מחלות בלוטת התריס (תירואיד)

כפי שהוסבר בכתבה הקודמת, בלוטת התריס מפרישה הורמון חשוב הקרוי תירוקסין (T4). היא מצויה בצוואר, ומורכבת משתי אונות הממוקמות משני צידיו של קנה הנשימה. ההורמונים שמייצרת בלוטת התריס גורמים להאצה של תהליכים מטבוליים בגופינו (תהליכי חילוף חומרים בתאים), לדוגמה: עליה בצריכת החמצן בגוף, רגולציה של חום הגוף, האצה בקצב תפקוד המערכות בגוף (Basal Metabolic Rate). חשוב לזכור, כי משום שההורמונים שמייצרת הבלוטה משפיעים על רוב התהליכים המטבוליים המתרחשים בגוף, עליה ברמת ההורמונים שמייצרת הבלוטה בשל פעילות יתר עלולה לגרום לחוסר איזון במערכות רבות בגוף.

סיבות להופעת יתר פעילות של בלוטת התריס

פעילות מוגברת של בלוטת התריס נובעת מסיבות רבות ביניהן: גידולים סרטניים או שפירים בבלוטה, גידולים ביותרת המח, המהווה חלק ממנגנון הבקרה המוחי על פעילות הבלוטה או דלקת בבלוטה. הסיבה הנפוצה ביותר להגברת הפעילות של הבלוטה הינה מחלת "גרייבס" (Grave's), מנגנון המחלה אינו ידוע לגמרי, אך סבורים כי מדובר במחלה אוטואימונית, בה הגוף מייצר נוגדנים נגד בלוטת התריס שמעודדים את הפרשת הורמון הבלוטה.
לעיתים פעילות יתר של בלוטת התריס עלולה להיגרם כתוצאה ממינון גבוה מדי של הורמון תחליפי הניתן לטיפול בבעיה של תת פעילות הבלוטה. יש חשיבות רבה להתאמת המינון בצורה טובה לחולה על מנת למנוע את הסיבוכים הנגרמים מפעילות מוגברת של הבלוטה.

סימנים לפעילות יתר של בלוטת התריס

היות והורמונים בלוטת התריס פועלים על רוב הרקמות בגופינו, הסימנים ליתר פעילות יופיעו במערכות רבות. בין היתר החולה עלול להתלונן על התופעות הבאות: ירידה במשקל, עליה בתאבון, חוסר מנוחה, חוסר סבילות לחום, עליה בהזעה, עייפות, התכווצויות שרירים, עליה בפעילות המעיים עד כדי שלשולים, בחילות, הקאות, הפרעות במחזור החודשי אצל נשים, הפרעות בשינה ועוד.

אבחנה של יתר פעילות של בלוטת התריס

בבדיקת החולה ניתן להבחין בהגדלה של הבלוטה הן במבט והן במישוש של איזור הבלוטה בצוואר. במידה שקיים חשד סביר לקיום מצב של יתר פעילות בלוטת התריס, יש לבצע בדיקת דם לקביעת רמת הורמוני הבלוטה בדם. בנוסף, בדיקה של הורמון TSH, המופרש מבלוטת יותרת המח ומעודד הפרשה של הורמוני בלוטת התריס, תעזור לרופא בקביעת מקור הבעיה: האם מקורה בבלוטת התריס או ביותרת המח.
במידה שבדיקת המעבדה הוכיחה, כי אכן קיימת רמה גבוהה של הורמון התירוקסין, הרופא יפנה לבדיקות הדמיה על מנת לשלול גידול בבלוטה. כמו כן ניתן לבצע בדיקות מיפוי של הבלוטה על ידי יוד מסומן בחומר ראדיואקטיבי.

טיפול ביתר פעילות בלוטת התריס

הטיפול תלוי כמובן בסיבה העומדת מאחורי הפעילות המוגברת של הבלוטה. ראשית ניתן לטפל בסימפטומים של המחלה ללא תלות בגורם המחלה, זאת על מנת להקל על סבל החולה עד לטיפול מוחלט בגורם המחלה. תרופות כגון: דרלין יעזרו בהקלת סימפטומים כגון: דפיקות לב, האצה בקצב הלב, הזעות, ובעיקר למנוע הפרעות קצב.
לאחר אבחון סופי של גורם המחלה אפשר להפנות את החולה לטיפול בבעיה עצמה ולא בסימפטומים שהיא יוצרת. במידה שמדובר בגידול שפיר או ממאיר של הבלוטה, ניתן לבצע כריתה כירורגית של הגידול. יש לזכור, כי הסכנה בניתוח מסוג זה היא כריתה רחבה מדי שעלולה להוביל בעתיד להתפתחות מצב של תת פעילות הבלוטה.
אפשרות נוספת לטיפול הינה הקרנת הבלוטה על ידי יוד ראדיואקטיבי הפועל להרס הגידול. היוד נקלט בבלוטה בלבד ואינו מזיק לרקמות נוספות בגוף. טיפול זה יעיל מאוד במקרים של מחלת Grave's, ולאחר טיפול של 2-3 חודשים ישנה ירידה משמעותית בגודל הבלוטה ובתופעות המחלה.
בנוסף לטיפולים הכירורגיים, קיימות בסל הרפואי תרופות המשמשות להורדת קצב יצירת ההרומון בבלוטה. הטיפול בתרופות אלו חייב להמשך זמן רב ( 12-18 חודשים), אולם לאחר הפסקתן רבים מן החולים מפתחים את הסימפטומים מחדש. בכל מקרה, לתרופות מקום חשוב בשילוב עם הטיפול הניתוחי והקרינתי, ושימוש בתרופה קודם לטיפול מעלה את סיכויי ההחלמה.

סיבוכים של יתר פעילות בלוטת התריס

הסיבוך הקשה ביותר של בעקבות מחלת יתר פעילות בלוטת התריס או הטיפול בה, הינו "Thyroid Storm". זהו מצב מסכן חיים, בו באופן פתאומי הבלוטה משחררת לדם כמות גדולה במיוחד של הורמונים ומופיעה החמרה פתאומית במצב החולה. הספרות הרפואית תיעדה מקרים של Thyroid Storm אחרי ניתוח, טיפול ביוד ראדיואקטיבי, ומצבי דחק (כגון: התקף לב). במצב זה כל הסימפטומים של יתר פעילות הבלוטה יהיו חמורים יותר: הזעה מוגברת, האצה בקצב הלב, הפרעות קצב, כשל לבבי, חוסר מנוחה, בלבול, עד מצב של תרדמת. טיפול במצב זה הינו בבית החולים, על ידי צוות מנוסה במצבי חירום.

סיכויי החלמה

למרות הסימפטומים הקשים שתוארו בכתבה זו, סיכויי ההחלמה של החולים ביתר פעילות בלוטת התריס טובים למדי, זאת כמובן עם טיפול הולם. חשוב לפנות לטיפול רפואי על מנת לאבחן באופן נכון את המחלה, ולהתייעץ עם הרופא לגבי הטיפול המתאים ביותר בהתאם לגילו של החולה ומצבו התפקודי והבריאותי.