלך שירותם, אינו מסייע להלומי-קרב. תהליך ההכרה של אגף השיקום בהלומי-קרב ארוך ומתיש וגם משפיל, והוא מזיק להלומי-הקרב במקום לסייע להם. גם האמונה שהלם-קרב הוא מחלה הניתנת לטיפול היא אשליה המפריעה לתהליך השיקום. הטראומה אינה מחלה אלא פגיעה קשה, כמו קטיעת יד או רגל, שאי-אפשר לרפא אותה אך אפשר להשתקם, ללמוד לחיות עם הפגיעה ולפתח כישורים חדשים. הדרך היעילה ביותר לשיקום הלומי-קרב היא תמיכה של הסביבה הקרובה, בני-הזוג, המשפחה, החברים הקרובים, הקהילה. לפעמים, לאחר שחולפות שנים מזמן הפגיעה, לא קל להתחיל בתהליך כזה, משום שכפי שתיארת המשפחה כולה כבר נפגעה. יש בישראל עמותות המציעות להלומי-קרב לפגוש נפגעים נוספים ולהתנסות יחד בפעילות משקמת, בפעילות גופנית, בחיק-הטבע או בעבודה יצירתית. כדאי לפנות לעמותות אלו ולבדוק אם יוכלו לצרף את אחיך. אני מקווה ששאר חברי הפורום שלנו ישתפו אותך בניסיונם. בהצלחה, ושבת שלום, ד"ר דרור גרין
שלום אני אמא לקצין משוחרר, הוא בפוסט טראומה השתחרר מיחידות עילית לפני כשלוש שנים, היה ביחידת 8200 , ובמקביל גם כנווט קרב, בדרגת רס'ן עילוי, כחודשיים אחרי שיחרורו , החל להעלם , ניתק כל קשר עם המשפחה, לא עובד כבר 3 שנים, לא יוצא רוב הזמן ספון בדירתו השכורה, אינו מסוגל לשמוע רעש הכי קטן, מתרחק מחברת אנשים, לא אוכל טוב ולא ישן טוב, אני אמא שלו שעומדת להשתגע, משום שהוא אינו משתף פעולה עם איש, רוב הזמן הוא לבד. רציתי לדעת האם אני כאמא יכולה לפנות למשרד הביטחון??? מי עוזר לפוסט טראומטים שאינם משתפים פעולה ומסרבים לקבל עזרה, משום שהם אינם מודעים למצבם תודה
שלום לאם, פוסט-טראומה אינה מחלה, אלא פגיעה קשה. זו פגיעה בתחושת הביטחון והאמון, ולכן היא יוצרת נתק בין הלום-הקרב לבין הסובבים אותו. לא קשה לי להבין את המצב שבו הוא נמצא, ואת הרגישות לרעש. אני בן שישים-ותשע, למדתי להתמודד עם הטראומה, ולמרות זאת בכל סערת רעמים וברקים יש לי התקף חרדה קצר. לצערי, לא ניתן לכפות טיפול או עזרה על מי שמסרב לקבל עזרה. עם זאת, למרות שאין טיפול ש'מרפא' את הטראומה, ניתן לחיות עם הטראומה. הלומי-רב זקוקים מאוד לתמיכה של הסביבה הקרובה, והנכונות שלך לתמוך ולעזור לבנך חשובה מאוד. אמנם אינך יכולה לכפות זאת עליו, אבל חשוב שידע שאת תמיד עומדת לצידו (כדאי שגם שאר בני-המשפחה והחברים יצטרפו אליך), ובבוא הזמן זה יקל עליו להשתלב או לבקש עזרה. הלם-קרב אינו מחלה, אבל זו פגיעה חברתית שמשפיעה גם על המשפחה, ולכן כדאי לך מאוד לקבל יעוץ ועזרה מאיש מקצוע. לכל הלום-קרב, ובני-משפחתו הקרובים, יש זכות לקבל טיפול נפשי עוד לפני שהוכר. את יכולה לפנות לאגף השיקום ולבקש עזרה. לצערי, לעתים זה תהליך מתסכן ומכעיס, וחשוב להתעקש כדי לקבל את העזרה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין
