לא בטל בשישים - על מיניות ומחלות בגיל המעבר

תקופת גיל המעבר אינה תקופה הומוגנית.
היות שהיא מתחילה בגיל 30, עם התחלת הירידה בתפקוד השחלות, ומסתיימת לערך בגיל 60, שאז יכולת הפריון אפסית, הרי שתגובת הנשים, בתקופה זו, שונה למחוללי המחלות המועברות במגע מיני.
גם הרגלי המין שונים כולל מספר בני הזוג ואמצעי המניעה.
בכתבה זאת נסקור 14 מחלות המועברות במגע מיני ונציין את המיוחד שבהן לגבי נשים בשתי תת תקופות גיל המעבר: 30-45 ו 45-60 שנים.

המחלות שיוזכרו בכתבה כוללות כאלה הנגרמות על ידי חיידקים, כמו כלמידיה, זיבה ועגבת, כאלה הנגרמות על ידי נגיפים, כמו קונדילומה, הרפס, מולוסקום קונטגיוזום, איידס, הפטיטיס B, C,ו D ומיקופלסמה וכאלה הנגרמות על ידי פרזיטים (טפילים), כמו טריכומונס, כינת הבושת וסקבייס.
כמו כן מוזכרות עוד שתי מחלות הדומות למחלות המועברות במגע מיני אך אינן כאלו פטרת ובקטריאל וגינוזיס.
אין מידע מדויק על שכיחות המחלות האלה בקרב האוכלוסייה הכללית בארץ וממחקרים ניתן להסיק ש-30% מקרב הנשים שפונות למרפאות גינקולוגיות מתלוננות על מחלות שהועברו אליהן במגע מיני.

* רבוי בני/ות זוג גם אם בני הזוג מתחלפים ולא קיימים בו זמנית, מה שקרוי Serial Monogamy.
* רבוי בנות זוג לבן הזוג
* חשיפה לעשן סיגריות, כולל עישון פסיבי
* מתח נפשי
* אי שימוש באמצעי חציצה כמו קונדום או קונדום לאישה
* שימוש בגלולות למניעת הריון
* התחלת יחסי מין בגיל צעיר, מתחת לגיל 18
* ירידה בחיסון
* סקס אנאלי לא מוגן
* שילוב סקס אנאלי לא מוגן וסקס נרתיקי
* סקס אוראלי לא מוגן
* פציעת רקמות הגוף בזמן המגע המיני, המאפשרת חדירת המחוללים הזיהומיים ביתר קלות. נשים נחדרות וגברים נחדרים פגיעות/ים יותר משום שנוזל הזרע, העלול לשאת חלק מגורמי המחלות, נותר בנרתיק או בחלחולת זמן מה גם לאחר סיום המגע המיני.

* הפרשה נרתיקית זיבה, כלמידיה
* הפרשה מצינור השתן [גברים] כלמידיה, זיבה
* הפרשה אנאלית זיבה, קונדילומה
* גרד, אודם באברי מין קונדילומה, זיבה, כלמידיה
* כאב ביחסי מין קונדילומה, הרפס
* דימום בזמן או אחרי יחסי מין כלמידיה, זיבה, קונדילומה
* צריבה או כאב במתן שתן זיבה, כלמידיה
* כאב בטן תחתונה כלמידיה, זיבה
* כאב בטן ימין עליונה זיבה , כלמידיה
* פצע באברי המין או באבר שבא במגע אם אבר מין - עגבת
* בליטות על אברי המין, האנוס, צינור השתן - קונדילומה
* עקרות כלמידיה, זיבה
* סרטן צוואר רחם - קונדילומה
* פריחה - זיבה
* פגיעה בתפקוד של אברים כמו פגיעה בלב, בכליות, במוח ובעצמות במקרה של עגבת בשלב השלישי - עגבת
* חולשה צהבת B
* הקאות צהבת B
* הגדלת בלוטות לימפה צהבת B
* צהבת צהבת B
* שלפוחיות הרפס
* כאב בעת מתן צואה הרפס
* חום, חולשה סחרחורת "כמו שפעת" איידס, צהבת B

ניתן לראות כי הרשימה היא ארוכה, מגוונת ובלתי ספציפית וכדאי לדעת שיש הרבה מחלות, שאינו מועברות במגעי מיני הגורמות לסימנים ולתלונות כאלו.
היות שכך כדאי לפנות לרופא פעם אחת מיותרת מאשר בכלל לא.

חיידקי העגבת [סיפליס] לדוגמא עלולים לפגוע במוח, בלב, בעצמות, בכליות ועוד.
חיידקי הזיבה [גונוריאה] והכלמידיה עלולים לפגוע בצואר הרחם, בפנים הרחם ובחצוצרות ולגרום לעקרות וגם לפגוע בקופסית הכבד ולגרום לכאב בטן ימין עליונה.
נגיפי הקונדילומה [HPV]פוגעים לרוב בפות, בנרתיק ובצואר הרחם ועלולים לגרום לסרטן צואר הרחם.

יש לזכור לפחות עובדה אחת חשובה: אל תניחו שאתם לא חולים, או לא נשאים רק מפני שאין לכם אף סימפטום. אנשים רבים נושאים מחלות שמועברות באמצעות יחסי מין, ואין לכך כל סימן חיצוני. היעדר תסמינים חיצוניים לא מצביע על כך שהם/ן לא יכולים/ות להדביק אחרים/ות במחלתם/ן.

