נולדים עם כבוד

שיטת מגדה גרבר, המכונה גם גישת RIE, סוחפת אלפי הורים בארצות הברית. השיטה מבוססת על פענוח מעשי של המשפט "תנו כבוד לילדכם". גרבר, היום בת 98, מציעה בספריה ובקורסי ההורות שלה טכניקות ברורות ומרתקות - כיצד ליישם בחיי היומיום גישה מכבדת כלפי תינוקות ופעוטות, שתסייע להם לגדול לאנשים שלמים ובטוחים בעצמם.
בישראל, הגישה עדיין לא נקלטה למרות מספר ניסיונות, וציבור ההורים אינו מודע לתובנות החשובות שלה. באדיבות מגזין "הורים וילדים"

"ליאור, בת השבע, היא ילדה עם המון ביטחון ותחושה של שליטה בחייה. היא רגילה ששואלים לדעתה בכל נושא, ולכך שאף פעם לא רואים בה ילדה חסרת ישע שיש להגיד לה מה לעשות, אלא אדם עם רצונות, צרכים והעדפות שיש להתייחס אליהם בכבוד", כך מתארת שרון (יוסף) אביבי את בתה. משפחת אביבי מתגוררת כבר שנים רבות בלוס אנג'לס, ארה"ב. שני ילדיה, ליאור ורועי, נולדו שם והתחנכו על פי שיטתה של מגדה גרבר.
השיטה, המכונה ,RIEאו בתרגום חופשי לעברית, מאגרי ידע למחנכים בגיל הרך, סוחפת בשנים האחרונות אלפי הורים בארצות הברית, בעיקר באזור לוס אנג'לס, אך בישראל היא איננה מוכרת כלל.
"האמת היא שנתקלתי בגישה במקרה", מספרת אביבי. "כאשר ליאור נולדה, חיפשתי חוג הורים ולא מצאתי מסגרת שהתאימה למה שהרגשתי וחשבתי. המורה ליוגה שלי סיפרה לי במקרה על הגישה, והחלטתי לנסות. כבר בשיעור הראשון נשביתי בקסם. המדריכה דיברה בדיוק על מה שהרגשתי וחשבתי. היא טענה שצריך להתייחס לילד כמו למבוגר, לדבר אליו ממש מלידה, לכבד את רצונותיו ולהיות עמו בדיאלוג אמיתי מהתחלה".

"למשל, אם את מרימה את תינוקך כדי לחתלו, הגישה אומרת שצריך לדבר אתו ולהסביר לו את כל מה את עושה, מהפרטים הקטנים עד לגדולים. אני יודעת שזה מאוד מוזר בהתחלה לדבר אל תינוק שרק נולד, במיוחד אם יש אנשים אחרים שמסתכלים וחושבים שירדת מהפסים, אבל זה כל כך נכון: כמו שאנחנו כבוגרים לא היינו רוצים שמישהו יבוא ויעשה לנו משהו מבלי לשאול את רשותנו, כך גם התינוקות. זה באמת מרגיש מוזר בהתחלה, אבל הנקודה הזאת היא הבסיס לגישה שכל כולה אומרת לתת כבוד".

כבר ב1979- הוציאה מגדה גרבר את המדריך להורים ולאנשי מקצוע לפי שיטת ה- RIE. הגישה שגובשה בעקבות טיפול באלפי ילדים, הן בהונגריה והן בארצות הברית, הסבירה לראשונה איך אפשר ליישם בטיפול בילדים עקרונות מופשטים כמו כבוד, מימוש עצמי, אחריות אישית ועוד.
במשך השנים הוציאה גרבר שני ספרים נוספים: האחד, Your Self Confident Baby (בתרגום חופשי: תינוקך הבטוח בעצמו), שיצא לראשונה בארה"ב ב1986- והשני, Dear Parent: Caring for Infant, שיצא בארצות הברית בפברואר 2003. לצד התיאוריה מסבירה גרבר להורה/מטפל איך לנהוג עם התינוק במצבים מסוימים כמו בעת האכלה, החתלה, משחק וכו'. גרבר מדגישה במיוחד איך לא צריך לנהוג ולמה.
הספרים מיועדים כמובן להורים ולמטפלים, ובעזרתם, טוענת גרבר, אפשר לפתח כישורי התבוננות וניתוח מצבים: אפשר ללמוד מתי להתערב ומתי לא, להבין את דרכי התקשורת והטיפול היעיל במצבים כמו בכי, בעיות שינה, רכישת סובלנות ועוד. כל זאת במטרה לפתח ילדים אוטונומיים, בעלי ביטחון עצמי, אשר מסוגלים להתמודד עם קשיי היומיום וליהנות מהקיים.

