פורום הפרעות אכילה - תמיכה

אם יש מישהי שמכירה אשמח לקבל מידע

שלום רוית אם עדיין רלוונטי, בבקשה צרי קשר לגבי דיאטנית בירושלים שמתמחה בהפרעות אכילה ליאור 052-4681777 [email protected]

נכון שהייתן רוצות לאכול מבלי לחשוש? נכון שהייתן רוצות להרגיש טוב עם עצמכן ועם גופכן? נכון שאתן מצטערות על הדיאטה הראשונה שבכלל התחלתן? נכון שהחיים היו הרבה יותר יפים בלי המחשבות המתרוצצות במוחינו על גופינו? 4 פעמים נכון. אז בואו נלך לכיוון של החלטה...שאנחנו אוהבות את עצמינו..שאנחנו לא "דופקות" חשבון...שדי מספיק עם הסבל הזה... בואו נתאמץ עבורינו לשם שינוי... ברגע שנבין שהקשיים בחיים לא ייפתרו דרך האוכל...כי עובדה שזה לא קרה עד היום ויותר מזה זה החמיר את מצבינו...אם נחליט שאנחנו הולכות לכיוון של קבלת העצמי שלנו...עם ההשלמה שאנחנו לא טובות בהכל וזה בסדר...וכשקשה ננשום עמוק...נבכה ...נוציא את הכאב ולא להפנים את הכאב...דבר הגורם להפרעת האכילה להתפרץ כמו הר געש...למצוא פתרון להתמודד עם הכאב..כל אחת לפי מה שמתאים לה..להבין שלא הכל שחור או לבן... די...מגיע לנו חיים טובים...אנחנו שוות את המאמץ הזה בשבילינו... בנימה אופטימית זאת..אני מאחלת לכולן שנה של אהבה עצמית שנה של אושר פנימי של שקט של קבלה עצמית של שינויים אוהבת את כולכן כאחיותיי המון אהבה ואושר שלכן אושר:-)

אושר אני יודעת שגם את היית שם פעם ועשית כברת דרך החוצה. כל הכבוד לך התשובות שלך לבנות מדהימות מה שנקרא אין חכם כבעל ניסיון. מאחלת לך מקסימה שכמותך שנה טובה ומתוקה, המון אהבה, אושר ובריאות. אורלי מנהלת הפורום.

מתוך בדידות אני כותבת לך, לכם למי שעוד רוצה לשמוע את זעקותיי?... הכל התחיל לפני שלוש שנים ועד עכשיו זה ככה אתם שואלים איך?.. הנה הסבר מפורט:תסתכלי על עצמך, מה חשבת לצאת ככה מהבית ? תראי את הרגליים שלך? תקני בגדים חדשים שיעלו עלייך תפטרי כבר מהבגדים הישנים שלך?... מה כבר קשה לך לקבל את עצמך?.. אני מביטה על עצמי ופשוט רואה את זה את כל הערות של כולם כן, כן כן זאת באמת אני, וואי איך נעשית כל-כך מכוערת? מה אני אעשה,.?.. כן מעכשיו דיאטה, לשתות הרבה מים כדי לשבוע... למדוד עשרות פעמים את החולצה הזאת ובסוף לא ללבוש אותה, לנסות להסתתר שאף אחד לא יראה אותך, אבל זה חזק ממך זה חזק.. כולם מסתכלים ורק עלייך, את הולכת ברחוב ולא רוצה להיראות.. את חושבת שמשהו לא בסדר, כי זה ככה ..,כל יום את מרימה את החולצה ומסתכלת על הבטן השמנה שגידלת, רצה למשקל כל בוקר כמובן אחרי שנכנסת לשירותים... ואם עלית גרם קרה אסון.. את לא יכולה להביט בעצמך, את מבויישת על שלא הצלחת לרצות את עצמך מי יסתכל עלייך ככה? מי?.. הסיוט הזה נמשך ונמשך ואת את מפחדת לאכול כדי שחס וחלילה לא תעלי במשקל. אחרי הסיוט הגדול הזה בעזרת חברה הבנתי שמשהו לא בסדר שעליי לקבל תמיכה הלכתי לפסיכאטר שקבע שיש ליהפרעת אכילה עם סימני אנורקסיה, הדבר הראשון היה לצרוח עליו לומר לו באלה המילים: אין לי כלום למה בכלל באתי לכאן, מי אתה שתעזור לי".. התביישתי כאשר הגבתי כך, זה ממש לא מתאים לי, התנצלתי ואמרתי לו אולי אתה טועה זה לא ייתכן אני בסך הכל מצוברחת שלא בא לי לאכול.. הוא חייך ואמר לי שימי הכל יהיה בסדר יש לך חברה טובה שדואגת לך..ומאז ההתמודדות הקשה הרצון לצאת משם התחלתי טיפול תרופתי טבעי אשר עזר לי להתמודד עם הבכי הממושך והבלתי מוסבר ובטיפול פסיכולוגי התגברתי.. התחלתי לאכול מעט כדי להתקיים ולאחר מכן אכלתי רק דברים מתוקים ומשמנים כמו עוגות, עוגיות שוקולדים, ממתקים ולא אוכל, מדי פעם בארוחות שישי הייתי אוכלת את האוכל.. ואז שוב שוב זה קורה מבלי לשים לב נכנסתי לאותה המערבולת הפסקתי ללכת לפסיכולוגית, בהיתי בעצמי ואמרתי מה נהיה ממך איך את נראית... קשה לי לקבל את המראה הזה אני שונאת אותו אני מקנאה באחיותיי ברזון שלהם אני רוצה להיות כמוהן ואף רזה יותר זה לא מספיק אני עולה על המשקל ולא יורדת גרם למרות שכולם טוענים שרזיתי .. אני רוצה לראות את הספרות האלה על המשקל אני רוצה להרגיש קלילה .. אני עיפה אין לי כוח להילחם בזה אין לי כוח להילחם בקול הזה שצווח לי שם במוח ואומר לי כמה אני שמנה ומכוערת וכמה לא כדאי לי לאוכל, הוא צודק!, אני נעמדת מול המראה ואני מסתכלת על עצמי ובוכה הפנים שלי התעגלו, הבטן שלי גם כן, והתחת שלי נעשה כל-כך ענקי.. לא בא לי לצאת מהבית.. אני מתחמקת מהכל אני לא יכולה לשבת ליד המשפחה שלי ולהסתכל באחיותיי אני כ"כ עצובה ובודדה שהן לא מבינות את הרצון העז שלי להיות כמוהן... "תלכי ברגל, תעשי ספורט, א לא תרדי אף פעם במשקל אם לא תצאי מהבית"... מדוע אני לא יוצאת חשבת על זה אני מתביישת לשים את הבגדים האלה שיסתכלו עליי הולכת ברגל אין לי חשק לצאת אתן לא מבינות, תפסיקי לבלבל את המוח... אז אני מבלבלת את המוח אני צורחת צורחת לכולם מספרת לכולם היכן אני ואף אחד לא מבין אף אחד לא מבין אף אחד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! תפסיקי את נראית נהדר, אני לא מרגישה ככה אתם לא מבינים אני שמנה ומכוערת ואף אחד לא יסתכל עליי אני לא יכולה להתסכל על עצמי... ?... מה לא בסדר?...

שימי יקרה!!!! אז התחושה הזאת של אף אחד לא מבין אותך מוכרת לגמרי..זה כמו שאדם שנמצא בדכאון בטוח שרק לו זה קרה...מה שבעצם הוא לא יודע שיש עוד הרבה כמוהו שחשים אותו דבר. שימי...את חייבת להמשיך ללכת לטיפול...להבין מה את רוצה ..מה את לא רוצה חייבים לשים יוד על הפצע בכדי שיירפא ולא פלסטר שרק מכסה...היוד שגורם לצריבה בפצע הוא בעצם שמרפא את הפצע...לכן עלייך להיות סבלנית (עד כמה שאפשר)..ולתת לזה להגליד...זה לוקח זמן.. את לא לבד!!!! אנחנו פה בשבילך אם רק תתני... אשמח לדבר איתך מעבר לפורום... אם רק תרצי אתן לך את הפרטים של המסנג'ר שלי אוהבת המון מחכה לתשובה אושר:-)

אני קוראת את דברייך ובין השורות מבינה מדוע ליבך יוצא אליי, האם היית שם.? האם את עדיין שם?.. רק אתן יכולות להבין מה מתחולל בתוך הנפש, איש מבני משפחתי לא מבין את זעקותיי לא מבין שאינני יכולה להתמודד עם זה לבד לא מבין היכן אני נמצאת ובכלל לא מבין שאינני רוצה להיות בחור השחור הזה ....אשמח לשוחח מעבר, ....

שימי יקרה התחושות שלך הן תחושות מוכרות וידועות לכל מי שנמצאת בהפרעת אכילה. מה שברור הוא שמפריע לך מאוד התחושות האלו. את חייבת להיות מטופלת ולא לברוח מכך כי לבד לא תצאי משם. לקבל טיפול אינטנסיבי וללמוד להתמודד עם הפחדים שלך והכעסים שלך וכן להכנס לעומק הבעיה ולהבין עם המטפל למה הכל התחיל ומאיפה הכל התחיל ולאט לאט ללמוד מחדש לקבל ולאהוב את עצמך מחדש. תראי כשהנפש תרפא גם הגוף ירפא וכל בעיית האכילה וההתעסקות עם האוכל תעלם. כרגע את חולה וצריכה טיפול ומיידי כי זה לא צינון שעובר או שפעת שלוקחים תרופה ועובר, את חייבת טיפול לנפש. את לא היחידה יש עוד רבות כמוך רק שאת מודה שאת בבעיה ועל זה כל הכבוד כי יש המון שנמצאות עוד בשלב ההכחשה ואז הן בבעיה. טפלי בעצמך ותראי איך דברים לאט לאט יסתדרו. אם את צריכה עזרה אנחנו פה בשבילך תמיד לתמיכה וחיבוק.

שלום לכולם! שמי נעמה כרמון וביחד עם שותפתי - יעל אלחנן - הקמתי את עמותת "ביתך - עמותה לנשים עם הפרעות אכילה" (ע.ר. 580-510-923). מטרתה של העמותה ה?נה הפעלתה של דירת מגורים מעברית לנשים צעירות מעל גיל 18 המחלימות מהפרעות אכילה. הדירה עתידה לקום ברחוב יהודה מכבי בתל-אביב ב- 1.10.09, והיא מיועדת לשש נשים צעירות שתתאמנה למודל, לאחר אבחון ראשוני. מהותה המרכזית של הפעילות היא החזרה לחיים ולתפקוד של הנשים הצעירות, תוך שמירתן במסגרת מפקחת ומחזיקה, כאשר הדגש בפעילויות הוא על צדדים של כח מסוגלות, והן כוללות קבוצות הדרכה ומפגשי בוקר, שיעורי יוגה וסדנאות בישול, כל זה עם אנשי מקצוע בכירים מן התחום. לפרטים נוספים (קריטריונים לקבלה, פירוט מלא על אנשי המקצוע וכו') אנא פנו אלי - 0542587500 - או אל יעל - 0547837529. בקרוב תסתיים העבודה על אתר הבית, ואז אוסיף את הקישור אליו. שתהיה שנה טובה ובריאה!.. נעמה.

:-)

נעמה יקרה כל הכבוד על הפרויקט המבורך הזה. יישר כוח. אשמח לעזור ותרום את חלקי כאמא שעברה את זה עם בתה, אם יש צורך בכך שאחרים ילמדו מהסיפור שלנו וכן לעודד ולתמוך.מאחלת לכם שנה טובה ומתוקה ותבורכו על הפעילות- אתן לא יודעות עד כמה זה חשוב.יישר כוח!

אורלי שלום, עיקר המאמצים כעת מוקדש למציאת ואבחון דיירות פוטנציאליות. את וודאי יודעת שהטיפול בהפרעות אכילה בארץ נוטה לפיזור, כשמטופלות שונות בוחרות דרכים שונות - פרטיות או ממשלתיות - לטפל בעצמן. משום כך, לא פשוט לפרוש את רשת קורי העכביש שלנו וליידע אותן בדבר ההקמה, כך שיבואו להיפגש עמנו, לבחון את מידת התאמתן.. במידה ויש לך דרך לסייע בעניין זה - כלומר, בהפצת הפרויקט - מאד מאד נשמח. מאד אשמח גם לשלוח לך מעט חומר, על-מנת שתוכלי לדעת על מה להמליץ.... אז במידה ותוכלי לכתוב לי את כתובת המייל שלך, או אפילו טוב יותר - לכתוב אימייל אלי ([email protected]), זה יהיה נהדר ושאלח לך מסמך קצר עלינו. תודה על המילים התומכות.. אנו זקוקות להן בזמנים קשים אלה, כשגיוס התרומות כה מורכב.. בברכת גמר חתימה טובה, נעמה.

היי נעמה, צפיתי אמש בתוכנית הבוקר והוקסמתי מהרעיון. אני ושותפתי, צלילה ראש, מאסטר באימון אישי. עובדות עם בני נוער בנוגע ללקויות למידה, הפרעות אכילה וכו'. אשמח לתאם איתכן פגישה על מנת לנסות ולראות כיצד אנו יכולות לחבור אליכן. בברכה, מירה תשובה

מירה שלום, ניפגש עמכן בשמחה! אנחנו מבלות ימים אלה יחדיו בענייני עמותה והקמה, כך שדי פשוט לתאם עם שתינו בו-זמנית. את מוזמנת לצלצל אלי ונקבע היכן ומתי: 0542587500. בברכת גמר חתימה טובה, נעמה.

אני אחותה של יעל אלחנן כל הכבוד ישר כוח אני אוהבת אותך. מי ייתן ויהיו עוד אנשים כמוכם שיעזרו לנערים ונערות שנצצאות בסיכון

האם יש כדור שנוגד תיאבון ומדכא אותו? ואם כן, האם צריך מרשם רופא?

מה יקרה כשהגוף שלך יבקש השלמות...???? את תטרפי אוכל ותעלי הכל בחזרה... לא שווה את העוגמת נפש... מאחלת לך בריאות ואושר :-)

שירן יקרה הכדור זו פתרון זמני ויכול לגרום לגופך נזק בלתי הפיך. אם את מרגישה לא טוב עם עצמך למה שלא תלכי לדיאטנית ותאכלי בצורה מאוזנת ותעשי ספורט בצורה מבוקרת וכך הגוף ומערכות הגוף לא ייפגעו. את צעירה ועכשיו הגוף בונה את עצמו נזק היום הוא נזק לתווך הארוך לא חבל?

שלום שמי אלינור ואני גרה בבאר שבע אובחן אצלי הפרעת אישיות גבולית ובולימיה אני מתקיימת מקצבת נכות ומצבי הנפשי כרגע סביר אני לפני שיקום אך מצבי הכלכלי אינו טוב ואיני יודעת מה עושים אנא עיזרו לי 0524250646 אני זקוקה לתרומות מזון לביגוד ונעליים

אין זה המקום לבקש עזרה זו...למרות שזה באמת מה שאת זקוקה לו. ישנם הרבה עמותות שעוזרות מכל הלב... הייתי מציעה לך לפנות לרווחה באיזור מגורייך ואני בטוחה ששם הם יעזרו לך.. בהצלחה המון כח נשיקות אושר.

לפעמים אוכלים דברים בריאים ומרגישים רע, ולפעמים אוכלים דברים רעים ומרגישים טוב, למה אני אוכל בצל ומרגיש נורא למרות שהוא בעצם מאכל טוב בשבילי?חוסר איזון? חוסר צדק? אולי קשור, ואולי לא.. http://abmedicalsolution.com/heb.html

רון כל גוף בנוי ומגיב אחרת לדברים יש לי ילדה שגם בצל עושה לך רע ולא טוב ומישהו אחר מגיב נהדר לבצל. זה בדיוק כמו שמישהו אלרגי למשהו אחד ומישהו אחר לא אלרגי אליו. זה החיים כל גוף בנוי אחרת אתה צריך לעשות בדיקות ולראות מה טוב לך ומה לא ולהתאים עם דיאטנית תזונה שמתאימה לך ושתעשה לך טוב.

אני יודעת שזה יעבור אבל ממש בא לי לתלות את עצמי זה נשמע דפוק אבל אלה התחושות האמיתיות שללללללללללליייייייייייייייייייי. זועקת לעזרה נואשת לא בא לי לעשות כלום פשוט רוצה ל מ ו ת !!!!!!

את נשמעת נואשת. לא פרטת ממה....אין ספק שאת זקוקה לדבר עם מישהו,אבל גם כשמשהו נראה הכי נורא תמיד צריך לשמור על תקווה.ולפעמים רק קצת הקשבה מהזולת יכולה להקל ולעשות סדר בראש אני אשמח לדבר איתך,אני יודעת להקשיב אפשר גם דרך הטלפון ההתמחות שלי היא -התמודדות עם מחלה תוכלי להכנס לאתר שלי www.hachlama.com .הטלפונים מופיעים באתר שיהיה לך רק טוב בריאות והחלמה יעל

אני נואשת מהחיים הכל נראה שחור...אני עוברת תקופה לא יציבה בחיי הפרטיים...הייתי מחזיקה עבודות לטווח ארוך וב3 חודשים האחרונים אני לא מוצאת את עצמי לא מסתדרת...עבדתי ב2 עבודות ב3 חודשים האחרונים שזה לא מתאים לי בקיצור מ י ו א ש ת

מתוקה שלי לכל אחד יש תקופות של עליות וירידות ונפילות בחיים מי יותר ומי פחות אך נסי להסתכל על חצי הכוס המלאה. שתפי אותי במה שקורה לך אני מבינה שכרגע הכל שחור בעיניך ואין שום באמצע. את מוזמנת לכתוב אלי למייל: [email protected] או פשוט להתקשר ותרגישי חופשייה להתקשר 052-3387519 אני פה בשביל להקשיב ולתמוך ולעודד ולייעץ על פי נסיוני המר עם בתי. אשמח אם תתקשרי או תכתבי לי איך שנוח לך ואשמח לעזור לך כ מה שאני רק יכולה.

