גורמי הסיכון למחלות לב וכלי דם

גורם סיכון הוא מצב, שאם יש לך אותו אזי יש לך סיכוי גדול יותר (מאשר לחבר שלך ללא אותו מצב), לחלות במחלת לב. זה לא אומר שבודאות יהיה לך התקף לב. זה גם לא אומר שלחבר שלך, ללא אותו גורם סיכון, בודאות לא יהיה התקף לב. מדובר רק בהסתברות גדולה יותר.
יש מספר נתון של גורמי סיכון. יש גורמי סיכון הפיכים, ועליהם נדון כאן בהרחבה, ויש גורמי סיכון לא הפיכים. לדוגמא הגיל הינו גורם סיכון שלא ניתן למניעה: כולנו מזדקנים בשלב זה או אחר ולקשישים יש סיכוי לחלות במחלת לב יותר מאשר לצעירים. מה לעשות. דוגמא אחרת הוא גורם המין: ידוע שגברים חולים במחלות לב בגיל צעיר יותר מנשים. גם את המין לא ניתן לשנות.
מצד שני גורמי הסיכון ההפיכים, כוללים את כל המצבים והמחלות אשר ניתן לטפל בהן, ועל ידי כך להפחית את הסבירות להתפתחות מחלת לב. לדוגמא יתר לחץ דם או שומני דם גבוהים וכו'.

למה זה חשוב בכלל ? ובכן, המטרה הראשונית של הרופאים היא לעשות טוב לאנשים. טוב במושגים של רופאים, זו איכות חיים גבוהה, ללא מחלות ולמשך שנים רבות. מילים מילים... ובכל זאת, יש כמות עצומה של מידע (ממחקרים רבים מאוד), המעידה שהפחתה בגורמי הסיכון ושינוי בסגנון החיים, מפחיתים באופן משמעותי את הסיכויים לחלות במחלת לב. זה לא מבטל לחלוטין את הסיכוי, אבל מפחית אותו מאוד. אין יום שבני משפחה זועמים אינם פונים אלי ושואלים איך זה שהאבא שלהם חטף התקף לב, והוא לעולם לא עישן והכולסטרול שלו היה בנורמה ולא היה לו לחץ דם. ובכל זאת קיבל התקף לב.. וכאילו שאני (המייצג עלי אדמות של הרפואה המודרנית), מה בכלל אני מבין.

אז אומר שוב: היעדר גורמי סיכון אינו מבטל לחלוטין את הסיכויים לתחלואה, רק מפחית אותם מאוד. ומעבר לזה: ההוא מלמעלה, יש לו תוכניות משלו לכל אחד מאתנו.

מספר גורמי סיכון יכולים להיות קיימים בו זמנית אצל אותו אדם. מצבים אלו מעלים מאוד את השכיחות למחלת לב וכלי דם. משהו כמו אחד ועוד אחד שווים לשלוש. גם אם הכולסטרול ולחץ הדם "קצת" מעל הנורמה ואתה גם מעשן, הרי ששלושת גורמי הסיכון הללו מסוכנים יותר מאשר גורם סיכון אחד מאוד גבוה, נניח רק יתר לחץ דם מאוד לא מאוזן.
הגיל משחק תפקיד מרכזי. אותם גורמי סיכון, אצל צעיר בן 30, הרבה פחות מסוכנים מאשר אצל קשיש בן 75. והגיל תמיד "מנצח" את כל יתר גורמי הסיכון האחרים. לדוגמה: קשיש בן 85 ללא כל גורמי סיכון, סיכוייו לחלות באוטם גדולים יותר מאשר סיכוייו של צעיר עם לחץ דם גבוה לא מאוזן. .. הגיל תמיד "מנצח".

