עצירות: כל הדרכים להתרוקנות

תדירות היציאות שונה מאדם לאדם. יש אנשים שיבקרו בשירותים שלוש פעמים ביום ויש כאלו שיגיעו רק שלוש פעמים בשבוע. כך או כך - התדירות מוגדרת כתקינה כל עוד היא מהווה שיגרה סדירה. תדירות של פחות משלוש פעמים בשבוע - אינה תקינה.

עצירות כרונית נוגעת בחייהם של כחמישית מהאוכלוסיה בעולם המערבי. שיעור הנשים הסובלות מעצירות גדול יותר מפי שניים משיעור הגברים הסובלים מעצירות. הסיבות לכך אינן ברורות לחלוטין, אך הסברות הן שהתופעה נובעת משינויים הורמונליים.

עם הגיל העצירות הולכת ומחמירה ובגיל המבוגר השכיחות שלה יכולה להגיע עד 30%. במחקרים שנערכו נמצא כי רק כשליש מהאנשים שמגדירים את עצמם כסובלים מעצירות מוטרדים מהתדירות. האחרים מוטרדים הרבה יותר מהמאמץ הכרוך בהתרוקנות, צואה קשה או תחושה של התרוקנות לא מלאה.

ההגדרה המדעית לעצירות נקבעה על ידי הגסטרואנטרולוגים בכינוס בעיר רומא. על פי הגדרה זו עצירות מתקיימת כאשר לפחות שניים מהתסמינים הבאים נמשכים מעל שלושה חודשים ברצף:

פחות משלוש יציאות בשבוע.
לפחות רבע מפעולות ההתרוקנות מלוות במאמץ.
בלפחות רבע מפעולות ההתרוקנות הצואה היוצאת היא קשה.
בלפחות רבע מפעולות ההתרוקנות התחושה היא של התרוקנות לא מלאה.
תחושה של חסימה בפי הטבעת.
לעיתים יש צורך בעזרה ידנית לביצוע ההתרוקנות.

לא כל מקרי העצירות הם זהים ולא תמיד אנו יודעים מה הסיבה שהביאה לעצירות. אנשים יכולים לאכול סיבים כל היום, ועדין לסבול מעצירות. נהוג לחלק את העצירות לזו שמקורה בהפרעה בתפקוד המעי הגס ("עצירות תפקודית") ולעצירות שהיא פועל נלווה למחלות, תרופות או סגנון חיים (עצירות משנית).

עצירות תפקודית נובעת מהפרעות בתפקוד המעי הגס. היא נחלקת לשלוש קטגוריות עיקריות: עצירות עם זמן מעבר תקין במעי, עצירות עם זמן מעבר איטי במעי והפרעות בריקון הרקטום.

בעצירות עם זמן מעבר תקין, תנועתיות המעי תקינה. הצואה עוברת במעי בקצב תקין ואף תדירות היציאות טובה. אולם המטופל מרגיש קושי במעבר הצואה. הצואה לרוב קשה ונדרש מאמץ רב להוציאה. עצירות כזו נפוצה מאד ומלווה בנפיחות, כאבי בטן ומצוקה פסיכולוגית.

במעבר צואה איטי תנועתיות המעי איטית ולכן תדירות היציאות נמוכה. כמו-כן הצואה שוהה זמן רב מדי במעי, המים שבתוכה נספגים לגוף והיא הופכת לצואה קשה ויבשה האופיינית לעצירות. איטיות המעי נובעת ברוב המקרים מפגיעה בעצבי האגן או במערכת העצבים של המעי הגס עצמו. במקרים נדירים נפגע שריר המעי. עצירות זו שכיחה יותר בנשים והתלונה העיקרית שתתקבל היא תדירות יציאות נמוכה.

כאשר סובלים מהפרעות ריקון הרקטום, מעבר הצואה לאורך המעי הוא תקין, אך הצואה נצברת ברקטום ויש קושי להוציאה. זוהי למעשה הפרעה בהטלת צואה. תהליך ההתרוקנות דורש תיאום בין שרירי הבטן, הרקטום, רצפת האגן ופי הטבעת. אצל הסובלים מהפרעות התרוקנות התיאום הזה לא מתבצע טוב. לדוגמא בשל בעיות בעצבוב פי הטבעת, צניחת רצפת האגן, או מצבים בהם המטופל מכווץ את שרירי פי הטבעת במקום להרפותם. התסמין העיקרי במקרה זה יהיה תחושה של התרוקנות לא מלאה.

כ-60% ממקרי העצירות התפקודית הם עצירויות של זמן מעבר נורמלי במעי; עוד כרבע מהמקרים הם הפרעות בהתרוקנות, 13% בלבד סובלים ממעבר איטי במעי (כמעט כולן נשים) ו-3% יסבלו מעצירות משולבת הכוללת האטה בתפקוד המעי הגס והפרעה בתהליך ההתרוקנות.

