חרב פיפיות ושמה פרפקציוניזם

ש', כלכלן מצליח בתחילת שנות השלושים לחייו, סובל מדיכאון, סיפר לי איך כאשר כתלמיד בבי"ס יסודי, הראה לאביו בשמחה את המבחן בחשבון עליו קיבל 90, הגיב האב במילים: "מה השמחה הגדולה? כשתקבל 100 תהייה לך סיבה לשמוח". "אחד הפספוסים של הפסיכולוגית הקודמת שלי", אמר לי ש', "הוא שהיא לא השכילה לנצל את היכולת שלי לרדות בעצמי ולענות את עצמי עד שאני משיג את מטרתי".

נדמה לי שהתיאור ממחיש שלא צריך ללמוד פסיכולוגיה כדי להבין את הקשר בין חינוך נוקשה, שלא לומר אכזרי, להישגיות ובין התפתחות דיכאון. חייו של ש' הפכו מרדף אין-סופי אחר שלמות, במהלכם הגיע להישגים מרשימים ביותר, ועם זאת לדיכאון שכלל מחשבות אובדניות. גם כשהיה קצין מצטיין בצבא, סטודנט מצטיין, כלכלן מצטיין - לא זכה להערכה הראויה מהוריו ולשלוות-נפש לעצמו.

אולי המקרה של ש' נשמע קיצוני, אך הוא בהחלט מייצג סיפורי חיים רבים ועצובים. החברה התחרותית שלנו, עמוסה בסמלי סטטוס, מכתיבה נורמות נוקשות ביחס להישגיות.

הלחץ העצום המופעל עלינו ועל ילדינו מגיל צעיר להגיע להישגים אכן מדרבן אותם להגיע להישגים, לפעמים הוא אף גורם להם להיות תלמידים טובים, חיילים טובים, סטודנטים מצטיינים ואולי גם עובדים מצטיינים, עקרות-בית מצטיינות ועוד - אך אלה, מסתבר, גובים מחיר כבד.

יותר ויותר הפרעות נפשיות נמצאו במחקרים שנערכו בשנים האחרונות קשורות לפרפקציוניזם. הפרעות אלו כוללות חוסר החלטיות, אנורקסיה, בולימיה, פרוקרסטינציה (אי שליטה בהפרשת צואה), תחושות בושה וכישלון, דיכאון והפרעות אישיות שונות. חומרת ההפרעות הולכת וגדלה אצל הפרפקציוניסטים הסובלים מהן, כאשר הם עומדים מול מצבי מבחן והערכה.

חוקרים שונים הציעו שפרפקציוניזם, שאיפה לשאלות - ואולי יותר נכון, המרדף אחר שלמות - הוא משתנה רב-ממדי. כאשר בוחנים את הממדים השונים שהוצעו ע"י החוקרים ניתן לראות שלפרפקציוניזם היבטים בונים, המקדמים את התפתחות האישיות, והיבטים שליליים, המעכבים אותה ומקדמים פסיכופתולוגיה. דאגנות בקשר לשגיאות, ציפיות הוריות, ביקורת מצד ההורים וספקות בקשר לפעולות נמנים, ללא ספק, על הממדים התורמים להפרעות נפשיות, ואולם מקצת הממדים כגון סטנדרטים אישיים וארגון עשויים בהחלט לתרום לדימוי העצמי של האדם. גם בתוך ההפרעות הנפשיות השונות,

לא יקשה עלינו לשער שדאגנות בקשר לשגיאות וספקות בקשר לפעולות יהיו קשורים להפרעות אובססיביות-קומפולוסיביות, ואילו ציפיות הוריות וביקורת מצד ההורים תהיינה קשורות לדיכאון (אותה רודנות פנימית, שאותה כה היטיב לתאר המטופל בפסקה הראשונה). לפרפקציוניזם, אם כן, היבטים התורמים להסתגלות ולבריאות הנפש והיבטים התורמים לליקויים בהסתגלות ולפסיכופתולוגיה. יתר על כן, החברה כאמור מעודדת, שלא לומר לוחצת, על האדם להגיע להישגים מגיל צעיר והשאלה באיזה כיוון יתפתח הפרפקציוניזם תלויה, כמובן, בגורמים הקשורים לסביבתו המיידית של הילד, בעיקר היחס ההורי שהוא מקבל: האם המסר המשודר לו הוא שהוא יקבל "אהבה על תנאי", כמו שראינו אצל המטופל המוצג בתחילת הכתבה, רק בתנאי שיגיע להישגים גבוהים במיוחד, או שמא הוא יהיה מקובל בכל תנאי ע"י הוריו ואז השאיפה להגיע לשלמות תהייה חלק מהגשמתו העצמית, משהו שקיים בינו לבין עצמו ולא כאמצעי להתקבל ע"י הוריו.

אחד הנושא הממלאים תפקיד מכריע במצוקה הנפשית של פרפקציוניסטים מערב את תגובותיהם ללחץ הקשור בהישגים ובהערכה. הפרפקציוניזם, מעצם הגדרתו, רומז על הצורך בהשוואת ביצועיו של האדם לאיזה שהוא קריטריון במצבים שבו מוערכים הישגים. לכן, נודעת חשיבות רבה לחקירתו במצב הערכתי.