האמת שעודדתן אותי,אלה באמת רק תחושות והראש הבריא אומר משהו אחר,עזבי אותך שטויות הכל יהיה בסדר ותצאי מהר מהברוך. שוב תודה:-)

לאולי שלום רב אימי בת 74 ובמשך כחודשיים מתלוננת שהאוכל אינו טעים לה ולאט לאט הפסיקה לאכול רזתה כ10 קג והיא ממש שלד כתוצאה מכל היא נפלה ושברה שתי חוליות בגב תחתתון ואושפזה כחודש במרכז רבין היא מקבלת כדור כנגד דיכאון סימבלתא ואינשור אבל אני במצוקה נוראית משום שברור לי שאם זה ימשיך כך היא תמות אני רואה אותה קמלה ולא יודעת מה לעשות כדי לעזור לה ובמידה רבה גם לי אודה לך אם תכווני אותי מה לעשות כדי להציל אותה בתודה מראש נורית

נורית יקרה אני מבינה אותך באיזה מצב נואש את כשאת רואה את אמא שלך נקמלת ונגמרת מול העיניים וזה לא קל כי אמא יש רק אחת. את חייבת ללכת איתה לרופאים שיבדקו מה קרה שפתאום בגילה היא לא אוכלת כלום ויורדת ככה במשקל וכן הצעה אישית לי אליך את חייבת לקחת אותה לשיחות ולבדוק עמוק בפנים מאיפה זה בא הירידה במשקל והדכאון כך באמצע החיים. אנורקסיה יכולה להגיע בכל גיל לא רק בגיל ההתבגרות וחלק חשוב ועיקרי בהחלמה מהמחלה הן השיחות אצל פסיכולוג או כל מרפא אחר שאת בוטחת בו כדי להגיע איתה לשורש הבעיה שממנה התחיל כל הסיפור ולטפל עמוק בבעיה. עשי זאת מהר כי כמה שנכנסים יותר לשם זה מסוכן יותר ויותר. אל תתייאשי היי חזקה בשבילה היא צריכה אותך כגב תומך בשבילה כי אם את תרימי ידיים ותשברי זה ישבור אותה יותר. אני יכולה להמליץ על מטפלת טובה אם תרצי שמטפלת בהפרעות אכילה ובכל ההפרעות למניהן והיא מטפלת בחתך גילאים רחב מקטן לגדול. היא מכפר סבא.

אני בת 34 אם ל- 2 ילדים מקסימים ואני בולמית מזה 10 שנים כרגע אני בזוגיות חדשה ולאחרונה נודע לו שאני בולמית ומשם מה הוא לוקח את הבעיה שלי למקומות לא נכונים כמו את בחורה מסתורית לכן יש מצב שאינך בחורה אמינה והוא מאד פגוע אני הבטחתי שזה לא יקרה שנית אבל בפנים אני יודעת שזה שקר מעולם לא טופלתי באופן בקצועי ויש לי הפוגות אין לי מושג אך אני מתמודדת עם הבעיה

את חייבת להיות כנה עם עצמך קודם כל כי בעצם את משקרת קודם כל לעצמך ולא לאף אחד אחר. את חייבת לעבוד עם עצמך ולהחליט האם את רוצה להחלים או לחיות בשקר כל הזמן. בן הזוג שלך פגוע כי שיקרת לו אך הוא כנראה לא מבין את מהות המחלה כי אנורקסיות ובולמיות משקרות לא מעט לעצמם ולסובבים אותם. שלחי אותו לקרוא קצת על המחלה שיידע לתוך מה הוא נכנס והאם הוא באמת רוצה להיות שם כי הוא אוהב אותך לתמוך בך ולעזור לך לצאת כי אם הוא ימשיך להטיח האשמות ויגיד לך שהוא מסתורית הקשר לא בריא וזה יכול לדחוף אותך למקומות ולתהומות יותר עמוקים. קשר בין בני זוג מבוסס על אמון ולא על שקרים על תמיכה אחד בשני ולא זריקת האשמות. אני מבינה שההאשמות והפגיעה שהוא מרגיש זה מהחוסר כנות שלך אך מצד שני אני מבינה אותך ואת הפחד שלך לחשוף את עצמך ואת הבולמיה כי אולי זה ירחיק ממך בני זוג. שבי עם בן זוגך שתפי אותו במה שעובר עליך, שימי דברים על השולחן, שלחי אותו לאינטרנט לקרוא קצת על המחלה שיבין שאת לא מסתורית ולא מוזרה ושזו מחלה ככל המחלות ואם הוא רוצה קשר הוא צריך לקבל אותך ולעזור לך להתמודד כדי שתצאי משם. קשר טוב עם בן זוג תומך יכול לעשות לך רק טוב ולהוציא אותך החוצה מהמחלה.

זה שהייתי- ברור לי. אם אני עדיין- לא יודעת. אז ככה, אני בת 32, אמא לשני ילדים מקסימים, בעל טוב ועבודה מושלמת. לכאורה הכל טוב. אז זהו, שלא. לפני קצת יותר משנה עברתי משבר נפשי קשה מאוד שנבע מדימוי עצמי ברצפה- דימוי עצמי שהיה כזה מאז ומעולם אך משום מה שרדתי... אז לפני שנה וקצת הפסקתי לאכול- כמעט לגמרי, וגם מה שכבר אכלתי, בארוחות עם אנשים- הקאתי. בהתחלה בהדרגה ובשלב מסוים כל ארוחה שנכנסה לפי. בנוסף התחלתי לעשות ספורט כמו מטורפת ובתוך 3 חודשים בערך ירדתי בערך 14 ק"ג. כלפי חוץ אף אחד לא שם לב שמשהו לא בסדר איתי וקיבלתי המון מחמאות, נראיתי מדהים (עברתי ממשקל 84 ל -69 על גובה של 184 סמ). רק בעלי שם לב שאני בדכאון ובגלל משווה נלווה לדכאון ( התפרפרות...) הוא הכריח אותי ללכת לטיפול. הטיפול היה מדהים, מעולם לא עברתי דבר כזה אבל הוא שינה לי את החיים ובאמת אני מרגישה טוב היום. רק מה, אני לא מצליחה להפסיק להקיא. לא הרבה, לא כמו פעם, אבל עדין לפחות 3-4 פעמים בשבוע (בניגוד ללפחות פעמיים ביום בעבר). חשוב לי לציין שלמרות שבעלי ראה את המשבר, הוא לא ידע שאני מקיאה והוא לא יודע עד היום. הבעיה לי שמאוד נוח לי ככה. חזרתי לאכול, אני ממש מנסה להקפיד ולא משתגעת כמו בולמית אבל כל פעם שאני אוכלת ארוחה קצת גדולה מידי שמכבידה עלי, אני פשוט הולכת לשירותים ומקיאה. עליתי קצת במשקל אבל אני פחות או יותר מרוצה מהמצב הקיים ומשכנעת את עצמי שלא נורא פה ושם הקאות. איך אני מתמודדת עם עצמי? תודה רבה

יקירה, עברת תהליך לא פשוט, אבל לא ויתרת ועל כך מגיע לך את הקרדיט. אשרך שבעלך היה מספיק עירני ודחף לכיוון של טיפול. טוב לשמוע שהטיפול היה מדהים וגרם לך שיפור בהרגשה. כל הכבוד לך על הנכונות לעזור לעצמך ולשתף פעולה... ולמרות הכל את עדיין מוטרדת, מודעת לכך שלא טבעי להקיא אחרי ארוחה דשנה, גדולה ככל שתהיה. אומנם התדירות נמוכה מזו שהייתה קודם לכן, אך עדיין לא ניתן להתעלם מכך. 3-4 פעמים בשבוע זה לא מעט. אומנם שיפור, אבל המטרה צריכה להיות להימנע מכך לחלוטין. הקאה מנוגדת לרפלקסים הטבעיים של הגוף ומזיקה כשהיא נעשית באופן יזום. אני חושבת שכדאי מאוד להמשיך בטיפול, בייחוד אם לדעתך הוא היה מדהים. את בדרך הנכונה, אך עדיין לא בחוף מבטחים. עוד קצת, יקירה. יש לך בעל, ילדים... את הרי לא רוצה שאף אחד מהם יידע על ההקאות... לשם כך ועל מנת לנהל חיי משפחה בריאים ומאושרים עלייך להפסיק עם זה, לא לוותר לעצמך. מאמינה בך ומחזיקה אצבעות.

יקרה שלי למרות הטיפול ושהיום התדירות ירדה ואת מרגישה טוב יותר את עדיין לא ממש יצאת מזה כי אם את עדיין רצה להקיא גם אם התדירות ירדה אז הבעיות לא ממש נפתרו עד שורשן. סימן שעדיין קיימת בעייה זה כמו שיש חתך עמוק ובמקום לתפור שמים פלסתר, זה עוזר רק לאותו רגע או לכמה רגעים אחרי זה לא פותר את הבעיה שאת הפצע העמוק צריך לתפור כך גם פה, עברת תהליך אך הוא עדיין לא הושלם כי אם הוא היה מושלם כמו שצריך הפאזה הזו של ההקאות והלא לאכול היתה רחוקה ממך. אני מציעה שאם תקשרת טוב עם המטפלת תחזרי אליה ותמשיכי את הטיפולים עד שבאמת באמת תצאי משם כי אחרת יש סיכוי שאם יהיה שוב איזה משברון או דכאון שוב תחזרי לשם במלוא העוצמה כפי שהיה אז.טפלי בכך אל תזניחי. אנורקסיה ובולמיה זה לא שפעת שעוברת עם אקומול. שם צריך טיפול שורשי ועמוק.

זאת הבעיה, אני באמת באמת חושבת שפתרתי את עצמי ואני כבר לא במקום ההוא וההקאות הם בגלל שאני פוחדת לחזור למקודם. עכשיו בניגוד למתי שהקאתי רבות אני די סובלת מזה, זה יותר קשה לי פיזית אפילו. ובכל זאת אני מסיבה מעוותת מכריחה את עצמי. לא מבינה את זה

הייי (: מה שלומך?

ל-? אני שמח לדעת עליך אם את רוצה לספר... אני כבר מבולבלת מ?, ??, ??? ! !!,!!! קיצר אני לא יודעת מי את או מה היה לך... ואת כותבת המון זמן ועוזרת לאחרים... את עושה עבודת קודש... שבת שלום דניאלה

קודם כל, טוב לראות אתכן כאן... הרבה זמן לא כתבתן... =) מה שלומכן? דניאלה, לשאלתך - כתבתי כאן בתקופה של הילה ודינדין בשם אחר עד שהמשפחה התחילה לעקוב אחרי ולקבל עליי מידע בו לא רציתי לשתף אותם. היה לי קשה להמציא לעצמי שם ולכן בחרתי בסימן שאלה (אחד). באותה תקופה חשבתי שיש לזה המון משמעות - תקופה עם המון חוסר וודאות, המון תהיות ורצון לתשובות. אחרי החשיפה הזו ההורים הבינו ששיקרתי וקיבלו אישור רישמי לכך שאני חולה וזקוקה לעזרה. בקיץ שעבר התאשפזתי במחלקה להפרעות אכילה ומאז אני ממשיכה להילחם עדיין לא בריאה, עדיין בתת משקל, אבל גם לא מוותרת לעצמי... זה מאבק ארוך וקשה, אך החיים לצד המחלה קשים יותר וזה משהו שאני משתדלת להזכיר לעצמי (ולאחרים) כל הזמן. מאחלת לכן שבוע מקסים!!!

אני לא מאמינה!!! אמרתי לעצמי, שאני חייבת להיכנס לבדוק,לשאול מה קורה? חשבתי עליכן הרבה בזמן האחרון.. והופ! אני רואה הודעה ממך (: ייצא לי גם לקרוא הודעות ישנות והאמת שאני לא מצליחה לעכל את כל הזמן שעבר..כ"כ הרבה! איפה היינו,תקופה אחרת ועל אף כל הכאב,הייתה תקופה מיוחדת,לכולנו... אני לא יודעת, מה היה קורה בלי הילה, שחיזקה ותמכה,בלעדיכן. ספרי לי מה קורה?איך את? תרשמי לי את המייל שלך, אם יותר נוח. אוהבת תמיד לינוי

חיפשתי אותך היום ואתמול במסנגר אבל את לא נמצאתת..... את המייל אני נכנסת מספר פעמים ביום.... [email protected] תכתבי לי אוהבת אותך דניאלה נשיקותתתתת וחיבוקיםםםםםם

סתם נכנסתי לפורום ופתאום צץ לי הדף הראשון של הפורום שזה קרה לפני מליין שנים (בשנת 2004) הייתן מאמינו שעבר כל כך הרבה זמן???? והנה אנחנו באותו מקום לא זזנו אולי חלקנו עלו במשקל מעט או הרבה ואולי חלקנו ירדנו במשקל קצת או הרבה אבל זה לא העיניין תמיד יהיה לך בראש ההפרעת האכילה.. זה הזכיר לי את התקופה הרעה של פעם את התמיכה שכתבתן לי וזה הרבה בשביל אחת שהיתה בתת משקל תת תזונה והכי חשוב באפיסת כוחות שנתנתן לי את הכח להמשיך ובעיקר להילונת שבלעדיה לא היינו עוזרות אחת לשניה!!! בכל מקרה רק רציתצי לספר לבדוק הודעות חדשות והדף הראשון של הפורום צץ לי וזה עשה לי טוב לשברירי של שניה שהילה חזרה לפורום כי ראיתי מליין הודעות שלה שבסוף זה משנת 2004..... התגעגעתי בנות לשיחות.... לתמיכה שלכן.... וחבל שכל אחת במקום אחר עכשיו וחוץ ממולאן שכל הזמן באון אנד אוף לעומת זאת את לינויה כבר לא כותבת... מתגעעגת בנות אוהבת שבת שלום דניאלה

כל הכבוד בנות שאתן נכנסות לפורום עוזרות מייעצות ותומכות אחת בשניה זה חשוב מאוד מאוד והעצות שלכם והתמיכה שלכן נפלאה כי אין חכם כבעל ניסיון.מחבקת אותכם המון ותומכת בשבילכן פה תמיד. אורלי

הי. אני רוצה להזמין אותך להצטרף לקהילת הפרעות אכילה באתר החדש "כמוני". היכנסו והירשמו. http://www.camoni.co.il אתר ראשון מסוגו בארץ שהוא רשת חברתית בעברית, וגם מידע רב ומקצועי, פורום עם מומחים, קבוצות, מאמרים, חדשות ועוד. נתראה בכמוני מיכל אפק, מנהלת קהילת הפרעות אכילה

ברכות לכם לאתר החדש אני בחחלט אכנס וארשם והלוואי ונצליח יחד עם כל האתרים והפורומים והמטפלים למינהם להעלות את המודעות למחלה ולמגר אותה כמה שיותר.

אני דוד לנערה שסובלת מבעיות אכילה . הגעתי לפורום הזה תוך חיפוש באינטרנט. אני מתרשם מהחום והתמיכה המוגשים כאן . וכמו כן מכנות המשתתפים בפורום האם ידוע לכם על איזו קבוצת תמיכה במתכונת זאת להורים של נערים.נערות שסובלים מהפרעות אכילה ? מעבר לקבוצות תמיכה באינטרנט להורים- האם ידוע על איזו קבוצה תמיכה להורים באזור המרכז? אודה לכם על ההתיחסות ןאורלי תמשיכי בעבודת קודש זאת דניאל

דניאל היקר, ראשית כל הכבוד לך על ההתעניינות ועל הנכונות לסייע. התמודדות עם הפרעות אכילה במשפחה אינה פשוטה והתגייסות של בני המשפחה בהחלט עשויה להועיל. לשאלתך, יש מספר קבוצות תמיכה להורים באזור המרכז, רובן במסגרת המרכזים הטיפוליים השונים. אני יכולה לציין שהוריי היו בקבוצת ההורים בבית החולים שיבא (אחת לשבוע). במסגרת המפגשים ההורים שיתפו בחוויות האישיות שלהם, שאלו שאלות, נתנו עצות. הקבוצה הייתה בהנחיית אחות ועובדת סוציאלית. קיימות קבוצות דומות גם במרכזים טיפוליים אחרים, שווה לבדוק אופציות נוספות כגון עמותת נופית. לעיתים הטיפול בחולה עצמו כולל גם טיפול משפחתי כך שניתן לקבל הכוונה בנושא גם מהמטפל עצמו. בהצלחה

שלום דניאל כפסיכולוגית אחראית במרכז להפרעות אכילה בבי"ח תל השומר, אני נפגשת עם הצורך הרב של בני המשפחות של הסובלים מהפרעות אכילה בתמיכה וסיוע בהתמודדות המורכבת עם המחלה. במחלקה בה אני עובדת מתקיימת קבוצה של הורים המיועדת גם להורים של אלו שאינם מאושפזים. מקווה שסייעתי במשהו בהצלחה אביבה ינאי .

תודה על התשובות המהירות. הפורום הנוכחי הוא רק לנערים ונערות שסובלים מבעיות אכילה או הוא מיועד גם להורים?אני מחפש לאחי וגיסתי פורום מתאים להם באינטרנט שבו הם יוכלים להתייעץ עם הורים אחרים . ושוב תודה !!!! דניאל

כמובן. אורלי, מנהלת הפורום הינה אם לבת שהחלימה מאנורקסיה ויכולה לתרום המון מניסיונה.

דניאל שלום- הפורום הזה הוא בטח ובטח גם להורים הזקוקים לכתף תומכת לאוזן קשבת ולעיצה ממי שעברה זאת עם הבת שלה והיתה שם והכל כבר מאחוריה- כדי לתת תמיכה וגם אור בקצה המנהרה למרות שהיום הכל נראה שחור.

