לחיי האהבה הראשונה

אופיר שלי, בן ה- 4 ועדן בת השלוש וחצי, חברים. בבוקר, כשעדן מגיעה אל הגן, אופיר עוזר לה להסיר את התיק מעל הכתפיים, ותולה אותו על הקולב. הם משחקים יחד, יושבים האחד ליד השנייה בשעות המפגש ובארוחות. כשאופיר מתנדנד, הוא אוסר על הילדים לתפוס את הנדנדה הסמוכה. "לא", הוא אומר בנחרצות, "אני שומר את הנדנדה לעדן". הצד הנשי ברומן האהבים לא חוסך בהבעת רגשות.

אופיר הוא הילד היחיד שעדן מוכנה לפגוש אחר הצהריים. השבוע, כאשר הפגישה לא התאפשרה, ובגן התחוללה מהומה קטנה בשל כך, תפסה עדן את זרועו בתקיפות: "אתה, אל תקשיב להם", אמרה, כשהיא מתכוונת אלינו, האמהות ולגננת, שניסינו להסביר ולשכנע, "אתה בא איתי וזהו".
צוות עובדי הגן נהנה מהעניין ואף משתמש בו לצרכיו. "לאופיר תמיד צריכים לקרוא כמה פעמים ולשדל אותו שיגיע לפעילויות", מספרת אניטה בורשטיין, גננת הגן. "המילה 'עדן' פועלת כמו מטה קסמים. אני אומרת לו שנשאר כיסא פנוי ליד עדן ושיזדרז לבוא לשבת עליו, והוא נענה מייד. אנחנו מתמוגגים כשאנחנו רואים אותו נועל וחולץ לה את הסנדלים בכזו מסירות ושלווה".

סצינות האהבה האלה ממיסות את לב כל הצופים במחזה. בפרט זו שבה הם רוכנים האחד כלפי השנייה לנשיקה וחיבוק. אנחנו, ההורים, נהנים לראות את השמחה שלהם כשהם נפגשים, ולפעמים אפילו מתקשרים זה לזה כדי לספר על קטע כזה או אחר שנכחנו בו. מה שמפליא מכל הוא שהעניין נמשך זמן רב, לפחות שנתיים. הם מתמידים ולא "פוזלים" לצדדים. למרות שלשניהם יש חברים טובים נוספים בגן, הם דבקים זה בזו ומכריזים שהם החברים הכי טובים ושהם, כמובן, יתחתנו.

סיפורי האהבה בגילאים הצעירים, כך טוענים המומחים, אינם שכיחים. אין ילדים רבים המפתחים מערכת כה מורכבת ואינטנסיבית בגיל שלוש וארבע. בגילאים אלה הבנות מעדיפות לשחק עם בנות אחרות והבנים עם הבנים. במרבית המקרים, סיפורי אהבה מיוחסים על ידי הפסיכולוגים לשלב האדיפלי, האופייני לגילאים שלוש עד שש, ולצד ההתפתחותי הנוגע לזהות המינית.

דלית בלונדר רון, פסיכולוגית קלינית, מסבירה איך בעצם לומדים הילדים אם הם בנים או בנות: "המין הוא סוגיה מארגנת שהיא מרכזית בהתפתחות. כאשר אנחנו מתארים אדם, הרי שבאופן אוטומטי נציין קודם כל את גילו ומינו. למידת סטריאוטיפים תרבותיים המאפיינים בן ובת מתחילה מוקדם, מחלחלת לכל תחומי החיים ומתבטאת בהעדפות המשחק, בפעילויות ובסגנון החברתי.

"למעשה", מבהירה בלונדר רון, "התהליך כולל מרכיבים התנהגותיים, חשיבתיים ורגשיים. בשלב הראשון הילדים מאמצים בהדרגה פעילות טיפוסית למין שתואמת את הציפיות התרבותיות. לדוגמה, בהכללה, מבנים מצפים לשחק עם חיילים ומכוניות, ומבנות מצפים לשחק עם בובות. הן נדרשות להיות עדינות יותר, להתנהג יותר יפה לתינוקות ולהתגנדר. השלב השני, המופיע לרוב במקביל לראשון, הוא רכישת מושג תפקיד המין. אלה ניצני הכרת הסטריאוטיפים התרבותיים הנוגעים לזכרים ונקבות - מה מותר ומה אסור לעשות. מדובר על הבנה שכלית ולא על רכישה התנהגותית כמו בשלב הראשון כלומר, אני יודע שאני בן וברור לי למה מצפים מבן.

