דחיית מטלות כבעיה פסיכולוגית

כמעט כולנו דוחים משהו שאנחנו צריכים לעשות. לא סתם משהו, אלא משהו חשוב. גם עכשיו, כשאתם קוראים את המאמר הזה, יתכן מאד שיש משהו אחר שהייתם אמורים לעשות, משהו חשוב יותר, שעדיף היה לכם לעשות אותו.

"דחיינות" היא סדרה של התנהגויות שבה אנחנו דוחים פעילות שנתפסת בעינינו כחשובה. אנחנו עושים משהו פחות חשוב במקום הדבר החשוב באמת. דחיית מטלות עשויה להיות מפורשת כ"עצלנות", אולם מרבית האנשים שדוחים מטלות רחוקים מלהיות עצלים. הדחיינות לגביהם היא התנהגות שנלווים לה רגשות שליליים, תחושת לחץ, חרדה ומצוקה. סטודנט עשוי לדחות למידה לבחינה מתוך חשש שלא ישיג בה ציון מספק. נערה יכולה להימנע מיצירת קשרים חברתיים מתוך חשש שלא תזכה למערכת יחסים עם נער "שווה" או מחשש שלא ירצו בה. אדם שחלומו לכתוב שירה דוחה את הכתיבה. אדם החושש מגילוי של מחלה ממארת דוחה בדיקות רפואיות שגרתיות. למעשה, מרביתנו דוחים ביצוע מטלות חשובות, מי יותר ומי פחות.

מדוע אנו נרתעים כל כך מלנסות ולעשות את הדברים שחשובים לנו? הרי אם לא ננסה ודאי שנשאר בלא כלום. מדוע אנו דוחים מטלות, נפגעים וסובלים, כאשר אנו יודעים שבסופו של דבר נאלץ לבצע אותן?

פעמים רבות, כאשר נראה לנו שפשוט "אין לנו כוח" להתמודד עם המטלה, משמשת ה"דחיינות" כהגנה בפני התמודדות עם משהו שמאיים עלינו, במודע או שלא במודע. כלומר, אנו נרתעים מביצוע מטלה שעשייתה או תוצאותיה יכולות להעיק עלינו ולהציג אותנו באור לא מחמיא, בעיני אחרים וגם בעינינו שלנו. אנחנו מעדיפים להישאר תקועים, להסיח את דעתנו בפעילות פחות חשובה או בדמיונות, מבלי לשנות את עצמנו ואת האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. אנחנו מעדיפים להימנע מה"מבחנים של החיים" שבהם אנחנו עשויים לקבל "ציון" שלא תואם את שאיפותינו או את הציפיות והאשליות שיש לנו מעצמנו.

בחברה שבה אנחנו חיים מושם דגש רב על הישגיות ואחריות אישית. כפועל יוצא מכך, פעמים רבות אנחנו מזהים את איכותו של אדם עם הישגיו, ולא בהתאם למי שהוא, וכך אנחנו שופטים גם את עצמנו. באופן דומה, ניתן לראות כי אנשים רבים מאמצים מודלים ניהוליים גם לחייהם שלהם ומייחסים חשיבות בלעדית למבחן התוצאה, ל"שורה התחתונה". כך, סטודנט שנכשל במבחן יכול לראות עצמו כטיפש או רשלן או חסר יכולת. במשוואה ההדוקה, ההדוקה מדי, שאנשים מניחים בין הישג לבין ערך אישי יש משום עיוות של המציאות. ככלות הכל, למרות שאופיו של אדם וכישוריו תורמים להישגיו, הרי שקל להעלות על הדעת השפעות נוספות על ההישג (חיצוניות, נסיבתיות, מקריות), אבל בעולם שבו אנו מבקשים תחושת שליטה ומיקסום הישגינו - אנו משלמים את מחיר האיום והחשש מהנשיאה בתוצאות. אנו חוששים לבצע את המטלה, מחשש שהאופן שבו נבצעה לא יתאם את הפנטזיה.

חלקנו דוחים סיום מטלות בשל איום דומה שיביאו המטלות הבאות בתור, לא בהכרח במודע. כל תחנה בחיינו הינה תחנת ביניים בדרך לתחנה חדשה וקשה לשנות ולעזוב מקום או מצב שאליהם התרגלנו. דוגמה לכך היא סטודנט הגורר את סיום התואר בשל החשש לאבד את המסגרת המוכרת ו"לצאת לעולם" שבו הוא יאלץ להתמודד מחדש עם אתגרים מקצועיים, אישיים וחברתיים. ועדיין, יש הדוחים מטלות לא מתוך פחד, אלא דווקא מתוך התנגדות "לשחק לפי הכללים" המוכתבים בחברה, זו המדגישה תוצאות והישגים. עבורם הדחיינות הינה אמצעי לשמר את ערכיהם כנגד גורמי הסמכות או כביטוי של כעס ואכזבה מהחברה. "מרד" זה לא נשען בהכרח על אידיאולוגיה מודעת. פעמים רבות סיבה זו עומדת בבסיס התנהגות דחיינית של אלו שניסו בעבר "לשחק לפי הכללים", התאמצו, ואפילו הצליחו, אך לא זכו להכרה מאחרים שהיו משמעותיים עבורם: הורה, מורה או בוס בעבודה.

