טיפול קצר מועד לטראומה רגשית

החיים המודרניים מגבירים את חשיפתנו היומיומית למקרי טראומה. מחקרים מראים כי אחד מתוך שלושה בני אדם ייחשף במהלך חייו לאירוע טראומטי משמעותי. אך האם כל אירוע קשה בו אנו נתקלים מעורר טראומה? מסתבר שלא. כדי שאירוע כלשהו ייחשב לאירוע טראומטי עליו לכלול שלושה מרכיבים:

1. מרכיב האיום: איום על חיים, רכוש, יקירים (במקרה זה גם התוכי של הילד הצעיר נחשב "יקיר").
2. מרכיב ההפתעה: אירוע בלתי צפוי שלא נערכנו אליו מראש.
3. מרכיב חוסר האונים: המשמעותי והסובייקטיבי ביותר מבין המרכיבים, מתייחס לשאלה עד כמה אנו חשים במהלך האירוע שיש לנו את המשאבים המספיקים להתמודד עם השלכותיו.

לדוגמה, יצאתם עם הילד לגן השעשועים ובין נדנדה אחת לשנייה החסרתם מבט, הילד עף ונפל על פניו ונפגע בשיניו, האם עבורכם כהורים מדובר באירוע טראומטי? התשובה טמונה במרכיב הסובייקטיבי - טראומה היא בעיניי המתבונן, אירוע שעלול להיות טראומטי והרסני עבור אחד עשוי להיות אירוע משמעותי, מכונן ומצמיח בשביל האחר.

לאחר שהבנו את הטראומה כאירוע, מה לגבי התגובה לטראומה? ובכן, כאן הנושא מתחיל להסתבך. חשיפה לטראומה עשויה לגרום לתגובות שונות, החל מתגובות חרדה חולפות, פחד, הימנעות ממקומות ומפעולות שונות, הפרעות שינה, הפרעות מצב רוח, הפרעות בזיכרון, פלאש- בקים ועד הפרעה פוסט-טראומטית מתמשכת, שעשויה ללוות את הסובלים ממנה שנים רבות ולפגוע פגיעה משמעותית באיכות החיים.

חשוב להבחין בין טראומה חד-פעמית כגון תקיפה, שוד, תאונה, פריצה, אונס לבין טראומה מתמשכת כגון התעללות מינית, אלימות מתמשכת ואף הזנחה.

וכאן נשאלת השאלה, כמה מהנחשפים לאירוע טראומטי יפתחו הפרעה פוסט-טראומטית? הדבר תלוי בגורמים שונים כמו סוג הטראומה. לדוגמה, בפיגוע ירי 33% מהנחשפים יפתחו הפרעה פוסט-טראומטית, ובאונס - 30%. בסך הכל כ-10%-15% מהנחשפים לטראומה יפתחו הפרעה פוסט-טראומטית.

חשוב להבין כי אירוע טראומטי "נוגע" הן בגוף והן בנפש. האיום הנמצא בגרעין האירוע הטראומטי מאיים הן על שלמותו הגופנית של האדם והן על שלמות נפשו. מחקרים רבים מדגישים את מקומו המרכזי של הגוף באירוע הטראומטי ובתגובה אליו. נראה כי הגוף נוטה "לזכור" את הטראומה ולהגיב במהירות רבה לכל "טריגר" שמזכיר טראומה זו.

לדוגמה, א' בת 35, נשואה פלוס 3, המתגוררת בצפון הגיעה לטיפול כשנה וחצי אחרי מלחמת לבנון השנייה עם סימפטומים קשים של פוסט-טראומה. היא מיעטה לצאת מביתה, התקשתה להישאר לבד עם ילדיה, נמנעה מנהיגה, סבלה מקשיי שינה, ומיחושים רבים בגופה ללא כל סיבה רפואית. תוך כדי הטיפול התגלה כי לפני המלחמה היא היתה בחורה פעילה. במהלך הטיפול קיבלה א' כלים להתמודדות עם המתח הרב והחרדה בעזרת הרפיה, דמיון מודרך וויסות תחושתי - כמו גם עיבוד קוגניטיבי של חווית הטראומה אותה חוותה במלחמה, חשיפה הדרגתית לטריגרים המאיימים (נסיעה מחוץ לעיר, הישארות לבד בבית, ניתוק הטלפון הסלולרי ועוד), ניטור מחשבות קטסטרופליות ואוטומטיות.

אט-אט חזרה א' לתפקוד הדומה ברובו לתפקודה בטרום המלחמה. המתח והעצבנות פחתו, המיחושים הגופניים נעלמו לגמרי. הבעיה הגדולה היא שבשונה מא' רבים חוששים ואף מתביישים להגיע לטיפול סביב טראומה וחרדה, בעוד חלקם לא מזהים את הקשר בין הסבל בחייהם לבין אירועים טראומטיים שחוו.

ניתן לראות כי הטיפול בטראומה חייב להתקיים בשני מסלולים מקבילים: המסלול הקוגניטיבי והרגשי המאפשר עיבוד של החוויה הטראומטית הן במימד המחשבתי והן במימד הרגשי, והמסלול הגופני שנותן "מקום" לסימפטומים הגופניים ולזיכרון הגופני את הטראומה.

חשוב להבין כי טראומה צריכה להיות מטופלת כמה שיותר מהר לאחר החשיפה לאירוע. במחקרים נמצא כי הזיכרון הטראומטי נצרב בשעות ובימים הראשונים שלאחר הטראומה. מכאן שטיפול יעיל בפרק זמן זה עשוי למנוע התקבעות של התגובה הפוסט-טראומטית. טיפול מיידי לאחר האירוע יהיה קל וקצר יותר יחסית מאשר טיפול הניתן שבועות וחודשים אחרי החשיפה.

הטיפול המוביל בעולם בתחום הטראומה הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי המשלב אלמנטים גופניים של הרפיה, הפחתת חרדה והרגעה. בין הטיפולים קצרי המועד ניתן למצוא את טיפול PE בחשיפה ממושכת, הכולל חשיפה חוזרת ונשנית הן בדמיון והן במציאות לגורמים מאיימים עד להתרגלות והפחתת ההימנעות.

טיפול ב-EMDR מבוסס על תנועות עיניים בזמן חשיפה לזיכרון הטראומטי במטרה לאפשר עיבוד של הזיכרון בצורה יעילה ושלמה יותר במוח, ובדרך זו להפחית את העוצמות הרגשיות והפיזיולוגיות למול הטראומה.

טיפולים משולבי גוף-נפש, ביניהם SE המתמקד בחוויה הסומאטית ובהתבטאויות הגופניות של הזיכרון הטראומטי.

שיטת See Far CBT, שיטת טיפול חדשה יחסית המשלבת בין הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי לבין ההתייחסות לגוף ולדמיון. מטרתה: לפעול בכל הערוצים הנדרשים להחלמה והתגברות על טראומה.

לסיכום, רוב הטיפולים הם קצרי מועד, יעילים מאוד ומסייעים לאדם לחזור לתפקוד. ככל שהטראומה משמעותית יותר, אירעה לפני זמן רב יותר וכללה פגיעה קשה באמון (כגון טראומה בתוך המשפחה בתקופת הילדות) נזדקק לטיפול מתמשך ומעמיק יותר.

יעל אונגר ארנו היא עובדת סוציאלית קלינית (msw) המתמחה בטיפול בטראומה וחרדה, מרצה בחוג לפסיכותרפיה, במכללת "רידמן" לרפואה משלימה.

בואו לדבר על זה בפורום טראומה והלם-קרב.