פורום הפרעות אכילה - תמיכה
שלום אני בת 34 בולמית בהפסקות כלומר יש תקופות שאין בי צורך להקיא מתוכי כלום ויש תקופות שאני לא מסוגלת שיכנס לי משהו לגוף וישאר. בילדותי חוויתי התעללות מינית וגם אחרי כל השנים האלו קשה לי מאוד להתמודד אני בטיפול היום ובהחלט התקדמתי מאוד אבל בכל זאת קשה לי בערב למשל יותר מידי לבד לי ועצןב וההקאה היא הדבר היחיד שמשכיח ומרגיע ועוצר הכל אני רוצה למצוא דרך רוצה מאוד ולמרות כל ההבטחות העצמיות שזהו מעכשיו לא מעכשיו אעשה דברים אחרים מעכשיו אוהב את עצמי יותר ולא אהרוס את גופי כי הרי אני לא רוצה למות מה עושים?
פעם שאת רוצה להקיא יש בינהם הרבה אלמנטים חופפים
מולאן יקרה לא הבנתי אלמנטים חופפים ביו מה למה רות
רות פשוט נאזרים בסבלנות הטיפול הוא לא הוקוס פוקוס ביום אחד זה לוקח המון זמן ואת חייבת לשתף פעולה באופן מלא שיצליח. אל תרימי ידיים כמו בכל דבר יש עליות וירידות אז אל תרימי ידיים ואל תתייאשי. תראי שעם כוח רצון וטיפול טוב תצאי מזה בסוף אבל זה לוקח זמן ולפעמים אפילו הרבה זמן.
שלום שמי חני ואני בת 29 גובהי 168 ומשקלי 53 קילו,לפני כחודשיים היה משקלי 65 קילו,התחלתי בדיאטה דלה מאוד בקלוריות,ונעזרתי גם במשלשליםאיזילקס ולקסעדין בין 6-8 ליום,נייהתי מאוד אובססיבית לגבי המשקל שלי,השאלה שלי היא האם אני מפתחת איזושהי הפרעה הדורשת התייחסות והאם עלול להגרם לי נזק משימוש ממושך במשלשלים חזקים בתודה חני
מי אמר לך לקחת את הכדורים האלה ןומה חשבת לעצמך שאין להם נזקים גופניים? אין שום דבר טבעי בלהיכנס לשרותים בעזרתם של כדורים וגם שום דבר שתורם לירידה רצינית במשקל לצורך העניין.. זה נוזלים כמעט 100 אחוז מהם זה נשמע שת כבר רזה מאוד אז אולי תעצרי פה? מספיק תמשיכי עם התפריט כרגיל ותורידי את המשלשלים וכך בעצם תשארי באותו משקל.. תהיי שמחה שאת ערנית
חני מה לא ברור שאת בהפרעת אכילה רצינית? כי אחרת למה השימוש במשלשלים והאובססיה לגבי הירידה במשקל.אל תקחי את המשלשלים האלו את עושה נזק גדול לעצמך. לא חבל? פני דחוף לקבלת עזרה לפני שיהיה מאוחר מדי.
אם למישהו יש מושג יום שבת ב12 בלילה יצאתי היתה לי יומולדת שתיתי לא הרבה ברמה סבירה לאט לאט במשך הערב אולי כוס+חצי שהברמנית החצופה לקחה לךי באמצע +כוס לא גדול שמפניה, וזה במשך שעתיים שלוש לא מיד בקיצור זה לא עשה לי כלום אולי קצת שמחה לא משהו רציני לא דברתי שטויות ולא הלכתי עקום רחוק מזה הייתי שפוייה לגמרי ברמות שיכולתי לנהוג. לעומת זאת למחרת בער קרה דבר מוזר שאני שספרתי את כל זה כי הייתי מאוד רוצה לשייך אותו לשתייה ביום קודם אחרת זה פשוט מלחיץ המממ היינו בירושליים.. בהשקה של האח הגדול היה מאוד קר לילה+ירושליים אימג'ן.. בקיצור התנהגתי די בגבורה יחסית למישהי שסובלת מקור בבית ועושה לסבל הזה דרמטיזציה כל הזמן בלי לשים לב אני לא מדברת ולא צוחקת ולא מתפקדת כשקר לי.. בקיצור אתמול הייתי בסדר והארוע היה במקום פתוח יא איזה חופרת אני אני מקווה שאתם עדיין איתי אני לא יודעת איך לקצר את זה בקיצור אחרי איזה 3 שעות שאנחנו שם חברה שלי אומרת לי "יא זה ממש מוזר שאת ככה ולא אומרת כלום על הקור הזה הייתי מצפה ממך להתחרפן פה" ידעתי שזה לא טוב שבהיא אמרה את זה אני נוטה להרגיש מייד כל מה שאומרים לי וגם מה שאומרים בלי קשר למשל אם מישהי אומרת שיש לה פיפי ישר יש לי גם בקיצור ידעתי שאני אתחיל לחוש קור כשהיא אמרה את זה ופתאום 5 10 דק' אחרי לא יודעת אם זה קשור אליה או לאלכוהול מיום קודם או לזה שהקאתי (בכוונה) שעתיים לפני (לא חושבת אני תמיד מקיאה וממשיכה כרגיל) פתאום הרגשתי שאני מאוד צריכה להקיא אבל לא כמו אחרי שאוכלים.. כמו שחולים או כמו אחרי אלכוהול.. למרות שזה היה כמעט 24 שעות אחרי.. בקיצור הרגשתי רע מאוד רציתי לשתות חשבתי אולי זה יעזור זה היה הסוף של הארוע אני עמדתי וישבתי לסרוגין על המעקה בסוף ולא ידעתי מה לעשות פתאום ראיתי שחור ואיפה שהסתכלתי ראיתי רק שחור וקצת צללים זה היה מפחיד התאמצתי לראות ולא ראיתי והייתי כל כך מרגישה רע פחדתי שאני אקיא שם איזה פדיחות וכמה פחדתי להתעלף שלא יוציאו אותי באמצע הארוע וחלילה שגם כולם יראו את זה בטלויזיה אחר כך נגמר הארוע יצאנו בחוץ ולא ראיתי לאן אני הולכת נתקעתי באנשים חברה שלי סחברה אותי ואמרה שאני אדישה ואז היא הבינה שאני לא בסדר ונלחצה קצת אבל בסוף היה בסדר זה היה כל כך קרוב התפללתי לה' שיעזור לי התפללתי כל כך וזה כנראה עזר עאיכשהו אחרי כמה דקות זה התפוגג זה קרה למישהי? מישי יודעת ממה זה?? האם זה שייך לאלכוהול יכול להיות שזה ההפרעת אכילה שלי.. אגב גם ירדתי עוד איזה 2 קילו לאחרונה אבל לא נראה לי שזה קשור אני סתפ מציינת הכל אם מישהו יכול להיגיד לי מה הסיכויים שזה יקרה שוב והאם באמת ניתן לשייך את זה לשתיה מלילה קודם ואם זה לא הפורום הנכון תגידו לי איפה כן ואני אעביר יש לציין שהיום אני מרגישה מצויין ואין לי שום בעיה פיזית ברוך ה'
גם לי קרה משהו דומה ולא שתיתי אלכוהול. במקרה שלי זה הסתיים בהתעלפות ובאיבוד הכרה. כדאי מאוד שתלכי לרופא המשפחה ותתארי לו מה קרה (תצייני גם שהקאת... אולי יש קשר... אחרי הכל מדובר בפעולה שאינה טבעית שדורשת מאמץ רב מהגוף וגם משפיעה על הדופק, על לחץ הדם, על הנוזלים בגוף, על המלחים...). מולאני, תשמרי על עצמך!!! חבל לי לשמוע שזה המצב...
סוף סוף אני מצליחה להשיב בשרשור הממ מאז הכל כרגיל וחבל באמת שזה המצב אבל ביומיים האחרונים הקאתי רק פעם אחת.. וזה לעומת 3 ביום בכל השבועיים שלפני למשל אולי יש בעיה שגם בקושי אכלתי .. אני לא מצליחה לשלב לצערי זה או שאני לא אוכלת או שאני בולסת ומקיאה וזה לא שאני רוצה שזה יהיה ככה כבר אין לי עניין לרזות זה פשוט ככה למה אני אלך לרופאה לדעתי זה באמת מהשתיה ומהקור וגם ירד גשם והיינו במקום פתוח הצילווווווו אני נבהלת מעצמי אני לא מאמינה שאני כל כך חולה וכל כך לא מוכנה לעשות משהו קונקרטי עם זה אני פשוט נדפקתי לעזאזל אני רוצה לשמו8ר על עצמי אבל אני לא יכולה אפילו להבטיח שאני אשתדל למשל היום חזרתי מהעבודה וסתם אכלתי והקאתי יכולתי לאכול אוכל פחות משמין ולא להקיא אבל סתם היה בא לי לאכול את מה שאמא שלי הכינה ואכלתי די הרבה והקאתי זה פשוט טיפשי אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב של התמודדות אני נמנענת מזה רק אם זה קל סליחה על החפירות ותודה על הדאגה מאמי
שלום. לפני כמה שבועות התחלתי להרגיש שאני לא יכולה לבלוע את האוכל שאני לועסת. בהתחלה זה קרה בכל סוף מנה (גם אם היו 3 מנות בארוחה) ופתאום, כעבור כמה שבועות התחלתי לראות שכל מה שאני מכניסה לפה, לועסת ומנסה לבלוע - מרגיש לי בחילה ואני חייבת לפלוט את האוכל הלעוס. מיד הבחנתי שמדובר בסיפטומים אנוקרטיים למרות שמעולם לא סבלתי מהפרעה זאת אלא אולי יותר מהפרעת אכילה כללית של בולמוסים וכאלה. נבהלתי שאני מתחילה להיות אנורקסית. צד אחד בי שמח וצד אחר אמר לי; "אח"כ לא תצליחי לצאת מזה. זה יהרוס לך את כל הגוף. את לא תרזי באופן בריא ב-א-מ-ת. זה הכל יהיה בכאילו. פשוט לא כדאי לך" ואני יודעת שלהרזות באופן בריא (הBMI שלי גבוהה בהרבה מהממוצע) זה אומנם תהליך הרבה יותר ארוך וסיזיפי אבל זה יותר בריא ויותר אמיתי ויכול להתקיים כל החיים!!! הרגשתי קצת חוסר אונים כי באמת הייתה לי בחילה כל הזמן וכל היום וכל מראה של אוכל העלה לי עוד את הבחילה.. ואז אמרתי לעצמי ; "את ילדה גדולה!!!! את עכשיו תבלעי את מה שהכנס לפה!" האמת? אני קצת נבהלת מהקול הזה כי הוא 'פוקד' עלי. אני יודעת שיש פעמים שאדם פשוט צריך להרים את עצמו גם אם זה אומר שלא הכל נעים כי באופן כללי אני לא מאמינה בביקורת חיצונית וגם לא פנימית. אני מאמינה בזה שכל בן אדם יתקדם רק כשהוא מוכן ולא על ידי כח ולחץ חיצוניים. הבעיה היא שאני גם סובלת אך מודעת לבעית הבקורת העצמית שלי ולכן אני לא רוצה לתת לה להשתלט עלי אבל אני חושבת שאם לא הייתי אומרת לעצמי להיות 'ילדה גדולה' ולבלוע את האוכל לא הייתי מפסיקה.. בקיצור, האם אני נוהגת נכון..? האם אני באמת עוזרת לעצמי..? אני מרגישה שכן אבל אני מרגישה שאני גם 'מצווה' על עצמי וזה לא נעים לי. אני מרגישה קצת כמו ילדה קטנה מאוד וגם ילדה שמנסה להיות אחראית אבל אף אחד לא לימד אותה איך.
מתוקה שלי אני מציעה שתפני לקבל עזרה מקצועית כי שתי הקולות שנשמעים בתוכך זה בדיוק תסמינים למחלה , אותה מחלה שמצד אחד קול אחד אומר לך שמה שאת עושה בסדר גמור וכולם דפוקים ומצד שני את יודעת בתוך תוכך שזה לא בסדר וכל אחר משגע אותך מהצד השני וזה לא פשוט להתמודד עם שתי הקולות והפחדים שבאים איתם. קבלי עזרה מקצועית שתלמד אותך להתמודד איתם ותלמד אותך לקבל החלטה נכונה ואיך להתנהג. חבל עשי זאת מהר שלא יהיה מאוחר מדי.