גישתה של גרבר עברה ממדף הספרים היישר לכיתות הלימוד, ואלפי הורים, במיוחד באזור לוס אנג'לס, שם מתגוררת גרבר גם היום, לוקחים חלק בשיעורי "הורות" ולומדים את הגישה. לצדם לומדים אנשי מקצוע איך לטפל בילדים במסגרות החינוכיות.

הגישה כולה מושתתת על שבעה כללים בסיסיים שמלווים את המחשבה ואופי הטיפול בילדים.
הכלל הראשון קובע שיש לתת אמון בסיסי בילד כלומד עצמאי וכיוזם. למעשה, מסבירה גרבר, הרעיון הוא שמה שהילד צריך ללמוד - הוא ילמד בדרכו, וכך יגדל כאדם שבטוח ביכולתו לפתור בעיות או לטפל במצבים מורכבים.
שרון מספרת כיצד זה מתבטא בשיעורי ההורות: "אנחנו מגיעים לחדר וההורים יושבים מסביב ליד הקירות, בזמן שהילדים נמצאים במרכז על משטח רך ונעים ובו פזורים מספר חפצים פשוטים שיש לכל אחד בבית. במהלך השיעור את מתבוננת באינטראקציה המתרחשת בין הילדים. לא פעם ילד אחר לוקח לילד שלך את הצעצוע, ואת - באינסטינקט - רוצה לקום ולגונן על ילדך. אבל אז את רואה את המבט הנינוח והסבלני של המדריכה שאומר, אל תקפצי, תני לו לפתור לבד את הסיטואציה, ובאמת מגלה שמצב נפתר: מישהו מוותר, לוקח משחק אחר או שהם משחקים יחד. הם מוצאים את הפתרון. כמובן שאם מבחינים שמישהו עלול להיפגע, אז מתערבים - אבל גם להתערבות יש היגיון. את אף פעם לא חוטפת חפץ מהיד. את יכולה להגיש לילד שני צעצועים אחרים, כדי לתת לו לבחור במה הוא רוצה לשחק. ובאותו זמן גם אומרת: 'אני רואה שגם יובל וגם דניאל רוצים את אותו צעצוע. יש לי פה עוד צעצועים. אולי את רוצה צעצוע צהוב או אולי ירוק?' נתינת אפשרות הבחירה בידי הילד היא למעשה הבסיס לאפשרות לשנות את הסיטואציה".

הכלל השני קובע שיש להעניק לילד סביבה בטוחה, מאפשרת ומעשירה מבחינה רגשית, ולא פחות חשוב, עקבית. הסביבה הידועה והצפויה, קובעת גרבר, מעניקה לילד ביטחון. הוא יודע למה לצפות, הוא יודע היכן נמצאים המשחקים האהובים עליו. בסביבה בטוחה גם ההורה יכול להתבונן בילדו ברגיעה, כיוון שהוא יודע ששום סכנה בטיחותית לא מצפה לו.
הכלל השלישי מציע לאפשר לילדים כמה שיותר זמן למשחק חופשי ללא התערבות. ילדים משחקים לבד בדרך ייחודית להם ומקסימה, אומרת גרבר. הם לא צריכים שנלמד אותם איך לשחק. כשילד משחק לבד, הוא בונה לעצמו עולם משלו. ברגע שאנחנו המבוגרים מתערבים, גם אם זה נעשה בצורה הנעימה ביותר, אנחנו "הורסים" את העולם הזה. במשחק לבד, הילד לומד להתרכז, ליצור ולדמיין, ועל כן רצוי לאפשר לו לעשות זאת. חשוב לא "להיכנס" למשחק של הילד עם הערות כמו: "איזה יופי של מגדל", או: "הנה כלב גדול", וגם לא להציע "תשובות נכונות", כמו איפה בדיוק צריך להשחיל את הטבעות. יכול להיות שהילד בדיוק מצא פתרון מאוד מקורי, והסטתו אל מה שלנו נראה "התשובה הנכונה", מונעת ממנו ליצור את עולמו, טוענת גרבר.
הכלל הרביעי מציע לאפשר לילד לחקור ולהיות בסביבת ילדים אחרים. ילדים צופים באחרים ומחקים. זהו תהליך דו סטרי שמתרחשת בו למידה מאוד משמעותית, ולא צריך למנוע את זה מילדים מתוך פחדים שלנו ממריבות או עימותים.
הכלל החמישי קובע שיש לאפשר לילד/ה להיות משתתף פעיל בכל פעילות, ולא מקבל הוראות פסיבי. ההורים הם המורים הראשוניים של ילדיהם, אומרת גרבר, אלא שהם הפכו להיות מאוד עסוקים ומשתדלים כל כך "ללמד" את ילדיהם, עד שאינם מבינים מה הילדים באמת לומדים מהם. ילדים שמלמדים אותם להרים את "התמונה הנכונה" או לתת תשובה נכונה, בעצם לומדים להשביע רצון. הם אינם מבינים בדרך כלל את השאלות. כל מה שהם לומדים הוא להגיב לרמזים של הוריהם. הורים עשויים לרמוז גם ללא כוונה, בטון דיבורם או בהבעות פניהם - והילדים לומדים להציג, ממש כמו פיל בקרקס, שאינו מוערך בשל היותו פיל, אלא משום שהוא מבצע פעלולים. ילדים אלה עשויים לסבול בעתיד מהפרעות שינה ואכילה עד להתנהגויות עצבניות והרסניות.