ממחקרים עולה שבעשור האחרון חלה בעולם המערבי עלייה של אלף אחוז בשכיחות המחלה. מדובר ביבלת של איברי המין שנגרמת על ידי נגיף הפפילומה. ייחודו של הנגיף הוא ביכולתו לגרום, מלבד לדלקת באיברי המין, גם למצבים טרום סרטניים וסרטניים.
מחקרים מוכיחים שהנגיף נפוץ בקרב 28% מהנשים. בשליש מהמקרים עלול להתפתח גידול סרטני. עד היום זוהו למעלה מ- 200 זנים של הנגיף הזה. המחלה מתבטאת בהפרשה צהובה וצמיגה, דימום אחרי יחסי מין וגם ללא קשר ליחסי מין, כאב בבטן התחתונה, גרד, כאב בחדירה וגידולים עוריים הדומים לפרחי כרובית המחלה מלווה גם בשכיחות גבוהה של פטרת הנרתיק והפות.
הקונדילומה מועברת במגע מיני והיא בעלת שיעור הדבקה גבוה במיוחד. בין 50% ל-70% מבני הזוג של נשים עם קונדילומה יפתחו את המחלה. מכאן חשיבותם של האבחון הנכון והטיפול לשם מניעת התפשטות הנגיף. המחלה לא מאובחנת בהסתכלות פשוטה. משטח שנלקח מצוואר הרחם חושף רק 3% מהמקרים, לכן המחלה מאובחנת באיחור, כשהגרד נעשה בלתי נסבל ונוסף אליו כאב מתמשך בנרתיק.
האבחון נעשה באמצעות בדיקה קולפוסקופית (בדיקה מיקרוסקופית של הרקמות). אבחון סופי לנוכחות הנגיף ולסוגו נעשה בבדיקת שכפול גנטי PCR. זו בדיקה חדשנית שקובעת אם הנגיף עדיין נמצא בעור, ואם הוא שפיר או בעל יכולת מסרטנת. סילוק נגעי העור נעשה על ידי לייזר. בנוסף יש לטפל במצבים נלווים למחלה ובגורמים לירידה בכושר החיסוני כגון סוכרת, מתח נפשי, נטילת סמים, מחלות מתישות, שימוש בהורמונים, זיהומים או עישון.
שכיחות המחלה נמוכה יותר בקרב נשים בגילאי 45-60

זו המחלה הנפוצה ביותר. החיידק שגורם לה עלול לפגוע גם בלחמית העין, בדרכי הנשימה ובריאות. שיעור החולות במחלה הזו גבוה בעיקר בקרב בנות 20 פלוס. היא מתבטאת בהפרשה צהובה, דימום באמצע המחזור, מתן שתן מוגבר וכאבים בזמן משגל. עם הזמן עלולים להתפתח סיבוך של דלקת צוואר הרחם, דלקת רירית הרחם והחצוצרות ואף הידבקויות ברחם והצטלקויות של החצוצרות עד כדי הריון חוץ רחמי או עקרות.
אצל גברים מתבטאת ההידבקות בחיידק הזה בצריבה בדרכי השתן, הפרשות מאיבר המין, נפיחות וכאב באשכים. עם זאת, רבים מהנדבקים במחלה לא מודעים כלל לכך שהם חולים. הקושי העיקרי שמציבה המחלה הוא באבחון. כ-75% מהנשים שנושאות את המחלה הן א-סימפטומטיות, וכך גם כ-50% מהגברים. החולים יכולים לשאת את החיידק בגופם חודשים, בלי להיות מודעים לכך. בתקופה הזו הם עלולים להפיץ את המחלה הלאה. האבחון המדויק ביותר של כלמידיה מתבצע בבדיקת תרבית, שמחייבת מערך מעבדתי צמוד, מיומנות בלקיחת הדגימה והקפדה על העברתה למעבדה בקירור.
הטיפול היעיל הוא באנטיביוטיקה. לעיתים יש לחזור על הטיפול פעם אחרי פעם שכן התנהגות החיידק הזה ואורח חייו והתרבותו שונים מאלה של שאר החיידקים. המרכז הלאומי למניעת מחלות בארה"ב ממליץ על ביצוע בדיקת סקר לכלמידיה לכל הנשים שפעילות מינית.
שכיחות המחלה נמוכה יותר בקרב נשים בגילאי 45-60

על אף העלייה בשכיחות של הקונדילומה נחשבת הזיבה עדיין למחלת המין הנפוצה ביותר ברחבי העולם (3 מיליון חולים חדשים מדי שנה בארה"ב). ולא רק זה, אלא שהיא מגלה גם עמידות כלפי פניצילין, ויש לטפל בה באמצעות אנטיביוטיקה חזקה. הזיבה, אומר ד"ר וקסלר, עלולה לעבור מאדם לאדם באמצעות משגל או יחסי מין אוראליים/אנא - ליים. הזיהום נגרם על ידי חיידק בשם נייסריה גו---נוריאה, שתוקף רקמות ריריות, כמו אלה שנמצאות בדרכי המין והשתן, בפי הטבעת, בלוע ובעיניים.
החיידק מעדיף לחות גבוהה, חום גוף של 37 מעלות ודרגת חומציות כמו זו שמצויה באיברים שהוזכרו. גברים נוטים יותר ללקות בזיבה מאשר נשים: על כל שלושה גברים יש שתי נשים חולות בזיבה. שיא שכיחותה הוא בגברים בני 20 פלוס ובנשים בנות 18-24. ריבוי בני זוג מגביר את הסיכון לחלות בזיבה, וכך גם קיום יחסי מין בתקופת הווסת. אמצעים שמסייעים למניעת הדבקה הם שימוש בקונדום, בדיאפרגמה ובקצף.
הסימפטומים אצל נשים הם הפרשה ירוקה או ירוקה-צהבהבה, השתנה תכופה שמלווה בצריבה, כאב באגן הירכיים, נפיחות ורגישות בפות, וייתכן גם כאב כתפיים כמו בדלקת פרקים. אצל גברים עלול להיות כאב בעת מתן שתן או הפרשה דלקתית מהשופכה. לסימנים האלה עלולים להתלוות כאב גרון ונפיחות בבלוטות הלימפה. בנשים שנושאות את חיידק הזיבה שכיח למצוא גם טריכומונס וכלמידיה. הסכנה העיקרית היא בכך שהן לא יודעות שהן נושאות את המחלה ושכושר ההדבקה שלהן גבוה.
המחלה עלולה להתפתח אצלן לדלקת באגן הירכיים, לדימומים רחמיים בלתי סדירים ולכאבי בטן. כמו כן מהזיהום עלולים להיפגע הנרתיק, השופכה והחלחולת, ותיתכן פגיעה זיהומית בבלוטות ברטולין שממוקמות בפתח הנרתיק מצב שמחייב פתיחה ניתוחית וניקוז של הבלוטה הדלקתית. טיפול בתכשיר אנטיביוטי מתאים מקטין את משך המחלה ואת תוצאותיה.
שכיחות המחלה נמוכה יותר בקרב נשים בגילאי 45-60