את חושבת שאת בסדר, את מחייכת אבל כמה עצוב יכול להיות אדם...?... המרדף הזה מעסיק אותך כל היום, מה אכל כמה אכלת, חשבונות כל הזמן מתבצעים כל היום.... אני מוטרדת מה יהיה.?... אני מטופלת אך זה לא עוזר המטפלת מצויינת אבל אני לא מוכנה להקשיב היא אומרת לי דברים שקשה לי לקבל אותם אני לא יודעת עד כמה אני צןדקת אבל אמרתי לה שאהיה רזה אהיה יותר מאושרת !!! היא להסכימה איתי ואמרה לי האושר לא תלוי ברזון שלך ...!!! אמרתי לה שככה אני חושבת שהתסכול שלי נובע מעצם היותי שמנה, מה לעשות שקשה לך להסתכל במראה ולראות חבית ענקית.... מה לעשות שאת לא שלמה עם עצמך אני שונאת את המראה שלי אני שונאת אותו!!
שימי יקרה את צריכה לעשות חשבון נפש עם עצמך ולחשוב האם את באמת רוצה לעזור לעצמך? האם את באמת רוצה לצאת מן המחלה? כי באיזה שהוא מקום זו התמכרות לרזון וקשה מאוד לצאת מזה וזה לא פשוט אך את צריכה קודם כל לקבל החלטה אמיתית עם עצמך שאת רוצה להתמודד ולצאת מזה , את רוצה להתמודד עם עצמך עם הפחדים והקשיים ולשמוע גם דברים שלא תמיד נעים מהמטפלת שאומרת לך את האמת הכואבת. אם לא תרצי להתמודד ותכנסי עמוק עמוק פנימה לנפש ותעשי עבודה עם עצמך לא באמת תצאי מזה וחבל כי את נשמעת לי בחורה מדהימה ומקסימה. החיים יפים והם לפניך. את חייבת ללמוד לאהוב ולקבל את עצמך מחדש כדי לצאת משם.
את באמת שמנה את תהיה שמחה יותר כשתהיי רזה אבל רק מעצם העובדה שרזית מבחינת השאר לא הרבה ישתנה אבל אני חושבת שמה שהמטפלת התכוונה זה שאת לא תהיי שמחה באמת ומאושרת באופן תמידי כי ישארו עניינים לא פתורים
אפילו לא יודעת להסביר על מה. אני פשוט יודעת שאני צריכה לרשום זאת בפורום הזה. אני צריכה בעיקר עידוד להמשיך בדרך שלי ולא ליפול שוב. (הנפילה היא התקופה בה ירדתי במשקל). בבקשה.
הילה מקסימה אני פה ואתן לך את כל התמיכה שאת צריכה באמת באמת את יכולה לפנות עלי אפילו למייל האישי [email protected] אם את מרגישה צורך. אל תרימי ידיים.את יודעת לכל אחד יש נפילות וזה מותר בהחלט, אף אחד לא בוחן אותנו בזכוכית מגדלת למרות שלפעמים לנו זה נראה כך. מותר לשגות, מותר לטעות ומותר ליפול ומי שלא נופל לא לומד לקום. כי רק מי שנופל לומד שוב לקום על רגליו וזה מותר שיהיו לך נפילות ותקופות קשות אך תאמיני בעצמך ובדרכך ותגידי כל יום לעצמך כמה את שווה וכמה את טובה וכמה את הכי הכי בעולם ותראי זה יחזק אותך וייתן לך כוחות להמשיך הלאה. אל תתייאשי מהנפילה ואל תבהלי ממנה לכל אחד גם אם הוא לא חולה באנורקסיה או בולמיה יש נפילות בחיים ועם המון כוחות נפשיים שמגייסים קמים מהנפילה אז בבקשה אל תרימי ידיים, את תראי את תעברי את התקופה הזו ואחר כך תסתכלי אחורה ותצחקי על כך.
שלום לך אורלי..אני בת 21 וסובלת מהפרעת אכילה כבר 4 שנים..ימים שלמים של צימצומים באכילה ואז משו כמו פעמיים בשבוע התקפים אכילה עצומים!!עד לפני שנה וקצת כך ניראו חיי ועליתי וירדתי שוב ושוב במישקל..אגב אני 1.63..לפני כשנה אמרתי חאלאס עם ההתקפים כי באמת ממש ממש סבלתיי מההשלכות של ההתקפים ופשוט הפסקתי וחייתי על תפריט כיביכול קבוע ומצומצם ורזיתי ל45 קילו ואז התחילו הערות מכול הסובבים אותי וזה גרם שוב להתקפים לחזור..ואז גיליתי את הלקסין..ורזיתי ל43 קילו ושוב החריפו ההערות ומאז כלומר מחודש ספטמבר ועד עכשיו אני לא מפסיקה עם התקפיי אכילהה ולקסין והשמנתי מאז משו כמו 6 או 7 קילו והמשקל שלי בתקופה האחרונה הוא משו כמו בין 48 ל50..כשהבנתי שאני בבעיה..והיתיעצתי אם הרופא משפחה הוא אמר שזה נקרא שאני בולמית(למרות שאינני מקיאה כי אינני יודעת איך..פשוט לא מצליח לי=[)אני מאוד מבובלת..כי לארחונה סתאם יש לי התקפים ריגשיים כאלה ..סתאם בולסת בעקבות אירועים שמתרחשים סביבי..שאלתי אליך ..האם אני בולמית??האם אני אכלנית כפייתית??ואני כבר לא יודעת מה לעשות עם חיי..יש בי את הצד הזה שאומר לכי לעזרה..(ואני אהיה כנה איתך זה רק מכייוון שלאחרונה אני בתקופה של התקפים וממש משמינה..כשהייתי 43 קילו למרות שידעתי שאני בבעיה רק בגלל ששלטתי בלהרזות לא עלה בדעתי אפילו ללכת לטיפול כי הצלחתי להרזות..ויש את הצעד שאומר אתה שמנה!!את חייבת להרזות ל40 קילו!!!...אורלי...הכול התנפצ בחיי בעיקבות הגיהנום הזה...הכול..אני לא עושה כלום ואני מיתכוונת כלום בחיי...אפילו לא עובדת..יצאתי מהצבא בגלל זה אפילו..לא יוצאת לא מבלה לא לימודים לא כלום!!רק משועבדת למחשבות להרגלים להרס לטירוף הזה...למרות שאני מודעת לכול הנזק ולכול הייסורים שעוברת..אני פשוט מיואשת..אובדת עצות...ואגב..אוסיף משהו קטן..ממש נגע לליבי שאת כאמא שביתה עברה את הגיהנום הזה תמכה בה ובצילה אותה וכעת רק עוזרת ותומכת באחרים..במקרה שלי אין לי שום תמיכה והבנה ורק ההפך..אני ואמא שלי בנתק מוחלט למרות שגרות יחד אין תיקשורת..עקב כול הבעיה הזו איתי היא פשוט לא ידעת איך להיתמודד או איך להיתנהג ורק לדעתי החריפה את מצבי...בימים שהייתי קרוב ל43 קילו רק אמרה לי שלדד עצמות אנורקסית חולת נפש ועוד כל כך הרבה דברים מעליבים..ובימים כמו עכשיו ..שזה הימים הנוראים של התקפים ושל עליות נוראיות במשקל..היא אומרת אל תאכלי לי את כול המקרר יא חולה..ועוד המון דברים פשוט לא יאומנים..אשמח לשמוע את תשובתך בהקדם...
אין לי ספק מתוקה שאת נמצאת בבלבול איום ונורא מצד אחד ההרעבה וירידה דרסטית במשקל ואז הבולמוסים שזו גם בעיה בפני עצמה ואין ספק שאמך לא ממש מועילה לעניין אך אל תכעסי עליה היא בעצמה בבלבול נוראי ולא יודעת איך לאכול את כל המצב הזה ואיך להתמודד עימו, זה לא מצב פשוט, זה קשה ודורש מההורים המון כוחות נפשיים שלא תמיד יש אותם אז אל תכעסי ותשנאי אותה אני בטוחה שהיא אוהבת אותך והתגובות שלה זה כי היא לא יודעת מה לעשות עם המצב הנורא הזה ועומדת חסרת אונים מול בתה שגומרת את חייה מול עיניה ולא יכולה לעזור לה. מתוקה שלי את חייבת באופן מיידי לקבל עזרה מקצועית לבד לא תצליחי להתמודד ולצאת מזה את חייבת מישהו שמבין בענין וינחה אותך ויעשה איתך עבודה יסודית וילמד אותך לשנות גישות ולהתמודד מול הבעיות והפחדים ולא לברוח מהם, כי האנורקסיה והבולמיה זו גם בריחה, קשה להתמודד אז בורחים, ועם הזמן מתמכרים לרזון או להתקפי הבולמוס. את חייבת עזרה מקצועית שתוציא אותך משם ומהר. זו לא בושה לקבל עזרה ולהודות שיש לך בעיה וכפי שאני רואה את מודעת למצבך ורוצה עזרה רק לא יודעת מה לעשות ואיך לפנות. אל תתביישי יש המון מטפלים נהדרים שזו עבודתם והם עושים השכם וערב במלאכת הקודש של להוציא את החולות במחלה מהמקום הכל כך אפל לפני שהם יגמרו את חייהן אז פני אליהם ובקשי עזרה ויחד תעשו דרך כדי לצאת החוצה משם ומהר.
אורלי..העיניין הוא שאין לי תאפשרות הכלכלית למקומות מיקצועיים פרטיים אך אני יודעת שיש מקומות ללא עלות..(אגב דרך קופת חולים לא אהבתי את השיטה שמה)מה שכן..שמעתי על המרפאה בבית חולים איכלוב...האם את ממליצה לי לנסות דרכם???או האם תוכלי לתת לי אופציות למקומות אליהם אוכל לפנותת(אגב אני גרה בנתניה ואין לי בעיה להגיע לאיזורים כמו תל אביב הרצליה או כול איזור שהוא שבסיבה..תודה ואשמח לקבל מענה מימך בהקדם..אגב..אשמח אם אוכל ליצור איתך קשר באופן ישיר!אם זה בסדר מבחינתך..אני באמת צריכה עזרה..אך קודם לכן יש לי כל כך הרבה לספר ולישאול..ולכן אשמח אולי אם אוכל להיתיעצ איתך..תודה...
אורלי..העיניין הוא שאין לי תאפשרות הכלכלית למקומות מיקצועיים פרטיים אך אני יודעת שיש מקומות ללא עלות..(אגב דרך קופת חולים לא אהבתי את השיטה שמה)מה שכן..שמעתי על המרפאה בבית חולים איכלוב...האם את ממליצה לי לנסות דרכם???או האם תוכלי לתת לי אופציות למקומות אליהם אוכל לפנותת(אגב אני גרה בנתניה ואין לי בעיה להגיע לאיזורים כמו תל אביב הרצליה או כול איזור שהוא שבסיבה..תודה ואשמח לקבל מענה מימך בהקדם..אגב..אשמח אם אוכל ליצור איתך קשר באופן ישיר!אם זה בסדר מבחינתך..אני באמת צריכה עזרה..אך קודם לכן יש לי כל כך הרבה לספר ולישאול..ולכן אשמח אולי אם אוכל להיתיעצ איתך..תודה...
קודם כל כפרעלייך איך אני שמחה שענית ואת השמעת קול בכלל בעיה קטנה "הילה ב אוריאל" לא עוזר לי הרבה איך אני ידע איך כותבים את זה באנגלית? תעשי את הכתובת עם רווח שזה לא יצא קישור כי גם את זה אני לא מצליחה ואם לא אז פשוט תשלחי לי מייל לtely 21 @ walla .com ואז אני אחזיר חולהההההה עלייך חיים שלי את!