דניאל אם אתם מעוניינים בהחלט אפשר לפנות אלי גם לתמיכה במייל האישי או בטלפון. המייל שלי הוא [email protected] הטלפון הוא: 052-3387519

טוב... אז הייתי באינטייק בתה"ש אצל הדיאטנית, ואני מחכה כרגע לפגישה עם הפסיכולוגית... האינטייק היה בביתן 69... שזה המחלקה עצמה... ותאמת חטפתי שוקקק!!! לא ציפיתי שככה תראה המחלקה... הכל שם נראה לי כל כך מוזר!! המבנה, הבנות, ........ נבהלתי קצת. הרוב נראות בסדר חוץ מכמה רזות מפחיד! בקיצור הביקור הקצרצר שם מאוד הבהיל אותי. אני יודעת שאין מנוס ואני חייבת להתאשפז כדיי להבריא, אחרת כל החיים אני אהייה בבית כלא של ההפרעת אכילה. אבל, נרתעתי!! :( עדיין יש בי את הפחד שאני צריכה לרדת במשקל כדיי לקבל את הלגיטימציה לאשפוז, אף על פי שהדיאטנית אמרה לי שגם אם מצבי יישתקם עדיין אצטרך להתאשפז.אני רזה - מתחת למשקל יעד שלי, אבל לא בתת משקל. אני מפחדת שייסתכלו עליי בעין עקומה שם במחלקה............ המצב שלי מחמיר, אני בקושי אוכלת נורמאלי ומקיאה כמה פעמים ביום.וזאת אפיזודה שנייה שיש לי לאנורקסיה. אם מישהו יכול למסור פרטים נוספים על המקום, האשפוז, הסדר יום, ביקורים , צוות, דינמיקה בין הבנות..... כל הלא - נודע הזה מאוד מלחיץ אותי!!!!! תודה...... מפחדת ונשארת אופטימית....

חמודה שלי אני רוצה לחזק את ידייך ולהגיד לך כל הכבוד על ההחלטה לקחת עצמך בידיים ולהתאשפז ומנסה להשאר אופטימית ועל זה מגיע לך כל הכבוד. זו דרך לא קלה החוצה אבל שווה כי את תקבלי את החיים שלך מתנה בחזרה תרגישי שנולדת מחדש. המחלקות לא כל כך מפחידות כמו שאת חושבת ואת יודעת לא נעים לי להגיד אבל כל אחת רואה את הגיבנת של אחרים ואת הגיבנת של עצמה היא לא רואה ולכן אני בטוחה שגם את רזה מאוד כמוהן אך את רואה את עצמך שמנה ולא רואה את המציאות כפי שהיא וקל לך לראות איך אחרות נראות. את תראי שיהיה טוב זה לא כזה מפחיד גם הבת שלי היתה מבוהלת והסטרית בהתחלה אבל מהר מאוד היא ראתה שהשד לא כל כך נורא. מחזקת אותך המון המון ואין לי ספק שאם תרצי תצאי מזה וכמה שזה קשה מאוד זה אפשרי. שוב מחזקת המון ושלך פה תמיד. אורלי

מתוקה, ראשית אני מצטרפת לדבריה של אורלי. כל הכבוד לך על האחריות ועל הפנייה לעזרה. אפשר להבין ממה היית בהלם. הייתי שם לפני כשבוע ואכן יש שם בנות רזות בצורה מאוד קיצונית. אבל לא צריך להגיע למצב כזה כדי לקבל לגיטימציה לאשפוז! ממש לא, מתוקה. קחי בחשבון שככל שתגיעי לשם במצב טוב יותר, כך האשפוז יהיה קל וקצר יותר. אני מניחה שאת לא רוצה לבלות שם חצי שנה או יותר... אל תתני לעצמך להתדרדר בתקופה הזו, תזכירי לעצמך מה את יכולה להפסיד כתוצאה מכך... רצית פרטים לגבי סדר היום והביקורים: היום מתחיל בארוחת בוקר בשעה 8:00. לאחר ארוחת הבוקר יש פעילויות (קבוצות השתייכות, אומנות, ספורט, פסיכודרמה) עד ארוחת הצהרים שמתקיימת ב-12:30. משך כל ארוחה 40 דקות ואחרי כל ארוחה יש שעתיים השגחה. אחרי ארוחת הצהרים יש לעיתים פעילויות ולעיתים זמן חופשי בחדר היום. מי שאין לו השגחה (אחרי תקופה מסוימת באשפוז בה מגלים מגמת שיפור) יכול להיות בחדרים. הארוחה הבאה בשעה 16:00 והיא קצרה יותר, נמשכת חצי שעה. אחרי הארוחה הזו יש ביקורים עד ארוחת הערב ב-20:00. יש אנשים שיש להם גם ארוחת לילה בתשע וחצי. מי שאין לו ארוחת לילה נכנס לחדר האוכל רק כדי לשתות (לא חייבים לשתות, אבל חייבים להיכנס). בימי רביעי יש ביקורים גם אחרי ארוחת הערב. בשישי שבת יש ביקורים לאורך כל היום, מלבד זמני הארוחות ואין כמובן פעילויות (חוץ משישי בבוקר). אחרי 3 שבועות יוצאים לסופש בבית ואחכ יש גם אפטרים. לגבי הדינמיקה בין הבנות - כמו בכל מקום בחיים - תמיד יהיו בנו שתסתדרי איתן יותר וכאלה שתסתדרי איתן פחות. אני נשארתי בקשר עם בנות שהיו איתי באשפוז. כשבנות השתחררו אפילו היו דמעות, קושי להיפרד... אחרי הכל, חודשיים שלושה יחד יוצרים חיבור. לדעתי יש משהו מנחם בלהיות בחברת אנשים נוספים, לעבור יחד איתם את אותו התהליך, לדעת שכולם אוכלים עכשיו, כולם לא יכולים להקיא/להשתמש במשלשלים... ככה אפשר לשתף בקשיים, לראות איך אחרים מתמודדים ולהעזר... התמיכה שניתן לקבל מהבנות האחרות באשפוז מדהימה ולפעמים עוזרת יותר מכל שיחה עם איש מקצוע. יקירתי, ברור שהמצד האשפוז נראה מאיים. כל שינוי מפחיד במקצת. אבל זה משהו שיכול לעזור לך... אז מה בעצם קורה איתך עכשיו? את נכנסת לרשימת המתנה? את יודעת שבמהלך ההמתנה לאשפוז את יכולה לקבל מעקבים אצל דיאטנית וקבוצה טיפולית?

הי רציתי לשאול אם כבר העלו את נושא האשפוז בתל השומר אני חולת אנורקסיה למלעה משנה וחצי ובטיפול מיקצועי אבל זה נמשך כמו מסטיק ואין כמעט תזוזה רציתי לשאול אם כדאי לי לבקש בקשה לאישפוז אם זה הולך יותר מהר ואת האמת אין מי שמצליחה לעבוד שם על הצוות??? כי לי נורא קשה להלחם בעצמי ואני הרבה מרמה את עצמי וכבר נשבר לי מזה אבל בטח זה קשה מוות להיות באישפוז? אשמח אם תתרמו מעט מידע

יסמין יקרה, ראשית, מצוין שאת בטיפול. את מציינת שאינך רואה התקדמות. מה הטיפול שלך כולל? שאלת לגבי "לעבוד על הצוות". אז ככה: בעיקרון, מי שמנסה לרמות - מרמה קודם כל את עצמה. קשה מאוד לרמות שם וזה גם לא שווה (סיכון גדול מידי. העונשים על הדברים הללו יכולים להיות לא נעימים). אמרת שזה בטח "קשה מוות" להיות באשפוז. זה לא קל... יש רגעים קשים... אבל לפעמים הרבה יותר קל לעבור את זה שם, עם חולים נוספים ועם השגחה מאשר לעבור זאת לבד בבית. ככה מישהו אחר אחראי לאכילה בהתאם לתפריט. אגב, העלת את הנושא הזה מול המטפלים שלך? מה הם אומרים על קצב ההתקדמות? (איני שואלת היכן את מטופלת משום שאני מניחה שבכוונה לא ציינת זאת...) אם יש לך עוד שאלות לגבי האשפוז - אשמח לענות. בהצלחה מתוקה.

תודה על התגובה אני נמצאת בטיפול מיקצועי של דיאטנית פסיכולוגית וכל מה שלול בצוות הפרעות אכילה אבל קשה לי להתגבר על עצמי כמה שאני מנסה להלחם ולכן זה נמשך ונמשך אני חושבת שאני צריכה משטר יותר חזק ומשהו שישמור עלי כל הזמן אם אני ניגשת לבית חולים מקבלים אותי כי אני כבר לא בתת תזונה מכיון שאני יחסית עומדת על הרגליים

יסמין יקרה הכל בסופו של דבר תלוי רק בך וברצון שלך הכנה והאמיתי לצאת אז קודם כל לפני כל טיפול את חייבת להיות כנה עם עצמך ולקבל החלטה שבאמת באמת את רוצה לצאת מהמקום הזה כי אם את מרמה ועובדת את לא מרמה אף אחד אלא את עצמך בלבד. אנחנו משקרים בכל דבר רק לעצמנו ולא לאף אחד אחר כי בסופו של דבר מי "שנדפק" מהשקר זה את בלבד. ברגע שתקבלי החלטה שאת רוצה בכנות לצאת משם אז כמובן שאם קשה לך אם מרפאת אכילה בקהילה ואת מרגישה שאת צריכה משהו אינטנסיבי יותר אז בהחלט ייתכן ואשפוז זה צעד חכם גם הבת שלי בזמנו הרגישה שהיא צריכה משהו חזק יותר מהמרפאה בקהילה משהו עם משמעת יותר נוקשה ושיותר יישבו לה על הראש אבל ברור לחלוטין שאם היא לא היתה מקבלת את ההחלטה לצאת משם אז גם אם היו יושבים לה 30 פעם על הראש זה לא ממש היה עוזר.אישפוז זה לא כל כך קל אבל זה תקופתי ותקחי את זה כמשהו שבסופו של דבר יבריא אותך ויעשה לך רק טוב ואז יהיה לך קל יותר להתמודד איתו . מסתדרים עם זה קצת קשה העובדה שמאושפזים לא יוצאים ולא נפגשים עם החברים וכאלה אך יש תעסוקה ופעילות כל היום חוגים, אם זה בתקופה הלימודים אז לימודים, פסיכודרמה ציור, אומנות התעמלות ועוד ועוד, כך לפחות היה בשניידר היה סדר יום מלא ומסודר והזמן עובר. עדיף ככה מאשר להכנס עוד יותר חזק לבור של המחלה שאחר כך באמת באמת קשה לצאת ממנו. קבלי החלטה נכונה ועשי זאת באמת למען עצמך ולמען הצלת החיים שלך ותראי שכשתצאי מזה תרגישי שנולד מחדש ולא תביני איך בכלל ולמה היית פעם במקום ההוא.

שלום יסמין אינני יודעת לגבי ההתפתחויות מאז כתבת את המייל, אך אם יש לך עדיין תהיות. יש אפשרות לפנות לתל השומר ולבקש פגישת אינטק שבה את מוזמנת ונפגשת עם גורמים מקצועיים, איש טיפול ודיאטנית. שיעריכו את מצבך ואם יש צורך ,ימליצו על אישפוז. בודאי " שאפשר לעבוד על הצוות" גם בתל השומר. אבל זה חלק מהתמודדות של המטפלים עם הידיעה שגם מי שהחליט לטפל במחלתו עדיין מתקשה לוותר עליה ונאחז בה בכל מיני דרכים. הצוות מיומן ומקצועי וערוך להתמודדויות אלו מאחלת לך בהצלחה אביבה ינאי( פסיכולוגית קלינית אחראית במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר)

שלום אביבה, אני פניתי לתל השומר לקבלת עזרה אך נאמר לי שיש מקום פנוי רק באוקטובר, וגם זה רק לאחר שאמא שלי מאוד ביקשה, אני לא יודעת איך אשרוד עד אוקטובר, מה עליי לעשות? אודה אם תוכלי לעזור לי

שלום עינת, כבר כמה שנים פעם בשבוע-שבועיים היו לי "התקפי זלילה בלתי נשלטים" (בעיקר על מתוקים) ניסיתי כל מיני שיטות לפתור את הבעיה ושום דבר לא עזר. בזמן האחרון במהלך היום התחלתי ללעוס מסטיק (טעם פירות ללא סוכר) ושמתי לב (שלפחות בינתיים :) ) אין לי חשק למתוק והזלילות בכלל לא בראש שלי.... רציתי לדעת האם ייתכן שזה קשור ? האם יש איזה בעיה בלעיסת מסטיק רוב שעות היום ? מה שמטריד אותי קצת זה שאני גומר 2-3 קופסאות (של 20 יח) ביום, כשהטעם נגמר - אני מחליף... מה לגבי הקלוריות - כמה קלוריות זה מוסיף להערכתך ? אני יודע שזה פתרון לא מושלם - אבל נראה לי עדיף על "זלילה" (2 קופסאות גלידה, שוקולדים, עוגות ועוגיות וכו'...) אם כל התוצאות שבאות אחר כך (גם רגשיות גם פיסיולוגיות)....? מראש תודה

אבי אני לא ממש יודעת מה לענות לך לגבי קלוריות וכו' אבל אני יודעת שאכן לעיסת מסטיק מדכא את יצר הזלילה ולדעתי אתה צריך להתייעץ עם דיאטנית אם זה טוב או לא ומה התוצאות של זה? אני מקווה מאוד שבין לעיסת המסטיק אתה גם אוכל ארוחות סדירות ולא מרעיב את עצמך. כמו כן כדאי לבדוק למה וממה נובעת בעיית הזלילה, אולי עם רופא משפחה יתכן ושיש איזה חסר בגוף או בעיה עם חילוף החומרים בגוף וזה רצוי לבדוק כי ניתן לטפל בכך.

ללעיסת מסטיק יש כמה תוצאות: 1.מרגיע את הנרווים-דומה לעישון סיגריה 2.זה אכן גורם לאכול פחות מהסיבה שהפה שלך בפעולה רוב הזמן. 3.זה אוכל את השיניים מכל הכיוונים ויוצר חשבון גדול אצל רופא השיניים. 4.לגבי הקלוריות תקרא על גב האריזה (אם רשום אני לא בטוחה)את מס' הקלוריות.

תוכלי לישלוח לי בבקשה את התפריט של הדייטא בחלבונים או יותר בפיררות ? 2. ילד בן 14 מותר לו לעשות דייטה כזאת? ללא פחמימות בכלל?

חני יקרה זה לא פורום שמעודד דיאטות הרעבה למיניהן ומעודד בנות לאנורקסיה נהפוך הוא ולכן תפריט תבקשי מדיאטניות ותזהרי לא לעשות שטויות ולשחק עם האוכל זה גרוע מאוד הגוף צריך את כל אבות המזון ולא רק פחמימות או חלבונים. גוף שלא מקבל את כל אבות המזון נגרם לא נזקים בלתי הפיכים וחבל. תחשבי על זה לפני שאת מכניסה את עצמך לשם. קל להכנס קשה לצאת.

אפשר בבקשה לקבל יותר מידע על דייטת או אי במה מדובר למי זה מתאים תןדה מראש סימה

לאחר התלבטות ארוכה...שלחתי מכתב בקשה להתאשפז במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר.....בוגרות. אם מישהי\ו מכיר\ה או יודע\ת.... מניסיון.. איך זה שם?? מה ? מי? כמה. איך ולמה??.... אני דיי לחוצה מכל העניין.. תודה!!

היי מתוקה ראשית כל הכבוד על ההחלטה המאיצה, החשובה, הנכונה והבוגרת. הייתי מאושפזת שם בקיץ שעבר. אספר לך קצת - @ בכל חדר יש בד"כ 4 בנות. @ יש 4 ארוחות ביום, אחרי כל ארוחה שעתיים השגחה. @ במהלך הההשגחה נמצאים בפעילויות או בחדר יום - יש שם ספות, טלויזיה, מחשבים, ספרים, משחקים... @ לגבי הפעילויות הטיפוליות: יש קבוצות השתייכות, פסיכודרמה, אומנות, ספורט חיזוק/פעיל (תלוי במשקל). @ בשלושת השבועות הראשונים אין יציאות הביתה. לאחר מכן יש יציאות כתלות בהתקדמות החולה. @ כיבוי אורות בחצות @ לכל חולה יש דיאטנית, פסיכולוגית, רופא ומנהלת מקרה. @ שקילה פעם בשבוע (יום רביעי) @ שינוי תפריט - פעם עד פעמיים בשבוע (רביעי/ראשון) @ להביא: בגדים, מצעים, כרית, שמיכה, נעלי ספורט (חשוב), בגדים, פלאפון, מטען @ אסור להביא: אוכל, כדורים, שתיה, תרופות מכל סוג שהוא אמממ... יש לי הרבה מה לכתוב - השאלה מה עוד את רוצה לדעת? בכל מקרה - בהצלחה!

תודה רבה על התגובה.... הכי חשוב לפי דעתי.. האשפוז עזר לך???? האם הרגשת שאת מקבלת שם את כל התמיכה שאת צריכה על מנת להתמודד עם כל הקשיים? או שפשוט זרקו לך צלחת "תאכלי" ואחריי זה את נשארת במצוקה לבד? דבר נוסף,האחיות שם זה כמו אחיות במחלקה רגילה או שהן באמת כמו סוג של חונכות שיודעות לראות את הפחד והחרדה?!?!, אני מפחדת רצח שאני אגיע לשם וארגיש "לא מספיק חולה" כדיי להשתייך למח' הזאת! למרות שאני יודעת שאני בבעייה קשה!!! מפחדת לאכול, ולא מפסיקה להקיא את מה שאני כבר כן אוכלת. באיזה גילאים הבנות שם? נחמדות? האם הן רזות כמו שלדים או שהן נראות נורמאלי?... ו...מה לגביי ביקורים? אני מצטערת על מתקפת השאלות, מאוד.. פשוט אני באמת לא יודעת כלום. תודה..........

כל הכבוד לך על הרצון לעזור לעצמך, על העובדה שהסכמת להתאשפז ולקחת עצמך בידיים אני יודעת שזה לא קל ופשוט לקבל החלטה, כמה שזה נראה כזה פשוט זה לא פשוט למי שחולה במחלה אז כל הכבוד לך על זה. אני לא יכולה לספר על תל השומר כי בתי היתה מאושפזת בשניידר ולא יודעת אם זה עובד בצורה דומה אך כל הכבוד לך את עשית צעד ענק!!!