שלום דוקטור גרין ותודה על תשובתך, אנחנו כל כך מקובעים במחשבה שאם פוסטראומטי לא פונה לעזרה אי אפשר לעזור לו, שרבים וטובים מהחיילים המשוחררים שנזרקו לפח האשפה של ההסיטוריה על ידי ארגון נכי צהל, צהל, אגף השיקו, משרד הביטחון, שמצאו את הדרך הכי קלה להפטר מאותם חיילים בטענה שאי אפשר לסייע להם או להכיר בהם אם הם לא מגיעים , עד שקראתי את מאמרו של פרופסור ג'ון מאן מניו יורק, שהגיע לארץ אחרי שפרצה המלחמה , וכאן תשובתו המוחצת לכל אלה שטוענים שלא ניתן לטפל במי שלא רוצה להיות מטופל, הוא טוען , שלא רק שצריך לטפל ומהר באותם הלומי קרב או פוסטראומטים אזרחיים, צריך לחפש, לנטר, לעקוב ולטפל בהם כמה שיותר מהר אחרת הנזקים מצטברים והופכים משוליים למפלצות, עד להתאבדותם של אותם חולים. אשמח לשלוח את הכתבה אנסה לשלוח במייל
שלום לך, חשוב מאוד לתמוך ולשקם את פגועי הלם-הקרב, אבל כשמדובר ב'טיפול נפשי' יש מכשלה. פוסט-טראומה אינה מחלה, ולכן אי-אפשר לטפל בה או לרפא אותה. פוסט-טראומה היא פגיעה קשה, כמו קטיעת יד או רגל. אפשר ללמוד לחיות איתה. הדרך היעילה לשקם את פגועי הטראומה היא באמצעות הקהילה הסובבת אותם (זוגיות, משפחה, חברים), ובאמצעות החזרת השליטה לחייהם (ולא באמצעות תלות ב'מטפלים' או באגף-השיקום שמחמיר את הטראומה). התמיכה המשפחתית חשובה ביותר, ואסור לוותר עליה, גם כשפגוע הטראומה מסרב לקבל עזרה. צריך ליצור סביבה שבה יוכל לשוב ולתפקד. שבת שלום, ד"ר דרור גרין
תודה שוב על התשובה . לצערי בני אינו בקשר עם איש חוץ ממני , הוא ניתק את כל קשריו עם המשפחה , אין לו זוגיות, ולא מעוניין בשום קשר עם אנשים, העניין שהוא גם לא משתף פעולה לא מוכן ללכת לשום טיפול , מסגרת, אפילו בעלי חיים שהוא כל כך אוהב , לא מוכן במסווה של התנדבות כדי לא לפגוש אנשים. אני כמעט ארבע שנים האדם היחידי שהוא בקשר איתו , ולא מצליחה לגרום לו לשום שינוי, איך להקל עליו אם הוא לא רוצה ללכת לשום מסגרת, היה צריך להמשיך ללמוד במכון וייצמן, מאז 4 שנים החיים שלו הוקפאו לא מוכן לשמוע על שום אופציה לשילוב במסגרת כלשהי, אשמח לשלוח את המאמר של ג'ון מאן מניו י ורק שמלמד אותנו לא מעט על קיבעון טיפול ומחשבתי האם יש אפשרות לקבל את האימייל??? תודה
שלום רב. בעלי בן 72 עם חסימות בעורגי הרגלים וכרישים בבטן בעורקים הנותנים דם לרגליים. עקב טיפול רשלני נוצרו לו פצעים בשוק שלא מתרפאים מחוסר חמצן. הוצע לצינטור בבטן בנסיון לשחרר הסתימות. האם רצוי לקטוע לאחר או יש סיכוי לזרימה.והאם מוכרחים מעל הברך לקטוע ?? תודה על תשובה מהירה עלינו להחליט עד יום ראשון.
ההחלטה על גובה הקטיעה נשענת במידה מרובה על ממצאי בדיק האקו-דופלר שמלמדת על איכות זרימת הדם בעורקי הגפיים ועל הלחץ בהם. בכל מקרה איני מתלהב מהרעיון להציע משהו בלי לבדוק את הבן אדם .