המחלה הזו הפחידה רבים לפני שפרץ משבר האיידס. לאחר מכן היא 'ירדה' למקום השני של סיכוני מחלות המין, אחרי הקונדילומה. מדובר במחלת מין שלא ניתן לרפא. היא נגרמת על ידי וירוס ההרפס ומופיעה בשתי צורות: נגעים ברירית הפה ועל השפתיים ונגעים באיברי המין. זיהומי נגיף ההרפס הם לא נגעים קשים בדרך כלל, אך אצל אנשים שמערכת החיסון שלהם חלשה עלול הנגיף לחולל בעיה רפואית קשה, מלווה בחום, הרגשה כללית רעה, בחילות, הקאות והחלמה איטית במיוחד.
התסמין השכיח ביותר של מחלת ההרפס הוא פריחה בעלת אשכולות לבנים כפצעי אבעבועות, שמופיעים על הנרתיק, צוואר הרחם, הפין, פי הטבעת וגם הפה והשפתיים. נגיף ההרפס מועבר בטיפות מיקרוסקופיות של רוק בעיטוש וגם במגע באיברי המין שבהם הזיהום פעיל. רבים חושבים שההרפס מידבק רק כשמופיעים הפצעים ונראים לעין, אבל מחקרים מראים שניתן להידבק במחלה גם כשאין פצעים כלל על העור. קיימים סימנים מקדימים להידבקות בהרפס: עקצוץ באזור שבו חלה ההדבקה (למשל, השפתיים), כאב מקומי וגרד.
אם הנגע ממוקם באיברי המין, מופיעים צריבה במתן השתן, גרד עצבני ודחיפות בריצה לשירותים למתן שתן. עם שאר הגורמים להופעת ההרפס נמנים לחץ נפשי, חשיפה לשמש, מחלת חום ותנאי קור קיצוניים. אם אובחן אצלכם הרפס, עליכם להשתמש בקונדום בכל פעם שאתם מקיימים יחסי מין. עם זאת, יש לדעת שלא תמיד קונדום יכול להגן מפני הדבקות בהרפס. למשל, אם הגבר חולה בנגיף, והפצעים היחידים שיש לו הם על עור הפין, הקונדום יכול להגן על האישה מהידבקות במחלה.
לעומת זאת, אם היא נגועה במחלה, הפרשות מהנרתיק יכולות לנזול לאזור אגן הירכיים שלא מוגן על ידי הקונדום, והגבר עלול במקרה הזה להידבק במחלה. רצוי מאוד לא לגעת בנגעי העור, וכדאי להשתמש בכלי אוכל ובמגבות נפרדות. האבחון בהידבקות נעשה על ידי לקיחת תרבית ובדיקה מיקרוסקופית ממקום הנגע (והשלפוחיות). במקרים נדירים הנגיף פוגע גם בקרנית העין, ואז צריך לבצע בדחיפות בדיקת עיניים באמצעות מנורת סדק (פנס שיוצר קרן אור צרה), שכן הנזק עלול להביא לצורך בהשתלת קרנית.
באשר לטיפול בהרפס קיימות כמה תרופות אנטי נגיפיות, שמתבססות על פגיעה בייצור ה- DNA של הנגיף ועל הפסקת שכפולו. בקבוצת התרופות הזו מוכרות הזובירקס והוואלטרקס. רצוי להתחיל בטיפול בתוך 48 שעות מהופעת השלפוחיות. במקרה של מחלת ההרפס, מניעה היא הטיפול היעיל ביותר. רצוי להימנע ממגע עם השלפוחיות כגון מגע יד, נשיקה, נגיעה באיברי המין וקיום יחסי מין.
למעשה, רצוי לא לקיים כלל יחסי מין בעת התקף. זכרו גם שהרפס יכול לעבור בשתייה מאותה כוס בעת שהזיהום פעיל. נשים הרות שסובלות מהרפס באיברי המין חייבות לדווח על כך מיידית לרופא המיילד כחלק מההכנה ללידה. נגיף ההרפס יכול לגרום להפלה או ללידה מוקדמת, והתינוק עלול להידבק בנגיף.
רוב האוכלוסיה בהגיעה לתקופת גיל המעבר כבר נגועה בנגיף ולכן בתקופה זו כבר לא מדובר על הדבקות אלא בהתפרצות של נגיף קיים. תדירות וחומרת ההתפרצויות תלויה בעצמת החיסון של האישה.