הכלל השישי מציע להורים ולמטפלים להרבות בהתבוננות על הילד, ולנסות להבין מהם הצרכים הנוכחיים שלו.
ואילו הכלל השביעי מציע להעמיד גבולות ברורים וקבועים, כדי שהחופש לא יהיה בחלל ריק, אלא בתוך מסגרת בטוחה.
גרבר מאמינה שיש להתייחס לילדים בכבוד מיד עם תחילת החיים. "לעתים קרובות מתנהגים לילד כאילו היה חפץ", היא כותבת. "דוגמה לכך היא הרמה פתאומית של הילד מאחור או תליית מוביילים מעל לילד מעל לשולחן ההחתלה, כדי שתמיד יהיה מה שיסיח את דעתו ממה שקורה לו. אל לך להרים את הילד בלי לומר לו מה את עומדת לעשות. דברי אליו ביושר בסיסי. אל תאמרי: 'אתה רוצה שארים אותך?' כאשר אין הוא יכול לבחור כלל, אלא היי אמיתית".

"גם כאשר את מיישמת במשפחתך את כל הנקודות של הגישה", מספרת שרון אביבי, "האינטראקציה החברתית יכולה לעתים להיות בעייתית. למשל, כאשר באים לבקר אותנו חברים שליאור ורועי כלל לא מכירים, יש תמיד רצון להרים ולחבק. כשהגענו למצב כזה, עצרתי את אותה חברה ואמרתי לה: 'אל תרימי את ליאור, היא לא מכירה אותך, היא יכולה להיבהל. שבי איתה קודם ודברי איתה'. אחרי שאומרים את זה, זה נשמע הכי הגיוני שבעולם".
יציאתו של הילד אל העולם צריכה להיות הדרגתית, אומרת גרבר, אולם בתרבות שלנו הוא קופץ ממשפחה למעון שבו נתונה קבוצה גדולה של ילדים לטיפולם של מעט מבוגרים. זה מבלבל , זה רעשני ולא מאפשר לתת לילדים כבוד. ולכן המסגרת הטיפולית האופטימלית, על פי גרבר, היא מבוגר אשר משגיח על חמישה ילדים בלבד.

כשתינוק בוכה, גרבר ממליצה לא להפסיק את הבכי. "כבדו את זכותו של הילד להביע תחושתו או מצב רוחו בין אם בבכי ובין אם בחיוך. נסו למצוא את מקור אי הנוחות ולבטל אותו. מה שיקבע את תחושת האמון של הילד הוא הביטחון בחיי היומיום והציפייה לקצב קבוע. שאלו את הילד למה הוא בוכה? בכל גיל הוא יגיב לתשומת הלב הממוקדת שלך, לקולך השליו. כך מתפתח דו שיח בין הפעוט להורה.
גרבר מעדיפה צעצועים פשוטים לילדים, צעצועים שמייצגים עיקרון אחד או תהליך אחד, וצעצועים שהילדים יכולים להפעיל בכוחות עצמם. מטרת המשחק עבור הילד היא ללמוד מה הוא יכול לעשות. הוא לא נועד למבוגר שיפטם את הילד בדעותיו באשר לאופן ההפעלה של אותו צעצוע.
על פי גישת ה- RIE, זמן איכות מוגדר כתשומת לב מלאה ושלווה, ויכול להתרחש במצב בו ההורה אינו רוצה לעשות דבר עם הילד, פרט לשהייה עמו. "סתם לשבת על הרצפה יחד, להיות שם כאשר כל החושים מודעים לילד - ואת צופה, מאזינה, חושבת רק על הילד שלך", מתארת אביבי, "זה נשמע פשוט, אולם רק מעטים יכולים באמת לעשות זאת. רובנו רגילים לעשות דברים אחרים תוך כדי שהייה עם הילד".
זמן האיכות יכול גם להיווצר במצב שבו יש להורה מטרה, כמו הלבשה, רחצה, האכלה וכו'.
זמן איכות הוא זמן של גדילה, של תנועה ושל שפל וגאות. אם את יכולה להעניק לילדך את זמן האיכות על שני סוגיו, אזי את צומחת עם ילדך, מסבירה גרבר.
כמו כל מקצוע אחר, גרבר מאמינה שכדי להיות הורים, צריך לעבור הכשרה מתאימה. "ככל שתרבי להשקיע בשלוש השנים הראשונות, כך יהיו חייך קלים מאוחר יותר", היא אומרת. "לא תצטרכי להיות שפחה לילד שקיבל סוג מסוים של תשומת לב. זה ההבדל בין ילדים מנדנדים, מוזנחים, עצורים או תוקפניים, לבין אלה שינהלו חיים עצמאיים רבי כוח וביטחון עצמי".