כמה מילים על המושגים מניעה ראשונית ומניעה שניונית: ב"מניעה ראשונית", הכוונה היא למנוע את הופעת המחלה הקלינית. כלומר שלא יהיה לך התקף לב ראשון. ואילו "מניעה שניונית", מגמתה למנוע התקף לב חוזר, לאחר שהיה לך כבר את הראשון. הכוונה היא לא רק להתקף לב אלא לכל מחלת לב וכלי דם.
מדברים על מושגים אלו רבות, והאמת היא שזאת חלוקה שרירותית לצורכי נוחות הטיפול בחולים בלבד. מחלת כלי הדם, החל מהרובד הטרשתי העדין וכלה בהתקף לב, היא מחלה אחת עם המשכיות, אשר מתקדמת עם הזמן והגיל. וזה שאתה מעשן כבד, לחץ הדם שלך גבוה והכולסטרול בשמיים, אבל עדיין לא היה לך התקף לב חריף, לא אומר שהעורקים שלך תקינים. ועל כן, אם קיימים גורמי סיכון משמעותיים, גם ללא מחלת לב מוכחת, יש לטפל בגורמי הסיכון בצורה אופטימלית. קל וחומר, אם כבר הופיעו סימנים של מחלת לב וכלי הדם (השלב הקליני של טרשת העורקים). בשני המקרים הגישה לגורמי הסיכון זהה.
לחולים עם אוטם בעבר יש סיכוי לחלות שוב במורד הדרך. סיכוי זה נע בין עשרים לארבעים אחוז במהלך עשר השנים הבאות באופן כללי. יש אנשים עם המון גורמי סיכון, אצלם הסיכוי הרבה יותר גבוה. ויש כאלו, ללא כל גורם סיכון מוגדר, שאף אחד לא מבין איך זה שבכלל היה להם התקף לב, שאצלם הסיכוי להתקף חוזר הרבה יותר קטן.


מחלת הסוכרת מהווה גורם סיכון משמעותי למחלת לב ונקדיש לה מספר מילים. הסוכרת היא מחלה רב מערכתית מורכבת, המעמידה את החולים בה בסיכון גבוה לחלות במחלת לב וכלי הדם. על כן בחולים סוכרתיים, הטיפול בכל גורמי הסיכון (אם קיימים), חייב להיות אגרסיבי ביותר. הרבה יותר מאשר אצל חולים ללא סוכרת.
לדוגמא, בכל הקשור ליתר לחץ דם, נקבעו דרגות שונות של חומרה. ללא קשר לערכי לחץ הדם, חולים סוכרתיים, רק מעצם היותם חולים בסוכרת, הוכנסו לדרגת הסיכון הגבוהה ביותר. וכל זאת מתוך מגמה לטפל בחולים אלו באגרסיביות הרבה ביותר. במציאות, קורה שחולי סוכרת צריכים לקבל יותר תרופות ליתר לחץ דם, במינונים יותר גבוהים, ולהקפיד על דיאטה דלת מלח ודלת חלבון, יותר מאשר האוכלוסייה הרגילה. זה לא קל, מתסכל ומעיק, על החולה והרופא כאחד. כי הרי כל כך לא נעים, בכל ביקור אצל הרופא, להעמיס עוד תרופה ועוד בדיקה על חולים אלו, שמלכתחילה נוטלים תרופות רבות יותר, ופעמים רבות שמנים יותר ומוגבלים יותר מהלא סוכרתיים. וכמה שזה מתסכל שלמרות התרופות, לא פעם קורה, שלחץ הדם כאילו אינו מגיב.
ובכל זאת, ברור באופן חד משמעי, כי יותר מאשר באוכלוסייה הלא סוכרתית, איזון אופטימלי של יתר לחץ דם וגורמי סיכון הפיכים אחרים, הרבה יותר חיוני אצל החולים הסוכרתיים. זה אפילו חשוב יותר מאיזון רמות הסוכר.

ניתן לחלק את גורמי הסיכון למחלות לב לשלוש קבוצות גדולות:
1. הקשורים בסגנון חיים : עישון, דיאטה עתירת שומן וקלוריות, שתית אלכוהול מופרזת והיעדר פעילות גופנית
2. גורמי סיכון הפיכים : יתר לחץ דם, שומני דם גבוהים (בעיקר LDL גבוה) והשמנת יתר.
3. מאפיינים אישיים (לא הפיכים) : גיל, מין, סיפור משפחתי של מחלת לב וכלי דם.

במאמר הנוכחי נתאר את גורמי הסיכון הקשורים בסגנון החיים ואילו במאמר הבא נתרכז בגורמי הסיכון ההפיכים והבלתי הפיכים.