טפיל הטריכומונס גורם לדלקת דרכי המין באשה ובגבר, ומועבר בעיקר באמצעות יחסי מין. באומדן גס, מעריכים כי כחמישית מכלל הנשים בעולם וכעשירית מכלל הגברים נדבקים בטפיל זה.
הטפיל נוטה להימצא בנרתיק האישה ובבלוטות שסביבו, בצוואר הרחם, בצינור ובשלפוחית השתן. אצל הגבר - בצינור השתן התחתון, לעיתים גם בפרוסטטה משמש לרוב רק כמעביר וכנושא שלו, אלא אם כן הגבר נדבק גם הוא באופן כרוני וממושך, אזי גם הוא משמש כמאגר.
מחקרים אחדים מראים שניתן לעיתים להדבק בטריכומונס בשירותים ציבוריים, בסאונה, בבריכות שחיה, ועל ידי שימוש משותף בבגדי ים ובמגבות.
איך מתבטאת הדלקת הנגרמת על ידי הטריכומונס? רוב הנשים והגברים כלל אינם מרגישים הטפיל הנמצא בגופם, כשהוא מחכה לשעת כושר כדי "להתבטא". מעט הגברים שחשים בו (רובם חסרי תלונות), מתלוננים על צריבה (לרוב קלה) במתן שתן, ואילו הנשים מתחלקות לשתי קבוצות על פי חומרת הדלקת: חריפה וכרונית. הדלקת החריפה - גורמת להפרשה רבה. אפרפרה, קצפית, בעלת ריח דוחה. ההפרשה מלווה בגירוי ובגרד חזקים, אודם הנרתיק וסביבו, התנפחות ורגישות מקומיים, כאבים עזים בעת קיום יחסי מין וצריבה במתן שתן. לעיתים מופיעים כתמי דם לאחר קיום יחסי מין וכאבים חזקים בזמן הווסת ודמם וסתי רב מהרגיל. הריון יכול להחמיר את המצב.
הדלקת הכרונית - הינה פחות דרמטית ובעלת פחות תלונות וסימנים. ההפרשה מתונה והגרד קל. מכיון שבמקרים רבים הדלקת הנרתיקית נגרמת לא רק על ידי טפיל הטריכומונס אלא בו זמנית גם על ידי גורמים נוספים, כמו פטרית השמרים, חיידקי ההומופילוס וגינליס והזיבה, הרי שהתיאור של הדלקת והתלונות שהוזכרו אינם אופיניים רק לטריכומונס, ולכן על הרופא לבדוק בתשומת לב רבה את האשה ולוודא נוכחות הטפיל בבדיקה מיקרוסקופית, או על ידי בדיקת תרבית במעבדה. במיקרוסקופ אפשר להבחין במבנה סגלגל בגודל של כדורית דם לבנה ואשר ממנה יוצאים 4 שוטונים הנמצאים בתנועה מתמדת והגורמים לטפיל להיות בתנועת תזזית כל העת.
מהם הגורמים להדבקה על ידי הטפיל ולהחמרת הדלקת לאחר מכן? הדלקת אופיינית לתקופת החיים הפורייים של האשה ונדירה בגיל הילדות ולאחר גיל המעבר. הטפיל מעדיף סביבה לחה בעלת חומציות נמוכה ותאי רקמה פגועים. תנאים אלו מושגים בנוכחות של דלקת נרתיקית וצווארית אחרת, כמו בדלקת הנגרמת על ידי נגיף הרפס, חיידקים שונים או פטרית השמרים. גם ההריון קשור בשכיחות גבוהה יותר של הדלקת, עקב חומציות נמוכה בשל השפעת הורמוני ההריון. מענין שמצבי לחץ נפשי, דיכאון וחרדה מביאים כנראה להחמרת תופעות הדלקת. במחקרים נמצא ששכיחות גבוהה יחסית נמצאה בין נוכחות דלקת הטריכומונס לבין מצבי טרום או סרטן צוואר הרחם.
דלקת הטריכומונס אינה עוברת מעצמה וחייבים בטיפול רפואי כדי לסלקה. טיפול רפואי לאשה בלבד אינו יעיל, שכן הדלקת תחזור ותופיע לאחר קיום יחסי מין עם גבר הנגוע בטפיל. הטיפול הרפואי חייב לכלול את כל השותפים לקיום יחסי מין במשך החודש האחרון. היות שהטפיל מוצא לו למישכן לא רק את הנרתיק אלא גם את דרכי השתן, הרי שיש צורך בטיפול רפואי שישפיע על כל הגוף, ולא רק על הנרתיק. הטיפול המתאים לבני הזוג הינו בכדורים, ולרוב מספיקה מנה חד פעמית כדי לחסל את הטפיל

מחלת מין מסוכנת ביותר הנגרמת ע"י חיידק העגבת (סיפיליס). החיידק מסוגל לחדור לגוף דרך שריטה בעור, דרך הריריות ובעיקר אלו של אברי המין. בשלב הראשון הוא גורם לפצע קשה לא מכאיב המתרפא מעצמו לאחר 6-10 שבועות. בשלב השני, כחודש וחצי או יותר לאחר ההחלמה, עם התרבות החיידקים בדם, מופיעה פריחה עדינה הנצפית בחלקים שונים של הגוף, כולל על כפות הידיים והרגליים. אחדים מן החולים סובלים מחום, מהרגשה רעה, מאיבוד משקל או מצרידות.
שני שלבים אלו מדבקים ביותר וכל פצע מכיל מספר רב של חיידקים, שניתן לזהות אותם בשיטות מיוחדות. בדיקות דם המעידות על המחלה יעילות בשלב השני וכחודש לאחר הופעת הפצע של השלב הראשון. מהן בדיקות הדם לגילוי העגבת? בדיקת קאהן-וסרמן, בדיקת ו.ד.ר.ל. ועוד משמשות לגילוי עקבות המחלה ונהוג לבצען בתחילת כל הריון ובכל אישפוז בבית-חולים.
בהיעדר טיפול, תתקדם העגבת בצורה מוסווית, ללא כל סימן, ובאם האשה אינה בהריון היא אינה מדבקת. בהריון- העובר הוא הנפגע העיקרי- החל מהפלה טבעית וגמור בפגיעה במוחו, בעמוד השדרה, בשיניו, באפו ועוד.
אחד מכל שלושה חולים אשר טופלו יגיע לשלב השלישי של המחלה, שבה תיתכן פגיעה בלב, במערכת העצבים או באברים אחרים. האם אפשרי שאשה לא תבחין בפצע העגבת של השלב הראשון? אפשרי, משום שהפצע, שאינו מכאיב, יכול "להסתתר" בתוך הנרתיק או על פני צוואר הרחם.
גם מחלה זו אינה מקנה חיסון ולכן, חשוב טיפול מיידי בפניצילין. בעבר היתה המחלה זו שכיחה יותר, אך לאחר גילוי הפניצילין, התעורר הרושם שהמחלה עומדת להיכחד מן העולם. המתירנות המינית שבה והעלתה את שכיחותה. אמצעי זהירות נאות בפניה הינו הקונדום אשר השימוש בו מקטין את תפוצתה ותפוצת שאר מחלות המין.

