לא יודעת מה לעשות יותר

אני חושבת שמגיל 8 בערך אני אובססיבית לאי-אכילה. הייתי זורקת את האוכל לביה"ס הייתי רצה המון.. וכו' בגיל 14 נכנסתי לזה חזק, ועד עכשיו לא עליתי מעל משקל 47. אני 1.64. הייתי אוכלת תפוח ביום, הייתי מתעלפת בבית הספר, הגעתי למשקל של 40, ולמרות שזה לא כזה נורא, אני מרגישה מותשת נפשית. בגיל 15 התחלתי להקיא. זה הגיע למצב שהייתי מקיאה סתם קוביית שוקולד, והייתי לוקחת משלשלים, בערך 30 ליום. בטירונות, היה קשה כי לא אפשרו לי את החופש שלי והייתי חייבת לאכול. לאט לאט התחלתי לאכול וחשבתי שאויל הבראתי, אבל אחרי שנה בצבא אני עדיין מקיאה, עדיין אוכלת יוגורט ביום, ואני שוב נופלת לתוך זה. אני מרגישה זוועה. שכאילו אין לי תקווה. בבית הכל חרא ובשניה שאני מגיעה הכל נהיה יותר גרוע - כל הלילות שבכיתי, שהרביצו לי, כל השנים האיומות של הילדות חוזרות. אני לא יודעת מה לעשות יותר ...........

מה שיש לי לומר לך זה שאני מבינה אותך בגלל שהכל חרא לך אז לא בא לך לאכול מתוך דכדוך וכעס אני מכירה את ההרגשה גם אני במצב הזה כרגע אני בצום טוטאליייי................

ב"ה נשמע לי שלא הית בטיפול נכון עד היום או שכן את סוחבת משהו שאני לא בטוחה שיכול להיעלם כך סתם אם לא נוגעים בו נכון ואם לא מכירים אותו לעומק הרבה מעבר לומר שהכו אותך. כשהורה מכה החווייה שנוצרת מכך היא שאת כביכול "לא בסדר" "דפוקה" לא שווה" "לא מוצלחת" את מאמינה בזה ואת מתחילה להעניש את עצמך את מזדהה עם מה שההורה חושב עליך וכדי לפצות על כך את מחפשת דרכים להפוך את עצמך למשבצת שתתאים לתמונה שהורייך רוצים לראות וזה כמובן לא הולך והמחיר שאת משלמת על זה יקר מאוד. הבעיה שאת מתארת קשה ונשמע שכוחות כבר לא נשארו ובצדק ודי ברור למה. את חייב טיפול ומעבר ללהבין אותך ולהיות אוזן קשבת לא אוכל לעזור לך רק מכתיבה אני מוכנה לכוון אותך מעוניינת שתספרי קצת יותר המון אהבה אני