סיבות אלו כבדות משקל. אבל פעמים רבות, וודאי כאשר מדובר בדחיית מטלות יומיומיות פשוטות (כגון ניקיון הבית או תשלום קנסות), אנו דוחים פשוט משום שהביצוע עצמו מציק ולא נעים ומלווה ברגשות שליליים. כמעט כולנו דוחים מטלות יומיות כאלו, משום שאנו מעדיפים את תחושת השלווה בטווח הקצר שמביאה סילוק מטלות אלו מהתודעה על פני "המחיר" שאותו נצטרך לשלם בטווח הארוך.

אכן, בדחיית מטלות, ותהיה הסיבה לדחייה אשר תהיה, כמעט תמיד יש רווח קטן לצד הפסד גדול. הסטודנט הדוחה למידה לבחינה יצליח כנראה פחות בהשוואה למה שהיה משיג בלמידה מסודרת, אבל מרוויח תירוץ מול עצמו ומול אחרים: ככלות הכל, להצליח שלא להיכשל בבחינה כמעט מבלי ללמוד יכול להיתפס, מבחינת הדימוי העצמי והחברתי, כהישג גדול יותר מלקבל ציון בינוני לאחר השקעה רבה. או למשל, השירים שאדם כותב בדמיונו יכולים עדיין לשמר את הפנטזיה ש"יום אחד...", אלא שאי כתיבתם בפועל מרחיקה את אותו היום. ונכון, אנחנו "בריאים" כל עוד לא מצאו שאנו "חולים", אבל גילוי מוקדם של מחלה יכול לשפר את סיכויי ההחלמה.

לכן, פעמים רבות מעורבת בדחיינות מעין "רמייה" עצמית, מעין מאזן מעוות של רווח והפסד המתעלם ממלוא ההשלכות של הדחייה. אלא שרמייה עצמית זו אינה מצליחה תמיד, ואינה מצליחה לחסום תחושות של חוסר סיפוק, ריקנות, ואף דיכאון וחרדה. כך, לצד הפגיעה בתפקוד פוגעת הדחיינות לעתים גם באופן מהותי באיכות החיים.

עדיין, מאחר שהרוב המוחלט של האנשים נוטה לסבול ממידה כלשהי של דחיינות, אין היא מוגדרת כהפרעה נפשית. אכן, פעמים רבות אנשים אינם מודעים לכך שבבסיס סבלם עומד דפוס התנהגות הניתן לשינוי. בשונה ממצבים נפשיים אחרים, כדוגמת דיכאון וחרדה, דחיינות היא דפוס התנהגות המאפיין את מרבית האנשים. לכן, כאשר אנשים שדוחים מטלות משווים עצמם לאחרים, הם אינם מגדירים בהכרח את התנהגותם כבעייתית, למרות המחיר הנפשי והחומרי הכרוך בכך. הם מעדיפים לאמץ הסבר חלופי לדחייה ומייחסים את הקושי למצבם הרגשי ("עדיף לא לעבוד אם אני עייף/עצבני/מתוסכל") או תופסים אותו כהיבט בלתי נמנע של עבודה יעילה ("אני עובד טוב בסמוך לדד ליין ותחת לחץ"). בהתאם, דחיינים אינם חושבים שיש לבעיה פתרון. אינטואיטיבית, נראה לדחיין שהפתרון הוא "להכריח את עצמך", "להפסיק להתעצל", או "פשוט לעשות את זה", והוא נותר בתחושה שישנו פתרון פשוט, שמשום מה אינו מצליח.

השכיחות הגבוהה של התנהגות דחיינית אינה בהכרח מעידה כי לא ניתן לשנות דפוסי התנהגות אלה, להפך: ניתן לעשות זאת במסגרת טיפול קבוצתי או פרטני. אולם, נראה כי בטרם פונים לטיפול הכרוך בעלות כספית, כדאי לנסות ולשנות דפוסים אלו באופן עצמאי.

גד בן שפר הוא פסיכולוג קליני.

בואו לדבר על זה בפורום קשיים בתפקוד לימודי.