המיקרואוגניזמים הקרויים מיקופלסמה קטנים מכל חיידק ומכל נגיף. מבין הסוגים השונים נעסוק בשניים המעדיפים לחיות באברי המין הן של הגבר והן של האשה - מיקופלסמה הומיניס ואוראופלסמה אוראליטיקום.
הסוג מיקופלסמה הומיניס בודד ב- 10% - 15 מנשים ללא כל מחלת אברי מין ידועה: ב- 25% - 30 מנשים עם דלקת אגנית: וב- 35% - 40 מנשים עם דלקת אגנית המלווה בהפרשה נרתיקית.
במחקרים נוספים נמצא כי שעור הפריון ירד ב 50% אצל נשים שאצלן בודדו מיקופלסמה, לעומת אלו שאצלן לא בודדו מיקרואורגניזם אלה.
הזיהום במיקופלסמה אצל נשים אינו מורגש, בדרך כלל, ובמקרים שכן מורגש, הוא איננו מרשים ומתבטא בכאב בטן קל, חום נמוך והפרשה נרתיקית.
אצל גברים בעלי יכולת פריונית גבולית, האוראופלסמה נוטה לגרום פגיעה משמעותית יותר.
ניתן לאתר את המיקופלסמה באמצעות נוגדנים בדם שהגוף מייצר כנגדם, ובאמצעות תרבית ישירה שלהם מהאברים המזוהמים או מההפרשות, כמו מהנרתיק והצוואר.
המיקופלסמה והאוראופלסמה רגישים ומגיבים לטיפול אנטיביוטי ממשפחת הטטרציקלינים, כמו הדוקסילין או המינוצין. עובדה זו חשובה, מכיוון שטיפול בטטרהציקלין הפך זה מכבר לחלק הטיפול שיגרתי בליקויי פריון בגבר ובאשה, כך שגם אם אין מבודדים את המיקופלסמה, הטיפול הניתן בלאו הכי עושה את שלו.

זוהי מחלה מדבקת המוגבלת לעור ולריריות, המתבטאת בבליטות על פני העור והריריות. הבליטות הן בצורת שלפוחיות המכילות נוזל צמיג לבנבנן. המחלה מדבקת מאד ופוגעת בכל הגילאים. אצל ילדים המחלה קרויה מחלת ילדים והנגעים הם בעיקר על פנים, בתי השחי, בטן, חזה וגפיים. במבוגרים, המחלה קרויה מחלה המועברת במגע מיני והנגעים שכיחים במפשעה, בירך הפנימית וסביב אברי המין.
גורמי הסיכון להדבקות במחלה הינם צפיפות, היגיינה נמוכה וירידה בחיסון הטבעי.
ניתן להידבק גם ע"י מגע בחפצים כמו מגבת, בגד, מכשיר כמו מחט קעקוע, ויברטור, מכשירים להורדת שיער [אינפרה אדום או לייזר] ואסלת שירותים.
תוארה גם הדבקה במקווי מים ומרחצאות, ג'קוזי, מקווה וברכות.
הנגיף מועבר מאדם לאדם ע"י מגע. מגע ישיר עם עורו וריריותיו או מגע עם חפצים מזוהמים.
הנגע גורם לגרד וכך, ע"י גרד, האדם מדביק את עצמו באיברים נוספים.
אף כי מחלת המולוסקום היא מחלה המועברת במגע מיני, היא אינה מסוכנת ואינה מגדילה את הסיכון לממאירות.
מהלך המחלה: הנגע הבודד חולף תוך מספר חודשים, אך המחלה כולה עלולה להמשך עד מספר שנים. במהלך המחלה הנגעים מתרבים על פני העור, ומהווים מקור להדבקה, בעיקר אם מגרדים או מפוצצים אותם. תקופת הדגירה, מהדבקה ועד הופעת הנגעים הראשונים נמשכת שבועות עד חודשים.
הנגיף גורם ליצירת נגעים עוריים בודדים, מאחד ועד לכמה מאות, לרוב כ- 20.
הנגע האופייני כיפתי, חלק ומורם לגובה 5-10 ממ וקוטרו 2-7 מ"מ .
צבע הנגע כצבע העור, ורדרד או מעט אדמדם והממצא האופייני כל כך הוא שקערורית במרכז המלאה בחומר לבן-שעוותי. הנגעים נוטים להתרכז יחדיו אם כי לעתים הם מופיעים באופן בודד. בדרך כלל המחלה אינה מלווה בתלונות, אם כי לעיתים קיים גרד או אי נוחות ולעיתים דלקת המקיפה את האזור הנגוע. הנגע העורי נוצר כתוצאה מתגובת התאים לנגיפים. הנגיפים המתרבים בתוך הנגע, מבודדים את עצמם ממערכת החיסון, כך שזו מתקשה לחסל אותם.
ברוב המקרים די במראה היחודי של הנגע עם השקערורית במרכז לצורך אבחנה.
בדיקה באמצעות קולפוסקופ מועילה לאבחנת השקע האופייני שבראש הנגע הכיפתי וכן לזיהוי התכולה הלבנבנה במרכז. ניתן לגלות נוגדנים בדם כנגד הנגיף, המופיעים אצל כ- 75% מהחולים בעלי הנגעים העוריים. אבחנה מדויקת תעשה באמצעות בדיקה היסטולוגית של הנגע שילקח ע"י ביופסיה.
יש מספר מחלות המזכירות בצורתן את מחלת המולוסקום:
* קונדילומה אקומינטום Condyloma Accuminatum
* הרפס לביאלי או גניטלי- Labial Herpes or Genital Herpes
* סקין טג-Skin Tag
בדיקה קולפוסקופית ולעתים ביופסיה עוזרים לקביעת האבחנה הנכונה.
מחלה נגיפית זאת לרוב נעלמת מעצמה בזכות מערכת חיסון תקינה כשם שנרפאים משפעת או מקונדילומה. לפיכך ברוב המקרים אין צורך בטיפול.
למרות זאת המקרים שיגיעו לטיפול הם מקרים בהם ישנם נגעים רבים המטרידים כמו בשל גרד, אי נוחות [פנים, אברי המין], מיקום אסטרטגי [עפעף, פין] ופגיעה באסטטיקה [חשש מהצלקות עתידית בשל גרד].
הטיפולים ברובם פיזיקלים ומתבססים על סילוק או גרימת נזק לנגע.
מעט מהטיפולים מתבססים על פעילות נוגדת נגיפים והפעלת מערכת החיסון.
טיפול בלייזר הוא הטיפול היעיל ביותר להעלמת הנגעים. טיפול זה בידיים מיומנות אינו משאיר סימנים.
הטיפול בלייזר מחייב שימוש בקולפוסקופ הן לשם דיוק, הן לשם אי גרימת נזק וצלקות והן לשם טיפול בנגעים קטנים שבלתי נראים בעין בלתי מזוינת.
ההקפאה נעשית בעזרת חנקן נוזלי עם מטוש או גז. הטיפול מיושן, אינו מדויק ואינו כה יעיל בהשוואה לטיפול בלייזר. לרוב יש צורך במספר טיפולים.
הטיפול בהקפאה יכול להביא להתפתחות של איזורי עור חסרי פיגמנט או איזורים בעלי הצטלקויות.
המלצות:
* לשמור על היגיינה ובעיקר מינית
* לא לגרד את הנגעים.
* לפנות בהקדם לרופא מיומן על מנת לאבחן את הנגעים ולסלקם.
לא מומלץ:
לפוצץ את הנגע כמו שמפוצצים חצ'קון.
לנסות לסלק את הנגע באמצעות נייר דבק, שכן ניר הדבק מסייע לפיזור הנגיפים לאיזורים נוספים.
נצפית ירידה בשכיחות המחלה מעבר לגילאי 45.