כבר ב1996- ניסתה חוה כפרי, אז מנהלת בית הספר המרכזי לעובדים בשירותים חברתיים של משרד העבודה והרווחה, להביא את גישתה של מגדה גרבר אל מעונות היום בישראל.
"נתקלתי בגישה במקרה", היא מספרת. "בת של שכנה שלי חזרה מלוס אנג'לס עם חוברת של ה- RIE וכך הכרתי את מגדה גרבר. מיד נשביתי בקסם. זה היה כל כך נכון: ארגון הסביבה, הגישה, ההתייחסות בין הילדים, מתי אני מתערבת, איך אני משחקת ואיך אני מציבה אתגרים. הכל היה שם בצורה יפה וישימה.
"גרבר מתרגמת מושג מופשט כמו כבוד ליישום דברים אלמנטריים ביותר, כמו החתלה, קימה, השכבה. הכל ישים, בלי להיסחף לתיאוריות מורכבות שבדרך כלל מפחידות את ההורים".

כפרי פנתה לגרבר וקיבלה את הזכויות להפיץ את תורת ה- RIE בישראל. בהתחלה היא ערכה ותרגמה את ה- ""The RIE Manual For Parents And Professionals למה שנקרא בעברית: "מדריך להורים ולאנשי מקצוע", המדריך יצא רק במסגרת בית הספר להכשרת עובדים בשירותים החברתיים, וקהל היעד שלו היה מטפלות.
התגובות היו הססניות בהתחלה. "מטפלת אחת אמרה: 'נו באמת חוה, כל החתלה שלי היא מאבק, אני רק מחכה לסיים ואת רוצה שאני גם אדבר'. אמרתי לה: 'תנסי, מה אכפת לך. זה לא עולה כסף'. ובאמת אחרי שבועיים היא חזרה אלי ואמרה שאי אפשר להסביר במילים עד כמה השתנו הדקות הללו של החלפת החיתול. זה הפך ממאבק למפגש נעים אחד על אחד".
הגישה של גרבר מדברת על טיפול של מבוגר בחמישה ילדים. זה ישים במעונות היום?
כפרי: "נכון, גרבר מדברת על היחס הזה בין המטפל לילדים. כמובן שהמספרים במעונות גדולים יותר, אבל מה שיפה בגישתה של גרבר הוא שגם אם אינך מיישם את הכל, בכל זאת עשית משהו. למשל, הדרך של גרבר לפתור קונפליקטים אינה עולה כסף. זמן איכות, אחד על אחד, שגם ככה קיים בזמן החלפת חיתול או האכלה, אינו עולה כסף ולא קשור להחלטה מערכתית.
"היו שטענו שאי אפשר ליישם את השיטה בארץ, וזאת הסיבה גם לכך שהתכנית נלמדה רק בבית הספר בבאר שבע ולא במקומות אחרים. אני מאמינה שגם אם אי אפשר ליישם הכל אלא רק את רוח הדברים, זה טוב: לתת לילד לבחור, לא להכריח לאכול, לדבר אתו, לשתף אותו במה שהולכים לעשות לו - אלה דברים שבשליטת המטפלת".
מאות מטפלות מאזור הדרום עברו משנת 96' שיעורים על פי הגישה של מגדה גרבר. כמה באמת מיישמות זאת הלכה למעשה? כפרי לא יודעת לומר. "אני יודעת שכאשר המטפלות סיימו את הקורס הן אמרו לי: 'אנחנו לא יודעות אם בתור מטפלות נוכל ליישם את הדברים, אבל בטוח שנהיה אמהות טובות יותר'".
איך את רואה את המסר שמגדה גרבר מנסה להעביר?
כפרי: "אני מאמינה שהתיאוריה כולה מושתתת על מסר של כבוד, הן לצרכים שלך והן לצרכים של הילד. הילד אינו עריץ שעל פיו יישק דבר, אלא חלק מחברה, וכשם שמכבדים את רצונותיו הוא לומד לכבד גם אחרים. התכונה הזאת של אהבת הזולת וכיבודו היא תכונה נרכשת".
במשך השנים קיצצה הממשלה עוד ועוד שעות מזמני ההכשרה של המטפלות. בתחילת ינואר נסגר בית הספר להכשרת עובדים בבאר שבע, יחד עם בתי הספר בחיפה ובירושלים.
כך נסגרה גם האפשרות שהמטפלות יכירו את תורתה של גרבר. חוה כפרי מחפשת היום מסגרת חדשה שבה תוכל להעביר את תורתה של גרבר לאנשי המקצוע וההורים בישראל.