ישנה עצירות משנית אשר נובעת ממחלה אחרת, משימוש בתרופות או מסגנון חיים. קבוצות רבות של תרופות גורמות לעצירות. הקבוצות השכיחות הן תרופות לטיפול ביתר לחץ דם, חומרים נוגדי דיכאון, משככי כאבים, משתנים, סותרי חומצה ועוד. כמו-כן, תזונה דלת קלוריות או דלת סיבים, שתיה לא מספקת, פעילות גופנית מועטה, ואפילו נסיעה לחו"ל או שבוע לחוץ בעבודה עלולים לגרום לעצירות.

בכדי להגדיר את הסימפטומים ולשלול גורמים אחרים לעצירות, הרופא יתחיל בתחקור מלא שילווה בבדיקה פיזיקלית, כולל בדיקה רקטלית. ככל שהמטופל ייתן לרופא יותר מידע, כך הוא יוכל לשלול מהר יותר מחלות ולהציע את הטיפול הנכון ביותר. בהתאם לתוצאות התיחקור הרפואי והבדיקה הגופנית, יתכן שהרופא ימליץ על בדיקות נוספות.

ברוב המקרים הטיפול בעצירות יכלול שינוי תזונתי ושימוש בתרופות לטיפול בעצירות. לעיתים יעיל להוסיף לטיפול גם טיפול התנהגותי בו מלמדים את המטופל להרפות את שרירי פי הטבעת. במקרים נדירים יחסית יהיה צורך בטיפול ניתוחי.

לסיבים התזונתיים יש ערך רב בטיפול בעצירות. הכמות המומלצת הינה 20-30 גרם ליממה. הסיבים מעלים את משקל, נפח, תכולת המים והחיידקים בצואה ועל-ידי כך מביאים לקיצור משך המעבר במעי. התכשירים בשימוש הינם: סובין, שיבולת שועל ודגנים.

חומרים משלשלים מהווים את אחת מקבוצות התרופות הנפוצות ביותר בטיפול ברפואה. 85% מהביקורים אצל רופא בשל עצירות מסתיימים במרשם לחומרים משלשלים. מגמה זו מוסברת בהזדקנות האוכלוסייה, דיאטה דלה בסיבים, חוסר הבנה בקרב הציבור ביחס למושג תקינות, הרגלי ההתרוקנות וזמינות של תרופות אלו (אשר בחלקן אף אינן מחייבות מרשם רופא). המשלשלים הם תרופות אשר נועדו להשרות התרוקנות מעי ו/או לשנות את מירקם הצואה בצורה אשר תאפשר התרוקנות קלה יותר.

תכשירים לטיפול בעצירות מתחלקים לארבע קבוצות עיקריות:

^^תכשירים מושכי מים (אוסמוטיים)^^

תכשירים אלו מושכים מים לתוך המעי ומאפשרים פעילות מעיים סדירה, קלה ומלאה. בישראל קיימים שני סוגים של תכשירים מושכי מים: תכשירים המכילים סוכר בשם לקטולוז (אבילאק, לאבולאק) ותכשירים המבוססים על PEG 3350 (נורמלקס). התכשירים המכילים לקטולוז יפעלו היטב, אך פעילותם מלווה לעיתים קרובות בגזים ונפיחות והצואה המתהווה היא חומצית יותר. ה-PEG (נורמלקס) לעומתם נטול תופעות לוואי ופועל בעדינות רבה יחד עם המנגנון הטבעי של הגוף.

^^תכשירים המכילים סיבים^^

תכשירים אלו הם למעשה העשרה של התזונה בסיבים. הסיבים מגדילים את נפח הצואה הנוצרת ומושכים לתוכה מים. יחד עם זאת פעמים רבות השימוש בהם מלווה בגזים ונפיחות. סיבים עלולים להחמיר את מצבם של הסובלים מהפרעות בהתרוקנות שכן נפח הצואה הנצברת ברקטום גדל. השימוש בתכשירי הסיבים מחייב שתיה מרובה מאד.

^^תכשירים הממריצים את פעולת המעי^^

פועלים על דופן המעי, גורמים לשרירים להתכווץ ולמעי לנוע במהירות. תכשירים אלו עובדים מהר, אך עלולים לגרום לעוויתות בבטן ולאי שליטה על הדחף להתפנות. על קבוצה זו נמנים לדוגמא: לקסעדין ויונגבורן.

^^חמרי סיכה (לובריקנטים)^^

תכשירים אלו, כדוגמת שמן הפארפין, גורמים לצואה להחליק החוצה. יחד עם זאת הם עלולים לעיתים לפגוע בספיגה של ויטמינים לגוף ומומלץ להשתמש בהם לטווח קצר.

המגמה בארה"ב בשנים האחרונות היא להשתמש בחומרים מושכי מים ובעיקר באלו המבוססים על PEG 3350. בטיחות התכשיר נובעת מכך שהוא אינו מתערב כלל בביוכימיה של הגוף, ולפיכך מתאים לטווח רחב מאד של מטופלים כולל קשישים, תינוקות, אנשים הסובלים מיתר לחץ דם, סוכרתיים ועוד.

בואו לדבר על זה בפורום עצירות - אבחון וטיפול.