הכינה הינה חרק טפיל בעל שש רגליים, בגודל 1-2 מ"מ, הניזון מדם המארח/ת.
צבע הכינה כצבע העור בגווני החום, חלודה.
האיזורים המועדפים עליה הם הערווה, הבטן התחתונה ואפילו בית השחי, הריסים והגבות.
הכינה מוצצת את הדם מהאזורים שם היא נמצאת ובו זמנית מפרישה חומר מאלחש, שנועד למנוע תחושת גרד או עקיצה, כך שלא תופרע ממלאכתה.
משך חייה הוא חודש ובזמן זה היא מספיקה להטיל ביצים רבות הנאחזות בשערות. לאחר שבועיים הזחלים בוקעים ומתחיל מחזור חיים חדש של טפילים.
הביצים נבדקות לשערות באמצעות חומר דביק, כיטין, אותו מפרישה הכינה.
הטיפול צריך להינתן לנגוע/ה וכן לכל בני הבית ואלו שבאו עימו/ה במגע.
אם הטיפול אינו מועיל יש לחזור עליו לאחר גילוח השיער.
כיון שהכינים חיים בין בגדים, מצעים, מזרנים וכו ועולים לאדם רק לשם תזונה מדמו, יש למגרם מבתי הגידול ע"י הרתחה, גיהוץ וריסוס.
אין גילאים חסינים.

מחלת עור מדבקת מאד הנגרמת ע"י חדירת קרצית קטנטנה [קרדית] אל מתחת לעור, יצירת תעלות והטלת הביצים שם.
ההדבקה היא במגע רגיל, מגע מיני וגם באמצעות מגע עם שמיכות, סדינים, בגדים, מגבות ורהיטים.
משך הזמן מהדבקה ועד תחילת הגרד הוא בין יום אחד לארבעה ימים.
הגרד מציק בעיקר בלילה עד כדי מניעת שינה.
האזורים שנפגעים לרוב הם קפלי העור, בעיקר בין אצבעות הידיים, המרפקים, בית השחי, המפשעות, פטמות האישה והפין.
פעולת הגרוד עלולה לגרום שריטות בעור ודרכן עלולים לחדור חיידקים הגורמים לזיהום משני.
אבחנה נעשית לרוב בהתכלות על ידי רופא מיומן. אבחון מדויק יותר נעשה ע"י בחינה מיקרוסקופית של קטע עור על מנת לזהות קרציות, ביצים או זחלים.
הטיפול מיועד לכל מי שנגוע/ה, לכל בני הבית והאנשים שבאו עימו/ה במגע וכן לכל הבגדים, כלי מיטה, מגבות והרהיטים.
התכשירים היעילים ביותר הם קרם ביציד וקרם ליקליר אותם מורחים על כל הגוף,למעט פנים וראש, לאחר מקלחת. שוטפים את הקרם אחרי 8-10 שעות.
את הבגדים והמצעים יש לכבס בחום 60 מעלות ויותר.
שום גיל אינו חסין בפני פרזיט זה.

זיהום בנגיף דלקת הכבד, הפטיטיס B עלול להביא לצהבת כרונית, שעלולה לגרום, בין השאר, לשחמת של הכבד (Cirrhosis), בהדרגה לאי ספיקת כבד, הופעת הפטומה (גידול בכבד) ומוות.
תקופת הדגירה היא בטווח של 45-180 יום. רק 2-10% יפתחו צהבת כרונית.
תסמיני המחלה כוללים כאבי ראש, צמרמורות, חום, חולשה וצהבת.
אבחנה נעשית על סמך נוגדנים בדם.
היות שהנגיף נמצא גם בדם וגם בנוזלים נוספים כמו בסרום, בהפרשות מפצעים, בנוזל הזרע, בהפרשה נרתיקית (VAGINIAL) וברוק הרי שמגע עם אלו מביא להדבקות במחלה ולכן המחלה מוגדרת כמחלה המועברת במגע מיני.
חשוב לדעת שהגם שכמויות מזעריות של הנגיף נמצאים בשתן, בצואה, בדמעות ובחלב אם, מגע עם אלו אינו גורם להדבקה במחלה.
הדרך העיקרית כיום להעברת המחלה היא במגע מיני עם חולה.
ישנה גם העברה דרך העור באמצעות שימוש במחטים מזוהמות אצל מכורים לסמים, ניקוב אוזניים, כתובות קעקע, אקופונקטורה או תקלה בשימוש במכשור רפואי.
ילודים עלולים להדבק במחלה בזמן המעבר בתעלת הלידה של אם חולה.
ניתן ליצור חיסון סביל על ידי מתן אימונוגלובולין ספציפי כנגד הוירוס. החיסון ניתן לילוד שאמו נשאית או חולה, לעובדי מערכת הבריאות שנחשפו לוירוס.
החיסון הסביל משולב עם חיסון פעיל.
חיסון פעיל - ENGERIX-B ניתן בשלוש מנות. בין המנה הראשונה לשניה חודש הבדל, והשלישית ניתנת שלשה חודשים לאחר החיסון הראשון.