שתייעץ לי לגבי מה שכתבתי בהודעה הראשונה בשרשור הנוכחי, תודה ואני לא מזלזלת בשום תגובה של מישהו אחר פשוט רוצה דעה מקצועית... תודה.

משהו קטן שרציתי לומר לך בלי לראות את תוכן ההודעה הראשונה... ואת התגובה שנתנו לך... אורלי לא אישה מקצועית בנושא של הפרעות אכילה היא לא חוות זאת היא כתבה ספר בנושא הפרעות אכילה והבת שלה הייתה בהפרעת אכילה לכן!!!! לא שאני מזלזלת באורלי חס וחלילה היא עושה פה עבודת קודש!!!! זה פורום תמיכה לא יעוץ מקצועי אם יש לה בעיה ואת צרכה יעוץ מקצועי פני לרופא המשפחה\דיאטנית בתחום הפרעות אכילה וכל אחת שמנסה לעזור פה למישהו בין שהוא אמא לבת עם הפרעת אכילה או אחת שהיא בהפרעת אכילה או החלימה ומצליחה לעורר דבר אחד או שניים זה קודש לדעתי!!! לכיוון ההחלמה!!! ורק שתדעי לאף אחד מאיתנו אין הכשרה מקצועית בנושא הזה חלקנו עברנו את מה שאת עוברת או עברת... או אפילו יותר מזה - לפני שאורלי הייתה פה הייתה פה מנהלת אחרת(הילה) שהיא החלימה מהפרעת אכילה ותאמיני לי שהיא לא קיבלה הכשרה מקצועית בשום דבר והפורום שלה היה פעיל מאופן יומיומי עם עזרה ותמיכה בכל דרך אפשרית- שביניינו כל הותיקות פה או רובן הן כמו הילה- שחוו את זה!!! שלך- בהצלחה דניאלה

דניאלה צודקת אני וגם כל משתתפי הפורום עונים לא מתוך מקום מקצועי אלא מתוך ידע שקראנו או מתוך חוויות אישיות או במקרה שלי עם בתי וזהו לא פורום עיצה מבעל מקצוע. הדס אם את צריכה עיצה מקצועית פני לבעלי מקצוע וכן יש פורומים להפרעות אכילה של אנשי מקצוע, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ודיאטנים שהם יכולים לתת עיצה מקצועית אני מהווה רק פורום תמיכה.

הדס אני פה ועניתי לך למטה.

אני בת 20 והייתי בעבר מאושפזת במח' להפרעות אכילה פעמיים בשנתיים האחרונות - ואני לא מצליחה להעזר לתקופת זמן ארוכה - לפני מס' ימים ירד לי האשלגן ל2.5 והייתי מאושפזת במח' פנימית וכבר התחילו לראות שינויים בא.ק.ג ואמרו לי שהייתי בסכנת חיים ממש - והציעו לי אשפוז נוסף במח' להפרעות אכילה - ואני לא מוכנה. מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לעצמי - אני ממש מיואשת..........

בואי נתחיל בשאלה - מה את מוכנה לעשות כדי לעזור לעצמך? את חושבת שתוכלי להסתדר עם טיפול מרפאתי? מה לגבי אשפוז יום? קצת קשה לי להציע פתרונות בלי לדעת יותר פרטים... אבל דבר אחד בטוח - אל תשארי לבד... אל תוותרי על טיפול... אני יודעת שלא פשוט להתאשפז, אבל כשמגיעים לאשפוז עם רצון כן ואמיתי להחלים - האשפוז יכול לחולל פלאים. נכון, עבודה קשה - אבל בסוף היא משתלמת. ויש הרבה סיפורי הצלחה...תאמיני לי... בואי ספרי עוד קצת על עצמך וננסה לחשוב יחד... -חיבוק-

איילת יקרה את צריכה טיפול לנפש במקביל לטיפול במרפאת האכילה כי הבעיה העיקרית היא לא המשקל המשקל הוא רק תוצאה והבעיה העיקרית היא הנפש. את צריכה לפנות למטפל טוב שיעשה איתך עבודה בקטע המודעתי, ילך איתך ויבדוק איתך מעניין באה הבעיה וילמד אותך בעצם להכיר את עצמך מחדש, להתמודד עם הפחדים הקיימים בך, לטפל בשורש הבעיה שהביאה אותך לשם, ללמוד להכיר ולאהוב את עצמך מחדש ולקבל את עצמך מחדש כמו שאת. זה עבודה לא קלה ופשוטה אך בלעדיה את תדרכי כל הזמן במקום. הבת שלי הייתה מאושפזת בשניידר ועשו איתה שם עבודה נהדרת היא עלתה במשקל וכשהשתחררה היינו צריכים לעזור לה לשמר את זה ולכן חיפשנו מטפלת טובה והיא טופלה 10 חודשים באופן אינטנסיבי אצל מטפלת שלימדה אותה את הדברים הללו ונתנה לה כלים להתמודד עם החיים ועם הקשיים והפחדים והיום 4.5 שנים אחרי היא עומדת על הרגליים כבר 4.5 שנים לא באנורקסיה. זו עבודה לא פשוטה ומסע לא קל אך אם את באמת רוצה לצאת משם את חייבת לשתף פעולה ולרצות לעשות שינוי אחרת זה לא יעבוד. קחי עצמך בידיים ועשי משהו. הצילי את החיים שלך כל עוד את יכולה.

למומחים שלום רב, לפני כ4 שנים שקלתי 132 ק"ג והתחלתי דיאטה (לבד) שבה השלתי כ-64 ק"ג עד כה, בדרך עברתי סוג של אנורקסיה ומזה כשנה וחצי אני בולימית. כעת אני מחלימה מהבולימיה שבה אכלתי המון והקאתי הכל כך ששום דבר לא הספיק להספג בגוף וכל יום ירדתי בערך ק"ג, לדעתי הגוף שלי רגיל שלא לקבל מזון וכעת אני אוכלת 900 קלוריות ליום + ירקות ללא הגבלה (בלי להקיא כמובן), ועולה במשקל. שאלתי היא למה אני עולה במשקל כשאני אוכלת כמות קלוריות שהיא אפילו פחותה מזו שהגוף שלי צריך על מנת לשמור על תפקודו ולא מעבר לזה? ואיך אני יכולה למנוע את העלייה? האם רק בעזרת ספורט או שפשוט באיזשהו שלב הגוף יעצור ויתחיל אפילו לרדת? מתי זה יקרה. (כיום אני שוקלת 67.5 שהעליתי תוך יומיים מ65.5). תודה....

הדס יקרה, אתחיל בכמה שאלות חשובות: האם את בטיפול? האם התפריט הנוכחי נכתב על ידי דיאטנית? האם את עושה פעילות גופנית? כמה זמן את עם התפריט הנוכחי? 900 קלוריות זה אכן פחות מהצריכה הבסיסית של הגוף. צריכה זו מושפעת כמובן מהגיל, מהגובה ומהמשקל ומכונה BMR - קצה חילוף חומרים בסיסי. לנתון זה מקובל להוסיף ערכים בהתאם לרמת הפעילות היומית (ישיבה, הליכה...). עליה במשקל נובעת ממאזן קלורי חיובי - אך אין הדבר נכון במקרה שלך. יש מספר הסברים למה שאת מתארת. אתן כמה לדוגמא: ראשית, אי אפשר להעלות 2 קילו ביומיים. הקילוגרמים הנוספים שהמשקל מראה הם תוצאה של נוזלים ואולי של חלק מהאוכל שנמצא בגוף וטרם יצא. לא מדובר כאן בשומן אלא במשהו שיירד. דבר נוסף - לגוף לוקח בהתחלה קצת זמן להתאזן ולכן בשלבים הראשוניים התגובות שלו אינן תמיד צפויות. אם תקפידי על תזונה מאוזנת ונכונה - תראי איך העניינים משתפרים. נקודה נוספת - לעיתים המשקל מושפע גם מדברים אחרים כגון שתיה (למשל שתיה מרובה במקביל לצריכת מלחים עשויה לגרום לספיחת מים - אבל אין סיבה לדאגה - זה יורד). גורם אחר שמשפיע על המשקל הוא המחזור החודשי. אגב, כשהגוף נמצא במצב של חוסר קלורי - הנטייה שלו לאגור כמה שרק ניתן. רק תזונה מאוזנת יכולה לפתור זאת. ומהי תזונה מאוזנת? כ-5 ארוחות ביום שכוללות את כל אבות המזון. 900 קלוריות זו לא תזונה מאוזנת - אך אם מדובר בהמלצה של דיאטנית, יתכן שהכוונה לעשות עליה הדרגתית על מנת לאפשר לגוף להסתגל. משאלתך אני מבינה שאת חוששת מאוד מעלייה במשקל ומוטרדת מכך. אם אינך בטיפול - מומלץ מאוד לערב איש מקצוע. אחרי הכל, בדיאטה שעשית לפני כ-4 שנים הורדת יותר ממחצית ממשקל גופך. לדבר עשויות להיות השלכות גופניות וחשוב שיהיה איש מקצוע בתחום. בהצלחה.

כן קיבלתי את התפריט מדיאטנית, אני עם התפריט הנוכחי שבוע מהחלמתי, אני לא עוסקת בספורט אך להערכתי נוכח עבודתי + עבודה בבית שורפת את ה400 קלויריות ליום לפחות.

הדס יקרה, אני מבינה שהגוף שלך עדיין לא מאוזן למרות שאת אומרת שהפסקת להקיא. 900 קלוריות בגילך זה לא נראה לי כמות מספקת שהגוף דורש. נשים צריכות במרבית המקרים (ממה שקראתי) לפחות 1,200 - 1,400 קלוריות ביום ומה שאת אוכלת נראה שזה מספיק לילדה בת 12 בערך. הגוף שלנו הוא מכונה חכמה מאוד ואחרי "שמשחקים" איתו זה כמו לשחק באש,הוא זוכר הכל ולא שוכח ולכן לוקח לו זמן להתאזן כמו שצריך. זה לא עובד ככה שהמון זמן שיחקת עם האוכל והקאת ופתאום התחלת לאכול נכון ואת מצפה שזהו הגוף יעמוד דום לפקודתך ויתחיל לתפקד כמו גוף של אדם רגיל. אני מציעה שלצורך העניין תעזרי באנשי מקצוע שידריכו אותך כמו דיאטנית, רופא משפחה שידאג לעשות בדיקות ולראות שחילוף החומרים בסדר ושלא משהו השתבש בדרך במהלך היותך בולמית ואנורקסית וכן ספורט גם צריך להיות מבוקר ומאוזן ובפקוח אנשי מקצוע. אם תאכלי נכון תראי שלאט לאט הגוף ילמד את הכל מחדש ויתאזן זה כמו מישהו שנפגע וצריך ללמד אותו שוב ללכת ולעשות דברים בסיסיים כך גם הגוף שלנו הוא צריך ללמוד מחדש להתרגל לשינוי שחל בו כי כשמשחקים איתו כמו אקורדיון יש לכך השלכות ואני מתארת לעצמי שגם להקאות ולאנורקסיה יש השלכות לתווך הארוך ולכן גם אותם צריך לקחת בחשבון אי אפשר להתעלם מהם. אל תתייאשי את תראי שאם תעשי את זה נכון ובעזרת אנשי מקצוע לאט לאט תתאזני, האזרי טיפה בסבלנות. וזה לא דבר חדש אגב שכשעושים דיאטה מהירה ומשילים מהר קילוגרמים ולא בצורה מאוזנת מיד הגוף מעלה אותם חזרה אם לא שומרים ואף כפול מזה.

העניין הוא שאני כן שומרת על לפחות 900 קלוריות ביום + ירקות ובטח שלא יותר מזה ואני עולה מזה לא ממשהו אחר. (תודה על תגובתך זו).

היי, ביקשתי כאן תמיכה בפורום בשנה האחרונה כבת 23, ועזרתן לי מאוד. מאז עבדתי מאוד קשה להתגבר על הפרעת האכילה שלי. יחד עם זאת, עוד לא החלמתי לחלוטין. אני כל הזמן רעבה. גם כשאני אוכלת הרבה (והייתה לי תקופה שבקושי אכלתי משהו, ועכשיו אני כל יום משתדלת ושמה לב), אני עדיין לא מפסיקה להיות רעבה. חשבתי שאני פשוט לא אוכלת מספיק, אך מצאתי את פירמידת האוכל הבינ"ל באינטרנט, וגם כשאני אוכלת יותר מהמינימום הנדרש שם (ופעם זה נראה לי לא אפשרי; יש ימים שעדיין קשה או שאני לא מגיעה, אבל אני יודעת שזה אפשרי), אני עדיין רעבה. בנוסף, קראתי השבוע בספר שנעשה פעם ניסוי על אנשים, לראות מה קורה להם מבחינה פיזיולוגית ופסיכולוגית כשהם מקבלים פחות אוכל, ואחת מתוצאות הלוואי הייתה שהם לא הצליחו לחוש שובע גם לאחר ארוחה מלאה ודשנה. שאלתי: איך מתגברים על זה? די, אני לא יכולה יותר! אני הולכת לישון רעבה, קמה רעבה, אני רעבה כל היום, וזה גורם לי לבחילה, שקשה לי עוד יותר לאכול! אני רק רוצה לאכול ולהרגיש שבעה ולהבריא! מה אני יכולה לעשות עכשיו, לבד, כדי לעזור לעצמי? תודה רבה מראש על העזרה

מתוקה, אני חושבת שהפתרון הטוב ביותר עבורך יהיה להרכיב תפריט מסודר עם דיאטנית. יש מזונות רבים שמגבירים את תחושת השובע ודיאטנית תוכל לייעץ לך בנושא. פרמידת המזון באינטרנט אינה מספיקה. יש הבדלים בין אנשים. הפרמידה היא דבר כללי ולא מומלץ להתבסס עליה. עצם העובדה שאת רעבה מעידה על כך שגופך לא מקבל אוכל בכמות שתצליח לספק אותו. למה לך לסבול? למה להתעסק בחיפוש מידע באינטרנט שלעיתים עשוי להיות מאוד מטעה? את יכולה ללכת לדיאטנית דרך קופת החולים ולהרכיב איתה תפריט שיתאים בדיוק לך. הוא יכיל דברים שאת אוהבת, דברים שיגרמו לך לשבוע, דברים שיספקו את הגוף ויתנו לו את כל הערכים התזונתיים הנדרשים... את מספרת שעבדת מאוד קשה כדי להתגבר על הפרעת האכילה וכל הכבוד לך. קצת קשה לתת לך עצות מכאן משום שאיני יכולה לדעת אם תחושת הרעב נובעת מתזונה שאינה מספיקה או מסיבות אחרות. יכולות להיות לכך, אגב, לא מעט סיבות. מתוקה, שאלת מה את יכולה לעשות לבד, אני חושבת שהצעד הראשון הוא להתייעץ עם דיאטנית. את לא חייבת להיות בטיפול מתמשך אם אינך רוצה. אבל לפחות תרכיבי איתה תפריט בסיסי, קבלי ממנה עצות שיכולות לעזור ולהתאים למצב שלך. כשמרכיבים תפריט צריך לשים לב להרבה מאוד דברים: לכמות הקלוריות, לאבות המזון (פחמימות, חלבונים, שומנים, ויטמינים ומינרלים), סיבים תזונתיים שמסייעים לפעילות מערכת העיכול ולתחושת השובע. יש המון מידע על כך ברשת, אבל הוא לא תמיד אמין ובהרבה מקרים הוא כללי. מישהו צריך להתאים את הדברים ספציפית אליך ודיאטנית יכולה לעשות זאת. מה דעתך?

רציתי לספר שלאחרונה אני שוב נופלת ל"קסמי האנורקסיה" מנסה להחזיק את עצמי...למזלי הטוב יש לי מערכת תמיכה של חברות וחברים טובים שלא נותנים לי ליפול..כל עידוד כל "שטיפה" של חברה מודאגת מזכירה לי כמה שלא טוב להכנס לזה שוב..אך המשיכה המטורפת הזאת לשם לא עוזבת אותי...אומרים שזה לכל החיים אך איך לעזאזל אצליח בכל פעם שהקול הזה שאומר לי לא לאכול לעשות ההפך...הלוואי ולא הייתי עושה "דיאטות" אפילו פעם אחת בחיי...כי זה כבר לא בא ממקום של לרזות ...אני פשוט רוצה שליטה זאת אשליה מטורפת כי א"א לשלוט בהכל ...זה כ"כ חזק ממני...הייתי רוצה לדעת מה אני עושה כדי למנוע את המצב הזה..או כדי לשלוט עליו בזמן שהוא מגיע ולא לאחר כמה קילוגרמים פחות...הייתי רוצה לשלוט בזה ולא שזה ישלוט בי...אני כל הזמן יורדת 2 קילו וחבריי הטובים מחזירים אותי מיד למוטב ואני מעלה אותם בכח..אם לא הם נראה לי שלא הייתי עוצרת ופאק אני כבר אישה בוגרת עם חיים טובים...שלמה עם עצמי...אוהבת את עצמי...עד מתי אהיה ככה? אוהבת את כולכן-נשיקות----

הכל סימני שאלה...