דניאלה
רק שתדעי שיש לך ה עוד אחת שמתגעגעת... דניאלה
יש לי אחיין שהוא אנורקס כבר 8 שנים בשנה האחרונה חלה החמרה במחלה והוא הגיע ל40 קילו , המצב הנפשי מאוד ירוד , והוא כל הזמן מראה יאוש , אחותי מנסה לדובב אותו בכל דרך אפשרית אבל ללא הצלחה , כרגע הוא מאושפז , בבית חולים רגיל כי הסוכר שלו ולחץ הדם מאוד נמוך והוא בקושי עומד על הרגלים , היא ניסתה לבקש להיות מקבלת ההחלטות לגביו אבל נענתה בשלילה אמרו לה כל עוד הוא צלול בדעותיו רק הוא יכול להחליט מה הוא רוצה , היא היתה איתו אצל פיסכיאטרים וטיפול ממושך במרפאות הפרעת אכילה, מה את ממליצה לעשות במצב הנוכחי,נשמח לקבל את תשובתך בהקדם.
אחרי הרבה שנים הסיפור לא פשוט וזו כבר התמכרות לרזות וכמו בכל התמכרות צריך טיפול אינטנסיבי בבעיה כדי לפתור אותה ולצאת ממנה. ישנם מקומות כמו נופית, שחף, שלבים ואגם שהם מקומות שמטפלים בהפרעות אכילה ללא אישפוז בצורה אינטסיבית וכמו כן יש גם מטפלים טובים בחוץ ואני יכולה להמליץ על נורית שהוציאה את הבת שלי מהמחלה האיומה הזו אחרי כמעט 4 שנים של תופת וגיהנום, בידי אותם מטפלים שנותנים מענה לנפש יש את הכלים להתמודד עם הבעיה של הפרעות האכילה ואיך להגיע לנפשם של המטופלים כשעיקר הטיפול הוא בנושא הדימוי העצמי הנמוך שלהם והשנאה שהם חשים כלפי עצמם בגלל זה.מהרו לקבל טיפול כי לפי הסיפור שלכם המצב כבר לא טוב והוא בקושי עומד על רגליו.בבקשה לא לחכות ולהתמהמה יותר מדי.
יש לי חברה ששנים רבות סבלה מסימפטומים של אנורקסיה אך מעולם לא אובחנה או טופלה. בחמש השנים האחרונות היא "יצאה" מזה- אוכלת כמו שצריך ויחסית לא טרודה בנושא דימוי הגוף והמשקל. היום היא 3 ח' אחרי לידה ובמהלך ההריון ולאחריו ישנה חזרה הדרגתית אך בולטת למצבה הקודם. בהריון היא עלתה את המינימום והיום היא 5 קילו פחות מלפני ההריון אך התגובות שלה על דימוי הגוף הולכות ומחמירות. כל מה שאנחנו אומרים על איך שהיא נראית לא עוזר מבקשת עזרה- איך אפשר לעזור לה? יש קבוצות תמיכה? החשש הוא שהיא תדרדר עוד תודה
אין קבוצות תמיכה של אנורקסיות כדי לצאת מזה אבל כן יש מטפלים מעולים שיכולים לעזור לה לאהוב את עצמה ולקבל את עצמה ולשנות את המחשבות על הדימוי העצמי השלילי שיש לה על עצמה.הפנו אותה לקבלת עזרה כמה שיותר מהר לפני שיהיה מאוחר מדי כעת עליה לחשוב שיש לו תינוק קטן לדאוג לו ולגדל אותו ולהיות בריאה נפשית ופיזית בשבילו.
אולי זה לא הפורום הנכון, ואולי זה לעג לרש, אבל מבחינתי זאת בעיה, שהייתי רוצה לטפל בה. אני בן 29. גובה 1.83. ושוקל 45 ק"ג. אני מעשן, ללא חוש רעב, וללא תיאבון באופן כללי. אני אוכל לעיתים רחוקות ומעט מאד. מעולם לא עברתי את מחסום 50 הק"ג. באופן עקרוני, בדיקות הדם שלי מוכיחות שאני בריא לחלוטין, ואני גם מרגיש בריא וחזק. יש לי מה לדאוג ממשקלי הנמוך? האם אני צריך לחשוש מהתפרקות שריר? מה אני אמור לעשות? מי יכול לבדוק אותי?
דוד אתה צריך לפנות לדיאטנית ולרופאת משפחה והם יוכלו להגיד לך בדיוק אם המשקל בסדר והם יכולים לבדוק אותך. לכאורה נראה שאין בעיה אך אני לא מומחית גדולה ויש אנשים מקצוענים בתחום שיש להם כלים לתת תשובות כאלה.
הילה אוריאל זה דחוף
מולאן מתוקה דברי איתי אולי ני אוכל לעזור לך, לייעץ ולהיות לך אוזן קשבת. אני פה ואת מוזמנת לפנות אלי במייל גם [email protected]
מולאני אם תרצי שלחי לי מייל עם טלפון ואז אוכל ליצור איתך קשר או שאני אתן לך את המספר שלי - אני לא נותנת את זה בפורום דניאלה
נשיקות וד"ש לכולם
הילה ב אוריאל
היי אני בת 19 לפני שנה ומשהו התחילו לי הפרעות אכילה צמתי 4 חודשים, התאשפזתי ויצאתי מזה, ואחר כך השמנתי המון- היו לי התקפי רעב ולא הייתי מקיאה לא כלום. ב3 חודשים האחרונים גיליתיאת הלקסעדין וחשבתי שזה מה שיציל אותי. התחלתי לשתות כל יום 3 ועכשיו אני שותה כל יום 15, ואני פשוט לא יכולה בלי הכדורים האלה ירדתי 20 קילו אני שוקלת עכשיו 50 ואני 1.73 מ' ועדיין מרגישה ממש שמנה וכל היום אני נשקלת. אני צמה, ו3 פעמים בשבוע בערך יש לי בולמסים אני אוכלת בכמויות ומקיאה או שותה 15 כדורים. ואני 20 פעם ביום בשירותיםם, אני רוצה להיגמל ולא יודעת מה לעשות כי אני מפחדת שאני אשמין, מה אפשר לעשות? בבקשה זה דחוף לי..
מתוקה שלי, התמכרות זה דבר גרוע אבל טוב מאוד שאת באה ומבקשת עזרה, זה צעד ענק, כל הכבוד לך על זה. כדי לצאת מזה את חייבת ללכת למישהו מקצועי לטפול, מישהו שמטפל בהפרעות אכלה ויעזור לך לצאת מהחושך לאורץ הדרך ארוכה אך שווה כל מאמץ.חד עם המטפל את חייבת לעשות עבודה מעמיקה של מודעות עצמית, מסע לנבכי הנפש, להכנס ולגעת בכל הפחדים ובכל המקוות הרגישים והמפחידים. באמצעות המטפל תלמדי להתמודד עם הפחדים ולהסתכל להם ישר בעניים וזה יחזק אותך. על ידי לימוד האני תלמדי לקבל ולאהוב את עצמך כפי שאת ולא לשנוא את מה שאת רואה במראה.
שלום במסגרת פרויקט הגמר, אנו מנסים לבדוק שיקולים בבחירת מקום טיפול בהפרעות אכילה (אנורקסיה, בולימיה, אכילה כפייתית, הפרעות אכילה לא ספציפיות...). לשם כך עלינו להעביר שאלונים לחולים/חולים לשעבר (לא בהכרח חולים מאובחנים) ולהוריהם. אין תלות בין שאלוני החולים לשאלוני ההורים - כלומר לא הכרחי להעביר את השאלון להורים (למרות שזה יעזור מאוד). נשמח מאוד אם תוכלו למלא את השאלון ולהחזיר אליי למייל: [email protected]. אם תוכלו להפיץ הלאה זה כמובן יעזור מאוד. את השאלון ניתן להוריד מ: http://forum.bgu.co.il/index.php?showtopic=220068 כמו כן ניתן לפנות אליי במייל ולקבל את השאלון. תודה רבה ויקי, איתי, עדי ודפנה.
למילוי שאלון בגרסה אלקטרונית: שאלון לחולים בה"א/חולים לשעבר: http://www.surveylyzer.com/surveys/ap_show_poll.cgi?publisher=vikishiber&id_poll=16541549 שאלון להורים/לקרובים של חולים: http://www.surveylyzer.com/surveys/ap_show_poll.cgi?publisher=vikishiber&id_poll=5182410
ואם את יכולה להביא לי של עוד כמה בתל אביב אני אשמח. תודה רבה.
שמה נורית בלומנפלד היא מקבלת בכפר סבא אבל זה לא רחוק כל כך מתל אביב . אם רוצים לצאת מזה מגיעים גם רחוק. 09-7454950 מקווה ומאמינה שהיא תעזור לך כמו שעזרה לבתי היקרה שהיום כבר 4 שנים אחרי.
לפה אבל הסתדרתי בסוף הממ מה יש יהגיד בעצם אפשר להגיד שיותר טוב אני מקיאה פחות אבל גם אוכלת פחות אז אולי זה לא ממש הישג בעיני כן הכי גרוע זה להקיא וקשה לי להאמין שאני כזו אני ממש לא מבינה כמה[ זמן יכולה להימשך המחלה הזו כאילו מתישהו לא נמאס אני לא יודעת יש לך מושג אגב מה עם הילה היא נעלמה לי
מאמי מזה התגעעגתי אליך בעיקר במלחמה מי כמוני יודעת (היינו תחת קסאמים גם..) בעיניין אם את מקיאה פחות זה השג - אבל אם אוכלת פחות זה לא עושה את זה טוב יותר בכל מקרה אני מכירה אותך את נבונה וחכמה ובסופו של דבר תצליחי להגיע לאיך שאני הגעתי לפני שנתיים... לגבי הילונת אין לי מושג... מקווה שתחזור לביקור קצר, לפעמים אני מרגישה שאני צרכה מילת עידוד ממנה אוהבת דניאלה
הישג או לא מתישהו זה חייב להיגמר וחוץ מזה יש בעיות הרבה יותר גדולות אני מקווה שזה ישים את זה בפרופורציה את יודעת לפעמים מרב דכאון מעניין אחד אין לך זמן לסבול מעניין אחר אז את מהדרום? הממ מעניין זבללל לא יכולת לבוא עד עכשיו!! מה שנתיים מחוץ? קטלנית את איזה כיף לך לגביח הילה היא נעלמה לי היינו מדברות קצת פעם כמעט נפגשנו אבל לא הסתדר ועכשיו נעלם לי הפלא ואין לי שום דרך לתקשר איתה כבר איזה חודש חודשיים עצובבב
אני צריכה עזרה באופן דחוף!!!!! במשך חמישה חודשים כל מה שאני אוכלת אני מקיאה אחר כך באופן יזום אני חייבת לקבל עזרה אני יודעת את זה אין לי כוונה להיכנס לתוך מצב נורא. איפה אוכל לקבל עזרה מבלי שרופא המשפחה יהיה מעורב והעזרה תהיה באופן אנונמי?
אני לא בטוחה במה שאני אומרת אבל לדעתי שום מקום לא יטפל בך באופן אנונימי ללא רופא משפחה, הם ירצו שתבואי עם בדיקות וכו' אך אם את רוצה ללכת למישהו פרטי אז בהחלט יכול להיות אנונימי. אם את רוצה אני יכולה לתת לך את הטלפון של המטפלת שטיפלה בבתי והוציאה אותה מזה. היא מטפלת מעל 10 שנים באנורקסיה בבולמיה ובאכילת יתר כפייתית והוציאה המון מהמקום האפל הזה. היא מקבלת בכפר סבא. אליה את יכולה ללכת באופן פרטי ואנונימי. את את רוצה את הטלפון תכתבי לי ואתן לך.
