פעילות אירובית לחולי פיברומיאלגיה

פיברומיאלגיה היא מחלה הקיימת בקרב 2% מהאוכלוסייה וגורמת סבל רב לחולים בה. הלוקים בפיברומיאלגיה סובלים מכאבי שרירים, תשישות ודיכאון. התסמונת מבלבלת וקשה לאבחון משום שהתסמינים שלה רלוונטים גם למצבים רפואיים אחרים. פיברומיאלגיה פוגעת בעיקר בשרירים וברקמות המחברות אותם לעצמות. זו אינה דלקת ולא נוצרים עיוותים כמו במחלת פרקים. הסימפטומים השכיחים הם כאב בכל הגוף, שמתחיל בצוואר ובכתפיים ואז מתפשט לאזורים נוספים. רוב החולים מדווחים על רמת כאב מסוימת שקיימת תמידית: הכאב מתעצם עם התחלת פעילות גופנית ובעיקר לאחר לחץ על נקודות מגע שונות בגוף כגון: מסביב לצוואר, כתפיים, מרפקים, ברכיים ומפרקי הירך. עייפות מתונה או חמורה אצל 90% מהחולים, דומה לתשישות המוכרת מתסמונת התשישות הכרונית. תסמינים אחרים של מערכת העצבים הם שינויים במצבי הרוח והחשיבה, עצב, לעיתים דיכאון קליני, חרדה. חלק מחולי הפיברומיאלגיה מתקשים בביצוע מטלות מנטאליות פשוטות, סובלים מעקצוצים בגפיים ובפנים, מכאבי ראש, בטן ומבעיות שונות במערכת העיכול ועוד.

מסתבר שפעילות גופנית המתבצעת על בסיס קבוע תורמת לשיפור איכות חייהם ומצבם הגופני של חולי פיברומיאלגיה. פעילות גופנית באופן סדיר משפרת שינה, מורידה את רמת הדיכאון, מעלה רמה אנרגטית ומשפרת סיבולת. מידת השיפור תלויה בסוג הפעילות האירובית. אחד המחקרים המעניינים בנושא בדק את ההשפעות השונות שיש לפעילות אירובית ולאימון גמישות על הלוקים במחלה. המחקר בדק את השפעות ההליכה האירובית על סימפטומי כאב, תנועתיות וסימפטומים פסיכולוגיים בקרב חולי פיברומיאלגיה.

נמצא שאצל חולי פיברומיאלגיה פעילות אירובית (כמו רכיבה אירובית על אופניים) וביצוע תרגילי גמישות גורמים לשיפור ברמת הכאב - אך הכאב ניכר יותר בקרב אלה העוסקים בפעילות אירובית. אין הבדל מבחינת שינויים בסימפטומים פסיכולוגיים בין שני סוגי הפעילות. לחולי פיברומיאלגיה מומלץ לבצע פעילות גופנית בקצב איטי ונוח. חשוב להתחיל עם חימום קל ובהדרגה להגביר את הקצב, תוך הימנעות מפעילות המשלבת נחיתות חזקות. בתחילת הפעילות יתכן והחולה יחווה כאב, אך אם יתחיל בקצב איטי, הכאב יפחת. לעומת זאת, התחלת פעילות גופנית בקצב מהיר עלולה להגביר את הכאב עד כדי פציעה. הפעילות המומלצת היא:

הליכה בקצב איטי 3-4 פעמים בשבוע, כאשר המטרה היא להגביר כמעט מדי יום את זמן ההליכה ב-1-2 דקות עד הגעה ל-60 דקות הליכה רצופה. למתקדמים ניתן לשלב ריצה קלה עם ההליכה.

רכיבה על אופניים סטטיות: יתרונם על פני אופני שטח או כביש הוא ההימנעות מנחיתות עקב שינוי תוואי השטח.

שחייה: טובה בזכות העבודה העדינה על רוב מפרקי הגוף.

טאי צ'י: מאפשר תנועה בטווח רחב בביצוע תנועות עדינות, תוך כדי רגיעה והתחברות לגוף.