במחקר שערכו לאחרונה ג'ניפר גרזנגורק ורוברט סלני מאוניברסיטת פנסילבניה השתתפו 70 נשים ו26- גברים בני 20 בממוצע ונמצאו הבדלים באופן שבו פרפקציוניסטים מסתגלים ופרפקציוניסטים לקויי-הסתגלות מגיבים למשוב חיובי ושלילי. פרפקציוניסטים לקויי-הסתגלות היו פחות שבעי-רצון וגילו רמות גבוהות יותר של חרדה ודיכאון, כאשר קיבלו משוב שלילי לעומת לפרפקציוניסטים מסתגלים שקיבלו אותו משוב שלילי, אך גם כאשר הם קיבלו משוב חיובי הם עדיין חשו שביצועיהם אינם מספקים והיו יותר ביקורתיים כלפי הישגיהם מאשר אלה שקיבלו משוב שלילי.

כבר בגיל 20, גיל צעיר למדיי לכל הדעות, הפרפקציוניזם יכול להיות כוח מקדם או כוח מעכב התפתחות. אם הפרפקציוניזם הוא תוצר של יחס הורי ביקורתי, של אהבה על תנאי מצד ההורים, של שימוש בילד כסמל סטטוס של ההורה להצלחת ההורה - תוצאותיו הרסניות. הרסניות במידה כזו ששום משוב סביבתי לא יוכל לתקן. ושוב, לפעמים עוצמתן של מילים של מטופל אחד, שוות יותר מממצאי מחקרים שיטתיים, כמו זה שהצגנו. אם נחזור לדברי המטופל שהוצג בתחילת הכתבה, המטופל אפילו כעס על המשוב החיובי שקיבל מהפסיכולוגית הקודמת וראה את כישלונה בכך שלא נתנה לו משוב שלילי.

אם תמונה אחת אינה שווה אלף מילים, משוב הורי אחד לא שווה אלף משובים של הסביבה, בין אם יהיה זה ביה"ס, הצבא, האוניברסיטה ובצוק העיתים, המטפל. מציפייתו של המטופל למשוב שלילי מצד הפסיכולוגית שלו, עולה דילמה חריפה: למשוב חיובי הוא לא יאמין ולמשוב שלילי הוא יאמין, אך הייתכן שבטיפול הוא יקבל משוב שלילי דווקא?!

רוג'רס, מאבות הפסיכולוגיה ההומאניסטית, טען שיחס חיובי בלתי-מותנה ועקבי מצד המטפל הוא המזור לאותה קבלה על תנאי שקיבל המטופל במשפחתו. המציאות, אנו רואים, קצת יותר מורכבת. בעבודה עם אותו מטופל, שתואר בתחילת הכתבה, היה צורך להלך בין הטיפות. היה ברור לי שיחס חיובי ומקבל, שכמטפל כל כך התפתיתי להפגין באופן אוטומאטי, יבריח את המטופל כל עוד נפשו בו.

מפתיע עד כמה אנשים זקוקים לקבל משוב ההולם את תפיסתם העצמית, שלילית ככל שתהייה. יחס חיובי חד-משמעי במקרה זה היה נתפס כבלתי-אמין. "זה בטח מה שאתה אומר לכל המטופלים", "כדי להגיד את זה אתה מקבל תשלום", או "זה התפקיד שלך", היה אומר או לפחות חושב המטופל וממהר להתקפל ואולי לחפש מטפל שירדה בו. יחס שלילי, במובן הפשוט והשטחי של המילה, בוודאי לא יעלה על הדעת שמטפל הומאני ייתן למטופל (ועוד יגבה על כך תשלום). צריך להיות גבול גם לסדיזם וגם למזוכיזם. אבל הואיל ואני מאמין שתפקידו של המטפל הוא להחזיר את המטופל אל עצמו,

למעשה הדרך הייתה להיענות למשאלה האכזרית שלו. והמשאלה הייתה, שימו לב, לא לתת לו יחס שלילי, אלא לנצל את יכולתו לרדות בעצמו לקידום מטרותיו. שיחקנו בפנטזיה. יותר ממה שהמטופל התעלל בעצמו הוא כבר לא היה יכול להתעלל בעצמו, כך שנזק ממשי, או החמרה, לא היו צפויים. לעומת זאת, התביעה שישכלל את טכניקות הרודנות העצמית שלו, שאותה כבר מיצה מזמן, המחישה לו שלא זו הדרך ולאחר עבודה טיפולית לא קלה וממושכת, לא הייתה לו ברירה אלא להיות נחמד אל עצמו, לפחות יותר נחמד מאשר במצב בו הגיע לטיפול.

ד"ר גידי רובינשטיין הוא פסיכותרפיסט בעל קליניקה פרטית בת"א, מרצה בכיר לפסיכולוגיה במכללה האקדמית נתניה ומנהל הפורומים פרפקציוניזם ו"שרינק פרנדלי" באתר דוקטורס.