היי, אני בת 21. בתקופת הצבא שירתתי בבסיס סגור ומפחד להשמין הייתי אוכלת רק ירקות כל השבוע ויורדת במשקל, למרות שמלכתחילה לא הייתי שמנה. כשהייתי מגיעה הבייתה לסופ"ש היו לי בולמוסים נוראים והיתי מעלה במשקל וכך היה חוזר חלילה. כיום, אני מנסה לאכול כמה שפחות, עד כדי הרעבה לפעמים אני חורגת מכך ואז נכנסת לדיכאון, בוכה שעות, ולא רוצה לדבר עם אף אחד, מרגישה שמנה ומגעילה, עד כדי כך שלא בא לי להפגש עם אנשים ובכלל לקום מהמיטה ולהתלבש. המצב הזה גורם לי לתסכולים ולדכאון. אני פשוט רוצה להיות כמו כולם ולאכול נורמלי ולא להיות במצב שבו אם אני חורגת ממה שהצבתי לעצמי אני מרגישה מגעילה ושונאת את עצמי ואת כולם. איך אני יכולה לצאת מזה , זה משפיע לי על החיים, כל הזמן עסוקה בזה ואין לי כח יותר!!!! נמאס לי לחשב כל דבר שנכנס לי לפה ולבכות על כל דבר שנכנס לי לפה שעות אח"כ. תודה,
מתוקה שלי את בבעיה רצינית וכל הכבוד לך שאת חכמה מספיק כדי לבוא ולבקש עזרה ואת מודעת לכך שאת בבעיה. אז אני מציעה שתפני לקבלת עזרה מקצועית למישהו שמתמחה בהפרעות אכילה וכמה שיותר מהר, אל תמשכי את זה.זה לא עובר לבד זה לא שפעת שלוקחים אקמול וזהו זה הרבה יותר מורכב, צריך להכנס לנפש פנימה ולראות ולבדוק מאיפה זה מגיע. אל תמתיני יותר מדי בקשי עזרה מקצועית זו לא בושה.
אני לא אספר את הסיפור שלי, כי זה יכול להיות ארוך... רק רציתי לשאול: מתי מגיע שלב שבו לא ניתן להרפא מהפרעות אכילה (בולימיה, במקרה שלי) באופן עצמאי? אחרי מספר גדול של חודשים אני עדיין מנסה לשכנע את עצמי שאני יכולה לבד...
שיר יקרה, אומרים ש"אין דבר העומד בפני הרצון" אך זה לא פשוט. למה לעבור את הדרך הקשה הזאת לבד? יש מקרים בהן בנות מצליחות להחלים בכוחות עצמן אך בד"כ נדרש טיפול מקצועי. חבל לקחת את הסיכון הזה לדעתי. טיפול יכול לחזק אותך, לתת לך כלים ולעזור לך לצעוד במסלול הנכון להחלמה. כתבת שכבר מספר רב של חודשים את משכנעת את עצמך שתצליחי לבד. בפועל זה לא קרה. הבולימיה עדיין כאן, איתך. לא הגיע הזמן לפנות לטיפול? זו לא בושה לקבל עזרה. ככל שהזמן עובר המצב רק עשוי להתדרדר ואז גם הטיפול עשוי להיות מורכב יותר (אפילו אשפוז). אני מציעה לך לפנות לרופא המשפחה על מנת שיפנה אותך לטיפול ועל מנת שיבדוק את מצבך הבריאותי כרגע. שימרי על עצמך!
לרוב הבנות שנכנסות לשם ובמיוחד עם עברו כמה חודשים חשוב לקבל איזהשהוא חיזוק מבחוץ לאישיותם, מישהו שיחזק את הבטחון העצמי שלהם, יעלה להם את הבטחון ויחזק את הנושא של לאהוב את עצמך כמו שאתה ולקבל את עצמך כמו שאתה. ולכן צריך הכוונה מקצועית ממישהו שמתמחה בתחום הפרעות האכילה. אל תתני לדברים לעבור ככה ואל תעברי לסדר היום, קבלי טיפול מקצועי כל עוד המצב לא גרוע כי זה מתדרדר מהר מאוד כמו כדור שלג ולכן אסור לחכות כי אחר כך באמת באמת קשה לצאת משם.
1. מידי פעם כשאני מרגישה שאכלתי יותר מדי אני הולכת לשירותים להקיא. (לא קורה לעיתים תכופות מדי.) 2. יש לי נטייה לאכול דברים מסויימים, ולפני שאני בולעת לירוק אותם החוצה לזבל. כך זה נותן לי אופציה גם "לאכול" 3 עוגיות, וגם לא לסבול מהקלוריות ועודף המשקל שהן יביאו לי בעתיד. האם אני בולמית.......? אני יודעת שאורח החיים והתזונה שלי לא נכונים (לפי מה שתארתי לך) אבל בסך הכל אני מנסה להמנע מקלוריות מיותרות, אבל גם יש לי דחף לאכול מתוק, והרבה (3 עוגיות). עצם זה שאני יורקת את העוגיות מאפשר לי להרגיש טוב עם עצמי, שאני בחורה "שמרשה לעצמה לאכול כמה עוגיות שהיא רוצה" וגם לא סובלת אחר כך מהתוצאות.. נשמע דבילי, אני יודעת.
היי דנה קודם כל, זה לא נשמע דבילי. מדובר בסימפטומים של מחלה. אני מכירה בנות שסבלו מסימפטומים דומים - גם ההקאות, גם היריקות... מהתיאור שלך אין לי ספק שאת סובלת מהפרעת אכילה. כדי להגדיר את הסוג הספציפי יש לבצע אבחון. את מגדירה 3 עוגיות כ"הרבה", מתעסקת בקלוריות, מקיאה/יורקת באופן יזום. הסימפטומים הללו יכולים לאפיין גם מצב של אנורקסיה. איני יודעת לעשנות לך ע"ס הפרטים שציינת. יקירתי, השם פחות חשוב כאן. יש לך בעיה לא פשוטה ועליך לפנות לטיפול. חבל שהמצב ימשיך להתדרדר, חבל שתגרמי לעצמך אינספור נזקים פיזיים ונפשיים... חבל לבזבז חיים שלמים בגלל המחלות האלה. אני אומרת זאת מהמון ניסיון אישי. לו הייתי מטפלת בעצמי בזמן לא הייתי צריכה להגיע לאשפוז והייתי חוסכת מעצמי המון נזקים גופניים. אני ממליצה לך לפנות לרופא המשפחה ולהתייעץ איתו בנוגע למצב. אם את מעדיפה שרופא המשפחה לא יהיה מעורב - רשמי באיזה אזור את גרה ואוכל לכתוב לך לגבי מקומות הטיפול האפשריים.
תפסיקו לחשוב שאני מחפשת תשומת לב תפסיקו לחשוב שאני רוצה או צריכה משהו אני פשוט חולה לא בחרתי להיות ככה זה פשוט קרה רדו ממני. לא רוצה להגיע לאשפוז כפוי פשוט לא רוצה.......!!!!!
מאיה מתוקה שלי, נכון שאת חולה אבל די קבלי החלטה לצאת מזה למען עצמך. הצילי את עצמך כל עוד את יכולה. קבלי עזרה אל תתביישי זו לא בושה. ההורים רוצים לטובתך. את לא במצב שיפוטי שאת מסוגלת לקבל החלטות לעצמך. מבטיחה לך שיום אחד עוד תודי להם. תני להם לעזור לך. נכון שאת חולה ולכן מי שחולה צריך לקבל עזרה כדי שיחלים.
האם לעיסה ויריקה של אוכל, ממש באופן כפייתי,היא הפרעת אכילה מוכרת? מישהי סובלת ממנה?
אין לי ספק שזו סוג של הפרעת אכילה ומדובר בבעיה רצינית. טפלי בה ומהר.
אורלי יקרה ניסית לפרסם זאת באתר שלך:http://www.yourmirror.org/story.html, אך לצערי לא הצלחתי אשמח אם תוכלי לעשות זאת בשבילי שימי: אני יושבת כאן לבד... מנסה להיפטר מקול הזה שצווח לי במוח הוא צועק כל הזמן ואני מנסה שלא להקשיב אבל הוא שם, הוא שם לא נותן לי מנוח גם שאת אומרת לעצמך קומי תחייכי צאי מהבית הוא משתלט ואומר לך .... אין לך למה לצאת עדיף לך להישאר בבית. פעם המראה הייתה החברה הכי טובה שלך, נהנית להסתכל עליה אבל היום... היום היא האויב הכי גדול שלך את כ"כ נרתעת ממנה וכשאת כבר עומדת לידה כי חייב את מביטה ונחנקת את לא מאמינה איך נעשית כל-כך מכוערת ועינייך מתמלאת בדמעות.. והמרירות לא עוברת. ואף אחד אף אחד לא מבין כולם חושבים שאת מחפשת רחמים אז את מחייכת מנסה להעביר לא להקשיב אבל בתוך תוכך הצער מקיף אותך הוא משתלט עלייך ואת הבחורה שכולם יעידו על שמחת חייה כבר לא מאושרת מחפשת את הלבד, את השקט מסתגרת בחדר ולעולם לא רוצה לצאת ממנו כי שם בחוץ את מביטה בכולן ומקנאה למה את לא נראית כמוה למה את הפכת להיות גוש שומן ענקי, את לא מבינה את זה קשה לך להאמין.........................
שימי היי מתוקה אל תדאגי אני אדאג שזה יופיע באתר שלי. מבטיחה תוך כמה ימים זה יהיה שם. מדהים מה שכתבת וכלכך אמיתי ונכון. שלך מחבקת ומחזקת. אורלי
אורלי יקרה תודה לך שעדכנת את מה שכתבתי ממש מרגש לראות זאת. אני קוראת את זה ואני עצובה, אני עצובה לחשוב שהדברים הללו נכתבו מהלב, נכתבו בשעת עצב בשעה שאני צועקת ואף אחד, אף אחד לא מקשיב מסרבים להאמין ולקבל אותי כמו שאני, כמה חבל שאני לבד..........!!!!!!!!! זה כל-כך עצוב שהדבר היחיד שאת מבקשת זה הקשבה וגם את זה אין לך...
הי אני הייתי סובלת מבולמייה מזה חמש שנים, לא לקחתי שוב יעוץ או הכוונה מקצועית. אך אני עדיין עם כל המחשבות מבפנים ועדיין אני לא אוכלת מאכלים מסוימים ועדיין רוצה מאוד מאוד לרדת במשקל. אני גם מקיאה באופן אוטומטי. אני לא יודעת אם זה נקרא "העלאת גרה". אני לא יודעת מה לעשות כי אני לא סיפרתי להורים ואני רוצה שזה ישאר אנונימי. למי לפנות? אשמח אם מישהו יעזור לי.
נורא חבל שלא סיפרת והתמודדת עם הכל לבד אבל תדעי שדברים לא עוברים לבד ללא טיפול ושיחות. אז בכאילו הפסקת עם ההקאות ואת מנסה להתמודד עם זה לבד לבד אך בינינו אם נהיה כנים לא ממש ממש יצאת מזה כי לצאת מזה זה לפתור את הבעיות הנפשיות את הבעיות והפחדים שבגללם הגעת לשם ולכן חשוב לקבל טיפול נפשי טוב.בת כמה את? נסי לפנות לרופאת משפחה שתפנה אותך למרפאה של הפרעת אכילה ואם לא נסי דרך הקופה להגיע לפסיכולוגית או כל מטפל אחר שמטפל בבעיה של הפרעות אכילה. אל תדחיקי. טפלי כדי שבאמת תוכלי להגיד שיצאת מזה.
אני אם לילדה בת 16 , ילדה הבחנה כאנורקתיתלפני 3 חוד'. עד כה היא קבלה 8 שיחות עםפסיכולוגקלינה אך המצב נהיה יותר גרוע. בחודש האחרון נודע לילדתי שבמסגרת האוכל שנתנה לה דיאטנית היא לא יורדת במשקל והחלטה לסגת מהמסגרת תזונתית שקבלה. אני שואלת איך אנו כהורים צריכים להתנהג ? האם אני צריכה לדרוש ממנה שתוכל כמו שצריך. אני רואה שהיא ירדה במשקל.