ונתחיל בעישון. זה לא טוב. זה מריח מהפה. זה עולה הרבה כסף. וזה עושה צהוב באצבעות. וזה ממש לא טוב ללב ובטח שלא לריאות.
העישון הוא גורם התמותה מספר אחד בארצות המפותחות בגיל הביניים (שלושים וחמש עד שישים ותשע). כשלושים אחוז מהתמותה בגילאים אלו קשורה בעישון. העישון מעלה את הסיכויים לחלות בהתקף לב, אירוע מוחי ומחלות של כלי הדם. וכמובן סרטן הראות ומחלת ריאות כרונית (אמפיזמה וברונכיט כרונית). אין כל צורך להרחיב כאן על המחקרים שבדקו מה סיכויי התמותה ממחלות לב וכלי דם ביחס לכמות הסיגריות שמעשנים ואין צורך לפרט גם את המחקרים שמצאו שאצל נשים, העישון מעלה את סיכויי המחלה יותר מאשר אצל גברים. ואין צורך לפרט פה את המחקרים שהוכיחו שעישון סיגריות "light" אינו מונע דבר.
ולכן כלל הברזל הוא: להפסיק לעשן.
ובכל זאת מילה טובה: כמובן על הפסקת עישון. זה אף פעם לא מאוחר מדי. הפסקת עישון מוחלטת למשך 5-7 שנים מסלקת גורם סיכון זה, לפחות בכל הקשור למחלת לב.

דיאטה והשמנת יתר: ישנן דיאטות בערך כמספר החולים. לא נערוך כאן סקירה על דיאטות. אישית, נראה לי, שכל דיאטה יכולה להצליח, רק אם שומרים. וה "רק" הזה, לרוב, לא מצליח. יסלחו לי כל מפרסמי הדיאטות (ורק שלא יתבעו אותי). אנשים בעלי עודף משקל, שבאמת צריכים לעקוב בדקדקנות אחר מה שהם מכניסים לפה, ברובם מתקשים להחזיק מעמד בדיאטה.
אז אם זה כל כך בלתי אפשרי איך מתקדמים? לא ברור. באמת שאיני יודע. ונראה לי שאף אחד אינו יודע כיצד לשכנע את אוכלוסיית בעלי עודף המשקל לאכול פחות. הרבה פחות. אני נוהג לומר לפציינטים השמנים שלי שעל מנת להרזות הם צריכים להיות רעבים. זה המחיר שצריך לשלם עבור בריאות. וגם זה ברוב המקרים לא מצליח. ואני גם באמת מאמין שעל מנת לרזות ולהמשיך כל החיים להיות רזים, צריך להיכנס למצב נפשי מסוים מאוד. צריך לרצות (באמת לרצות, ולא רק להגיד שרוצים), להקריב מהנוחות היומיומית לטובת נושא ההשמנה. ולא רק זאת: דיאטה, כמה שלא תהיה טובה, לרוב אינה מצליחה בלי פעילות גופנית.
אך לא אפטור אתכם ללא עצה טובה. יש דיאטות "טובות ובריאות" יותר. לדוגמא, דיאטה ים תיכונית טובה יותר מדיאטה צפון אירופאית ואמריקאית. פרקטית זה הולך בערך ככה : לאכול פחות לחם ופשטידות, פחות חמאה, פחות בשר אדום וללא שוקולדים. ולאכול יותר פסטות (מקור הפחמימות), יותר ירקות, יותר דגים ועוף. לסלט - שמן זית. ללא טיגון עמוק. תקנו טפלון חדש כל חודשיים. ההשקעה כדאית. ולשים פחות מלח באוכל.
אלכוהול: מעט, אפשר. כוס יין ביום עם האוכל. אם אתה דווקא מתעקש על כוסית אלכוהול או בירה, אחת ליום, גם אפשר, אבל שישיית הייניקן או חצי בקבוק סמירנוף ליום , ממש לא. ודרך אגב, האלכוהול בכמות קטנה, אינו "מתנגש" עם אף תרופה ללב. בדוק. יתכן שזה אפילו עוזר במניעה של מחלות לב וכלי דם. אני גם נוהג לומר לפציינטים שלי, שאם יש להם ברית, או חתונה ובא להם לאכול כמו כולם: בבקשה. כל זמן שאין להם "שימחה" כזו כל יומיים.
אין לי עצה טובה מזו. אני רק מאחל לכם שאיכשהו, באמת תצליחו להוריד במשקל ולהישאר רזים. לדעתי להחזיק דיאטה, כאמור, זה מצב נפשי.

