אלימות נגד נשים: למגר בעוצמה
איך מתמודדות המערכות הישראליות והחברה הישראלית עם נושא האלימות נגד נשים, מה הקשר בין פגיעה בנשים לבין מחלות נפש, ואיך מזהים אישה במצוקה?
עוד בנושא: סכיזופרניה, עייפות כרונית
לכבוד יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, ניסינו להבין איך מתמודדות המערכות הישראליות והחברה הישראלית עם נושא ההגנה על נשים נפגעות אלימות, וכיצד מנסה החברה הישראלית למנוע לכתחילה אלימות נגד נשים. פרופ' משה קוטלר, יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה, משיב לשאלותינו בנושא.
"אין לנו נתונים מדויקים, כמה נשים בישראל באמת סובלות מאלימות. הבעיה הראשונה בישראל הנוגעת לאלימות נגד נשים היא שהמערכות בארץ, וכן הציבור, קושרים קשר גבוה בין אלימות נגד נשים לבין תחלואה נפשית. אך האמת היא שבין הדברים אין קשר אמיתי. באופן מיתולוגי אלימות מהסוג הזה מיוחסת לחולי נפש, אבל בפועל השכיחות של אלימות כלפי נשים בקרב חולי נפש היא מאוד נמוכה. כך שהמודעות למצב לא קיימת במידה מספקת, וגם לא נוגעת בנסיבות הנכונות".
מהם הסממנים שעל פיהם ניתן לזהות אישה במצוקה?
"האנשים היחידים שיכולים להיות ערים למצב של אלימות נגד אישה שהם מכירים, הם אנשים מהמעגל הקרוב ביותר שלה. אישה מוכה יכולה להיות מזוהה על ידם, מעבר לסימנים הפיזיים כמובן, בעקבות שינויים חדים במצב רוח, היעדרויות מהעבודה, התנהגות מדוכדכת ועוד. בעיני, גם אנחנו הרופאים, וכן הציבור באופן כללי, צריכים להגביר את הערנות שלנו בנושא אלימות כלפי נשים, כי הרבה פעמים היא מתחת לפני השטח".
מדוע לדעתך נשים מוכות מסתירות את מצבן?
"פעמים רבות אנחנו נתקלים בעובדה שהקורבן מתבייש ומבויש, האישה מסתירה את המצב ביוזמתה. הרבה פעמים הנשים המוכות מרגישות אשמות במצבן. במובן מסוים הן נעדרות אסרטיביות, ולא מאמינות בעצמן. את ההכחשה הזאת מלווה רציונליזציה מוטעית כלשהי, נניח, שהיא לא מספקת את הצרכים של הבית ולא מבצעת את תפקידה כמו שצריך. גם נשים בעלות ביטחון עצמי יכולות להיות קורבנות, אך בדרך כלל תקופת הקורבנות שלהן תהיה קצרה יותר, כי הם ידעו לצאת נגד מי שמכה אותן. אבל דווקא אותן נשים מופנמות וחסרות ביטחון, אינן יודעות לגייס את העזרה ולעמוד על שלה.
"כמובן שזה מאוד קשה לעזור לאישה שלא מוכנה להתלונן על בעלה או על הגבר שמכה אותה. במצב כזה, הסובבים אותה חייבים לנהל איתה דיאלוג, וכמובן שרצוי גם לנהל עמה דיאלוג טיפולי על ידי איש מקצוע מוסמך. צריך להבין מדוע היא לא רוצה להתלונן, ממה בדיוק היא מפחדת ולמה היא לא רוצה שהמצב הקשה שלה ייפסק".
אז איך ניתן לפתור את המצב ולהגן על הנשים בחברה הישראלית?
"בעיני, המדינה צריכה לנקוט גישה של אפס סובלנות כלפי אלימות לנשים. לעתים המערכת שלנו יותר מדי סלחנית בנושא האלימות כנגד נשים, ובנושא האלימות בכלל. המודל שאני רואה לנגד עיני הוא המודל הבריטי, בו יש אפס סובלנות כלפי התנהגות אלימה. אצלנו, אנחנו מקיימים את הכלל 'המרחם על אכזרים, בסופו של דבר מתאכזר לרחמנים'. הרי אנשים לא מכים רק נשים. הם גם מכים גברים וילדים ורופאים. הגישה שלנו מאוד רחמנית ומתחשבת כלפי התופעות האלו.
"בנוסף, אני חוזר ומדגיש: אין לקשור את נושא האלימות כנגד נשים למחלות נפש. אני מאוד מוטרד מהמצב כי האלימות נגד נשים היא לא רק פיזית, היא גם מילולית. ישנה אלימות והתנהגות משפילה, ואלו סימנים שמגדירים את האלימות. נשים צריכות לדעת לקרוא את הסימנים המקדימים האלה ולטפל בהם. אלימות פיזית לא מתחילה בפיזיות. קודם כל, היא מתחילה באלימות מילולית. לכן חשוב שהחברה תעביר היטב את המסר שכל אישה שמרגישה פגועה, צריכה להתריע על המצב ולבקש עזרה בזמן אמת. צריך לחנך את החברה שלנו לא להכחיש את המצב. גם כרופאים, עלינו להיות רגישים לפונות שלנו. הרבה פעמים אני שואל נשים שבאות אלי אם מופעלת כלפיהן אלימות מכל סוג, גם אם הן לא מתלוננות. צריך להיות רגישים, עם אוזן ועין קשבת לנושא".
מה עושים כשיש ילדים מעורבים בסיפור?
"ברגע שלאישה המוכה יש ילדים, הם תמיד מעורבים, גם אם הם לא נפגעים באופן ישיר ופיזי מהאלימות, וגם אם האישה עושה הכל כדי לא לערב אותם. ילדים שגדלים בבית שמכים בו את אמא שלהם, חיים בתוך אווירה של אלימות. האישה מקרינה את הפגיעות שלה כלפיהם, בין אם היא רוצה ובין אם לא, בין אם הם חוטפים מכות ובין אם לא. אנחנו חייבים להעצים נשים בחברה שלנו, ולהילחם על חברה שאלימות מהסוג הזה היא קוד מטופל היטב אצלה. גם להרתעה יש משקל מאוד גדול. לא לחינם, בבריטניה, על כל תקיפה של אדם, העונש הוא בית סוהר. המסר שלנו צריך להטמיע פתיחות גבוהה מאוד לנשים, וזה חלק מהפסיקה הרפואית: פשוט לשאול את האישה אם היא במצוקה. הרבה פעמים אם לא נשאל, האינפורמציה לא תצא מעצמה".
בואו לדבר על זה בפורום פסיכיאטריה.
פרופ' משה קוטלר בגוגל פלוס