"עם הופעת השלב השלישי, הילדים מפתחים מחויבות רגשית כלפי מינם. מחויבות זו היא חלק מתהליך ההזדהות עם ההורים. בשלב זה הילד כבר רוצה ובוחר בהתנהגות המצופה ממנו. למשל, אם עד עתה הילד ידע שבנים לא עושים קוקיות בשיער, עכשיו הוא כבר לא מוכן לכזו תסרוקת".

מה קורה בשלב האדיפלי?

"התיאוריה הפסיכואנליטית מדגישה את הקשר עם ההורים ומצביעה על חוויה רגשית אינטנסיבית שעובר הילד. הבן 'מתאהב' באמא, ורוצה כביכול לסלק את אבא, אך זו כמובן מחשבה מאיימת, כי הלא הילד זקוק לאביו ואוהב גם אותו. הפתרון לקונפליקט האדיפלי הוא הזדהות עם האבא: 'אם אני כמו אבא, ואמא היא של אבא, אז אמא היא גם שלי'. זהו פתרון ה'גם וגם'. בשאיפתו של הילד לדמות להורה מאותו מין, הוא יחקה את ההתנהגות שלו, את הגישות ואת הערכים שלו".

אז איך זה מתקשר לסיפורי ההתאהבות?

"לפעמים הילד פוחד ליישם את תחושותיו על האובייקט המקורי, כיוון שקירבה יתרה לאמא, למשל, עלולה לסלק את אבא, אז הוא מתאמן על דמות אחרת, חבר או חברה מהגן או אפילו אח או אחות. זה אובייקט שדומה לאמא או מזכיר אותה. כך הוא משחק את הדרמות הפנימיות במציאות החיצונית".

נקודה נוספת וחשובה שמעלה בלונדר רון, היא הציפיות הפרטיות שלנו מן הילדים. לדבריה, הילדים קולטים את כל האותות גם כאשר אנחנו לא מתכוונים לשדר. "הילד יכול לקלוט את ההתרגשות שמעשיו גורמים לאמו", היא מבהירה. "מהבחינה הזו הוא מקבל חיזוק התנהגותי לחיבוקים שהוא מעניק, למשל. לא פעם אנחנו שומעים אמהות שאומרות 'בחיים לא היה לי מחזר כמו הבן שלי', או 'כבר מזמן לא חיבקו אותי ככה'. התהליכים שהילד עובר בשלב האדיפלי מגיעים אקספרס לנשמה ומשפיעים על כל אמא".

בלונדר רון מסבירה, כי פעמים רבות ההורים חשים כי הגיל הזה מעורר אותם ומחזיר למקומות לא פתורים שלהם עצמם. אצל האמהות הוא יכול להעלות נושאים כמו מיניות, תחרות, וערך עצמי כאישה. לכן, כאשר היא מגיבה להתנהגות של בנה, היא יוצרת אווירה רגשית מסוימת, המכתיבה לילד את התגובות שלו. "מתגלה כאן קשר חשוב בין העולם הפנימי לעולם החיצוני", אומרת בלונדר רון. "הילד מביא איתו, באופן טבעי, את מה שמתלווה לשלב האדיפלי. הוא פועל מתוך השלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא רגשית וביולוגית. אמו, מצידה, מגיבה מתוך העולם הרגשי שלה עצמה, כאשר בסופו של דבר העולם הזה ייצור אצל הילד מציאות. כלומר, אם היא תיבהל או תירתע, הילד יקלוט את המסר, כפי שהוא יכול לקלוט תגובה חיובית. זיק של התרגשות או חיוך רחב, ישדרו לו מסר מסוג שונה מאשר רתיעה. לפי התגובה הוא ילמד האם המעשה שעשה 'טוב' או לא, 'מקובל' או לא וכו'. כך, העולם הפנימי של האם מעצב את עולמו המציאותי ושניהם למעשה משפיעים זה על זה".