בקצרה:אני במלחמה עם עצמי...מלחמה קשה...יש לי 2 קולות האחד אומר לי "לא לאכול" והשני "תעזבי אותך שטויות...תאכלי אל תיהי אהבלה"...המסר שאני מנסה להעביר הוא שאני מתוסכלת מהמצב...מהניגודיות הזאת בראש שלי.... מקווה שאני יותר מובנת... אוהבת המון...נשיקות

אושר יקרה אשרך שאת מוקפת בכל כך הרבה אנשים נהדרים שאוהבים אותך את לא יודעת כמה זה חשוב וזה חלק מהחיזוק של האדם והתמיכה שלו זה האהבה שהוא מקבל מסביב וזה לא מובן מאליו כי הרבה משוועים ואין להם את זה והם נורא אומללים. אותו קול כפול שנמצא אצלך נמצא אצל כל הבנות שחולות וחיים במחלה אך עם השנים אתה לומד להשתיק את אותו כל מרגיז שמהדהד בראש ואומר לך אל תאכל. אם יש לך היום חיים נהדרים ואת שלמה עם עצמך תמיד תזכרי את המקום הזה ואל תתני לעצמך לפול. יש לפעמים משברים ונפילות קטנות אך כמו שאת נופלת תקומי גם הבת שלי שהיא 4 שנים אחרי חווה לפעמים נפילות קטנות אך מיד אומרת לעצמה אני לא חוזרת לשם לעולם ומיד מתאוששת וקמה ושוב כמובן בעזרת כל האוהבים מסביבה, משפחה חברים חבר וכו' שזה חשוב מאוד. תמיד תחשבי על איפה היית פעם וכמה זה לא כדאי ואיפה את היום ואיזה יופי זה וכמה שזה טוב וזה ירים אותך מעלה. השליטה שאת מדברת עליה זו לא שליטה כי באנורקסיה רק חושבים שיש שליטה זה בעצם איבוד שליטה מוחלט על החיים, בלבול נורא ובלאגן חבל חבל לחזור לשם החיים נהדרים ויפים והם לפניך. מחזקת תמיד ותומכת אורלי

אני באמת לא רוצה לחזור לשם....המחשבות בראש הן אלה שמטריפות אותי....אני חושבת יותר מדי (תמיד אמרו לי..חחחח)...אני מנסה להעסיק את עצמי הרבה כי כנראה זה הפתרון...הלוואי והיה כדור שמעלים את המחשבות המרובות הללו מהראש...אבל לצערי זה לא ככה...כ"כ קשה לשלוט בכובד המחשבות שלדעתי הן מסבכות לנו את החיים...כנראה שתמיד אצטרך "סטירות" כשהמחשבות הספציפיות הללו צפות...הפתרון לדעתי הוא תמיד לפנות לאנשים שמסביבי כדי שיאפסו אותי בחזרה במקרים קשים... ושוב תודה על החיזוק והתמיכה אני באמת צריכה את זה מדי פעם... אוהבת המון... אושר...

תודה על תשובתך המהירה. ברצוני לציין שבני הגיע לטפול באסף הרופא לאשפוז יום וכבר ביום הראשון סרב לקבל טיפול. היינו מוזמנים לשניידר וגם לשם הוא סירב לקבל טיפול. לא מוכן לשמוע על שום טיפול ושום הסבר גם בצורה הכי מבינה שאפשר לא הייתי רוצה לאשפזו בכפיה. אני מבקשת עזרה בנושא בתודה.

בוקר טוב ליאורה, ראשית, ראי גם את תשובתה של אורלי בהמשך לתשובתי מאתמול. בנך מודע לקיום הבעיה? הוא מבין את ההשלכות? ניסית לנהל איתו שיחה פתוחה בנושא? מה לגבי טיפול שאינו כולל אשפוז - האם גם לכך הוא מתנגד? (לעיתים טיפול פסיכולוגי יכול לגרום לו לראות את הדברים בצורה אחרת ולשכנע אותו להתאשפז במית הצורך) הבנתי שהוא ירד בכ-20 ק"ג תוך פרק זמן שנחשב למאוד קצר. האם הוא בתת משקל קיצוני? האם קיימת מגבלה פיזית לאכול? אולי שווה לשוחח עימו ולבדוק מה הוא כן מוכן לעשות ומה לא ולהסביר לו שיש לו הזדמנות לטפל בעצמו ללא אשפוז כפוי. מה אומרים בבית הספר? הוא אמור להתגייס? מודע לנזקים הפיזיים והנפשיים? מודע להשלכות על העתיד? תנסי לא להיכנס איתו למריבות, לא להרחיק אותו, לדבר איתו מהמקום האמפתי, האכפתי והדואג. שירגיש שאת איתו ולא נגדו אך עם זאת, תהי אסרטיבית עימו והשתדלי להציב גבולות ברורים. עד כמה את איתו במהלך היום ויכולה להשגיח שהוא אוכל? אני רוצה להדגיש נקודה שאורלי ציינה בדבריה - אחרי שהוא יגיע לגיל 18 זה יהיה כמעט ובלתי אפשרי לאלץ אותו להתאשפז. מצד שני כפי ששתינו ציינו, אשפוז כפוי הוא מאוד בעייתי. ללא נכונות מצד לשתף פעולה מצד החולה קשה להתקדם. מכאן נבעו כל השאלות שלי לגבי רמת המודעות שלו למצב ולהשלכותיו. תנסי לברר אותו ממה הוא פוחד, מה גורם לו להסתייג מטיפול. אולי תצליחו להתגבר יחס על הקשיים האלה באמצעות טיפול שיתאים לו ולחששות שלו. אני מתארת לעצמי שקיים בין היתר חשש לעלות במשקל... תנסי להסביר לו שקיימות מגוון מסגרות טיפול, לא רק כאלה שכוללות בתוכן אשפוז ותראי עד כמה הוא יהיה מוכן לשתף פעולה עם טיפול מהסוג הזה. חלק ממקומות הטיפול אינם נמצאים בתוך בתי חולים, אם זה מה שגורם לו להסתייג מכך. הבסיס הוא להבין מה גורם לו להירתע מטיפול - אחרי שתביני זאת ניתן יהיה לטפל נקודתית באותה בעיה ולמצוא משהו שיתאים לו ולחששותיו (שהם אגב מאוד טבעיים. לא פשוט ללכת לטיפול). ויקי

יש לי בן בן 17 וחצי אנורקסי.במשך 4 חודשים ירד 20 ק"ג,מסרב לקבל טיפול פסיכולוגי וסירב להתאשפז באישפוז יום.אוכל מעט מאוד לרוב גבינות. תוצאות הבדיקות שלו מראות על אנמיה, מעבר לזה בשאר הבדיקות התוצאות פחות או יותר בסדר. הומלץ על אשפוז כפוי. ופקידת הסעד התייעצה ונאמר לה שלא מאשפזים עם תוצאות בדיקות כשלו שהם יחסית טובות חוץ מהאנמיה. ורופאה פנימית אומרת שכן לאשפז גם לחץ הדם שלו נמוך. הוא מסרב לקבל כל טיפול ולא משתף פעולה. אני ממש לא יודעת מה לעשות האם אישפוז כפוי רצוי, אני חוששת מכך במיוחד, האם בי"ח חולים פסיכיארטרי מתאים במקרה כזה ומבקשת לקבל עיצה בדחיפות בתודה

ליאורה ערב טוב, אני מאוד מבינה את הדאגה נוכח הירידה במשקל ודפוסי האכילה המצומצמים. איני מכירה מספיק את מצבו כדי להביע דעה אם לאשפז בכפייה או לא. עם זאת רציתי להמליץ על אשפוז במחלקה המתמחה בהפרעות אכילה ולא בסתם מחלקה פסיכיאטרית. ישנן מספר מרפאות כאלה לקטינים ברחבי הארץ. חשוב שהטיפול יהיה ממוקד בהפרעות האכילה, ע"י אנשי מקצוע המתמחים בתחום (תל השומר, הדסה, שניידר, אסף הרופא, זיו). מלבד מסגרות של אשפוז מלא יש מסגרות שמאפשרות אשפוז יום או טיפול מרפאתי בלבד- אולי שווה לנסות. אני מאוד בעד שיתוף ותמיכה. אם תצליחי להוביל אותו לידי הבנה שהוא זקוק לטיפול - הטיפול יהיה הרבה יותר אפקטיבי. במקרה כזה, אולי אפשר יהיה להסתפק בטיפול מרפאתי ללא אשפוז.אם תרצי - אוכל לספר לך על מקומות הטיפול השונים בהתאם לאזור מגוריכם (צפון/דרום/מרכז). הדילמה אם לכפות טיפול היא מאוד מורכבת. מצד אחד, הורה ירצה לעשות הכל כדי לסייע לבנו. מצד שני תמיד קיים חשש לעשות משהו בניגוד לרצונו. התשובה לשאלה הזו אף פעם לא חד משמעית והיא מאוד תלויית מצב. לעיתים אשפוז (או עצם הכוונה לאשפז) מצליחים "לנער" את החולה ולעזור. לעיתים הדבר יוצר אנטגוניזם, מה גם שבמסגרות כאלה עשויה להיות גם למידה שלילית והדבקה בסימפטומים. יש טיעונים רבים לכאן ולכאן. עם זאת - אין ספק לגבי דבר אחד - כדאי מאוד להגיע לטיפול. טיפול בשלבים הראשונים של המחלה (עד שנה) מגדיל באופן ניכר את סיכויי ההחלמה. בהצלחה. ואת מוזמנת כמובן להמשיך לשתף ולהתייעץ. אני מניחה שבקרוב גם אורלי תענה ותשתף מניסיונה האישי כאמא לבת שחלתה באנורקסיה...

ליאורה יקרה אני מבינה שאת נמצאת במצוקה נוראית נוכח בנך שלנגד עיניך מזיק לעצמו בגלל חוסר תזונה הייתי ממליצה שאם הבדיקות עדיין מאוזנות לנסות אולי לדבר איתו ללכת אולי למישהו בתחום באופן פרטי ולאו דווקא למהר לאשפוז כפוי כי לפעמים האשפוז הכפוי גורם לאנטי כפי שחברתי לפורום ציינה וכן שם יכול להיות לו בית ספר נהדר ואם הוא כל כך נגד הוא ילמד עוד דברים ומן הסתם לא ישתף פעולה גם סתם ולכן עצתי היא אולי לפנות למישהו פרטי ולנסות להסביר לו שינסה אולי יעזרו לו לפתור בעיות שהוא מתמודד איתם לא להזכיר את נושא האוכל כי ברגע שאנחנו נוגעים באוכל אוטומטית האנטי שבהם מתעורר והם עושים עוד יותר דווקא לפנות אליו בפן של בוא נלך למישהו שינסה לפתור איתך בעיות ויעזור לך להמודד עם דברים שקשה לך להסביר לו שזה לא בושה לקבל עזרה ולראות איך הוא מגיב לזה. שאני מדברת על מטפל פרטי אני מדברת בעיקר על מטפל בשיחות שמרביתם לא נוגעים בעניין האוכל בכלל אלא נוגעים ישירות בשורש הבעיה ומאיפה היא באה. כשהנפש תחלים גם הגוף יחלים. אשפוז בכפיה הוא בעייתי במדינה שלנו ואפשרי רק במקרים ממש ממש חריגים. אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי עלול לגרום לו עוד יותר לכעסים למה אשפזו אותו שם. נסו בדרך הטוב ואם לא יילך אז תצטרכו באמת לטקס עיצה איך ממשיכים מפה הלאה ולקבל החלטה כהורים. עליכם לפעול כמה שיותר מהר כי ברגע הגיעו לגיל 18 זה הופך לממש בעייתי כי הוא אדון לעצמו.

שלום. קוראים לי שמרית ואני בכיתה יב' בתיכון ברנר בפ"ת במגמת תקשורת וידאו, קראתי את את הסיפור על בנך שנכנס לאנורקסיה וזה נושא מאוד מעניין וחשוב שצריך להעביר הלאה כדי שאחרים לא יגיעו למצבים כאלה גם. אני וקבוצתי(2 אנשים) רוצים לעשות סרט בגרות על הנושא הזה. והיינו מאוד שמחים אם את והוא תסכימו להשתתף בסרט שלנו. זה ראיון אישי וצילומים. מקווה לשמוע ממך.. שמרית [email protected]

שלום. קוראים לי שמרית ואני בכיתה יב' בתיכון ברנר בפ"ת במגמת תקשורת וידאו, קראתי את את הסיפור על בנך שנכנס לאנורקסיה וזה נושא מאוד מעניין וחשוב שצריך להעביר הלאה כדי שאחרים לא יגיעו למצבים כאלה גם. אני וקבוצתי(2 אנשים) רוצים לעשות סרט בגרות על הנושא הזה. והיינו מאוד שמחים אם את והוא תסכימו להשתתף בסרט שלנו. זה ראיון אישי וצילומים. מקווה לשמוע ממך.. שמרית [email protected]

שלום רב, קצת רקע-אני בת 27. כל חיי היה לי תמיד תאבון בריא והייתי תמיד במשקל תקין ואפילו די מלאה רוב חיי וממש ממש לא רזונת. יש לציין שאכלנו בבית אוכל יחסית בריא מאוד ומעט שטויות ועד היום אני מעדיפה את האוכל הבריא בד"כ. בגיל 19 עברתי טראומה כלשהי(מינית), טופלתי ועוד מטופלת אצל פסיכיאטר ונוטלת כבר כמה שנים רסיטל שמאוד עוזר לי להתמודד עם החרדות והדכאון שהיו לי. למעט הפסקה אחת עם הרסיטל לרגל הריון(וזו היתה טעות שהפסקתי אך למדתי מכך) אני נוטלת קבוע רסיטל ואני כרגע בהריון שני בחודש רביעי ועדיין לוקחת רסיטל(באישור הרופא המטפל). מאז אותה טראומה, בהדרגה, התאבון שלי ירד. אמנם הרסיטל עוזר לי אך אין לי חשק אמיתי לאוכל. פעם זה היה תענוג עבורי לאכול והיום אני עושה זאת כי חשוב לאכול. אמנם אני אוכלת בריא ומאוזן בסה"כ אבל מרגישה שאני מכריחה את עצמי ולא נהנית מאוכל. בטח לא כמו פעם. גם הכמויות שאני אוכלת קטנות...פשוט לא מסוגלת לאכול הרבה(כנראה הקיבה הצטמקה...) יש לציין שזה כל הזמן כך ולא רק בהריון(דוקא בקושי היו לי בחילות ולא הקאתי בכלל). בהריון הקודם לא עליתי הרבה. בתי נולדה 2800 שזה לא נורא אך ברור לי כי זה גם בגללי....(אני נולדתי 4 ק"ג לשם השוואה). עליי לציין שבהתאם לחוסר התאבון גם המשקל שלי לא גבוה כלל. אני מנסה ומנסה לעלות במשקל ופשוט- לא הולך! אני 1.64 ומשקלי 48. אני עובדת הרבה שעות ויש לי תינוקת אותה הנקתי עד גיל שנה ורבע(עד לפני חודשיים) וכרגע בתחילת חודש רביעי להריון. אני נראית רזה ביותר לטעמי. תמיד אנשים מחמיאים לי שאני רזה ויפה לי...ואני ממש לא אוהבת את זה, לטעמי אני רזה מדיי..קשה להאמין שאני מתחילה חודש רביעי (בהריון שני!)כי יש לי רק בטן קטנטנה...הגניקולוג טוען שב"ה הכל תקין ולא לדאוג אם אני אוכלת מאוזן אבל הייתי רוצה לעלות במשקל. לשאלתי- איך ניתן להחזיר את ההנאה והתשוקה לאוכל? כיצד מעלים במשקל? מדוע ההנאה שלי נפגמה ואיך מטפלים? סליחה על מבול השאלות...ותודה רבה מראש! תבורכו!

שאני יכולה גם חצי יום לא לאכול ולא לחוש רעב וכשכבר אוכלת הכמויות שאני מצליחה לאכול לא גדולות. זה מאוד מטריד אותי.

שולמית יקרה, קודם כל ברכות לרגל ההיריון וכל הכבוד על האחריות. אני מציעה להתייעץ עם דיאטנית בנושא התזונתי. היא תוכל לתת לך תפריט שמותאם להיריון, בעל ערכים תזונתיים שיוכלו לסייע לך ולעובר (ולא רק מבחינת משקל...).בנוסף, ניתן לפנות לרופא המשפחה בנושא.יש ויטמינים שמגבירים את התיאבון ואולי יוכלו לסייע. המון הצלחה!!!

שלומית יקרה האם שיתפת את רופא המשפחה בבעייה שלך ייתכן ואולי בגלל השינויים ההורמונליים הרסיטל לא כל כך מתאים ואולי צריך לשנות תרופה או אולי רק מינון. את יכולה להתייעץ עם רופא המשפחה ועם דיאטנית ישנם המון דברים שניתן לקחת כדי להגביר תאבון אך צריך להתייעץ ולא לקחת סתם כדי לא להזיק לגוף ובטח ובטח כשאת בהריון. עשי כל דבר בעצה עם רופא משפחה כי הריון זה לא צחוק זה אחריות על חיים יקרים ביותר.

וגם למי שלא.. אני צריכה עזרה. אז למי שלא מכיר, אני בת 18 אף פעם לא הייתה לי הפרעת אכילה ממשית, סתם רק מחשבות כל הזמן. זה עבר לי מזמן, ומשום מה עכשיו זה חזר. אני לא יכולה ככה! אני לא מרשה לעצמי לאכול יותר מהארוחות הרגילות, כלומר לא חטיף, מעדן, עוגה.. שום דבר מזה. אני ממש מפחדת מהשמנה. אני נשקלת כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. אם אני מרשה לעצמי לאכול אני מתייסרת אחר כך. ממש מתייסרת, התחושה הכי נוראית שהיתה לי בחיים, וזה לא עובר לי. בגלל זה אני מפחדת לאכול. אבל אני לא יכולה ככה, זה משגע אותי. אני פשוט לא יכולה לאכול! השיא היה כשאתמול הלכתי עם ידיד למסעדה, ואכלנו יותר מדיי. זה ממש הציק לי, בצורה בלתי נסבלת, לא הפסקתי לחשוב על זה. כמובן שבאתי הביתה ונשקלתי, ומן הסתם המשקל הראה שעליתי.. זה הרג אותי. אז הקאתי את זה. זו פעם ראשונה שאני מקיאה, לפני כן לא הצלחתי או שלא העזתי. העניין הוא שעכשיו אני מפחדת לאכול, כי אז אני יודעת שאני אייסר את עצמי, ויכול להיות שזה יוביל שוב להקאה ואני לא רוצה. מה גם שאני כל כך מודעת לכל העניין של ההפרעות אכילה שזה מה שמעצבן כאן.. כל המודעות הזאת לא עוזרת. אני לא יודעת למה זה חזר לי, אני לא יודעת מה לעשות אבל אני חייבת להפסיק את זה איכשהו, אני חייבת לחזור לאכול נורמלי, אני פשוט משתגעת. עזרה מישהו?

