בעיה קשה וארוכה, אנא נסו לעזור

שלום, אני מקווה שהשארתי את השאלה בפורום הנכון. שמי מורן אני בת 19, בת לאב מסור ואוהב, אבל מה, שמן כמובן. הוא היה שמן כל חייו כמעט, ואכילה הוא דבר ש"בשגרה" במשפחה שלנו, ובמיוחד במשפחה שלו. כיום הוא בן 49, גובה 1.75 ושוקל כ- 100 ק"ג, אולי אפילו יותר. לפני כחודשיים הוא עבר דום לב, למזלי בהצלחה (למרות שהוא שכב בבית חולים במשך 5 שבועות, +שבוע בבית הבראה). השתילו לו קוצב לב, והוא עבר ניתוח מעקפים הכולל 4 מעקפים. חשבנו שהאירוע הנורא הזה ילמד אותו משהו, יגרום לו לטראומה ובכך הוא יפסיק לאכול כמו שהוא אוכל. אבל לא... אנחנו מנסים לעשות הכל כדי שלא יוכל מעבר לכמות הנדרשת - אך ללא הצלחה. אימי מכינה לו ארוחות ערב, סלטים ודברים אחרים דיאטים, הוא אוכל קצת מהם, ולאחר כמה זמן הוא מתחיל ללכת למקרר לאכול משהו, ולראות טלוויזיה, לחזור למקרר..... שוב ושוב. כשאני מעירה לו על זה הוא לא מגיב יותר מדי, עונה משהו כמו "גם את נהיית כמו אמא שלך?" וממשיך לאכול. זה לא שהוא אוכל מתוקים למשל (יש לציין שהוא גם חולה סוכרת, בעל לחץ דם גבוה), אלא הוא טורף כל מה שנמצא במקרר, פחות או יותר. הוא ניסה כבר הכל - דיאטניות, כדורים, וכד'. כל פעם שאני רואה אותו אוכל, נשבר לי הלב. יש לציין גם, שהבית שלנו הוא בעל שתי קומות. אמא שלי כרגע לא מסוגלת לישון אותו באותה מיטה, מפני שהוא סובל מכאבי תופת ממש ברגל (לפי מה שאמרו, נדפק לו איזשהו עצב ברגל), וכמובן שהוא משמיע אנחות כאב מדי פעם ופעם, מה שגורם לאימי לאי מנוחה. אני לא חושבת שהיא אמרה לו משהו על זה, אבל הוא הבין את הרמז שאימי לא מסוגלת לישון לידו, ולכן בזמן האחרון הוא ישן בסלון, בקומה הראשונה, מול הטלוויזיה. כמובן שהסלון נמצא בדיוק כמה צעדי הליכה מהמקרר שנשקף ממול. יש לציין, שיש גם סיפור משפחתי בכל העניין - לפני כשלוש שנים, אחיו הצעיר קיבל דום לב בגיל 42, ונפטר. ולפני כשנה וחצי-שנתיים, אחיו הבוגר יותר, קיבל דום לב בגיל 50, הספיקו להציל אותו אבל כמה חלקים במוח לא קיבלו מספיק דם, ולכן יש לו בעיות זכרון שאינן הפיכות... כנראה שבראש של אבי האוכל לא מתקשר לכל האירועים האלו, ולכן הוא אוכל. יש לציין שאבי הוא בעל חברת היי-טק, עצמאי עם שותף. כיום הוא עובד רק כשעתיים ביום (לעומת כ- 10 שעות לפני האירוע). יש לנו משפחה שמחה, אין אצלנו בעיות ומריבות ורואים שההורים שלי אוהבים אחד את השני. אבי אדם מאוד סובלני ולא עצבני, ולכן אני לא יודעת מאיפה בא הטירוף לאוכל (למרות שהוא קיים גם אצלי, אבל אני יודעת לרסן אותו, פחות או יותר...אצלי הוא רק למתוקים, וברגע שמוציאים את המתוקים מהבית, מה כי טוב). בכל אופן - מה עוד אפשר לעשות? הוא נפגש כרגע עם דיאטניות וזה לא עוזר. אני ואחי מעירים לו כשהוא הולך לאכול, וזה גם לא כל כך עוזר. וגם אם זה היה עוזר - אנחנו לא יכולים לשמור עליו 24 שעות ביממה. האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור? איזה עוד אפשרויות יש לאדם כזה? תודה מראש, ושוב מצטערת על השאלה הארוכה.