זמן דגירה קצר מבהפטיטיס B והוא נמשך 6-7 שבועות בממוצע. צהבת מופיעה ב- 30%-40% מהחולים. הפטיטיס כרונית מתפתחת ב-70% מהחולים. 85%-100% מהנדבקים נגועים בנגיף באופן קבוע.
אפשר לחלות במחלה מספר פעמים משום שלא נמצאה תגובת נוגדנים הגנתית כנגד הנגיף לאחר ההדבקה.
ההדבקה דומה לחלוטין לזו של הפטיטיס B ולכן גם מחלה זו מוגדרת כמחלה המועברת במגע מיני.
חיסון סביל, בדומה למה שקיים לגבי הפטיטיס A או B, אינו יעיל למניעת הפטיטיס C.
לאור כל הכתוב לעיל יש להתייחס לאנשים עם נוגדנים כנגד נגיף הפטיטיס C כאל חולים כלומר. אין לקבל מהם תרומת דם ויש להימנע משימוש משותף בציוד אינטימי כמו סכיני גילוח ומברשות שיניים.
יש לנקוט באמצעי מניעה מתאימים במגע מיני (קונדום) בדומה להפטיטיס B.

נגיף הפטיטיס D זקוק לנוכחות נגיף הפטיטיס B לצורך התרבותו ויצירת המעטפת שלו.
זיהום בנגיף הפטיטיס D יכול להיות משולב בזיהום בהפטיטיס B ולכן המחלה קשה יותר מאשר בזיהום בהפטיטיס B בלבד. שעור העוברים לדלקת כבד כרונית גבוה יותר וכן הנטייה להתפתחות שחמת הכבד (צירוזיס).
ההדבקה והמניעה דומות למה שקורה בהפטיטיס B.
ההפטיטיס אינה חסינה בפני שום גיל.

נגיף ה HIV נמצא בחמשת נוזלי גוף האדם: דם, זרע, נוזל הזרע, הפרשת הנרתיק וחלב אם.
חשוב לדעת שהנגיף לא עובר ברוק, בזיעה, בדמעות ובשתן.
עוד חשוב לדעת שהנגיף לא חי באויר ולא על העור, לא מועבר בעקיצות חרקים ואי אפשר להדבק ממנו בשרותים אלא אם כן אתם ....יודעים מה.
דרכי ההדבקה העיקריות הן:
יחסי מין לא מוגנים וגינאלי, אנאלי ואוראלי, ערוי דם נגוע ומחט נגועה [סמים, דם]. לנשים [נחדרות] ולגברים נחדרים סכון גבוה יותר להדבק במחלה. נוכחות מחלת מין אחרת מגבירה את הסיכון להדבק בנגיף HIV.
תסמיני המחלה מופיעים כשלשה שבועות לאחר ההדבקות בנגיף והם כמו של שפעת- חום, כאבי ראש ועייפות בלווי פצעונים בפה ופריחה על החזה.
אם קרתה תקלה וקונדום נקרע או נדקרתם ממזרק נגוע, או לאחר אונס יש לגשת בדחיפות למיון על מנת לקבל טיפול מונע, הכולל קוקטיל של מספר תרופות, שנועד לעכב את שכפול נגיף ה HIV. הטיפול יעיל ביותר, ובכל מקרה אינו מגיע ל 100% הצלחה, אם ניתן תוך 72 שעות מרגע ההדבקה ויפה כל שעה אחת קודם.
לקוקטיל יש תופעות לוואי כמו בחילה, כאבי בטן, הקאה, צרבת, חולשה, סחרחורת, פריחה וסוכרת.
האבחנה נעשית ע"י בדיקת דם לנוגדנים לשני סוגי הנגיפים המוכרים HIV1 ו HIV2, רק שלשה חודשים לאחר ההדבקות.
אם נדבקתם/ן בנגיף HIV אין זה אומר שתהיו חולים/ות באייידס מחלת הכשל החיסוני וגם אין זה אומר בהכרח שמחלה זו תופיע אצלכם בעתיד.
אין מגבלת גיל להדבקות בנגיף.

וגינוזיס חיידקית = דלקת נרתיק הנגרמת ע"י חיידק הגרדנרלה וגינליס
ההפרשה המרובה והריח הדוחה הם המאפיינים ביותר לדלקת זו. היות שחיידק זה אינו תוקף את הרקמות, לרוב אין כל סימנים של גירוי ואין כל תלונות, כמן גרד וצריבה.
ההפרשה האופיינית הינה הומוגנית, בצבע אפרפר-בהיר וריחה דוחה ביותר (לעיתים מזכיר ריח דגים). רבים מתייחסים לחיידק זה כאל תושב-קבע בנרתיק האשה, גם כשאינו גורם לדלקת, ולכן הטיפול ינתן רק כאשר מופיעות תלונות מצד האשה.
במרבית המקרים הדלקת הנגרמת על ידי חיידק זה משולבת עם החיידקים הנוספים הוא זה שגורם לריח הלא נעים שנודף מההפרשה.
הדבקה נעשית באמצעות יחסי מין וניתן לבודד חיידקים אלו בקרב בני זוגן של נשים שסובלות מן הדלקת. היות שהחיידק עלול להמצא אצל שני בני הזוג, ראוי לטפל בשניהם במקרי מחלה חוזרת.
הטיפול ניתן לרוב בכדורים דרך הפה, אך יש גם הצלחות מסוימות בטפול דרך הנרתיק - בטבליות או בקרם, וכולל תכשירי אנטיביוטיקה על פי החלטת הרופא. ניתן לטפל במינון חד פעמי, או בטיפול למשך 5-10 ימים. אחד התכשירים היותר מוצלחים הינו הפלג'יל (מטרונידזול).
כאשר נוטלים תכשיר זה יש להכיר את תופעות הלוואי שעלולות לכלול חוסר תאבון, בחילה, הקאה, כאבי בטן, שילשול, או עצירות. לעיתים רחוקות יותר - טעם מר בפה, הפרעות בראיה, כאבי ראש, גב ופרקים, נדודי שינה, ומצבי בלבול. לפרקים עלולות להופיע תחושות של עקצוץ בנרתיק והרגשת צריבה במתן שתן, שחולפות מעצמן. לעיתים כתוצאה מן הטפול מתהווה אצל חלק מן הנשים זיהום ע"י פטרית השמרים (קנדידה) - בפה או בנרתיק.

