שאלה: שלום ירדן, בננו בן 11.5 מאז ומעולם רגיש מאוד מאוד ופגיע, בוכה מכל הערה או פרצוף לא נחמד שילדים עושים לו או לחילופין מגיב ברוגז/כעס מתוך תסכול. יש רקע של טיקים מתונים. אני כאבא שלו מאובחן כסובל מהפרעת חרדה מוכללת וגם הייתי מגיב באופן דומה בילדותי בגיל הזה כך שאני יודע היטב את מידת הסבל שצפויה לו בהמשך החיים. כל ניסיון לחזק אותו בטיפולים רגשיים לא מביאים לשינוי. הוא תופס עצמו כחלש פיזית (והוא אכן כך). למרות הרגישות הרבה, הוא לא נמנע ללכת לפעילויות שבהן עלולות להיות סיטואציות חברתיות בהן עלול להיפגע (כמו ללכת לצופים , לטיול, לקניון עם "חברים", להופיע בהצגות על הבמה). מנהל שגרה יומית תקינה סך הכל ולא מציקים לו באופן אלים בבית הספר או בסביבה אחרת. אולם: מספיק ששתי בנות מתלחששות וצוחקות ומסתכלות לעברו הוא מרגיש שהן צוחקות עליו, נפגע ומתרגז, חוסם אותן בווטסאפ באופן זמני, כעוס ומתוסכל. ניסינו להסביר לו שהוא בעצם מעניש את עצמו בכך שהוא מתרגז על "טיפשותם של אחרים" אבל כל ההסברים לא מועילים. לטענתו הוא מנסה למצוא שיטות לא להתעצבן כמו מדיטציה/האזנה למוסיקה מרגיעה/שתיית מים/נשימות אבל לא מצליח לשלוט בתגובה הריגשית שלו. אני מאוד לא רוצה להכניס אותו לעניין של כדורים פסיכיאטרים מכהים רגש כיון שאני עם טיפול כזה שנים ולא רואה תועלת והסבל עם הניסיונות התרופתיים ידון אותו לחיים עם קשיים רבים כפי שאני אישית חווה. אשמח לקבל כל עצה בנושא כיצד יש להתנהג איתו כדי שהרגישות הזו תיפחת ושהרי בסופו של דבר מי שנפגע מהתנהגותו זה הוא עצמו. אודה לך מאוד בהכוונה נכונה ככל שניתן במסגרת הפורום האינטרנטי. תודה רבה !
תשובה: שלום רב, קראתי היטב את מה שכתבת וברשותך אגש ישירות לעניין. רגישות "יתר", לא עוברת בגנים, לא לפי אמונתי ( אם כי רגישות לדעתי כן).מה שהופך רגישות שעשויה להיות משאב מדהים בעולמנו, לדבר שמייצר בעיקר כאב וקושי, הוא הסביבה. כאדם שסובל בעצמו מחרדות, לא ברור לי עד כמה תצליח להיות הורה מכיל ותומך עבור בנך- באופן הספציפי שהוא זקוק לך(!) עבודה על הורות במסגרת טיפול דינאמי, יכולה להועיל רבות ליכולת של ההורה לתמוך בילדים שרגישותם הפכה ממאירה עבור עצמם. כמו כן, בחינת הדםףפוסים החרדתיים שלך והשפעתם על בנך, חשובה מאוד אף היא. זוהי עצתי אלייך ואני בטוחה שמסגרת טיפולית תסייע רבות גם לך גם לבנך וגם לקשר בינכם. כל טוב, ירדן