אימון כוח: תרגילים קלים ללא העמסת משקל רב כגון: שכיבות סמיכה על קיר (לא על הקרקע), גומיות כושר, מכונות משקל במשקלים קלים ואף ללא משקל בהתחלה.

מחקר שבדק השפעה של ריצות ארוכות על חולי פיברומיאלגיה הראה שיפור ניכר במצבם. מסתבר שהפרשה משמעותית של אנדרופינים, האחראים על השיפור בתחושת הכאב, מתרחשת בעת פעילות בקצב של לפחות 60% מצריכת החמצן המירבית (מושג המייצג את ההפסק האירובי - הנפח הגדול ביותר של חמצן שהגוף יכול לצרוך ביחידת זמן מסויימת).

בנוסף, התמדה בפעילות אירובית בקרב חולי פיברומיאלגיה תורמת לעמידות השרירים מפני פגיעות בהם, לשליטה על הגוף ולמחזוריות של השרירים. זה יכול להתבטא בהפחתת הסימפטומים הפסיכולוגים של החולים ובשיפור ברמת העייפות שלהם.

במחקר הנוכחי נבדקו 19 אנשים הסובלים מפיברומיאלגיה - 2 גברים, 17 נשים, בני 30-69. 10 מהנבדקים הלכו 20 דקות, שלוש פעמים בשבוע, למשך שמונה שבועות בקצב של 60%-70% מקצב הלב המירבי המשוער שלהם. 9 נבדקים לא עשו כל פעילות אירובית מעבר לפעילויות יומיומיות רגילות ושמשו קבוצת בקרה. כל נבדק ענה על 3 שאלונים לפני ואחרי הניסוי.

התוצאות: קבוצת הניסוי קיבלה דירוגים נמוכים יותר בשאלון הכאב, בשניים משלושת האינדקסים בשאלון המחלה ובמימד הפסיכולוגי של שאלון הסימפטומים. לעומת זאת, קבוצת הניסוי קיבלה דירוג גבוה יותר בהשוואה לקבוצת הביקורת במימד הפיסי בשאלון על הסימפטומים.

מסקנות: נראה כי להליכה אירובית יש השפעה חיובית על חולי פיברומיאלגיה (דירוגים נמוכים של כאב ושל סימפטומים פסיכולוגיים), אך הדירוג של הכאב הפיסי גבוה בקרב קבוצת הניסוי. ידוע כי קורטיזול (הורמון המושפע ממאמץ גופני ורמתו עולה כתוצאה ממצבי דחק, עובדה המשליכה על רמת הגלוקוז בדם) ואנדורפינים משתחררים עקב פעילות אירובית ברמה גבוהה דיה.

חשוב לציין שביצוע פעילות אירובית בעצימות נמוכה יחסית לא תורמת לשיפור מהותי במצב החולים. במחקר נבדקה קבוצה שביצעה את הפעילות האירובית בטווח של 42%-56% מצריכת חמצן מירבית ולא נראה שיפור של ממש במידת ההשפעה על החולים.

ההמלצה היא לבצע פעילות גופנית אפקטיבית ברמה שמייצרת שליטה על הגוף, ותורמת לתחושה טובה ומפחיתה סימפטומים פסיכולוגיים של פיברומיאלגיה.

לסיכום, פעילות גופנית משפיעה לחיוב על מצבם של הלוקים בפיברומיאלגיה, אך חשוב לבחור בפעילות הגופנית המתאימה (אירובית בעיקר) כדי לשפר את מצבם של החולים מחד, ולשפר את היכולת האירובית החשובה בכל גיל ובכל מצב, מאידך.

ד"ר איתי זיו הוא סגן מנהל קמפוס 'שיאים' באוניברסיטת תל אביב; צור קסטל הוא מרצה לפיזיולוגיה של המאמץ בקמפוס 'שיאים' באוניברסיטת תל אביב.

בואו לדבר על זה בפורומים הבאים:

פורום פיברומיאלגיה
פורום פיזיולוגיה של המאמץ