מערכת העיכול: כך זה עובד

כולם יודעים שהלב, כל עוד האדם חי, לעולם אינו מפסיק לפעול. אבל רק מעטים יודעים שגם הקיבה כמעט לעולם אינה נחה: או שהיא עסוקה בטחינת המזון או שהיא מייצרת גלי ניע המפנים ממנה את שאריות המזון.

"כאשר אנו חושבים על אוכל ואפילו מריחים אוכל, מתחיל בגופנו תהליך בו מערכת העצבים מעבירה מסרים דרך עצבים שונים ובעיקר באמצעות עצב הואגוס (העצב התועה), אל אברי מערכת העיכול", מסביר ד"ר רם דיקמן, מנהל השירות לתנועתיות מערכת העיכול, המערך לגסטרואנטרולוגיה, המרכז הרפואי רבין, ביה"ח בילינסון. "מסרים אלה מתורגמים להפרשות שונות החשובות לתהליך העיכול ולמעשה, מתחילות אותו".

פוגש לראשונה את הרוק שהופרש בחלל הפה. צילום: שאטרסטוק

מערכת העיכול

מערכת העיכול. מהפה ועד לפי הטבעת

ד"ר דיקמן מפרט: "בליעת המזון ודחיקת המזון לוושט ומצד שני פליטת הצואה הם תהליכים רצוניים. מאידך, תהליך העיכול וספיגת המזון הם תהליכים לא רצוניים ותלויי מערכות עצמוניות.

"כאשר המזון מגיע אל מערכת העיכול, הוא פוגש לראשונה את הרוק שהופרש בחלל הפה, שתפקידו להפוך את המזון לעיסה רכה וסמיכה. השיניים והלשון עוסקות בטחינת המזון ובהפיכתו לגוש עיסתי שנדחף, הודות לפעולת שריר הלשון, אל הוושט ומכאן לקיבה. חלל הקיבה עובר הרפיה בחלקו העליון (פונדוס) ומקבל את המזון, משם הוא מועבר לגוף הקיבה העוסק במרץ רב בטחינתו לחלקיקים קטנטנים, דבר הדומה לפעולת הבלנדר הביתי. חלקו הריחקני של הקיבה (אנטרום) מסיים את הפעילות של הקיבה בדחיקת המזון דרך השוער של הקיבה אל התריסריון.

"האנטרום וגוף הקיבה מפרישים חומצה ואנזים מסוג פפסין המיועדים לפירוק החלבונים. בנוסף מפריש הלבלב אנזימי עיכול וכך מקבל תהליך העיכול תנופה. הודות לאלה, שומנים וחלבונים מגיעים למעי הדק מפורקים בחלקם.

"פירוק המזון לחלקים היותר קטנים שלו - אבות המזון - ובהמשך ספיגתם אל זרם הדם, מתרחשים במעי הדק, שמתכווץ במרץ ודוחק את השארית, שלא נספגה כפסולת המכילה גם תאית, חיידקים ומים, אל המעי הגס.

"כדי לסיים באופן יעיל את עיכול אבות המזון וספיגתם מהמעי הדק, שאורכו מגיע לשמונה מטרים כמעט, יש צורך בשטח פנים גדול, דבר המתאפשר הודות למוריגים (בליטות) של רירית המעי שעליהם ממוקמים אנזימי העיכול של המעי הדק, כמו גם אותם אזורים בהם מתרחשת ספיגת אבות המזון.

"הפרשות המרה מהכבד ומהלבלב, המגיעות לתריסריון, עוזרות לפירוק יעיל של שומנים, חלבונים ופחמימות, המגיעים עם המזון. כיס המרה מהווה תחנת דרך אליה מגיעה מרה דלילה ולאחר תהליך של ספיגת מים היא הופכת לסמיכה ומרוכזת יותר, וכך היא מגיעה אל התריסריון.

ספיגת המים מהפסולת שמגיעה למעי הגס מעצבת את הצואה לצורתה הסופית והתכווצותו של המעי הגס דוחקת את הצואה אל הרקטום ומכאן בפעולה רצונית אל... האסלה", מסכם ד"ר דיקמן.

השמנה. כך זה קורה

לפי ד"ר דיקמן, "מרכזי הרעב והשובע מצויים במערכת העצבים המרכזית והם נתונים לפיקוח הורמונאלי ועצבי סבוך ומורכב. מצבים בהם אנו גורמים לעצמנו העמסת יתר של מזון והשמנה הם לרוב תוצאה של חוסר איזון בין ההורמונים המפקחים על חילוף חומרים, רעב ושובע. שובע מוקדם או אי נוחות בטנית לאחר ארוחה - תחושה שהבטן גדולה יותר לאחר ארוחה או תחושת בחילה ואפילו כאב כל אלה קשורים לתשדורת של תחושת מצוקה העוברת בין הקיבה ואברי הבטן".

שלשול, עצירות וגזים

"יש מספר תהליכים פתולוגיים הפוגעים בתפקוד מערכת העיכול", מסביר ד"ר דיקמן, "כך למשל כאשר ישנה פגיעה עצבית במערכות העצבים העצמוניות, כמו שקורה בסוכרת, יכולה להופיע עצירות, משנית לירידה בגלי הניע המכווצים את המעי וגורמים לתנועה קדימה בתוכו. מצב דומה הוא כאשר צינור העיכול נחסם על-ידי תהליך גידולי או תהליך דלקתי המצר את הקוטר שלו; במקרה כזה החולה יתלונן על עצירות כי המעבר דרך המקומות המוצרים איטי יותר. אותה תוצאה תהיה להמעטה בפעילות גופנית, צריכה מופחתת בסיבים ומיעוט בשתייה באדם שהיה מורגל בפעילות ובצריכת סיבים ומסיבות כאלו או אחרות הפסיק בבת אחת.

"שלשול יכול להופיע כאשר חודרים חיידקים למערכת העיכול ומפרישים רעלנים הגורמים להפרשה מוגברת ולא תקינה של מים מדפנות המעי או לחוסר ספיגת מים מספקת מדפנות המעי הגס. שלשול יכול לקרות גם כאשר רירית המעי הדק נפגעת כתוצאה מתהליך דלקתי כמו במחלת צליאק או במחלה דלקתית כרונית של המעי דוגמת קרוהן, כאשר שטח הפנים הסופג שלה קטן מאוד; כתוצאה מכך רירית המעי הדק איננה סופגת את אבות המזון. גם מחלה הפוגעת בלבלב כגון דלקת או גידול עלולה לגרום לשלשול שומני בעקבות חסר באנזימי עיכול.

"גזים יכולים להיווצר מצמיחת יתר של חיידקים יצרני גז, לדוגמה לאחר טיפול אנטיביוטי מסיבי או כתוצאה מאי סבילות לסוכר פירות, סוכר חלב או לעיסת יתר של מסטיקים המכילים סורביטול בכמות רבה".