אלונה יקרה את התעסקי מה שפחות סביב האוכל כי האוכל היא לא המהות העיקרית פה החוכמה היא לתת לה טיפול נפשי טוב שיוציא אותה מזה. כשנפש תהיה בריאה גם ההרעבה והבעיות עם האוכל ייעלמו להן. את חייבת למצוא מטפ/ת טובה שייכנס איתה עמוק לנפש פנימה וייבדוק מאיזה מקום הכל התחיל ולמה ויילמד איתה להתמודד עם הפחדים הקיימים בתוכה ותדעי שיש המון כי המחלה הזו היא מין בריחה, חוסר התמודדות עם קשיים ופחדים.וילמד אותה להתמודד איתם, לקבל את עצמה כמו שהיא ולאהוב את עצמה מחדש. עד שהיא לא תקבל טיפול נפשי טוב הבעיות לא תפתרנה וכמובן חשוב מטפל טוב שהיא תתקשר איתו ותתחבר אליו.
אני מצויין, יש לי ילד כבר בן שנתיים כמעט מדהים נהנית מכל רגע ולא שוכחת לרגע היכן הייתי ואיפה קמתי והחג הזה הוא גם סמל איך התהפכה הקערה מחושך לאור וניצחון האור על החושך מי ייתן וגם אצל כל אחד ואחת יכנס האור האמיתי והוא יגבר על החושך והקושי המעיק...כי הוא שם רק תפתחו לו פתח ותראו את הכוח אוהבת אותכם , אושר מולאן וכולם נשיקות וחג נפלא דינדין
שמחים בשבילך מוועההההההההאאעעעהה
אני רואה שהחברים השתנו ואני מקווה שכולם שורדים ומנסים לעשות שינוי או משהו שיביא לשינוי אבל אמיתי התגעגעתי אז קפצתי נשיקות לכולכם אוהבת דינדין
מה עניינים????? מה איתך???? אני מקווה שטוב....גם אני אישית התגעגעתי.......... שיהיה לך אחלה יום!!!!!!!!!!!!! אוהבת אושר............
עניינים?? מה שלום התינוקת?? ומה איתך??
זאת לא הפעם הראשונה שאני כותבת כאן, קודם כל לך אורלי אני רוצה להודות על התמיכה וההבנה שלך אין לך מושג כמה כוח את נותנת לבן-אדם להמשיך הלאה.. ולכן אותן בנות שסובלות כמוני אני רוצה לספר לכם שהיום מצבי משתפר בהדרגה יש ימים ויש ימים, בבקשה אם את אחת כזאת אל תחווי את הסבל שלי, אל תעברי את הגיהנום הזה שמשתלט לך על המחשבה, על חיי החברה שלך, על המשפחה שלך, על החיים שלך!!! אין לך מושג לאן את נכנסת.... תעצרי ,.... תנשמי ותגידי לעצמך שאת חייבת עזרה!! היום אני בטיפול ושיחות הטיפול הוא ארוך ומייגע הוא פותח המון דברים שהסתתרו עמוק בתוכך שלא רצית לדבר עליהם אי פעם ועכשיו הם מתגלים אני ממליצה לכל אחת מכן או מכם לללכת לטיפול למרות הקושי זה עוזר!!! אני כותבת עכשיו בראייה קצת פיקחית אבל עדיין יש בי את הצדדים האלה של האובססיה המטורפת הזו, החשבונות עם האוכל העונש הזה הנה מגיע לך!! היום את לא אוכלת זה מה שהייתי אומרת לעצמי... והמחשבה שלאף אחד אבל אף אחד בבית לא אכפת את האמת ששנה בערך הסתרתי את המצב ואז כבר שהעניין החל להדרדר החלטתי שאני חייבת להציל את עצמי סיפרתי להורים והם , הם סירבו להאמין... זה קשה שאין את התמיכה של הבית שבבית שלך במקום להיות הנסיכה את הכיבשה השחורה של הבית ממש הברווזון המכוער.. אבל אני יודעת שבסופו של דבר הוא הפך להיות ברבור מקסים אני מקווה שזה יקרה גם לי אז באופטימיות זו אני מסיימת ואומרת לכם לכן אל תסבלו כמוני!!! אני עדיין סובלת אבל אני יודעת שיום יבוא ואני אחזור להיות מאושרת כמו פעם זה מה שאני הכי רוצה בעולם!!!!!!!!!!
מתוקה שלי תודה על הפרגון את מקסימה ויותר מזה זה יעבור אני מבטיחה לך אל תרימי ידיים, תלחמי כי זו המלחמה על החיים שלך וההתמודדות שלך עם השיחות ועם ההתמודדות עם הפחדים והבעיות והכניסה לשורשי הבעיה זו עליה על דרך המלך וזה הפתרון. זה לא הוקוס פוקוס ביום אחד אך את תראי שאת תעברי את זה ותחלימי ואם הטיפול טוב ונכון כמו שאת מספרת אז את על דרך המלך ביציאה החוצה אחת ולתמיד. היציאה החוצה לא קלה אך שווה ואל תרימי ידיים שימי. גם הבת שלי עברה את זה והיא בחוץ והיום יש לה את הכלים להתמודד עם דברים יותר בקלות והיא לא מפחדת לדבר ולהוציא דברים ומסתכלת לפחדים בעיניים. כל הכבוד לך ואני גאה בך מאוד ומחזקת אותך.
:-)
היי אורלי אני בת 22 ואני סטודנטית... אני מטופלת על- ידי אצל פסיכיאטר ועובדת סוציאלית אבל עדיין המרירות והכאבים נמצאים.. כמובן שאבא לא תומך בעניין הטיפול הזה הוא חי בעבר ואומר שמי שהולך לטיפולים כאלה הוא משוגע... אני לא חושבת כמוהו וללא תמיכתו אני עושה זאת.. אבל קשה לי במצב הזה כי אני זקוקה להם והם לא מבינים אותי...אני רוצה להיות חזקה ולהתמודד הלימודים שלי חשובים לי... ההתעסקות באוכל לא מטרידה את הוריי ולא מעלה בהם שום חשד וזאת משום שמשקלי תקין..אולי בגלל זה הם לא חושבים שיש לי בעיה.. אני יכולה להסכים איתם על-כך. אבל אני יודעת שאני לא מאושרת אני יודעת שמשהו בנפש שלי לא נותן לי מנוח ובזה אני רוצה לטפל אני לא יודעת כבר מה יהיה איתי .... אני מתוסכלת ונמצאת במצב זה כמעט שנה וחצי,.... שנה וחצי של מירורים כאב ובכי חוסר הבנה וחוסר תמיכה.!!!!!
שימי יקרה העובדה שאת מוטרדת מהמצב שלך רק מעידה שאת רוצה לצאת מזה ומודה שאת בבעיה קשה וזה צעד ענק לדרךמ החוצה אלא שזה טוב אבל זו רק ההתחלה ואת נשמעת לי בחורה חזקה שלא מוותרת בקלות. את חייבת ללכת לטיפול נפשי טוב ולהיכנס עמוק עמוק לנפש פנימה ולחקור בעצם מאיפה נובעת הבעיה מה השורשים שלה ואחרי שתחקרי עמוק עם מטפל טוב תוכלי להתמודד עם הבעיות ולהסתכל לבעיות ולפחדים בעיניים ולהתמודד איתם ואז כשהנפש בריאה הגוף בריא ותראי שדברים יסתדרו הדרך לא קצרה ומחייבת בשיתוף פעולה ורצון שלך לעשות ולשנות דברים ביחד עם המטפל כי אם לא יהיה שיתוף פעולה כלום לא יקרה אך אני בטוחה שתעשי כי את רוצה לנסות לצאת מזה.אל תרימי ידיים ודעי אני פה תמיד בשבילך.
דר' רויטמן, זו אורלי אמא של אביטל שביחד התראיינו לתוכנית בראש צעיר ברשת א'. אני רוצה להודות לך על הדברים הנכונים שאמרת בתוכנית בנושא האנורקסיה. קל היה לי ולאביטל להזדהות עם הדברים שנאמרו. כל כך חשוב להתחבר למטפל ובעצם שהמטפלים יבינו שהבעיה היא לא האוכל אלא הרבה מעבר והאוכל הוא רק התוצאה. מי ייתן ותצליחי להוציא ולעזור להרבה בנות מן המחלה הנוראית הזו. מקווה שהעשיה של כולנו תעזור למגר את התופעה ולגרום להיעלמותה או לפחות להוריד את אחוז הבנות החולות בה. מחזקת את ידיך וכל הכבוד על הפורום החשוב הזה. אורלי פוקס אורלי שלום, לכבוד הוא לי להכיר אישה כמוך, עם האומץ להכיר בטעויות ומוגבלויות וזו זמנית עם מסוגלות ורצון עצומים לעזור לזולת. ליבי איתכן והרבה הצלחה בהמשך, ד"ר סוזנה רויטמן
מי ייתן דר' רויטמן שכולנו נתחזק ויחד נלחם למגר את המחלה הנוראית הזו שהורסת חיים
היי אורלי מה שלומך??..... אני כותבת לך מתוך ייאוש, אני יודעת שדבר לא ישנה את דעת הוריי עליי אני מנסה לשוחח איתם, אך ללא הצלחה אבא משוכנע שהכל בסדר אבל אצלי הכל שחור... התחלתי לאכול אפשר להגיד, אבל התחושה של המשקל רודפת אותי אני חושבת שאני עדיין שמנה.. אני מנסה להחלים אני לומדת עכשיו וקשה לי ,, קשה לי להתמודד עם המצב בבית קשה לי לנסות לדבר עם הורי ולראות שאין עם מי לדבר הייתי בשמחה עוזבת את הבית אבל המצב הכלכלי שלי לא מאפשר לי זאת אני תלויה בהוריי... אני כותבת לך עכשיו ואני בוכה על החיים המרירים האלה אני בוכה שבכלל הגעתי למצב המתסכל הזה... שאיני יודעת במה לבחור... החיים מתאכזרים אליי ואיני רואה את הטוב שבהם החיים כרגע מכוסים בענן שחור כבד שלא עוזב.. אני לא מגזימה עם התיאורים שלי פשוט נמאס לי מזה שאני מנסה לדבר עם ההורים שלי והם לא מבינים, אני מנסה לדבר עם אחיות שלי והן חושבות שהשתגעתי אני מנסה להגיד למישהו בבקשה עיזרו לצאת מזה ולהיות מאושרת אבל אין קול ואין עונה התשובה היחידה היא תפסיק לחפש רחמים את כל הזמן מתעסקת ברחמים עצמיים.... אבל אני לא אני פשוט מחפשת תמיכה והיא לא נמצאת כאן אני מחפשת עזרה אבל כנראה מקום החיפוש לא נכו וזה ממש מאכז אותי כי המשפחה שלי היא הדבר שהכי חשוב לי בעולם והם מפנים לי את העורף.!!!! .... קשה לי לקבל את זה ובעיקר קשה לי לקבל את עצמי ככה .... אני לא מסוגלת יותר בבקשה עיזרי לי עיזרי לי להפסיק לבכות ולהאמין שיהיה עוד טוב....ן
שימי שלום קראתי בעיון את הסיפור שלך וקצת קשה לי לקבל את הפניית העורף מהמשפחה שלך. את לא מספרת לי בת כמה את- האם את בגיל ההתבגרות או אחרי גיל 20 כי זה פרט מאוד חשוב. אני מציעה שתנסי אולי לחפש את העזרה אצל דמות בוגרת אחרת שקרובה לך אולי דודה או אמא של חברה או אפילו חברה טובה ואם את בגיל בית ספר אולי יועצת ופסיכולוגית של בית הספר שאולי יזמנו את ההורים לשיחה ויעירו אותם משנתם ומשאננותם, אגב, הרבה הורים מעדיפים להמשיך עם החיים ולהתעלם מזה שהילדים חולים ולא בגלל חוסר אהבה אלא בגלל שקשה להם להתמודד מול המציאות הזו שהילדה שלהם חולה אז מה שאת מספרת פה לא כזה נדיר. אבל באמת החיים לא כאלה שחורים ובהחלט עם יהיה לך דמות בוגרת אחרת שתדבר עם ההורים ותעזור לך אז ייתכן והם יתעוררו ויבינו שאת זקוקה לעזרה ודחוף. מה לגבי שיחות וטיפולים האם ניסית את האופציה הזו. חלק מההחלמה במחלה הזו היא השיחות ולהבריא את הנפש שחולה פה, להתעמק מאיפה הבעיה באה ולהתמודד עם הבעיה ולכן חשוב שתלכי לשיחות תראי שזה יקל עליך. נסי דרך קופת חולים אם את מעל גיל 18 את יכולה לקבוע לך שיחות לבד ולא צריכה אמא או אבא ונסי לשתף דמות בוגרת אחרת או חברה טובה.אל תתייאשי החיים לא כאלה שחורים יש גם באמצע.