פעילות גופנית: הליכה יומיומית עוזרת. עוזרת לשיפור איכות החיים, עוזרת (חיונית) לרדת במשקל, עוזרת להפחית את רמת הכולסטרול ואת רמת הסוכר (אצל הסוכרתים), ועוזרת בהפחתת הסיכוי לחלות במחלות לב וכלי דם.
לצערי, לא הרבה מאוד אנשים הולכים כל יום או כמעט כל יום. יש בודדים, שמעולם לא הלכו שמספרים לי שלאחר האשפוז הם התחילו ללכת יום יום. חלקם אף עושה קילומטרג' שלא היה מבייש אף אחד. ובאמת הם מרגישים טוב. אבל זה המיעוט וחבל.
ההמלצה היא ללכת לפחות ארבע פעמים בשבוע, כל פעם לפחות חצי שעה, ובקצב "טוב". וכל המרבה הרי זה משובח. שואלים אותי באיזה קצב צריך ללכת. יש כאלו שסופרים את הדופק ועושים מזה ממש דוקטורט, קונים שעון של אלופי מרתון, ומודד דופק מטיוואן, וממש משקיעים אנרגיה בבדיקת הדופק. נכון שאלו ההמלצות הכתובות, אך לדעתי, מבחינתך האישית, ממש לא צריך להתעמק בזה. פשוט ללכת. מומלץ על חוף הים, או בפרק יפה.- צריך גם ליהנות מזה. ואם חם בחוץ, אז ברוך השם, יש מספיקים קניונים ממוזגים.
ההתחלה לא תמיד פשוטה. ולא צריך להתייאש אם בהתחלה זה קצת קשה. הרי לא הלכת אף פעם בחיים. אז למה אתה חושב, שעכשיו, נניח, לאחר האוטם, אתה אמור להיות ספורטאי. לאט לאט ובהתמדה, הכושר הגופני יעלה. העיקר שתתמיד. היות ומדובר בפעילות שצריכה להמשך כל החיים, take your time. בהתחלה לך לאט ובהדרגה תעלה את הקצב לפי יכולתך. כשהמגמה היא שתלך כל יום (או לפחות ארבע פעמים בשבוע), חצי שעה כל פעם.
הקצב הרצוי הוא משהו כמו שישים עד שבעים אחוז משיא היכולת. זה אומר הליכה מהירה. ורציפה, ללא הפסקות. אם הצלחת לרוץ , אתה ממש בליגה אחרת. כל ריצה יותר קשה מכל הליכה. בריצה אף פעם שתי הרגלים לא מונחות על הרצפה בו זמנית. בהליכה כן. זה ההבדל. וזה מאוד משמעותי. Jogging, אופניים, סקטים וחתירה הן פעילויות מעולות. שחייה גם טוב. ולהבדיל, הרמת משקלות או כל פעילות המפעילה רק קבוצות שרירים בודדות, במאמץ גדול, לא ממש מומלצת : הרמת משקלות גורמת לעליית ל"ד חדה ומהירה, ולאורך זמן פעילות זו מעלה את לחץ הדם. אפשר לעשות התעמלות עם משקלות קלים (1/2-1 ק"ג), אבל לא הרמת משקלות כבדים.

מכוני שיקום צצים לאחרונה כמו פטריות לאחר הגשם. במסגרת בתי חולים, מכונים פרטיים, מכונים השייכים לקופות חולים, בכל מקום נמצא איזו מודעה של מכון שיקום לחולי לב. לא מדובר על חדר כושר שכונתי אלא על משהו אחר. במכוני השיקום ישנו צוות מקצועי הכולל רופא (לרוב קרדיולוג), פיזיולוג, פיזיוטרפיסט ודיאטנית. בגישה כוללנית זו, מתאימים לכל חולה, לפי גילו ומצבו התפקודי, תוכנית אימון פרטנית. מאוד מומלץ. זה עולה כסף, אבל ההשקעה כדאית מאוד. אם לא לכל החיים, לפחות למספר חודשים, במהלכן תלמד בדיוק איך לעבוד ובאיזו תדירות.
וכל האמור לעיל, קל וחומר, אם אתה קשיש עם מחלת לב מתקדמת או אי-ספיקת הלב או לאחר אוטם. דווקא אצל החולים היותר חולים, הפעילות הגופנית, מועילה יותר.

כאמור, במאמר הבא נדון בגורמי הסיכון ההפיכים ושאינם הפיכים.