התקף לב - אוטם שריר הלב

התקף לב הוא השלב האחרון והסופי בתהליך הטרשתי של העורקים הכליליים. זהו מצב בלתי הפיך, בו חלק מהלב שניזון על ידי העורק החסום נפגע לצמיתות. מאמצים אדירים הושקעו ומושקעים במחקר החל מרמת המולקולה וכלה במעקב אחר אוכלוסיות גדולות, הכל על מנת להפחית את מספר חולי האוטם, להציל עד כמה שניתן משריר הלב בזמן אוטם חריף ולמנוע את התקדמות לאי ספיקת לב לאחר האוטם.

הלב מוזן משתי מערכות עורקיות: המערכת השמאלית והמערכת הימנית, הכוללים ביחד שלושה עורקים כליליים ראשיים. עורקים אלו יוצאים מאבי העורקים. את הדם לאבי העורקים מספק הלב, כך שהלב מספק דם גם לעצמו.
המערכת השמאלית: כוללת את העורק השמאלי הראשי - זהו עורק עבה וקצר, מעין "גזע" המתפצל לשני עורקים, העורק הקדמי היורד (החשוב והגדול ביותר מבין עורקי הלב), המספק דם לדופן הקדמית של החדר השמאלי. מעורק זה מתפצלים ענפים גדולים וארוכים והוא עצמו מגיע עד קצה הלב. מהעורק השמאלי הראשי יוצא גם העורק העוקף המספק דם לדופן הצדדית השמאלית של החדר השמאלי תוך שהוא עוקף משמאל ומאחור את דופן החדר.

העורק הימני הוא למעשה "המערכת הימנית". עורק זה יוצא מאבי העורקים בנפרד, מקיף את הלב מימין, יורד מאחור ומלמטה ומספק דם לחלקו התחתון של החדר השמאלי. בדרך הוא מוציא ענפים קטנים המספקים דם לעלייה הימנית, לקשרית העליתית וגם לחדר הימני.

אצל כ-80% מהאוכלוסייה העורק הימני גדול, והוא זה המספק דם לחלקו התחתון של החדר השמאלי, ועל כן נקרא "שליט". בעוד אצל כ-20% מהאוכלוסייה העורק הימני קטן יחסית והדם לחלקו התחתון של הלב מסופק על ידי העורק העוקף וענפיו, במקרה זה, העורק העוקף נקרא ה"שליט". סמנטיקה חסרת משמעות.

שלושת העורקים הגדולים ממוקמים מחוץ ללב, על פניו. מעורקים אלו יוצאים ענפים משניים ומהם עוד ענפים קטנים יותר ולבסוף ענפים קטנטנים, אשר חודרים לתוך דופן השריר עצמו המזינים את תאי שריר הלב.

כאשר רובד טרשתי שהיה "שקט" הופך לבלתי יציב, נסדק ונקרע, חומרים חלבוניים ושומניים בתוך הרובד נחשפים למרכיבי הדם השונים - לטסיות הדם, לחלבוני מערכת קרישת הדם ולעוד חומרים רבים "השטים" בדם, אשר במהירות רבה (דקות), גורמים להופעת קריש דם גדול החוסם כליל את כל חלל העורק. אותו אזור בשריר הלב אשר מקבל דם מהעורק החסום מתחיל לעבור שינויים איסכמיים (העדר דם וחמצן), ובסופו של התהליך, אם העורק נשאר סגור, אותו אזור עובר נמק, וכמובן מאבד את יכולתו להתכווץ בצורה אפקטיבית. כל התהליך הזה, עד לנזק הבלתי הפיך של השריר לוקח דקות עד שעה לערך. אך לפעמים, אם בכל זאת הספקת הדם דרך העורק, לא אפסית ממש, יכולות לחלוף אפילו שעות רבות עד להיווצרות הנמק.

אין שום דרך לדעת מראש, איפה בדיוק ובאיזה עורק, יקרע הרובד הטרשתי ובאיזה מקום יחסם העורק. למיקום החסימה יש משמעות עצומה. לדוגמא חסימה בעורק הימני בחלקו הדיסטלי (הרחיקני), תגרום לנמק של חלק קטן מחלקו התחתון של שריר הלב, ואילו חסימה של העורק הקדמי היורד בחלקו הפרוקסימאלי (הקרבני), תגרום להפסקה פתאומית בזרימת הדם למרבית הדופן הקדמית של הלב- מצב היכול לגרום לכישלון מוחלט של פונקצית המשאבה של הלב, דבר אשר מהר מאוד עלול להתדרדר ולגרום אף למות החולה. העיקרון די ברור, ככל שהחסימה "גבוהה" יותר במעלה העורק (החלק הפרוקסימאלי של העורק), האוטם יכיל טריטוריה גדולה יותר של שריר הלב. וככל שהחסימה "נמוכה" יותר (החלק הדיסטלי של העורק), ובעורק קטן יותר (או ענף של עורק), הנזק יהיה קטן יותר.

ד"ר אילן קיציס מנהל את פורום קרדיולוגיה - הפורום הרשמי של האיגוד הקרדיולוגי.