בולימיה - לא יודע איך לצאת מזה.

שלום חברים יקרים, אני חדש בפורום הזה, ומקווה שתוכלו לעזור לי בבעייתי הקשה. אני בן 24, בולימי כבר המון זמן.. 11 שנים. מכיתה ז'. עוד לפני הבר מצווה. למרות שכמעט אף אחד לא יודע, מלבד ההורים שמזמן שמו לב, העירו לי והמשיכו הלאה, ושחושבים שאני כבר לא מקיא מלפני שנים ארוכות ולא יודעים את האמת... ומלבד חברה טובה שאותה שיתפתי בזמן הצבא, אך גם היא חושבת שאני לא עושה את ה"פעולה". הכל התחיל קצת אחרי שהצטרפתי לקבוצת תמיכה כלשהי. ירדתי, ירדתי יפה, אך התאווה לאוכל לא פסקה. הייתי הולך לקבוצה, יורד, חוזר הבייתה, חוטף התקף בולמוס, אוכל קורנפלקס, סנדוויץ' כלשהו, ולא יודע מה לעשות. כי אני לא רוצה לעלות במשקף. ולאט לאט מצאתי את פתרון ההקאה. בשירותים. מעמיס, בולס, ושוב.. לשירותים. מנקה, ומחטא, ושוב מוריד את המים אחרי שכל המזון הדחוס כבר שם, כדי שאף אחד לא ירגיש ולא ישים לב. יקיריי, היום אני בן 24. אני גר בארצות הברית כבר שנתיים. אך אני מרגיש עייף, נפשית ופיזית... אני שוקל 105 ק"ג, עדיין מקיא, עדיין לא אוהב את הגוף שלי, ומרגיש שמן, מגעיל ומגושם. עד לפני שנים ספורות הייתה לי מוטיבציה אדירה לכבוש את העולם. כיום, אני בקושי מזיז את עצמי ובקושי מצליח להתעורר בבוקר ולצאת מהמיטה. עדיין יש שאיפות וחלומות, אך אני מרגיש שקצת נעצרתי, ויחד עם זאת די מרגיש שזה המשקל והמראה החיצוני שתוקעים אותי, ומכבידים עליי. אני אוכל ובולס בלי הכרה. מבזבז הון תועפות על אוכל, לא חוסך, ומקיא את הכל. או שלא את הכל, ואז משמין ומשמין. אני גבר יפה. פנים יפהפיות. יש לי תמונות מלפני כמה שנים, במדים, וגם בלי, ואנשים משתגעים מהמראה שלי. כיום, עם 20-25 קילו יותר אני נראה רע. חושבים שאני 10 שנים מבוגר יותר. אני לא יודע לעשות. אני מרגיש שאני הורס את הקיבה שלי, את הלב שלי, את הגוף שלי, את מערכת העיכול שלי, שאני פוצע את הנפש שלי ומבזבז זמן יקר. אני נמצא בארצות הברית ואין לי מושג איך לעצור. איך לצאת מהדיכאון הזה. מהבולמוסים האלה. מכמויות האוכל האדירות. מהתלות. מההקאות. מהשירותים. לא רוצה את זה. רוצה לחזור לעצמי. להיות שמח, ובריא נפשית, ומאוזן, ולא עייף, וחולם, ומגשים. אנא, עזרו לי בבקשה, מה אני יכול לעשות? איך לצאת מזה? במיוחד כשאני לא בארץ, ונמצא רחוק. שולח לכם חיבוק ענק ואוהב, ומשתוקק לתשובות. בן 24 ניו-יורק

בחור יקר אני מבינה את המצוקה שלך ובטוחה שהמצוקה קשה לאין שיעור במיוחד שאתה שם בארץ זרה לבד, בלי המשפחה והחברים. הפתרון הוא בשיחות, למצוא פסיכולוג טוב שהמומחיות והידע שלו הוא בהפרעות אכילה ולהכנס בפנים לתוך הנפש פנימה ולחקור למה קיים הצורך לאכול ולאכול ללא הפסקה ואז באה תחושת הגועל ובעקבותיה ההקאה.אני בטוחה שאם תבדוק ותחקור יש המון דברים שמסתתרים עמוק עמוק בפנים וחשוב ולבדוק למה ומה ומאיפה הם באים. חשוב שתלמד גם על הפחדים הקיימים בתוכך- אותם פחדים שקשה להתמודד איתם ודברים אחרים שמהם אתה בורח ולא רוצה להתמודד. ברגע שתכנס פנימה לנפש ותגיע לעומקי ושורשי הבעיה, תטפל נקודתית במה שהביא למחלה, אין ספק שמשם תגיע הדרך החוצה. המחלה לא תעבור לבד. זו לא שפעת. ללא טיפול נפשי אין סיכוי להחלמה.זו לא בושה לקבל טיפול נפשי ועזרה זו חובה.

תודה רבה אורלי. הלוואי ויכולתי לעבור את הטיפול הזה.. אין לי שמץ של מושג למי לפנות כאן. האם את מכירה פסיכולוגים בתחום הזה בניו-יורק? עד כמה הימנעות מהקאות עוזרת בהחלמה מהמחלה ונזקיה? האם תהליך פנימי עצמאי יכול לעזור ולפתור? תודה :-)

אני ממש מזדהה איתך! קראתי את מה שכתבת ואני חווה אותו הדבר מגיל 15 בערך... (היום אני בת 26). עברתי הכל , הייתי בבולמיה, באנורקסיה ובבולמיה עם אכילת יתר בלתי נשלטת. אני מנסה לצאת מזה בעזרת טיפול פסיכולוגי ומרגישה שאף אחד לא באמת מבין. אני מרגישה פשוט הכי בודדה בעולם! אני חושבת שאולי הדרך לצאת מזה היא לשתף, לנסות לא לעבור את זה לבד. לפני בולמוס אני מנסה לעשות משהו שיוציא אותי מזה, להתקשר למישהו....אולי צריך גם פשוט לקבל את זה שעכשיו המצב הוא כזה. לא לנסות להתנגד לו ולהילחם כל הזמן (לי זה גורם רק לייאוש ועוד השמנה והשמנה). אם תמצא את הדרך תגיד לי- איך יוצאים מזה???

למזדהה אני רוצה לומר שאם לא תלחמי בכוח במחלה ותתמודדי ותסתכלי לה בעיניים בהחלט יכולים לצאת מזה הכוונה היא לקבל טיפול נפשי עמוק עמוק לנפש פנימה כדי לחקור את שורשי הבעיה מאין באה הבעיה, הפחדים שלך וה"שדים" השונים המסתתרים בפנים ורק אז תוכלי באמת לעשות את הדרך החוצה. וכמובן ללמוד אחר כך איך לחיות עם הפחדים ולא לברוח מהם, איך לקבל את עצמך לאהוב את עצמך כמו שאת רק אז ב אמת באמת באמת אפשר לצאת מזה.