לא פלא, אם כן, שילד לאם הנמסה מגילויי החיבה ירעיף את דפוס ההתנהגות הזה גם על חברותיו מהגן. בכל אופן, יש לזכור שאנו אלה שמעניקים את הפרשנות לגילויי החיבה הללו, כשאנחנו מתפתים לראות בהם את האספקט הרומנטי. זה חמוד, זה מזכיר לנו התרגשויות שלנו מהעבר, אך צריך לזכור שהמיניות בגיל שלוש וחצי שונה לחלוטין מזו שלנו.
לעיתים, בכל אופן, היחסים המתפתחים בין הילדים אינם קשורים לזהות המינית ולשלב האדיפלי, אלא להעדפה לשמה. משהו באופי של החבר, דבר מה נעים, לא מאיים ומרגיע, מושך חבר אחר להתקרב אליו. בלונדר רון אומרת, שילדים הקטנים בגילם מרוב ילדי הגן, או כאלו המפותחים פחות מבחינה חברתית, מעדיפים לא פעם להיצמד לחבר יחיד ולא לבלות עם כמה חברים.

"ייתכן מצב שבו ילד מסוים יקבל מענה רגשי, שאותו הוא לא מקבל מקשרים אחרים", היא מסבירה. "למשל, ילדה עדינה ורגישה יכולה לבחור כחבר ילד לא מאיים, ואפילו מגונן, שבמובן מסוים מזכיר לה מעט מהחוויה ההורית. החיים בגן אינם קלים ונעימים כפי שהיינו רוצים לחשוב, והילדים מתמודדים מול חוויות לא פשוטות. אותו חבר יכול לשמש כעוגן, וכמציאות לא מאיימת. מן הצד השני, גם החבר המגונן צובר יתרונות רבים מסוג חברות כזה. היא נותנת לו תחושה טובה של חוזק, שיש לו מה לתת, שאוהבים אותו".

אבל סיפורי האהבה הללו אינם תמיד מקור לנחת רוח ושמחה. סיגל, אמו של יוגב בן ה- 4 מספרת בהתרגשות על בנה שהיה "מאוהב" במאיה. בהתחלה הסתמנה מערכת היחסים המלבלבת כ"ירח דבש". השניים שיחקו יחד בגן ונפגשו תכופות אחר הצהריים. אמו של יוגב מספרת בחיוך כי בנה כרכר סביב מאיה ללא הרף והיה כרוך אחריה לחלוטין. ירח הדבש הסתיים כאשר נכנס עומרי לתמונה. מתחרהו של יוגב היה גדול בשנה, נחשב לחתיך של הגן ומאיה הפכה מאושרת בעקבות תשומת הלב שקיבלה ממנו. היא החלה לשחק עם השניים, להבטיח הבטחות ולהפר אותן, וגרמה להם להתחרות זה בזה על הזכות לשבת לצידה או לשחק איתה.

יוגב נעלב עמוקות. סיגל מעידה כי הפך עצוב ומאוכזב ואפילו סירב ללכת לגן. "הוא נמוך ורזה, והיא ממש שברה את ליבו", היא נזכרת. נקודת המפנה היתה ברית חדשה שנרקמה בין שני ה"גברים" שבמשחק. במפתיע, יוגב ועומרי התאחדו וזנחו את מאיה לאנחות.

"הנקודה המרכזית בקונפליקט היא תחרות", מציינת בלונדר רון, "והפתרון עלול להיות קשה וכואב. ייתכן שבמקרה הזה העתיקו הילדים את התחרות עם אבא לתחרות עם ילד בגילם. זהו ממד חיובי ויפה".