אתן פהההה????
איפה את???????? התגעגעתי נסיכה!!!!!!!!!!!!!!!!!! דניאלה
יו מה איתך אני כל כך שמחה שזו את שפנית אלינו הפעם כבר חשבתי שאת כב בעולם משלך ולא אכפת לך יותר
התגעגעתי המוןןןןן לא משנה באיזה עולם אני,אתכן אני לא יכולה לשכוח. למרות שלא הייתי פה מליון שנה בערך=\ ספרו לי מה קורה איתכן?... ואם לא נוח לכן פה, תשאירו מייל. התגעגעתי כ"כ!!! תשמרו על עצמכן לינוי.
שלום יש לי חברה טובה בת 29 שרק עכשיו גיליתי שהיא בולימית ושזה משהו שנמשך כבר מאז שהיא הייתה בת 12. אני יודעת שהיא אושפזה כמה פעמים בתל השומר והייתה בהמון טיפולים פסיכולוגיים אך מסתבר ששום דבר לא עזר... יש לה חיים לא קלים, ההורים שלה לא יכולים לעזור כי הם חולים ומטופלים ואין לה משפחה אחרת לפנות אליה - אנחנו החברים שלה זה המשפחה ואני רוצה מאוד לעזור לה אך אני לא יודעת איך להתחיל אם כל דבר שכבר ניסו לא הצליח... אני מדברת ממקום של הבנה כי עד לפני שנתיים הייתי אנורקסית בולמית ועברתי בערך את מה שהיא עוברת מלבד הבולמוסים של האכילה - אך אני יצאתי מזה בזכות זה שרציתי לצאת מזה ואני ביקשתי עזרה - היא כבר לא מסוגלת לשלוט בזה, היא לא מצליחה להפסיק ואני לא יודעת מה אפשר לעשות. אני מתכוונת לקחת אותה קודם למעקב רפואי כדי לבדוק מבחינה בריאותית באיזה מצב היא נמצאת אבל איך עוזרים לה לשלוט במחלה ? מה כדאי לי לעשות ? אשמח לכל עצה שתוכלי לתת לי ואם את מכירה מקום לפנות אליו לעזרה אני אודה לך
יש לה נכונות להחלים? מלבד אשפוזים בתל השומר קיימות עוד מספר אלטרנטיבות עליהן אוכל להמליץ אם תרצי. אם כן צייני איזור מגורים ואם טיפול פרטי רלוונטי. אשפוז הוא מאוד אפקטיבי בטיפול בבולימיה משום שהוא כולל אכילה מסודרת והשגחה לאחר כל ארוחה. אך ללא רצון להחלים זה פשוט לא עובד... מסיימים את האשפוז, חוזרים הביתה ומחזירים את כל הסימפטומים.... כאחת שהייתה מאושפזת בתל השומר והכירה בנות רבות שסבלו מבולימיה - האשפוז שם הוא מאוד אפקטיבי עבור מי שרוצה לעזור לעצמה. כוח רצון הוא הבסיס לשינוי. המקרה שלך מהווה דוגמא מצוינת לכך. ...בכלל יש לה מזל שזכתה לחברה דואגת ואכפתית כמוך.
אני מעונינת בפתרון של מקום סגור ומסודר, לא בית חולים (אני מכירה את תל השומר...) לעזרה בהפרעת אכילה של בולימיה ואכילת יתר. תוכלי לעזור לי?
דנה לחברה שלך יש מזל גדול שיש לה חברים כמוך שתומכים ואוהבים לפעמים החברים הם יותר ממשפחה. אשפוז יכול להיות אופציה טובה לחברה שלך וטיפול נפשי מאסיבי כדי להכנס עמוק עמוק פנימה ולחקור מאיפה נובעת הבעיה ורק שמבינים אפשר באמת לצאת מזה אבל השאלה הנשאלת היא האם החברה מוכנה לשמוע ולשתף פעולה והאם יש לה איזה שהוא רצון בכלל לצאת ולעזור לעצמה גם אם קיים קצת רצון בכוחות אחרונים זה קצה של מנהרה ויכול לעזור. נסי כחברה וכבעלת נסיון שעברה זאת בעצמה לדבר לליבה שתיתן צאנס לעניין.
שלום, שמי נעמי, אני סטודנטית שנה שלישית בחוג לריפוי בעיסוק . במסגרת לימודיי, התבקשתי להכנס לפורום תמיכה ולשאול את המשתתפים בו על תרומת הפורום בחייהם. אשמח אם כמה מכם יוכלו לענות לי בהודעה או באימייל על שאלה זו, וגם, אם אפשר, לציין נושאים מרכזיים המעסיקים את חברי הקבוצה. אני מודה לכם מראש על שיתוף הפעולה. שבוע טוב לכולם נעמי.
היי נעמי לא השארת כתובת אימייל... בהצלחה!
סליחה, שכחתי להוסיף את כתובת האימייל שלי. [email protected] ושוב תודה על שיתוף הפעולה! נעמי
תודה...
בהצלחה
הילה יקרה, הילה אוראל? רציתי לשמח אותך ולידע אותך שאנחנו בתהליך של הקמת מפעל למשקה האלוורה האורגני היחיד בעולם, 100% אלוורה מתוקה ומוצרי הקוסמטיקה טבעיים הפעילים ביותר, הקיימים היום. במשקה אלוורה, אני מטפלת בהפרעות אכילה קשות באנשים שעוברים טיפולי כימותרפיה ועוד. המחקר, הטיפול, האהבה והריפוי הם תרומתנו הגדולה ביותר לאנשים. באהבה תחיה
אמנם זו אורלי ולא הילה אך אני מפרגת על העשייה . כל הכבוד יישר כוח ומי ייתן ותעזרו להמון אנשים.
חבל על הכסף
שלום חברים יקרים, אני חדש בפורום הזה, ומקווה שתוכלו לעזור לי בבעייתי הקשה. אני בן 24, בולימי כבר המון זמן.. 11 שנים. מכיתה ז'. עוד לפני הבר מצווה. למרות שכמעט אף אחד לא יודע, מלבד ההורים שמזמן שמו לב, העירו לי והמשיכו הלאה, ושחושבים שאני כבר לא מקיא מלפני שנים ארוכות ולא יודעים את האמת... ומלבד חברה טובה שאותה שיתפתי בזמן הצבא, אך גם היא חושבת שאני לא עושה את ה"פעולה". הכל התחיל קצת אחרי שהצטרפתי לקבוצת תמיכה כלשהי. ירדתי, ירדתי יפה, אך התאווה לאוכל לא פסקה. הייתי הולך לקבוצה, יורד, חוזר הבייתה, חוטף התקף בולמוס, אוכל קורנפלקס, סנדוויץ' כלשהו, ולא יודע מה לעשות. כי אני לא רוצה לעלות במשקף. ולאט לאט מצאתי את פתרון ההקאה. בשירותים. מעמיס, בולס, ושוב.. לשירותים. מנקה, ומחטא, ושוב מוריד את המים אחרי שכל המזון הדחוס כבר שם, כדי שאף אחד לא ירגיש ולא ישים לב. יקיריי, היום אני בן 24. אני גר בארצות הברית כבר שנתיים. אך אני מרגיש עייף, נפשית ופיזית... אני שוקל 105 ק"ג, עדיין מקיא, עדיין לא אוהב את הגוף שלי, ומרגיש שמן, מגעיל ומגושם. עד לפני שנים ספורות הייתה לי מוטיבציה אדירה לכבוש את העולם. כיום, אני בקושי מזיז את עצמי ובקושי מצליח להתעורר בבוקר ולצאת מהמיטה. עדיין יש שאיפות וחלומות, אך אני מרגיש שקצת נעצרתי, ויחד עם זאת די מרגיש שזה המשקל והמראה החיצוני שתוקעים אותי, ומכבידים עליי. אני אוכל ובולס בלי הכרה. מבזבז הון תועפות על אוכל, לא חוסך, ומקיא את הכל. או שלא את הכל, ואז משמין ומשמין. אני גבר יפה. פנים יפהפיות. יש לי תמונות מלפני כמה שנים, במדים, וגם בלי, ואנשים משתגעים מהמראה שלי. כיום, עם 20-25 קילו יותר אני נראה רע. חושבים שאני 10 שנים מבוגר יותר. אני לא יודע לעשות. אני מרגיש שאני הורס את הקיבה שלי, את הלב שלי, את הגוף שלי, את מערכת העיכול שלי, שאני פוצע את הנפש שלי ומבזבז זמן יקר. אני נמצא בארצות הברית ואין לי מושג איך לעצור. איך לצאת מהדיכאון הזה. מהבולמוסים האלה. מכמויות האוכל האדירות. מהתלות. מההקאות. מהשירותים. לא רוצה את זה. רוצה לחזור לעצמי. להיות שמח, ובריא נפשית, ומאוזן, ולא עייף, וחולם, ומגשים. אנא, עזרו לי בבקשה, מה אני יכול לעשות? איך לצאת מזה? במיוחד כשאני לא בארץ, ונמצא רחוק. שולח לכם חיבוק ענק ואוהב, ומשתוקק לתשובות. בן 24 ניו-יורק
בחור יקר אני מבינה את המצוקה שלך ובטוחה שהמצוקה קשה לאין שיעור במיוחד שאתה שם בארץ זרה לבד, בלי המשפחה והחברים. הפתרון הוא בשיחות, למצוא פסיכולוג טוב שהמומחיות והידע שלו הוא בהפרעות אכילה ולהכנס בפנים לתוך הנפש פנימה ולחקור למה קיים הצורך לאכול ולאכול ללא הפסקה ואז באה תחושת הגועל ובעקבותיה ההקאה.אני בטוחה שאם תבדוק ותחקור יש המון דברים שמסתתרים עמוק עמוק בפנים וחשוב ולבדוק למה ומה ומאיפה הם באים. חשוב שתלמד גם על הפחדים הקיימים בתוכך- אותם פחדים שקשה להתמודד איתם ודברים אחרים שמהם אתה בורח ולא רוצה להתמודד. ברגע שתכנס פנימה לנפש ותגיע לעומקי ושורשי הבעיה, תטפל נקודתית במה שהביא למחלה, אין ספק שמשם תגיע הדרך החוצה. המחלה לא תעבור לבד. זו לא שפעת. ללא טיפול נפשי אין סיכוי להחלמה.זו לא בושה לקבל טיפול נפשי ועזרה זו חובה.
תודה רבה אורלי. הלוואי ויכולתי לעבור את הטיפול הזה.. אין לי שמץ של מושג למי לפנות כאן. האם את מכירה פסיכולוגים בתחום הזה בניו-יורק? עד כמה הימנעות מהקאות עוזרת בהחלמה מהמחלה ונזקיה? האם תהליך פנימי עצמאי יכול לעזור ולפתור? תודה :-)
אני ממש מזדהה איתך! קראתי את מה שכתבת ואני חווה אותו הדבר מגיל 15 בערך... (היום אני בת 26). עברתי הכל , הייתי בבולמיה, באנורקסיה ובבולמיה עם אכילת יתר בלתי נשלטת. אני מנסה לצאת מזה בעזרת טיפול פסיכולוגי ומרגישה שאף אחד לא באמת מבין. אני מרגישה פשוט הכי בודדה בעולם! אני חושבת שאולי הדרך לצאת מזה היא לשתף, לנסות לא לעבור את זה לבד. לפני בולמוס אני מנסה לעשות משהו שיוציא אותי מזה, להתקשר למישהו....אולי צריך גם פשוט לקבל את זה שעכשיו המצב הוא כזה. לא לנסות להתנגד לו ולהילחם כל הזמן (לי זה גורם רק לייאוש ועוד השמנה והשמנה). אם תמצא את הדרך תגיד לי- איך יוצאים מזה???