היי מתוקה, אני עוד זוכרת אותך מהתקופה של הילה... שמחה לשמוע שהייתה תקופה שקטנה יחסית. את נשמעת קצת נסערת - קשה לך עם המחשבות הטורדניות הקשורות למשקל, עם נקיפות המצפון סביב האוכל ועם ההקאה אתמול שמהווה בעצם שילוב של שני הקשיים האלה. ראשית, אני חושבת שטוב שכתבת כאן, טוב שאת מודעת לבעייתיות ולנזק.את גם מודעת לכך שאת חייבת להפסיק את זה, הקול הבריא כן נמצא שם בתוכך - רק צריך לחזק אותו כרגע. מאמי, דבר ראשון את צריכה להחליט שהקאות הן מחוץ לתחום. היום זה עדין בשליטתך, אך ככל שתעשי זאת יותר פעמים ככה יהיה קשה יותר להיגמל מזה. אני רוצה להזכיר לך משהו שהילה כל הזמן הייתה כותבת כאן לבנות: "הקאות משמינות". בואי נחשוב על זה רגע בצורה הגיונית... נניח שאכלת משהו ושתית בקבוק מים גדול. בקבוק מים שוקל קילו וחצי = ז"א שתראי עלייה של קילו וחצי במשקל. זו באמת עליה? יש כאן צבירת שומן? זה רק מים שייצאו אח"כ. ההקאה פועלת על עקרון דומה. מקיאים מים, מלחים, חלק מהאוכל - אז ברור שהמשקל יירד - אבל זו לא ירידה אמיתית... וחלק גדול מהדברים כן נספגים בגוף. ברוב המקרים, בולימיות אינן בתת משקל בדיוק מהסיבה הזו. בנוסף, הבולימיה גורמת לצבירת שומנים באיברים הפנימיים דבר שאינו בריא וגם אינו תורם אח"כ לשמירה על משקל. ויש גם כמובן נזקים ממשיים להקאות: התפוררות השיניים, חיוורון, פגיעה בבלוטות הרוק, חוסר איזון באלקטרוליטים (בעקבות שיבוש מאזן המלחים בגוף - גורם הרבה פעמים להפנייה למיון), נזקים למערכת העיכול - קיבה ושט..., נשירת שיער, בצקות, סיכון לדום לב ועוד הרשימה ארוכה. את באמת צריכה את זה? את בת 18, כל העתיד לפניך (וואו, איזה משפט של סבתות) - אל תהרסי אותו. רק את יכולה להחליט איך "המחר" ייראה. הפרעות אכילה הורסות כל חלקה טובה. אני בקשר עם הרבה בנות שסובלות מה"א שונות. את יודעת כמה מהן מספרות שבני הזוג שלהם עזבו אותן? לא יכלו להתמודד עם ההקאות? או בכלל עם יתר הסימפטומים? הרי זה לא מסתיים בהקאה אחת. זה הולך ומחמיר. הידיעה שהאוכל עומד לצאת יכולה להוביל לבולמוסים מאוד, אבל מאוד קשים. אני מכירה מישהו שסיפר לי שהוא הגיע למצב של עשרות הקאות ביום. את כל החיים שלו הוא בילה בשירותים. זה מה שאת מאחלת לעצמך? כפי שזה נשמע, את צריכה קצת כלים שיעזרו לך למתן את החשש מאוכל. האם שיחות עם פסיכולוגית זה משהו שבא בחשבון מבחינתך? או באופן כללי - קצת טיפול שיאזן אותך וימנע ממך ליפול? ובכלל - מה התוכניות שלך? את אמורה להתגייס/לעשות שירות לאומי/ללמוד/לעשות משהו אחר? מתוקה, תחשבי על הדברים שכתבתי לך. מחכה לשמוע ממך.

קראתי את תשובתה של חברתי לפורום ואני מסכימה עם כל מילה שאמרה. עצם ההתעסקות סביב האוכל והקלוריות וכן לאכול ולא לאכול מצביעה על כך שישנה הפרעת אכילה ופה הבעיה- כי עצם הפחד והחשש מהקלוריות והעלי במשקל מצביעה על בעיה שחייבת להיות מטופלת ואי לכ את צריכה טיפול בשיחות וזו לא בושה. המון אנשים מקבלים עזרה נפשית אין כל בושה להודות שיש בעיה וצריך לקבל עזרה הבעיה היא כשמתכחשים לבעיה וזה לא נראה לי קיים אצלך כי את נשמעת בחורה חכמה ואמיצה ומודעת לעצמה. את חייבת לעצור זאת וכמה שיותר מהר ההקאות הן הרסניות וקטלניות הן הורסות כל חלקה טובה וכמו שחברתי אמרה רב הבנות שמקיאות לא רזות כי לא משנה מה תוכל הרוב ישאר בגוף ומה שמקיאים זה רק הנוזלים והמיצים של הקיבה אף פעם לא מקיאים ממש הכל ולכן הקלוריות נשארות אך הנזק נגרם. תעצרי את כדור השלג הזה כל עוד את יכולה ומהר.

אני חושבת שקבוצות התמיכה של OA - overeaters anonymous - אכלני יתר אנונימיים יכולות לעזור. יש אתר באינטרנט. יש הרבה פגישות בארץ ובפגישות האלה משתתפים/משתתפות כל אלה שיש להם בעיות אכילה. מומלץ אנו מטפלים במה שמוביל אותנו לאוכל, ולא רק את בעית האכילה עצמה. או בעית אי האכילה. שווה לנסות. בהצלחה

היי.... לפני שלוש שנים סבלתי מאנורקסיה... ההורים שלי נמנעו מלאשפז אותי ולכן הייתי כל היום בבית עם חונכות, במשך כמעט שנה עד שיצאתי מזה...(בערך) התגייסתי, ועשיתי שירות מאוד משמעותי.. בסיס סגור והייתי מ"כית. היום, ובכלל במהלך החצי שנה האחרונה יש החרפה במצב...רוצים להוציא אותי מהצבא על נפשי, ואני מקיאה באופן קבוע בין פעמיים לחמש פעמים בשבוע.. לא עקב התקפיי זלילה, סתם כי מפחיד אותי לאכול. זה הגיע למצבים מאוד לא נעימים והקאות לא מתוכננות מראש, פשוט בגלל תחושת אשמה וחוסר שליטה נוראית!!! אומנם ירדתי במשקל מספר קילוגרמים, אבל אני עדיין במשקל תקין ולא צמה, אלה מנסה לפחות לאכול לפי תפריט, ללא הצלחה מרובה. אני מטופלת אצל פסיכיאטרית, פסיכולוגית ודיאטנית באופן קבוע, ולאחרונה חזרתי לאכול עם חונכת חמש ארוחות בשבוע. הבעייה היא שאני לא מצליחה לאכול את התפריט בשלמותו בגלל החרדה, ואני לא מליחה להפסיק להקיא. אני מתלבטת אם להתאשפז, אני לא בתת משקל... וזה נראה לי בושה שילדה שנראית בריאה כמוני תתאשפז... כאילו אני לא מספיק חולה...ואין לי לגיטימציה. מה דעתך? תודה...... אני!

בוקר טוב, ראשית, כל הכבוד על ההחלטה להתגייס ולעשות שירות משמעותי למרות האנורקסיה. עושה רושם שיש לך הורים תומכים ודואגים וזה מאוד חשוב. את מתארת הרגשה לא נעימה של חוסר שליטה וטיפול שכרגע אינו מצליח לשים קץ להקאות. אשפוז לדעתי הוא מאוד מומלץ. אני יכולה לספר לך שבתקופה שאני הייתי מאושפזת היו עימי מספר בנות שהיו מקיאות - אף אחד מהן לא הייתה בתת משקל. חולי לא נמדד רק באמצעות תת משקל אלא מתייחס לסימפטומים באופן כללי. ובכלל - למה להגיע למצבים יותר קיצוניים של תת משקל? למה להגיע למצב של זונדה? או למצב של אשפוז מאוד ארוך? יש לך הזדמנות לעצור את זה כאן ועכשיו - תעי זאת. חבל לבזבז זמן. היו איתי מאושפזות שהיו גם חיילות - הצבא כן יכול להפנות לאשפוז בתל השומר (מספחים לר"מ 2). זו לא בושה להתאשפז ושתינו יודעות שלא משנה אם את נראית בריאה או לא - את זקוקה לטיפול וכדאי לקבלו כמה שיותר מהר. איך זה בעצם עובד? את מגיעה לתל השומר לאינטייק - שם את פוגשת פסיכולוגית ודיאטנית. הן מתרשמות מהמצב ומחליטות אם יש צורך באשפוז או שטיפול מרפאתי יכול לעזור. לכי לשם, תשמעי מה הם אומרים... אין לך מה להפסיד... עדיף לטפל בנושא הזה כבר מאשר לתת לו ללכת ולהחמיר. חבל לבזבז את החיים בעיסוק תמידי סביב האוכל, הקלוריות, ההקאות... יש לך המון מה לתרום מעצמך, המון יכולות, המון מה להשיג... אל תוותרי על כל אלה. בהצלחה!

אין ספק שאת במצב לא קל בכלל ואם לא תעצרי אותו בזמן ומהר המצב רק ידרדר. אין שום בושה באשפוז ולא משנה איך את נראית נהפוך הוא מרביתן של הבנות הבולמיות הוא שהן אינם שדופות כמו האנורקסיות ולכן קשה לזהותן אך להקיא זה יותר גרוע מלא לאכול זה שורף כל חלקה טובה שם בפנים בגוף. את חייבת לקבל עזרה ומהר. במחלקות האשפוז יודעים איך לטפל בבנות במצבך ולעזור להן ומעבר לאשפוז את זקוקה לפסיכולוגית טובה או לכל מטפל שמטפל בתחום שתלמד אותך להתמודד עם הפחדים שבך והכי חשוב עם הפחד הגדול מהאוכל. עד שלא תתעמתי עם הפחד ותתמודדי איתו זה לא יעזור גם אם תעלי במשקל ותפסיקי להקיא זה יאיים עליך כל הזמן ולכן חשוב לטפל בזה והגיע למטפל טוב שזה התחום שלו. קבלי עזרה אל תתמהמהי ויאמר לזכות משפחתך שתומעת ואוהבת ומסייעת וזה חשוב מאוד כי המון בנות אין להן את זה כי ההורים ממשכים הלאה בחייהם וחיים בהכחשה סביב המחלה והבנות הללו ממש מסכנות ולך שיש תמיכה ואהבה קחי אותן והשתמשי זאת לטובה כדי לצאת מהמקום האפל הזה שאת נמצאת בו כרגע.

אורלי שלום, אני אם לבת 22, הסובלת מגיל 17 מהפרעת אכילה- בולמיה, אם כי יש בה גם קווים אנורקטים. שומרת רוב הזמן על משקל סביר. אין לה ווסת כבר שנתיים. אנו הוריה זוכרים אותה עוד בילדותה עסוקה יתר על המידה עם דימוי הגוף, הרצון להיראות דומה לנערות אחרות. ברקע: לקות למידה (ומאד נבונה), מגיל צעיר קשיים ביצירת קשרים חברתיים, חוויות של פגיעה ודחייה ע"י ילדים אחרים, דיכאון וחרדות רבות אשר קבלו ביטויים שונים במשך השנים. באבחנה הפסיכיאטרית- גם הפרעת אישיות גבולית. בעיותיה החלו באופן מובהק בתחילת גיל ההתבגרות, לא הצליחה ללמוד באופן סדיר כשהקושי העיקרי היה סביב היותה דחויה ע"י בני גילה. סרבה תמיד לטיפול פסיכולוגי וסוגי טיפול נוספים אשר הוצעו לה. לא הצליחה מעולם ללמוד או לעבוד באופן עקבי למרות היותה צעירה מאד נבונה. רוב השנים היה עיסוק יתר עם הגוף והמשקל, התבוננות בלתי פוסקת במראה, וכפי שנאמר- הקאות יזומות מגיל 17. מזה שנתיים חלה החמרה קשה במצבה, היא אינה יוצאת כלל מהבית ואינה פוגשת אנשים מלבד הוריה ואחותה. מדובר בהסתגרות מוחלטת מפני העולם החיצון, מלווה בדיכאון עמוק, חרדות, תוקפנות קשה כלפינו סביב ניסיונות לשים גבולות. כמו כן- כמעט ללא שיתוף פעולה עם טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. בשנה האחרונה חלה החמרה נוספת- התקפי פאניקה קשים. כל זאת כאשר בולמוסי האכילה וההקאות נמשכים. לפני כחודש ימים היאוש והפחד מלהישאר לבד בבית (כולנו עובדים), הובילו אותה להחלטה להסכים לאשפוז פסיכיאטרי, ממנו השתחררה על דעת עצמה כעבור 3 שבועות כאשר הצוות הרפואי ניסה לשים לה גבולות בנושא ההפרעת אכילה. המטרה באשפוז זה היה להכינה ולהביא אותה להסכמה לקבלת טיפול במסגרת מתאימה להפרעות אכילה. נסיונות לטיפול תרופתי לא ממש הועילו- בפרט לא בהיבט הדכאוני והחרדתי. היא מקבלת היום טיפול תרופתי שהצליח למתן את תוקפנותה, בהתחלה היה נראה שגם הבולמוסים לאכילה מתמתנים אך שוב נראה שיש בולמוסים וחידוש הקאות. הטיפול היחידי שהצלחנו לגרום לה לקבל זה טיפול גוף- נפש שמתקיים בבית. אני פונה אלייך מתוך היאוש המוחלט בו אנחנו שרויים, אנו רואים את בתנו נגמרת לנו מול העיניים, שרויה בדיכאון עמוק ביותר, מסוגרת מכל קשר עם העולם החיצון, כאשר ברקע יש הפרעות נוספות (הפרעת אישיות וחרדות ודיכאון) שמצטלבות עם ההפרעות אכילה וההפרעה בדימוי גוף. היינו בקשר לאורך השנים עם מומחים שונים- כגון פסיכולוגית שנתנה לנו הדרכת הורים במשך שנים רבות, כיום הפסיכיאטר שמטפל בה לעיתים דרכנו- כי היא מסרבת לצאת מהבית למרפאה שלו. נוסו תרופות רבות לטיפול בדיכאון ללא כל הצלחה!! הפסיכיאטר הסביר שיש אנשים שהם רסיסטנטים לטיפול התרופתי. כיום איננו יודעים כבר למי לפנות, נראה שאין לאיש פתרונות וכיוונים מכיוון שכל הטיפול אמור להיות רצוני- והיא הרי מסרבת. בעבר הייתה 3 ימים מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר אך ברגע שהרגישה ששמים לה גבולות עזבה עפ"י החלטתה. אני פונה פניה נואשת לברר האם מהיכרותך בפורום וניסיונך האישי- תוכלי להמליץ על מומחים או גופים שיוכלו לעזור במצב הבלתי אפשרי הזה. בתודה מראש על כל עצה או כיוון שתוכלי להציע, עדי

לאמא המיואשת אני קודם כל רוצה לומר לך שאני מעריכה מאוד את הפתיחות לדבר על הדברים ולא לטייח ולהסתיר וזה חשוב מאוד ולא קל בכלל, מנסיוני האישי לדבר על הדברים הללו כי מי בעצם רוצה להודות בבעיות שיש לו? אין לי הרבה מה להציע לך אולי המשתתפים בפורום יכולים לעזור בכך ואני קוראת למי שיודע בבקשה לכתוב ולייעץ כי המצב נראה ממש מייאש. דבר אחד אני יכולה להמליץ לך זה על נורית מטפלת מעולה ולא קונוונציונאלית שטיפלה בבתי בתקופת המחלה והעמידה אותה על הרגליים. נורית הינה מטפלת פסיכואנרגתית גופונפש מדהימה שהיתה בעצמה עד גיל 35 באנורקסיה ויצאה מזה ואחר כך למדה לטפל באחרים והיא מביאה לטיפול מלבד למידה ניסיון חיים של מי שהיתה שם וכן טיפול של מעל 10 שנים בבנות אנורקסיות ובולמיות. להמון בנות היא עזרה לצאת משם לחלקן לא, אין ערבות לכלום אך שוה לנסות, בכל הבלאגן הזה שאתם נמצאים בו אין הרבה מה להפסיד. אצלנו זה עבד נהדר, בתי גם היתה במצב של דיכאון וניסיון אובדני והיתה מאופזת בשניידר ונורית המדהימה העמידה אותה על הרגליים אחרי שניידר. השאלה אם הילדה תשתף פעולה. אם את רוצה תכתבי לי למייל ואתן לך את הטלפון שלה המייל שלי [email protected] גם אנחנו היינו כבר מיואשים ונורית הכניסה לנו אור לחיים ותקווה והצילה את החיים של הבת שלנו כמובן שהצלחת הטיפול תלויה גם בת שלכם ברצון שלה לעזור לעצמה לעשות שינוי, המוכנות שלה לשתף פעולה כי אין פה הוקוס פוקוס.