לתינוקות: הייתי רוצה שילדים לא יצטרכו לבצע דברים למען הוריהם, להרגיע את הוריהם ולאשר את יעילותם. כלומר שלא יחייכו כאשר הם מתוסכלים או ימחאו כפיים כשהם רדומים.
הייתי רוצה שלא יהיה פינג פונג בין הוריהם, מעל לראשם.
שלא יהיו שפני ניסיון של יצרני צעצועים, דגנים או תיאוריות חדשות לטיפול בילד.
הלוואי שיוכלו להעביר להוריהם את המסר הבא:
אנא הניחו לי לגדול אני
ונסו להבין מדוע אני רוצה לגדול כמוני
לא כמו שאמא רוצה
לא כמו שאבא מקווה
או כמו שהמורה חושב
אנא, הבינו ונסו לעזור לי לגדול
בדיוק כמוני!

להורים: שיחושו בטוחים, אך לא נוקשים. שיהיו כאלה שמקבלים, אך גם מציבים גבולות. שיהיו נגישים, אך לא מפריעים. שיהיו סבלניים, אך נאמנים לעצמם. שיהיו מציאותיים, אך עקביים בציפיותיהם. שתהיה להם חכמה לעמוד בפני שיגעונות חדשים. שישיגו איזון בין הענקת זמן איכותי לילדיהם ובין הענקת זמן איכות לעצמם. שיגיעו להערכה עצמית ושיעניקו הערכה שווה לילדיהם.

מגדה גרבר, היום בת 98, חיה בלוס אנג'לס, והיא המייסדת והמנהלת של
Resources For Infant Educarers (RIE) או בתרגום חופשי: "מאגרי מידע למחנכים לגיל הרך". היא מומחית לגיל הרך.
הארגון עוסק כיום בהכשרת מטפלים על פי הגישה, ובעיקר מקיים סדנאות להורים במקומות שונים באזור לוס אנג'לס.
גרבר למדה ועבדה בהונגריה עם ד"ר אמי פיקלר בבתי יתומים, מה ששינה את חייה ללא הכר, כך היא מספרת. בעבודתן המשותפת הן השתמשו בפילוסופיית לוצי.
לוצי היינו מוסד לילדים נורמליים מגיל לידה ועד שלוש שנוסד ב1946- בהונגריה, לאחר מלחמת העולם השנייה, ונשארו בו ילדים רבים ללא הוריהם. כ2,000- ילדים גדלו במוסד במשך השנים, ובמשך שלושים שנה הוא הונחה על פי פילוסופיה אחת: חיי כל פעוט והטיפול בו נצפים ונלמדים באופן מדעי. ממצאי המחקר מציגים משובים לצורך שיפור מתמשך בתנאי המוסד. הנקודות העיקריות בפילוסופיה של לוצי היו: סביבה צפויה שמאפשרת לתינוק ביטחון. יחסים אינטימיים וקבועים עם דמות אחת, שאותם ניתן לפתח במהלך טיפול שגרתי אינדיבידואלי. כבוד שבא לידי ביטוי בכך שמטפלים בפעוט כבשותף פעיל ולא כביצור סביל. הבנה שהתינוק אינו זקוק להוראה מכוונת או לעזרה בהשגת ההתפתחות המוטורית הגסה הטבעית ובשלבי ההתפתחות הסנסורית-מוטורית.
אין ספק שחמש הנקודות הללו הן הבסיס גם לגישת ה- RIE שפיתחה גרבר מאוחר יותר.

בואו לדבר על כך בפורום רפואת ילדים