למזדהה אני רוצה לומר שאם לא תלחמי בכוח במחלה ותתמודדי ותסתכלי לה בעיניים בהחלט יכולים לצאת מזה הכוונה היא לקבל טיפול נפשי עמוק עמוק לנפש פנימה כדי לחקור את שורשי הבעיה מאין באה הבעיה, הפחדים שלך וה"שדים" השונים המסתתרים בפנים ורק אז תוכלי באמת לעשות את הדרך החוצה. וכמובן ללמוד אחר כך איך לחיות עם הפחדים ולא לברוח מהם, איך לקבל את עצמך לאהוב את עצמך כמו שאת רק אז ב אמת באמת באמת אפשר לצאת מזה.
אני מקיאה בסביבות הפעמיים ביום, לפעמים יותר אף פעם לא את כל מה שאכלתי זה נותן לי סיפוק יותר מכל דבר אחר הבעיה היחידה... לפני כמה ימים התחיל לכאוב לי בלב אז השאלה שלי: יכול להיות שהכאבים בלב קשורים? וכמה נורא זה להמשיך? תודה
הכאבים שאת מתארת אכן קשורים להקאות. הפעולה עצמה כרוכה במאמץ רב דבר שגורם לעלייה בדופק. זכרי שהקאה אינה מצב טבעי של הגוף אלא ביטוי של חולי. תצילי את עצמך מתוקה ותפסיקי עם זה. את מסכנת את גופך, את בריאותך ואת חייך. ככה את רוצה שהחיים שלך יראו? זה העתיד שאת מייחלת לעצמך? מלבד הנזקים הפיזיים נגרמים גם המון נזקים נפשיים. חבל להשקיע אנרגיות בהרס כשניתן לנתב אותן לאפיקים חיוביים. אני מציעה לך לבקש עזרה, לפנות לטיפול מקצועי שיעזור לך להתמודד. את זקוקה לכך מאוד, יקירה. הגוף שלך זועק אליך. חבל שיגרמו יותר נזקים. חבל להתמכר למפלצת הזאת ולהשתעבד לה. כולם אומרים "אני בשליטה", "לי זה לא יקרה", "רק עוד פעם אחת"... אבל זה לא נגמר והשליטה היא לא יותר מאשר אשליה. בולימיה היא הפרעת אכילה קשה שעלולה לגרום אפילו למוות. הקאות אינן דרך נכונה או יעילה לירידה במשקל. אני מכירה בנות רבות שסבלו ושסובלות מהמחלה הזו. השינויים שלהן צהובות ומפוררות, הידיים מלאות פצעים וחתכים, בלוטות הרוק נפוחות, הגרון פצוע... אני יודעת שכתבתי דברים קשים ומקווה שאת יודעת שזה אך ורק לטובתך. את מוזמנת להמשיך לשאול, לכתוב ולשתף... בהצלחה חמודה ותחשבי על הדברים.
אני מסכימה מאוד עם דבריך הם נכונים ואמיתיים. אין ספק שאת גורמת לנזק בלתי הפיך לעצמך ואחר כך את תצטערי. הבולמיה הנזקים שלה יותר גרועים אף מהאנורקסיה, לא שהנזקים של האנורקסיה טובים יותר,ויום אחד תצטערי ותגידי איך עשיתי לעצמי דברים כאלו אך זה יהיה כבר מאוחר מדי. לא חבל מתוקה שלי על האנרגיות שאת מוציאה סביב העיסוק של הבולמוסים וההקאות נסי לנתב את זה לתחביבים ודברים שאת אוהבת לעשות ולכי לקבל עזרה בשיחות, זו לא בושה. חשוב להכנס בפנים עמוק לנפש שלנו ולבדוק למה קיים הצורך להקיא ולהתנקות. זה חלק מהריפוי של המחלה.
שלום, אני בת 30 ולפני כשנתים התחלתי טיפול בהפרעת אכילה כפייתית . בכל התקופה היו תקופות מעטות שלא היו לי בולמוסים לאחרונה התחלתי ממש להתיאש מזה שאני לא יוצאת מזה . את תחושות אלו שיתפתי את המטפלת שלי והיא טענה שכבר אינה יכולה לעזור לי . יצאתי מהפגישה הזו במצב יותר גרוע משנכנסתי . היום שבועיים אחרי אני ממש על הפנים בדיכאון ואוכלת המון. אני מיואשת ולא יודעת מה לעשות... אני מאוכזבת מעצמי ומהמטפלת שאפילו לא הרימה טלפון לברר לשלומי הרי בשיחה ראתה שאני ממש על הפנים.אין לי כוחות היום לכלום ובטח לא לטיפול אחר גם מבחינה שאין לי יכולת לסמוך על בן אדם שבשעת משבר אמיתי ינטוש ולא יסתכל שניה לאחור וגם בגלל חוסר תקציב איך יוצאים מזה????
טל יקרה, אני מבינה מאוד את אכזבתך מהטיפול בכלל ומהמטפלת בפרט. עומדות בפניך כרגע שתי אפשרויות: האחת לשקוע ולהניח להפרעת האכילה לשלוט בך והשנייה להילחם. כדי להילחם נדרש טיפול, ליווי של אנשי מקצוע. לא קל לעשות זאת לבד ולעיתים אפילו כמעט בלתי אפשרי. לגיטימי לעזוב את הטיפול הנוכחי אם איבדת את אמונך בו. עם זאת אין בכשלון של טיפול אחד לפגום באמינותם של טיפולים ומטפלים אחרים. עליך למצוא משהו שיתאים לך. מסגרת שתספק אוזן קשבת, תמיכה, והבנה. מסגרת שתיתן לך כלים אמיתיים כדי להתמודד עם המצוקה בה את נמצאת. המצב לא פשוט. אל תשארי שם לבד. ניסית טיפול קבוצתי? לעיתים כוח הקבוצה ושותפות הגורל מספקים המון אנרגיות, מוטיבציה... היכולת לעזור ולהיעזר... כתבת את ההודעה לפני מספר ימים. אני מקווה שמאז את מרגישה טוב יותר...
טל יקרה, אל תתייאשי לכל אחד יש תקופות טובות יותר וטובות פחות אל תתני לייאש להשתלט עליך וגם זה שהתאכזבת ממטפלת אחת זה לא אומר שכולם כאלה , לא כולם זהים ובאמת באמת שיש מטפלים נהדרים. כדי לצאת מזה באמת באמת את חייבת טיפול צמוד ואינטנסיבי, טיפול שבסופו תצאי מזה אחת ולתמיד. אל תרימי ידיים מנסיון שלי גם שהמנהרה נראית ארוכה בלי סוף יש בסוף קצה אור ופתח יציאה אז אל תתייאשי, אני יודעת שזה לא קל ובדיבור זה קל יותר אך למען עצמך את חייבת לעשות את המאמץ ולאזור כוחות נפש אחרונים כדי באמת לצאת מזה.
מולאני כפרוני המון זמן לא ראיתי אותך כותב פה רציתי לדעת לשלומך אוהבת מליין דניאלה
ואז לא כתצבת כלום
שלום, מחפשת פסיכיאטר התמחה בהפרעות אכילה באיזור המרכז. המון תודה
יכולה להמליץ לך על נורית שאותה אני מכירה טוב והוציאה את בתי מן המחלה אך היא לא פסיכיאטרית
יכולה להמליץ לך על נורית שאותה אני מכירה טוב והוציאה את בתי מן המחלה אך היא לא פסיכיאטרית
הייתי פה כבר פעם.... כתבתי בעבר בניק מאיה הקטנה הכרתי את הילונת שלנו דניאלה ועוד כמה אחרות... הגיע החורךף ושוב ככ רע לי ככ רוצה להכיר חבהר טובה שתהיה שם בשבילי ובאה מהמחלה ככ רוצה להכיר אותכן מקסימות שאתן ממש רע לי!!)):: אשמח אם תשאירו לי מייל או מיסנג'ר.... או שהחסויות ישלחו לי מייל בבקשה?): מודה לעזרה.. מאי
אני אשמח מאוד להיות כאן בשבילך ולהיות לך לחברה... אני יודעת מה זה כשקר ועצוב ומרגישים שהמחלה רק סוגרת עלינו יותר ויותר... תכתבי לי... דביבונת (ד"ש למולאן- את עדיין כאן?מה צ'מע איתך??!!)
תרשמי לי למייל שלמעלה בהודעה בבקשה תודה אורלי אני אוהבת אותך מדהימה שאת- עניתי לבת שלך
מתנדנדים את יודעת לפעמים זה נורא ולפעמים זה בסדר בסוף יהיה בסדר אני מקווה
[email protected] שלך דניאלה
היי אורלי. אני רוצה לשאול שאלה שחשובה לי. אני בת 27.אני אחרי 10 שנים של בולימיה קשה. אני מטופלת אצל פסיכולוג מדהים שתומך בי לאורך כל הדרך. בנוסף הורי היו שותפים חזקים בגמילה שלי מהבולימיה. היציאה ממנה הייתה לא קלה, עם הרבה נפילות בדרך אבל כל יום אני מתחזקת יותר ויותר. מה ששמתי לב אליו בזמן האחרון הוא שהבעיה שלי עכשיו היא לא הדחפים להקיא, לא הכעסים על עצמי או על הסביבה, וגם יש בי היום הערכה עצמית. הבעיה היא הכמויות של האוכל. בזמן הבולימיה הייתי אוכלת כמויות עצומות של אוכל וכמובן מקיאה. באיזה שהוא מקום הקיבה שלי התרגלה לכמויות עצומות כאלו.פתאום אני מוצאת את עצמי רעבה מאד. כאילו בא לי לחזור לאכול כמויות כמו בעבר אבל בלי להקיא. פשוט להרגיש את המלאות הזו בבטן. תחושת הרעב כאילו מלחיצה אותי ואני אוכלת הרבה כדי להרגע. אני כמובן אדבר על זה עם הפסיכולוג שלי, אבל אשמח לדעת מה את חושבת על העניין? תודה רבה.
מתוקה שלי אני שמחה שאת כבר המון שנים אחרי כל הכבוד לך אין לי ספק שזה דרש ממך המון כוחות ותעוזות נפש מצידך, את אמיצה ואני פשוט מצדיעה לך. לגבי הבעיה נסי באמת לפתור את זה עם הפסיכולוגית ייתכן שעדיין יש משהו בתת מודע שמציק לך ובהחלט שמכאן מקור הבעיה, שווה וחשוב לבדוק. מעבר לזה יש כל מיני מרכיבים תזונתיים בחנויות טבע שיכולים לספק לך תחושת מלאות גם את זה שווה לבדוק בחנויות הטבע למיניהם. כי גם הבולמיה זה סוג של התמכרות והגוף מרגיש חסר מסוים ולכן המוצרים שעושים תחושה של מלאות יכולים להיות תחליף. נסי. בהצלחה ותדעי שאני מפרגנת לך המון המון מכל הלב.
תודה על תשובתך אורלי. רק רציתי לציין שאני לא כמה שנים אחרי.. חצי שנה עד נ8 חודשים. לגבי הכדורים, אני באמת אתייעץ עם הפסיכולוג שלי. המון תודה יום מקסים
אשמח אם תגיעי לערב מבוא לסדנת מודעות עצמית לטיפול בהפרעות אכילה שאני מקיימת ב- 12/11. את יכולה גם להציץ בספר שלי "אני המפתח לשינוי" בחנויות הספרים את יכולה לקרא את ההודעה שלי בפורום שיהיה לך שבוע נפלא רחלי עזרא
יש לי אחיינית בת 12 שאובחנה כסובלת מפיקה. כבר שנים שהיא אוכלת דבק,פלסטיקים,עפרונות , מה שלא יהיה. היא מטופלת ע"י פסיכולוגית כבר יותר משנה , בשיטה מסורתית , פסיכו-דינמית. רציתי לדעת אם יש מישהו עם ניסיון בעניין שבאפשרותו אולי להמליץ על סגנון טיפול שונה, הילדה כלל לא מתקדמת. ממשיכה לאכול כל מיני דברים ומדרדרת גם בכיוון של הערכה עצמית נמוכה למרות שהיא הנכדה הראשונה במשפחה והיא ה"נסיכה" שתמיד קיבלה יתר תשומת לב , פינוקים ואהבה מכל הכיוונים.הצילו... אחותי וגיסי כבר עומדים חסרי אונים.