עדי יקרה, ראשית אני מוכרחה לציין לשבח את מסירותכם כלפי בתכם. אין ספק שתמיכה מצד המשפחה חשובה ביותר. את מתארת בעיה מאוד מורכבת המשלבת קושי בקבלת גבולות, דבר שגרם לשחרור מתל השומר. מניסיוני כמאושפזת שם, אכן הגבולות המוצבים על ידי הסגל הטיפולי הינם מאוד ברורים ונוקשים ואולי המעבר קיצוני מידי עבורה. יש מסגרות פרטיות המאפשרות אשפוז יום בתנאים קצת פחות נוקשים (למשל "שלבים"). אולי יהיה לה שם קל יותר. עם זאת, העלות הינה גבוהה והיא צריכה להביע נכונות לשתף פעולה. עושה רושם שהבעיות האחרות שאת מתארת מזינות את הפרעות האכילה ומאידך, הפרעת האכילה מעצימה את הבעיות האחרות. טיפול צריך להתמקד בכל המישורים הללו ואכן חשוב שיהיה פסיכיאטר בתמונה. שילוב פסיכיאטר הוא מאוד חיוני, נשאלת השאלה אם לא שווה לשקול לפנות לפסיכיאטר אחר ולקבל חוות דעת נוספת. דבר נוסף - אולי שווה לעבוד בבית על כל עניין הגבולות. תמיכה ואמפתיה הינן חשובות, אבל צריך גם להציב גבולות מסוימים וזה בהחלט משהו שכהורים ניתן לעשות בהדרגה. יש לא מעט אפשרויות טיפול בהפרעות אכילה, בין אם במסגרת של אשפוז, אשפוז יום, מרפאות, בית שיקומי, מטפלים פרטיים וכו'. הבעיה שכל עוד אינה במצב של אשפוז בכפייה - היא חייבת להביע את הסכמתה ולשתף פעולה. הצעד הראשון והבסיסי ביותר הוא לגרום לה להבין את החשיבות, להגדיל את נכונותה לשתף פעולה. צעד זה הכרחי כדי לגרום לה להתמיד בטיפול. אני רוצה לחזק אתכם מכאן ולאחל החלמה מהירה והצלחה.

היי לכולן!!!! יש לי בעיה רצינית התגברתי בעבר על אנורקסיה ועכשיו אני עוברת תקופה מאוד קשה מה שמחזיר אותי לשם. אני לא יודעת לאן לפנות לפני שאדרדר שוב לתהום. אני לא רוצה לחזור לשם אבל זה מעל כוחותיי חשבתי לפנות לער"ן אך נראה כי לא יוכלו לעזור לי. אנא אימרו לי לאן אוכל לפנות בכדי לקבל עזרה ראשונה כי אני מרגישה שאני במצוקה שחייבת להפתר בדחיפות . אשמח לתגובות ולעצות מנסיון. תודה מראש.

לא ציינת גיל. חשוב מאוד לפנות לפסיכולוגית או כל מטפל/ת אחר שמטפלים בהפרעות אכילה, בשיחות זו הכוונה כדי שירימו אותך מבחינה נפשית ושוב חשוב שיהיה מישהו שההתמחות שלו בתחום הפרעות אכילה. אפש לנסות פרטי או דרך הקופה. אני יכולה להמליץ על נורית שטיפלה בבתי והיא אלופה בלטפל בבנות עם הפרעות אכילה. גם בבת שלי שהיא 4 שנים מחוץ למחלה (היא הוציאה אותה משם) היא עוזרת כשיש נפילות לפעמים בדרך ויש נפילות ומשברים. לא ציינת גיל ולכן זה בעיה איפה להפנות אך אם את בגיל ההתבגרות ניתן להפנות למרפאות של הפרעות אכילה בקהילה. יש מקום כמו אגם ושחף שמטפלים בבנות עם הפרעות אכילה. אך בעיקר חשוב החלק הנפשי והשיחות ותלכי כמה שיותר מהר שלא שוב תפלי לתהום. אשמח באמת אם בנות שיכולות לעזור מנסיונן יפנו אותך למקומות שהן יודעות על סמך נסיונן. ייתכן בהחלט כי ער"ן יוכלו גם להפנות אותך למי שמטפל.

אני אמא לבת בת 20 חולת אנורקסיה כ5 שנים לא רוצה לקבל טיפול גם לא אישפוז בתל השומר אבקש דחוף מה לעשות

ורד יקרה, אני מאוד מבינה את הדאגה סביב מצבה של בתך. באשר לשאלתך מה לעשות התשובה נלחקת לשניים: דבר ראשון תנסו לתמוך בה כמה שיותר, "להיות איתה ולא נגדה". אל תגרמו לה להתרחק. תנסו להיות שם בשבילה, להוות אוזן קשבת ולהוביל אותה להבנה שהיא חייבת לקבל טיפול. בנוגע לסירוב לקבל טיפול - זה מאוד תלוי מה מצבה - מה המשקל ביחס לגובה (BMI), מה המצב הפיזי, הנפשי. במצבים חמורים אפשר לאשפז בכפייה. אני פחות בעד "ללכת ראש בראש" ונוטה יותר לגישה המקבלת והתומכת. לגרום לה להרגיש שהיא לא לבד, שיש עוד אנשים שדואגים לה ורוצים את טובתה. היא קיבלה בעבר טיפול? רופא המשפ' מודע לבעיה? היא מודעת לקיום הבעיה? מחבקת ומחזקת.

אני מסכימה במידת מה עם ויקי שכותבת שלא ללחוץ יותר מדי כי ברגע שלוחצים הבנות הללו מפתחות אנטי מוחלט וזה ללכת עם הראש בקיר אך אני חושבת שבד בבד עם התמיכה והאהבה שתעטפו אותה ושתדע כל הזמן שיש מי שתומך, עוזר ולא מתעלם אתם חייבים בדרך של טוב לנסות ולהציע לה כן לקבל איזה עזרה. להגיד לה שאם היא במצוקה זה לא בושה לקבל עזרה. אם המצב שלה סביר אז אשפוז הוא לא חובה אך הכל צריך להעשות בעיצה אחת עם רופא אחרי שיראה בדיקות ויאבחן מה מצבה ועד כמה טוב או רע מצבה הפיזי ויחליט אם חובה אשפוז או לא. אם לא חובה אשפוז ואפשר לנסות לעזור ככה אז עדיף. הטיפול הוא בעיקר בשיחות. טיפול לנפש כי כשהנפש תהיה בריאה גם הגוף יהיה בריא ושוב לא בכוח כי כוח לכוח יוצר התנגדות ואז היא תסגר בפניכם לגמרי ותהיה אנטי מוחלט והרי לא זו הכוונה. במידה ותרצו אתם מוזמנים לפנות אלי במייל בכל עת לעיצה ותמיכה: [email protected]

שלום, פעם הייתי אנורקטית,אף פעם לא איבחנו לי את זה אבל אני יודעת. יצאתי מזה לבד. התגייסתי לצה"ל ולפני כמה חודשים התחלתי לשרת שבוע בבסיס ושבוע בבית. כשאני בבסיס אני חוששת שחזרתי להיות אנורקטית,אני אוכלת שני גזרים, שני מלפפונים וקצת קוטג' ביום, קראתי על אנורקסיה באינטרנט והכל שם תקף לגבי. בבית לעומת זאת אני אוכלת הרבה, לפעמים אפילו בצורה כפייתית, אני מחפשת אוכל והרבה,גם כשאני לא רעבה, זה מציק לי שאני משמינה בבית אבל אם כבר אני אוכלת משהו שהוא לא ירק אז אני מרשה לעצמי לאכול כבר הרבה מכל מה שאני אוהבת. אמרתי למפקד שלי שאני חושבת שיש לי הפרעת אכילה והייתי בפגישה אחת אצל קב"ן שבמהלכה זרקתי לו שאני אוכלת קצת בצבא והמון בבית.אף אחד לא התייחס לזה ברצינות.יש לציין כי איני רזה מדי אך איני מלאה. האם זה מסוכן? מה עלי לעשות?

מאי יקרה, עושה רושם שדפוסי האכילה שלך אינם תקינים. המעברים הקיצוניים בין הרעבה בבסיס לזלילה בבית גורמים לנזקים. חשוב לטפל בזה. במסגרת הצבא יש טיפול בהפרעות אכילה (בחר"פ). לפעמים הם גם מפנים למקומות טיפול חיצוניים. בצבא יש גם דיאטניות כך שאין בעיה בהבט הזה. לדעתי הקב"ן לא ירד לסוף דעתך. מציעה לשוחח על כך עם רופא היחידה ולבקש הפנייה נוספת לקב"ן. אמרת ש"זרקת לו שאת אוכלת קצת בצבא...". לא מספיק לזרוק לו. צריך להגיד לו מפורשות שאת חוששת שיש לך הפרעת אכילה שמתבטאת בתזונה מינימאלית בצבא ובאכילה מרובה בבית. חשוב מאוד מאוד לא להזניח את זה. בהצלחה. ואת כמובן מוזמנת להמשיך ולשתף בהתפתחויות... :)

מאי יקרה הצבא ידיו קצרות מלהושיע מי שנמצא במחלה אין להם את המשאבים ואת הכלים להוציא בנות מהמחלה או בכלל לטפל במחלה. הם לא יודעים אפילו איך לגעת בנושא אך אם תבואי ותגידי שאת בבעייה בהחלט יבינו ינסו לעזור במה שאפשר וימליצו לך לפנות הלאה לעזרה מקצועית. הצבא היום יותר פתוח ולא אטום כמו פעם לנושא אך עדיין אין להם את הכלים כדי לטפל. את היית חייבת מפורשות להגיד לרופא שאת עם הפרעת אכילה ולא לרמוז לו. אני מניחה שהוא היה מנסה לעזור לך עד כמה שהוא יכול. היה מפנה אותך לקב"ן והיה מנסה להפנות אותך ולראות איך אפשר לעזור ולהקל עליך . בוודאי שזה מסוכן אם תמשיכי כך המצב רק ידרדר ככדור שלג וחבל. עצרי את זה כל עוד אפשר.

תודה אורלי על הפרגון,התמיכה,המילים החמות והאחולים הטובים... גם לך ויקי תודה על ההשתתפות. לא הבנתי , באיזה כתובת מייל אוכל להיות איתך בקשר? מעריכה אותכן, שרית

[email protected] מחזיקה אצבעות.

שרית יקרה את יכולה לכתוב לי גם למייל אם בא לך ואת צריכה עזרה ותמיכה [email protected]

שלום לכן, קודם כל תודה רבה על התגובות . הדברים שלכן מאירים את העינים...יש גם שפור ב"ה במצבה של חברתי וכולי תקוה ששפור זה ילך וימשיך עד שנוכל לחגוג החלמה מלאה. אורלי, ישר כח על ספרך! חברתי ואני קראנו אותו והוא אכן מסיע בהבנת המצב ונותן תקוה וכח... מאחלת לך שתדעו תמיד רק אושר ונחת .ויקי, תודה שאת מתענינת בשלומי. אכן עוברת עלי תקופה לא קלה בכלל,למזלי יש לי בעל מקסים ומבין שהרבה בזכותו אני מצליחה לצלוח את הסערה שאני נתונה בה. רק טוב לכולם שרית

אני שמחה לשמוע שיש לך בעל תומך שיכול להיות שם בשבילך. ברור לי שההתמודדות שלך אינה קלה וכדי שיהיו לך מספיק כוחות לסייע לחברתך, את גם צריכה מקורות תמיכה משלך. את מוזמנת להמשיך ולשתף/להתייעץ (...) כאן. אם את צריכה משהו (או שסתם בא לך לפרוק קצת) את יכולה גם לשלוח לי מייל. =)

שרית יקרה אין לתאר כמה שאת אכפתית ומקסימה ובעזרת השם כשחברתך תחלים יהיו זמנים טובים ויפים ואני מקווה שזה יהיה מהר ואלוהים שבשמיים יגמול לך על האכפתיות ועל זה שאת אדם מקסים ומיוחד במינו וגם לבעלך שתומך ועוזר ומי כמוני יודע כמה חשובה בתקופה קשה תמיכת בני הזוג אחד בשני. אני בטוחה שבעזרת השם ואם הרבה אהבה שלך ושל הסביבה חברתך תחלים ותעמוד על הרגליים.שמחתי גם לשמוע שקראתם את הספר ולמדתם ממנו דברים וזה חיזק אותכם וחיזק בכם את האמונה והכוח. רק להיות אופטימי ותמיד לראות את האור בקצה המנהרה כי הוא קיים.

אתחיל בזה שיום חמישי הייתי אצל הפסיכיאטר אחרי שאמרו לי אשני חייבת להגיע אליו. כמובן שהוא בכלל לא היה רגיש אלי אפילו שניסיתי להסביר שידיד מאוד טוב שלי נהרג בתאונת דרכים וזה ממש לא הזיז לו,הוא דאג להגיד בצורה הכי קיצונית כל מה שיש לו להגיד, שלא היגיוני שמאז שהתחלתי תטיפו לשם אני רק יורדת במשקל ויורדת, הוא אמר אני מתכוון לעקוב אחרי המשקל שלך ואם שבוע הבא את לא מעלה חצי קילו פשוט אין לך מה לחפש אצלנו יותר ואת עפה מפה בטיל ממש ככה במילים האלו, יצאתי כ"כ נסערת עבר עלי שבוע כ"כ קשה, היית יחולה ידיד טוב נהרג וזה מה שהוא בא להגיד לי? באמת שקלתי לבקש ממנו תרופות להרגיע קצת תמצב אבל זה ממש לא מה שהוא התכוון להגיד לי אלא רק לשטוף אותי כנראה. בכול מקרה אחרי שיצאתי ככה לסופ"ש אכזרי מאוד,חזרה אלי היום אחת המטפלות שמנהלות את המכון והבטיחה לעזור לי ולא לתת לי ליפול ולהתייאש אני חייבת לציין שהיא הייתה מדהימה היא ביקשה ממני לא להרים ידיים ושלוקח זמן לפעמים להכנס לכל המסגרת הזו של הטיפול ואסור לי לרדת כי יש להם גם גבולות אדומים אז תפסתי תעצמי ואכלתי כ"כ בסדר היום רק כדי לדעת שאני לא מוותרת לעצמי. וסתם להגיד שפתאום מרגישה כ"כ גאה בעצמי ובחיים שאני רוצה לחיות פתאום.

זה רק מוכיח שכשאת רוצה את יכולה. נכון, זה קשה, אבל יש שם צוות נהדר שילווה אותך ויתמוך בך לכל אורך הדרך. כל הכבוד לך והמון המון המון הצלחה בהמשך! חיבוק ענקי.

כל הכבוד מאיה זה התקדמות ענקית ואני מקווה שתמשיכי ככה. אל תתני לאידיוט הזה לייאש אותך ותזכרי שבכל מקום יש את המלאכים הטובים שעוזרים. כל הכבוד לך וזה רק מוכיח שאם את רוצה את יכולה. אני כל כך שמחה לשמוע שאת רוצה לחיות פתאום וזה נהדר.

רק רציתי להגיד שקראתי את הספר שכתבת. הוא מדהים פשוט. לקחתי אותו מהסיפריה של הבית ספר ואני מנסה להתחמק ולא להחזיר להם אותו.. (: התחלתי לקרוא אותו שוב, התמכרתי.

אני שמחה לשמוע פרגונים על הספר ושהוא מעניין ואני מקווה שהוא גם יעזור לך לקבל החלטה כדי לצאת מהמחלה ומהפרעת האכילה שאת נמצאת בה כי הספר בא גם ללמד על סמך הסיפור האישי שלנו.

at pashut raaa you didnt enswer my mail!!!! why??? until i thought i find you how could you do this to me again??????? i miss you like heel what-is-your-problem?!?!?! maybe i can help??? i think about you even here!!! pleassssssssssssssssssssssssssse

אפשר לדעת מה איתך? אני מתגעעגת! ואני זקוקה לך מה קורה איתך? טוב לך בארה"ב? תכתבי לי למייל [email protected] דניאלה

דניאלה לפי המייל של מולאן לא נראה לי שכל כך טוב לה ונראה שהיא במצוקה. נסי להתכתב איתה אם יש לך מייל שלה ולעזור לה. הייתי שמחה להגיע אליה במייל וגם לנסות להקשיב ולתמוך ולעזור.

you dint enswer im ok wor not so good but maybe things would change my eating is hard but i try to help myself

מולאני מתוקה שלי אני מבינה שאת כותבת מחו"ל ולכן ההתכתבות נעשית באנגלית. כתבי לי מה קורה איתך אני מבינה שאת צריכה תמיכה כי את במצוקה. נסי לסמוך גם עלי כי כרגע אני פה ולא הילה ואני פה בשבילך. המייל שלי [email protected] אל תשברי ואל תתני לכלום לשבור אותך ותזכרי שאנחנו פה לתמיכה מתי שאת צריכה.

help from her i just want to talk to her i dont think she OR you OR enyone could help me i need to do it by my self and im trying thank you enyway

help from her i just want to talk to her i dont think she OR you OR enyone could help me i need to do it by my self and im trying thank you enyway

יש לה פייסבוק, חפשי אותה שם יצא לי לדבר איתה כמה פעמים בפרטי מקווה שאת בסדר

had her in my friends she is no longer member at facebook

שלום, בימים אחרונים גיליתי שאחותי הקטנה (בת 20) מקיאה אחרי האוכל, ובכוונה. אני גרה בחו"ל ומצאתי לה עבודה גם בחו"ל, וכשהיא הגיע אליי היא הייתה מאוד רזה יחסית ממה שאני הכרתי אותה לפני שנסעתי. והיא אומרת שהיא עשתה דיאטה. בכל מקרה אני רואה שהיא אוכלת הרבה ומסתגרת בשרותים, ומספרת לי שכואב הבטן. לדעתי היא לא נמצאת במחלה זו הרבה זמן, אבל איך אני יכולה לעזור לה ללא התערבות של רופאים ופסיכולוגים. בחו"ל היא לא גרה איתי ולכן מאוד קשה לי להשגיח אליה, אבל חברות מהבית שבו היא גרה מספרות לי שהן חושדות במחלה בולמיה. והיא ילדה יחסית קשה ולא מקשיבה, ניסיתי להסביר לה למה זה גורם, אני בטוחה שהיא מבינה את ההשלכות, אבל אייני בטוחה עם היא רוצה להפסיק את זה בכלל, איך אני יכולה לעזור לה?

