יהודה ניניו

תשובה: שלום לך, קודם כול חשוב לומר, עצם הפנייה שלך והניסיון להיעזר בטיפול הם צעד משמעותי ולא מובן מאליו, במיוחד כשמדובר בפוביה רפואית שיכולה להיות משתקת מאוד. התחושות שאת מתארת, חרדה עזה, הצפה, הימנעות ואכזבה מהמערכת, מוכרות לנו היטב בפסיכולוגיה רפואית, ואת ממש לא לבד בזה. חשוב גם לכבד את נקודת המבט המקצועית של הפסיכולוגית שפגשת. ייתכן שמהניסיון הקליני שלה דמיון מודרך הוא כלי שעוזר לחלק מהמטופלים במצבים דומים, ובמקרים מסוימים הוא אכן יכול להיות יעיל. עם זאת וזה ה״אבל״ החשוב, אין שיטה אחת נכונה שמתאימה לכולם, ובוודאי לא בפוביות רפואיות. בפסיכולוגיה רפואית אנחנו עובדים מתוך התאמה אישית מאוד, במיוחד כשמדובר בהליכים רפואיים, ניתוחים, טיפולים תרופתיים או מפגש עם גוף ורפואה. קיימות גישות נוספות שיכולות להתאים למצבים כמו שלך, למשל: עבודה הדרגתית ומאוד מבוקרת עם חשיפה מותאמת (ולא מציפה), כלים לוויסות פיזיולוגי של חרדה (נשימה, קרקוע, עבודה עם הגוף), עבודה קוגניטיבית שאינה דורשת דמיון, ליווי נקודתי סביב פרוצדורה רפואית ספציפית, ולעיתים גם עבודה משולבת עם הצוות הרפואי עצמו, כדי להפחית תחושת חוסר שליטה. העובדה ששיטה אחת לא התאימה לך אינה אומרת שאין דרך אחרת, ואינה מעידה על כישלון שלך או על כך ש״אין פתרון״. להפך, היא אומרת שצריך דיוק אחר. אני שומע גם את הייאוש שלך, והוא מובן לגמרי אחרי אכזבה כזו. ובכל זאת, חשוב לי לומר בצורה ברורה: בפוביה רפואית יש בהחלט דרכי התמודדות נוספות, וגם אם כרגע בחרת לדחות את הניתוח זו בחירה מובנת, לא סופית, ולא אומרת שוויתרת. אם וכאשר תרגישי שיש בך כוחות, כדאי לשקול פנייה לפסיכולוג עם הכשרה וניסיון בפסיכולוגיה רפואית, שמורגל בליווי סביב פרוצדורות רפואיות ויודע להתאים את הכלים לקצב ולצרכים שלך. את לא טועה בתחושה שלך, ואת לא צריכה להישאר עם המסקנה שאין דרך אחרת. יש. וגם אם כרגע את עוצרת, זה בסדר. מאחל לך בריאות שלמה.

תשובה: שלום חני,השאלה שלך מאוד מובנת וחשובה. טיפול נפשי לא חייב להיות “לספר על עצמך” או להיכנס לפרטים אישיים אם זה מרגיש לך קשה או לא נכון. יש טיפולים שבהם עובדים יותר דרך תרגול, חוויה וכלים להתמודדות – ופחות דרך דיבור על העבר או חשיפה אישית. יחד עם זאת, כן חשוב לדעת שטיפול נפשי כולל איזשהו קשר ומגע אנושי, וגם אם מדברים מעט זה נעשה בקצב ובגבולות שמתאימים לך. את לא צריכה לשתף יותר ממה שאת מרגישה שנכון. לפעמים עצם הצורך בטיפול “בלי לדבר” אומר שיש שם רצון לעזרה, אבל גם צורך בהגנה ובשליטה וזה לגמרי לגיטימי, ויכול להיות נקודת פתיחה טובה לטיפול. ההמלצה היא לחפש מטפלים שמכבדים גבולות, ולומר כבר בפגישה הראשונה מה חשוב לך ומה פחות מתאים.

תשובה: שלום יצחק, קראתי את דבריך וניכר עד כמה אתה מתמודד עם קונפליקט בין היכולת לראות ובין הרצון “להיראות” כאדם שלם ובטוח בעצמו. שינוי במראה, במיוחד באזור העיניים, נוגע בתחושת הערך העצמי שלנו, ולכן טבעי שתחוש בלבול ופחד. החוויה הזו אינה רק רפואית אלא גם רגשית מאוד. לכן כדאי לפנות לייעוץ משולב של רופא עיניים מומחה ופסיכולוג רפואי שילווה אותך בתהליך קבלת ההחלטה ובהתמודדות עם ההיבט הנפשי של השינוי. הליווי הנכון יכול לעזור למצוא איזון בין איכות הראייה ואיכות החיים, ולאפשר לך לקבל החלטה שלמה יותר.