פטרת הפות והנרתיק = דלקת הנרתיק והפות ע"י פטרית השמרים (מוניליה, קנדידה)
תלונותיה של האשה תלויות בחומרת הנזק שגרמה הפטריה לרקמות. במקרים הקלים, הסימפטום השכיח ביותר הוא הגרד. ככל שמחמירה המחלה, מופיעים צריבה מקומית, כאב במגע מיני, ואפילו בעת ניגוב פשוט. לבוש תחתון צמוד יכול להחמיר את המצב ולכן יש להמנע ממנו בתקופת הטפול.
הצריבה המקומית בפות לעיתים גורמת לאשה ולרופא לחשוב שמדובר בצריבה בדרכי השתן, האופיינית כל כך לדלקת בדרכי השתן. לפיכך, האישה מקבלת טיפול אנטיביוטי דרך הפה שלא לצורך, המחמיר את מצב הדלקת.
לעיתים, הדלקת הפטריתית בנרתיק ובפות כה עזה עד שהיא מקיפה לא רק את השפתיים אלא גם את הירכיים, הישבנים ואיזור עצם החיק.
נשים הסובלות מפטרית השמרים אינן מתלוננות על ריח חריג. הן מתלוננות על הפרשה צמיגה, לעיתים עם חוטים וחתיכות ולעיתים כמו גבינת קוטג'. אין מראה אופייני להפרשה פיטרייתית זאת, וכל מראה אפשרי. הריון הוא מצב חריג, שכן התרבות פטרית הקנדידה בהריון (ולאו דוקא דלקת), ובמיוחד בסוף ההריון, מביאה להפרשה ירוקה אפרפרה אופינית, המחפה את כל קירות הנרתיק. כמו כן נצפית הפרשה מימית שלעיתים מטעה לכיוון ירידת מי שפיר. חשוב לדעת שההפרשה המימית הפטריתית היא חומצית ואילו מי השפיר הם בעלי תגובה בסיסית. הגם שהתרבות פטרית השמרים יכולה להתרחש גם ללא גרימת דלקת, הינו ללא תלונות של גרד צריבה וכו' הרי חשוב לטפל במצב זה למניעת פטרית השמרים בפה הילוד, לכשיולד.
אבחנת הפטריה נעשית לא רק על סמך מראה ההפרשה ותלונות האישה אלא על סמך בדיקת טיפת הפרשה במיקרוסקופ על ידי הרופא המטפל או ביצוע תרבית המעבדה. מענין לדעת שכ15%- מהנשים בגיל הפריון נושאות את הפטריה בנרתיק ללא כל סימני דלקת. שעור זה עולה ל30%- בשליש האחרון של ההריון.
לאור זאת ראוי לראות את הפטריה כתושבת נורמלית בנרתיק האשה, כשרק במצבים מסוימים כמו: לקיחת אנטיביוטיקה, ירידה בתנגודת החיסונית של הגוף, הריון וסכרת, הפטריה תוקפת את רקמות הגוף. והפרשת פטריה במערכת העיכול יכולה להסביר דלקת עקשנית בנרתיק או בפות שאינה מגיבה לטיפולים חוזרים.
הטיפול הטוב ביותר כיום ניתן בקרם ובנרות נרתיקיים הכוללים אנטימיקוטיקה מסוגים שונים. לעתים קרובות טיפול קצר מביא לסילוק התלונות והסימנים של הדלקת אך לפעמים יש לחזור עליו פעם נוספת.
בעבר נהגו לחשוב שגלולות למניעת הריון מביאות לשכיחות גבוהה יותר של פטרית השמרים בנרתיק, מחקרים רבים לא הצליחו לאשר הנחה זאת, ולכן לא מומלץ להפסיק לקחת גלולות אלו כאשר מופיעה דלקת הנרתיק כתוצאה מפטרית השמרים.

כיום יותר ויותר נשים וגברים מגיעים לבצע בדיקות סקר למחלות מין ולא רק בדיקת דם לאיידס. יש אוסף בדיקות לזהות רשימת מחלות המועברות במגע מיני:
* בדיקת דם לנוגדנים הרפס, איידס, צהבת B, C, עגבת
* בדיקת תרבית זיבה,כלמידיה.
* בדיקה מיקרוסקופית ישירה של הפרשה- עגבת, טריכומונס, פטרת.
* בדיקה מיקרוסקופית של העור - סקביאס
* בדיקה קולפוסקופית [בדיקה מיקרוסקופית של רקמות האדם] קונדילומה.
* בדיקה היסטולוגית קונדילומה, מולוסקום קונטגיוזום.
* בדיקת DNA [הנפוצה מכולן היא בדיקת PCR = Polymerase Chain Reaction] קונדילומה, כלמידיה.

רשימת הסיכונים הקשורים למחלות המועברות במגע מיני מפורטת כלהלן:
* דלקת צואר רחם המתבטאת בהפרשה צהובה, דימום סביב יחסי מין, כאבי בטן תחתונה
* דלקת פנים הרחם, דלקת החצוצרות ודלקת האגן PID המתבטאים בכאב בטן חום והפרשה נרתיקית
* עקרות
* הריון חוץ רחמי
* סרטן צוואר הרחם
* פגיעות באברים אחרים כמו לב, כליות, עצמות ומוח
* דלקת הפרוסטטה [ערמונית] ודלקת האשכים
* פגיעה בעובר או בילוד בנשים בהריון ובלידה

למניעת מחלות אלו ולגילויין המוקדם אספנו עבורכם מספר טיפים:
* הימנעו מיחסי מין בגיל צעיר
* השתמשו בקונדום
* דרשו מעצמכם ומבני/ות הזוג לעבור בדיקות לפני תחילת יחסי המין
* גשו לרופא/ה נשים מיומן פעמיים בשנה
* נצלו את המידע ואת הפורומים הרפואיים והבריאותיים באינטרנט לטובתכם/ן
* אם בו/ת זוגכם/ן חלו במחלה המועברת במגע מיני גשו גם אתם לבדיקה.
* שמרו על עירנות ופיכחות למניעת היסחפות ליחסי מין לא רצויים

הסטטיסטיקה אומרת שכל אדם רביעי יידבק במחלת מין. זו אולי סטטיסטיקה מפחידה, אבל מה שיותר מפחיד הוא שבמקרים רבים לא יופיעו סימפטומים, ונשאי המחלות ימשיכו להדביק הלאה.

בואו לדבר על כך בפורום גיל המעבר ורפואת נשים בניהולו של דוקטור וקסלר