אולגה יקרה, ראשית כל הכבוד לך על תשומת הלב ועל הדאגה. מדבריך עושה רושם שאחותך זקוקה לעזרה וחשוב לעשות משהו בנושא כמה שיותר מהר. תנסי לנהל איתה שיחה פתוחה על הנושא, בלי לתקוף, בלי להאשים, בלי "לבוא מלמעלה". תנסי לגרום לה לשתף אותך במה שקורה: מה היא עושה? באיזו תדירות היא מקיאה? האם היא משתמשת במשלשלים? כמה זמן הסימפטומים קיימים? וכו'. לא בטוח שכבר בהתחלה היא תפתח ותספר על הדברים. צריך הרבה סבלנות. תנסי לבנות אמון בלי ללחוץ עליה. אם היא מתלוננת על כאבי בטן - תנסי ללחוץ עליה לפנות לרופא שישלול בעיה פיזיולוגית אחרת. הרבה פעמים חשוב שדווקא כן תהייה התערבות מקצועית בנושא הזה. ככל שמקדימים לאבחן ולטפל בהפרעות אכילה כך גם עולים סיכויי ההחלמה. אבל היות שכרגע אינך יכולה להכריח אותה לקבל טיפול כזה - חשוב לתמוך בה כמה שיותר, לגרום לה לשתף, להראות לה שמבינים אותה (למרות שלא מסכימים עם מה שהיא עושה)... אפשר לחזור ולדבר איתה על הנזקים שיותר יעניינו אותה (אני מתארת לעצמי שנזקים למע' העיכול, בעיות בלב, חוסר איזון באלקטרוליטים וכו' קצת פחות ידברו אליה בשלב הזה). הרי אם המטרה היא להיראות טוב הרי שמטרה זו לא מושגת בטווח הארוך משום שהשיניים מתחילות להצהיב ולהתפורר, הידיים מתמלאות בסימנים, העור נעשה חיוור ויבש... אם המטרה היא לרזות - גם כאן היא לא מושגת משום שהקאות לא גורמות להרזיה... חשוב לשים לב מה קורה איתה. אם החברות שגרות איתה יכולות לספק מידע זה מצוין, אבל שימו לב שלא יווצר מצב שהיא תרגיש שמדברים עליה מאחורי הגב, שלא תרגיש שכולם נגדה. זה עלול להרחיק אותה יותר. בהצלחה.

זו שוב אני שרית ששואלת בקשר לחברתי הטובה. מבחינת האנורקסיה חברתי נמצאת עכשיו בסוג של אשפוז בית(נאסר עליה להיות בקשר עם אמה)וזה נקרא שהיא מתקדמת יפה.הנורא הוא שבחודש האחרון יש לה כאבים איומים בשרירים,מה שהתגלה כדלקת בשריר.כדורים ואנטיביוטיקה לא כ"כ מסיעים.מה זה? אתן מכירות תופעה כזו? זה קשור לאנורקסיה?יכול להיות שככל שהגוף יתחזק הכאבים יחלפו?היא מאד סובלת ואומרת שזה ממש כאבי תופת שבאים בהתקפות. אני עצמי מפורקת לגמרי,בוכה הרבה,כל הזמן נזכרת בימים היפים שהיתה כמו פרח...והיום כמו שבר כלי...מה יהיה?? בבקשה ענו לי.

שרית יקרה קודם כל כל הכבוד לך על האיכפתיות את מדהימה והאכפתיות מהאחר חשובה מאוד וזה לא מובן מאליו. האשפוז שאת מתארת הוא קשה ולא קל אך הניתוק הזה שאת מדברת עליה היא שיטה שעובדת יפה גם בשניידר- גם הבת שלי נותקה מאיתנו בשניידר וזה עבד והצליח, בהרבה מקרים זה מצליח אבל חשובה מאוד שיתוף הפעולה של החולה עם הצוות שמטפל בה באשפוז בית ולעשות כל מה שאומרים לה ולאכול הכל בלי משחקים גם אם קשה ולעשות זאת מתוך הידיעה וההכרה כי אני חולה ורוצה לקבל עזרה ומוכנה לעשות שינוי שיעזור לי ולשתף פעולה. הכאבים שאת מתארת בגוף זה תופעה שקוראת להרבה בנות אנורקסיות כתוצאה מהמצב הנפשי שהן נמצאות בו יש השפעה של הגוף. הגוף לא מנותק מהנפש הם מחוברים חזק אחד מהשני וברגע שהנפש לא במצב טוב גם הגוף במצב ירוד וכך היה גם אצל בתי. אני מתארת לעצמי שאת מפורקת ובוכה כי לא קל לראות אדם שאתה אוהב ויודע איזה פרח הוא היה פתאום ככה משתנה לך ונגמר לך בין העינים וכולה בשביל מה בשביל איזה שגעון של אנורקסיה או בולמיה- זה קשה מאוד לסביבה לראות את ההדרדרות אבל צריך להבין שהמחלה מבחינת החולים הם מאבדים כבר שליטה על המצב שלהם ונכנסים לכזה תהום ולכזו מערבולת שזה לא פשוט לסביבה מולם לראות את זה. תפקידך שרית חשוב מאוד בלאהוב, לתמוך ולחזק את חברתך החולה אתם לא מבינים כמה התמיכה הזו חשובה חשובה חשובה בדרך שלהן החוצה. כשהן יודעות שיש להן עוגן ותמיכה יש להן יותר רצון לצאת מזה ותפקידך חשוב פה מאוד וגם מי שמסביבה- את החלק המקצועי תשאירו לאנשי המקצוע. היי חזקה בשבילה ועזרי לה .

את מצליחה להדהים אותי בכל פעם מחדש עם האכפתיות והדאגה שלך. אין לי ספק שחברתך ברת מזל שיש לה חברה אמיתית כמוך ואין לי ספק שהנוכחות שלך תוכל לסייע לה ולתת לה המון כוחות. תזונה לקויה יכולה לגרום לעיתים לדלקת שרירים ובהחלט יכול להיות שכשהגוף יתחזק היא תרגיש הרבה יותר טוב גם בהבט הזה. הרי במצב של תת תזונה הגוף מפרק רקמות חיוניות, כולל שרירים (לכן גם חלק מהחולים מתקשים לבצע פעילויות הדורשות מאמץ לשרירים דוגמת עלייה במדרגות). המצב הנפשי יכול להשפיע בהרבה מקרים גם על המצב הפיזי, הגוף חלש ולכן הוא גם פגיע יותר. אני מניחה שגם הניתוק מהמשפחה מקשה במקצת. ומעבר למה שכתבתי בנוגע לחברתך הטובה, תדאגי קצת לעצמך יקירה. עושה רושם שעוברת עליך תקופה לא קלה בכלל. אל תשכחי לעשות מידי פעם גם דברים שיעשו לך טוב. חיבוק ענקי!!!

להפנות את הבנות האומללות, כולן, למרכז להפרעות אכילה "שחף, אפילו דרך המייל,כדי שייענו ע"י אנשי מקצוע. תמיכה כאן לא תוציא אותן מההפרעה, למרות נסיונך כאם לאנורסית לשעבר. ההתיימרות הזו לא מועילה הרבה, ואין לך מעקב אם אכן את מועילה להן או דוחפת אותן יותר להפרעה משום שאינך מקצועית בתחום. הספיק לי לקרוא את מה שכתבת למאיה בשביל להבין שמה שמתרחש כאן הוא חובבני ולא אחראי.

צהריים טובים, אני מבינה היטב מהיכן הדברים שכתבת נובעים וברור לי הרצון הטוב שלך לסייע. עם זאת, אני חייבת לציין שלא מדובר בפורום מקצועי אלא בפורום תמיכה. מטרתו של הפורום אינו לתת חוות דעת מקצועית (לשם כך קיימים פורומים אחרים) אלא להוות בית חם לכל אלה שמתמודדים עם המחלות האיומות הללו. קשה לעבור את זה לבד ולעיתים האפשרות לפרוק כאן קצת מטענים מאוד מרגיעה. שחף הוא מרכז טיפולי מצוין ולצערי לא כולם יכולים להרשות לעצמם לקבל שם טיפול. למיטב ידיעתי הם מפעילים קו מצוקה ואכן ניתן לפנות לשם בשעת הצורך (מספר הטלפון למי שמעוניין: 08-9357035). חשוב לציין שהפורום הזה אינו מהווה תחליף לטיפול מקצועי אלא ממלא מקום של אוזנת קשבת. עם זאת, אין הדבר גורע מפעילותה המבורכת של אורלי לטובת הנושא. אני מאוד מעריכה ומכבדת את דעתך ומאמינה שכל אחד יכול לבחור לפנות לעזרה שמתאימה לו יותר. אני יכולה לציין שבתקופה מסוימת קיבלתי כאן תמיכה שלא יכולתי לקבל בשום מקום אחר.

קודם כל אני רוצה לציין שהפורום הוא פורום תמיכה נטו אני לא מתיימרת ולא רוצה להפוך אותו לפורום מקצועי כי אני לא איש מקצוע וזו לא מלאכתי אבל זה כן פורום שבו אנחנו מחבקים, תומכים ועוזרים ונותנים כתף לכל מי שצריכה וזה חשוב מאוד לכשעצמו. הייתי שמחה מאוד לדעת מי את , קל מאוד להעביר ביקורת ולהסתתר- אני לא כועסת על אף אחת וכל אחת יכולה לומר מה שבליבה אני חושבת שהתרומה שלי גדולה ונעשית מכל הלב כי כל מי שאני עוזרת לה ומהווה עבורה אוזן קשבת ועושה לה טיפה טוב על הלב אז זה הרווח שלי ולגבי בנות כמו הביקורת שלי למאיה- אז כשאני צריכה לפעמים לבקר ולהביע דיעה אני עושה גם את את זה וכן אני מבינה את גם את מאיה ומה שעובר עליה כי בתי היתה באותו מצב ודיברה כמו מאיה אבל בכל זאת למרות כל הקשיים החליטה בכל זאת לצאת משם אז נכון שלא כל אחת רוצה ולא כל אחת יכולה אבל חייבת להיות בלב התקווה. לגבי שחף זה מקום נהדר אך תחשבי שלא כל אחת מסוגלת לשאת בהוצאות של מקום פרטי ולעמוד בהם. זה להוציא סכומי עתק. לא יודעת מה האינטרס שיש לך עם שחף כבר שמעתי גם ביקורות עליהם לטוב ולרע זו זכותך להביע את דעתך אך לקטול אותי זה לא פייר כי אני לא לא מנהלת פורום של איש מקצוע כמו פסיכולוג או דיאטנית או פסיכיאטר למרות שבהחלט אני לא פחות טובה מהם עם הנסיון והידע זה מה שנקרא אין חכם כבעל ניסיון אך הפורום שלי הוא פורום תמיכה נטו.

ממש כאב לי לראות את ההודעה הזאת כי אני בטיפול מיקצועי וזה לא עזר כמו זה שמאז שאני בקשר עם אורלי ניצלו לי החיים אםם לא אורלי הייתי מתאבדת אז בבקשה אל תזלזלו ככה לפעמים התמיכה הנפשית חשובה יותר מטיפול מיקצועי ואין טוב כמו לקבל תמיכה נפשית ממי שהיה בתוך הדבר האיום הזה ומבין אותך באמת וזה עולה על אלפי מטפלים מיקצועיים

כתבתי לך עכשיו הודעה למטה בתגובה למשהו אחר שכתבת. אני מסיכמה לחלוטין עם מה שאת אומרת לגבי אורלי ושמחה מאוד לשמוע שהיא עזרה לך.

אחרי אנורקסיה, אוכלת כמו שצריך לפי תפריט. יש את הפחדים, יש את הוויתורים המעאפנים, אבל אני לא מטומטמת:) אני לא צריכה את האנורקסיה הזו, יש מספיק דברים אחרים לדאוג להם. נהנית לאכול יש לציין:P הייתי כחצי שנה או יותר בלי מחזור. הייתה תקופה שעליתי מ43 ל48 וחצי, וקיבלתי מחזור פעם אחת. משם ירדתי כמו מפגרת 2 או 3 קילו בחזרה, 5 חודשים לא קיבלתי מאז.. עכשיו אני 50-51 קילו ולא מקבלת. למה?\= למה?\=

קודם כל אני גאה בך מאוד ששמת את האנורקסיה בצד ותפסת את עצמך בזמן והבנת שזה לא מוביל לשום מקום חוץ מהרס של חיים. לגבי המחזור שלך אני מציעה שתגשי דחוף לרופא משפחה או רופא נשים שיבדוק איפה הבעיה. אל תמשכי את זה ואל תדחי את זה כי זה לא בסדר שאת לא מקבלת צריך לבדוק למה ומה קורה עם הגוף שלך.

תודה.. אני אצל דיאטנית מוסמכת לאנורקסיה, והיא רק אומרת לי להמשיך לאכול לפי התפריט.. ואכן לפני פחות משבוע קיבלתי סוג של התחלת מחזור, וזה נסוג שוב\= ונמאס כל כך.. גלולות מיוחדות יעזרו?

לא רוצה לאכול. לא רוצה לשתות לא רוצה תיחס שלו הרי כול מה שאני יעשה הוא לא יתייחס אלי אפילו הצום המטומטם הזה לא עובד עליו הרי אין בי כלום. נמאס לי מעצמי רוצה שקט רק שקט קטט ))))))))))))):::::::

מאיוש לא נראה הדבר שכבר הרמת ידיים כל כך מהר הלא רק התחלת טיפול מה חשבת שזה מטה קסם וגם הסברתי לך שבלי שיתוף פעולה אמיתי ורצון ממך לצאת מהמקום הזה לא תצאי לעולם כי אף אחד לא יכול לעשות זאת במקומך. אני מתחננת תני לזה צ'אנס ואל תרימי ידיים כל כך מהר.

הפסיכולוג?

אני בת 23 ואני חולה באנורקסיה. הייתי מעוניינת בחונכת שתעזור לי לאכול. מישהי בעלת ידע בהפרעות אכילה. איך אני מוצאת כזה דבר?

אני לא בטוחה בתשובה שלי אך שווה בדיקה. לדעתי במקום שנקרא שחף ובמקום נוסף שנקרא שלבים יש את החונכות. את יכולה להכנס לאינטרנט ולקרוא על המקומות ושיטת הטיפול. אם אני לא טועה אצלהם אפשר למצוא חונכות וזה אשפוזי יום כלומר באים והולכים הביתה. אני גאה בך על זה שאת רוצה לקבל עזרה ומוכנה לקבל עזרה כל הכבוד יישר כוח היי חזקה תראי שדברים יסתדרו לאט לאט ויהיה בסדר.

אם אני לא טועה יש כזאת מסגרת של חונכות לפי "שיטת גריי שיט" שזה אני יודעת לאכלנים כפייתים אבל אני לא יודעת אם גם למי שסובל מאנורקסיה, בכל אופן כדאי לך לבדוק אולי זה יתאים לך. בהצלחה

תודה אורלי אני יתקשר אליך ותודה לך ויקי על ההתעניניות אני חולה שנה וחצי כרגע אני בטיפול לקראת סוף ההחלמה אבל אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת להלחם אני מרגישה כמו שאני תובעת בים ונלחמת בכח עם הגלים וכל פעם שאני כמעט דורכת על הקרקע בא גל וסוחף אותי עמוק חזרה אני ביאוש יש לי פחד נורא שאני לא ידרדר אחורה כי הכוחות שלי הולכים ומסתימים בכושי יש לי רגעים שלרצון לחיות אני נלחמת בתמצית דמי האחרונה

מה שלומך? איך את מרגישה? עשית דרך ארוכה ויפה, נלחמת בגבורה ונשאר לך רק עוד קצת - תמשיכי להילחם, אל תתייאשי, אל תוותרי לעצמך. אני יודעת שקשה, אבל זה אפשרי וזה ישתלם לך בסופו של דבר. תנסי לצוף, לקבל "גלגל הצלה" מהאנשים שנמצאים סביבך ושישמחו לעזור לך. הדרך לחוף קצרה.

מישהו יכול להציל אותי בבקשההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

שיר יקרה קראתי את שלושת ההודעות שכתבת ואני מרגישה את הקושי ואת הכאב שבדבריך. שאלת אם מישהו יכול להציל אותך. מתוקה, רק את יכולה להציל את עצמך וכדי לעשות זאת עליך לקבל עזרה.את רוצה לחזור לחיים נורמאליים ומגיע לך לקבל אותם בחזרה. בואי תנסי בשלב ראשון להחליף את המחשבות ההרסניות במחשבות על בנייה, על שיקום נזקים, שיפור וצמיחה. תספרי קצת יותר על עצמך, מה את אוהבת לעשות, כמה זמן את חולה, איך זה בא לידי ביטוי, האם היית פעם בטיפול או כל דבר אחר שתרצי לשתף בו. שולחת לך מכאן המון חיזוקים. ויקי

כתבתי לך שאני רוצה לדבר איתך תגידו לי מה עושים שאין כח לחיות ורוצים למות אני מיואשת אין לי כבר כח להלחם אפשר בכלל לחזור להיות נורמלים

צריך להלחם...להלחם בתפיסה שלנו את הדברים...כי כשקצת קשה לנו אנחנו בורחות מלהתמודד וגם אם הפחד משתק שווה להלחם בו אבל בקצב איטי לאט לאט...זה תהליך ומנסיון זה בסוף עובד... תחזיקי מעמד... אוהבת המון אושר....

אורלי היקרה אני חולה באנורקסיה וקראתי את הספר שלך חיזקת אותי מאוד תודה רבה אני במצב נפשי נורא קשה עם המון מחשבות על מוות וממש ניסיון לפגוע בעצמי אני מאוד רוצה לדבר איתך בטלפון אם תוכלי להשאיר לי את המספר שלך תודה

שיר מתוקה כן את יכולה לצלצל אלי ואני פה בשבילך. הטלפון שלי 052-3387519 אסור לך ככה להרים ידיים החיים עוד לפניך ולמרות שהכל נראה שחור יש אור בסוף המנהרה מבטיחה לך אבל את צריכה להבין שאף אחד לא יכול לעזור לך אם לא תעזרי קודם כל לעצמך וזה אומר לקבל החלטה שאת באמת רוצה שינוי ורוצה לצאת משם. שיר תתקשרי אלי אל תהססי אני פה בשבילך ובשביל כל בת אחרת שצריכה.