בלונדר רון מוסיפה, כי כאשר מביטים על היחסים בין הילדים בגן, אין לשכוח את הממד החברתי שבו הם מתקיימים. בגילאים יותר מאוחרים ניתן אומנם להבחין בכך ביתר קלות, אך גם בשלבים מוקדמים יותר יכולות חברויות עם ילד זה או אחר להמשיג באיזה מקום נמצא הילד בגן מבחינה חברתית. כך, חברות עם 'מלכת' הגן או ה'חתיך' של הגן יכולה להיות חשובה לילד ולאכזב אותו כאשר הוא נדחה.

טל, אמא של רועי בן ה- 4, מספרת על חוויה שונה מעט בסיפור האהבה של בנה. רועי יצר קשר עמוק עם ילדה מהגן והשניים התמידו לשחק יחד בשעות הבוקר ולבקש מהוריהם להיפגש בשעות אחר הצהריים. "בשלב מסוים", מספרת טל, "אמה של הילדה התחילה להתחמק ממני, ובכל פעם שהילדים ביקשו להיפגש, היא המציאה תירוצים שונים ומשונים. ראיתי בבירור שזה מגיע ממנה. הילדה ממש רצתה לבוא אלינו או להזמין אליה את רועי, אבל האם המשיכה להערים מכשולים. אין לי מושג מה קרה. אולי היא לא חיבבה אותו ואולי היא חשבה שהפגישות התכופות הללו מוגזמות. רועי, בכל אופן, היה מאוד מאוכזב והיו פעמים שאף מירר בבכי. עבר זמן עד שהוא החל לשחק עם ילדים אחרים מהגן ולהיפגש איתם".

"לעיתים, מערכת היחסים הנרקמת בין שני זאטוטים אינה נושאת חן בעיני ההורים דווקא", מאשרת ד"ר מרים מבורך, מנהלת מכללת לוינסקי לחינוך. "יש הורים החושבים כי הדבקות הרבה האחד באחר עלולה לגרום נזק לילדם. פעמים אחרות הם פשוט לא אוהבים את הילד או את משפחתו ומנסים להפריד בין השניים".

ד"ר מבורך מודה, שכאשר ילד אחד דומיננטי והשני פסיבי, מערכת היחסים יכולה להיות מגבילה. "כאשר אחד הילדים שתלטן, הוא עלול שלא לאפשר לחברו חופש פעולה, ובכל מקרה, יחסים כאלה אינם טובים לשני הצדדים. ייתכן שההפרדה במקרה זה היא דווקא נכונה. אם הילד סובל מבחינה רגשית, אם הוא הופך להיות תלוי בחברו או אם התפתחותו נפגעת בעקבות הקשר, כדאי לנתק אותו מהחברות, גם אם אין זה קל. יש לעשות זאת כמובן בזהירות רבה, להתייעץ עם הגננת, או עם איש מקצוע, ולהציע חברות חלופית.

"בכל מקרה, כאשר ההורים מעוניינים בהפרדה, סופם 'לנצח' גם אם לא מדובר על יחסים מזיקים. הערות כמו 'אל תשחק איתו', 'הוא לא נקי', 'הוא לא נחמד', יחלחלו בסופו של דבר לילד. אם ההורה יגביל את המפגשים מחוץ לשעות הגן, ילך הקשר ויתרופף מעצמו ואין מה לעשות נגד זה".

- רוב סיפורי האהבה הנרקמים בגיל הרך, טוענים פסיכולוגים, הם תוצאה של השלב האדיפלי שבו נמצא הבן או לגיבוש הזהות המינית.

- ילד המקבל מסר חיובי מאמו כתגובה לחיבוקיו ונשיקותיו, ירעיף התנהגות זו גם על בנות גילו, כאשר לרוב, הפרשנות הרומנטית הניתנת למעשים אלה היא של הצופה המבוגר בלבד.

- הרעפת חיבה הדדית יכולה לנבוע גם מברית הנוצרת בין שני ילדים, מתוך אינטרס לשמור עליה.

- ובאהבה כמו באהבה, גם לב שבור או יריבות בין שניים על לבה של אחת (או להיפך) הם חלק אינטגרלי ממערכת היחסים המורכבת שהפעוטות מתנסים בה.

כתבה: אורית שטיבר.