נעמי שלום- אני יכולה להפנות אותך לנורית שהיא מטפלת הוליסטית פסיכונאנרגתית מודעתית שמטפלת בהמון בעיות לסוגיהן השונים מאנורקסיה ובולמיה ועד לתסמונת טורט, סרטן, פחדים וכו' שווה לנסות באמת שווה. 09-7454950
בני בן שנתיים ומאד קשה לי איתו בנושא האוכל. זה מתחיל בהעדפה שלו לאוכל רך ופחות קשה ומוצק (למרות שביסקויט או עוגיה או לחם או חביתה) אין לו בעיה והוא מבקש גם.אך דברים כמו שניצל, קציצה,לביבה ועוד דברים במרקם קשה הוא די עושה בעיות ויורק לרוב.הוא אינו מאכיל את עצמו עדיין - לעיתים לוקח את הכפית ומנסה להכניס אותה לפיו אך לא מתמיד בזה וכך יוצא שאת כל האוכל אני מאכילה אותו. הבעיה הכי גדולה מבחינתי היא שאינו פותח את הפה- בקושי פותח חצי פה וכך בקושי נכנס אוכל בכל ביס מה שגורם לכל ארוחה להימשך המון זמן ולעייף אותי ואותו.. אציין כי הוא אופיין בגיל צעיר יותר כהיפוטוני עם חולשה בשרירים והתחיל ללכת רק לפני חודשיים בערך. שאלתי היא האם יש מה לעשות בנושא האוכל?האם זה יסתדר מעצמו?אציין כי הוא כן רוצה לאכול ולא בוכה או מסרב לאכול או לנסות טעמים אך כמו שציינתי זה לוקח המון זמן ודורש סבלנות אדירה מצידי. אודה לתשובה מהירה. חג שמח
אור יקרה, הפתרון הוא בלפנות לרופא משפחה ולהתייעץ איתו מה עושים, נראה לי שהבעיה תפתר ותחלוף עם הזמן, את צריכה המון סבלנות, אני יודעת שזה לא קל וצורך המון זמן ואנרגיות אך בכל זאת נסי לא להתעצבן, הוא רק בן שנתיים והכי חשוב וזו עצה ממני אל תלכי בכוח ואל תכריחי אותו כי תצרי אצלו התנגדות ואנטי ואת זה קשה אחר כך לפתור. נסי במשחקים אולי זה יילך. לביבה למשל אפשר קצת למעוך ושניצל או קציצה נסי לחתוך לקטן קטן אולי אז הוא יוכל. נסי לגוון לו.אל תתייאשי.
שלום וחג שמח! אני בת 15, אחרי פסח הקודם החלטתי שאני רוצה לרדת במשקל. הצלחתי לרדת 2 קילו בערך, ואז חטפתי את מחלת הנשיקה וכתוצאה ממנה ירדתי בסביבות 5 קילו, מצא חן בעיניי הרעיון והמשכתי בדיאטה דיי רצחנית ירדתי עוד 5 קילו. ההורים שלי תפסו את זה בזמן, החליטו להילחם בשטויות שאני גורמת לעצמי, אובחנתי כאחת עם הפרעת אכילה. אני עובדת על זה כרגע ועולה, החלטתי שאני עולה ל48, כרגע אני בסביבות ה43-44. אבל תמיד יפחיד אותי לעלות עוד. אני רוצה להגיע ל48 ונורא מפחדת לעלות משם-כי אני יודעת שזה יחרפן אותי שוב. חשבתי לעצמי, אחרי שאני אגיע למשקל הרצוי, לעשות יום בשבוע-מופחת קלוריות. זאת אומרת ששבוע שלם אני אוכל נורמלי לחלוטין כמו שהייתי רגילה ואהבתי, עם להרשות לעצמי פה ושם ולהיות בסדר עם עצמי, ויום אחד בשבוע לאכול עד 200 קלוריות. זאת אומרת, בוקר-תפוח/חטיף דגנים/חצי סנדוויץ', צהריים-סלט מעגבניות, מלפפונים ואם יבוא לי אז טונה סלט או קוטג', ערב-יוגורט דיאט/מרק 10. ככהף אני אהיה בגירעון של כ1000 קלוריות שבועיות, והעלייה תיעשה בקצב הרבה יותר איטי מה48 שלי. רציתי לדעת אם זה הגיוני, נכון, לא מזיק (גם חשבתי על הטיהור שזה יעשה לגוף שלי וזה יכול ממש לעזור). מה דעתך על זה? זה נורא חשוב לי. יש לי את כח הרצון לזה וזאת יכולה להיות שגרה נורא נחמדה בחיים. אני פשוט לא רוצה להגיע למצב שאני אעלה יותר מדי, אתחרפן ואחזור לכל העניין. תודה רבה!
אני לא יכולה לייעץ לך לגבי תזונה כי אין לי הסמכות בעניין אך הייתי מציעה לך להתייעץ עם תזונאית שתתן לך תפריט שיהיה מקובל עליך ולאכול לפיו, מנסיון אם אוכלים מאוזן וארוחות סדירות בלי משחקים אז המשקל נשאר יציב ומקבל גם את המרכיבים שהוא צריך. למה לך לבזבז כל כל הרבה אנרגיות לאוכל לא חבל נתבי את זה לדברים מעניינים יותר, מעבר לזה כל ההתעסקות עם הקלוריות והמשקל מעידות שיש בעיה קצת מעבר למשקל ולכן הייתי מציעה בחום ללכת לשיחות ולפרוק מה שיש מהלב וללמוד להתמודד עם פחדים וקשיים ולא לברוח מהם. חבל על כל הזמן והמשחקים עם יום כן יום לא, באמת לאכול מאוזן הכי הכי טוב וחשוב.
למי שקרא בשבוע שעבר את הכתבה על האנורקטיות בהריון- נכתב שם על אנורקטית שיש לה ילדה בת 4 שגם לה כבר יש ה"א. השאלה שלי היא- איך זה יכול להיות?? איך ילדה בת 4 יכולה להיות מופרעת אכילה??? ועוד שאלה- איך זה קורה שילדה לאם אנורקטית הופכת גם היא לכזו?? זה הרי לא הפרעה תורשתית.. אז איך זה?? אגב, לאן כל האנשים הישנים של הפורום נעלמו?! חג שמח **חמודה**
חמודה שלום, לצערי הרב היום גם בנות בנות 4 כבר מאובחנות עם הפרעות אכילה שאחר כך רק מחמירות. הילדים בגיל מאוד צעיר היום חשופים למדיה וגם לאינטרנט, דברים שלא תמיד אנחנו ההורים שולטים בהם וגם בחברה עצמה בין הילדים כל הזמן מדברים על "את יפה" אני יפה" אני רזה" אני שמנה" והשפעת הסביבה היא גדולה וחזקה. היום גם הילדים חריפים יותר ומודעים יותר, לא יודעת אם זה טוב או לא, ולכן גם בנות צעירות מאוד יכולות להיות מאובחנות כבעלות הפרעות אכילה. לגבי עניין התורשה, יש הטוענים שיש פה גם עניין של תורשה אך זה נתון למחלוקת בין הרופאים והפסיכולוגים אך מעבר לזה, אמא מהווה חיקוי לילדה, חיקוי חזק מאוד, מה שהילדה רואה אצל אמא, היא מהווה מודל לחיקוי ולכן הילדה כל כך קטנה מהווה ראי של אמא שלה. אנחנו המראה של הילדים שלנו. לכל ההתנהגות שלנו יש תוצאות והשלכות ולכן חשוב להזהר מאוד בעניין ליד הילדים כי לא תמיד אנחנו מודעים להשפעה של הדברים עליהם.
ביתי בת 12 ן- 7 חודשים חולה באפילפסיה ופשוט אין לה כלל תאבון! היא נוטלת בוקר וערב תרופות לאפילפסיה- למיקטל וקפרה . מתקשה לאכול כבר זמן רב .שותה הרבה שוקו, אוכלת בקושי בשר ומשקלה 32 ק"ג וגובהה 151 ס"מ מה לעשות?
גל יקרה אין לי ספק שלבתך יש בעיה רפואית אך לא בהכרח הפרעת אכילה. לדעתי התרופות שהיא לוקחת באין ברירה מדכאות לה את התאבון. עצתי הטובה ביותר היא להתייעץ עם רופא מטפל שמכיר את הבעיה. ייתכן וישנו תרופות או מינון או אולי יוסיפו דברים שיעלו את התאבון. המון הצלחה ובריאות.
היי אורלי, המצב אצלי בבית לא טוב, אמא שלי כועסת על זה שאני אומרת שאני רוצה לשקול 50 קילו מה רע במשקל הזה לעזאזל? אני לא מבינה אותה היא כועסת עליי ולא מדברת איתי וגם אם היא תרצה וגם אם לא אני אשקול 50 קילו ולא משנה מה יגידו במרפאה ולא משנה מה היא תגיד זה ממש לא מעניין אותי. היא עוד לא יודעת מה אני מתכננת כשאני אהיה בת 18 כשאני אהיה בת 18 אני בכלל רוצה לשקול איזה 30 קילו מה היא תגיד על זה?! מה אני עושה אורלי? בברכה ושבת שלום ורורניקה
ורוניקה יקרה כמה שאכפת לי ממך אני לא יכולה לצדד בך הלב שלי נשבר לקרוא מה שאת כותבת לי כי את הורסת את חייך במו ידיך. את צריכה להבין שאת לא מענישה את אמא אלא רק את עצמך, את עושה רע לעצמך אמא רק אוהבת אותך הרבה מאוד ואת מסבה לה המון עוגמת נפש וכאב לב כשהיא רואה מה הבת שלה עושה לעצמה. מתוקה שלי את ילדה יקרה ומקסימה בבקשה חשבי שוב לפני שאת עושה שטויות, את בטח מבינה ש- 30 ק"ג זה גזר דין מות, את לא ילדה טיפשה. למה? את באמת לא רוצה לצאת מזה? למה לבזבז כל כך הרבה אנרגיות בשביל משקל לא חבל? את יכולה במקום זה לעשות המון דברים נהדרים שאת אוהבת, ללמוד, ללכת לחוגים, להפגש עם חברות וחברים, מסיבות ועוד'. אני באמת לא באה להיות מטיפת מוסר פה אך אני לא יכולה בשום פנים ואופן לתת לך לגיטימציה להרוס את חייך, ההשלכות לשטויות שעושים ולא חושבים עליהם היא גדולה ואחר כך את פשוט תצטערי על כך אז בבקשה חשבי על זה שוב.
היי אורלי אני שוב כותבת... רציתי לספר לך שבזמן האחרון התחלתי לאכול אפשר להגיד יותר טוב סוף כל סוף התחלתי לאכול.... אבל עכשיו היסוריי מצפון תוקפים אותי.. אני אוכלת ואני מרגישה רע עם עצמי איך בכלל אכלתי את זה ... טוב לא מורא מחר אני לא אוכל הרבה... נמאס לי מהערות של אנשים שאומרים לי כל הזמן שאני שמנה... אני שונאת את עצמי, אני כותבת לך עכשיו ואני בוכה.. קשה לי קשה לי להיות בסבביבת האנשים האלה שמעירים לי כל הזמן אבל אין לי ברירה זה הבית שלי! אין לי לאן לברוח... אז אני מסתגרת בחדר שלי יושבת שם שעות מחכה שאף אחד לא איהיה שם ואז אני מסוגלת לצאת החוצה...נמאס לי להעניש את עצמי באוכל אני לא נהנית ממנו בשבילי זה נטל... אני לא מסוגלת לראות את עצמי יפה.. אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי בראי ולומר שאני יפה אני שונאת את עצמי ואני עוד יותר שונאת את עמי כשאני מכניסה משהו לפה. כל הערה של מישהו אפילו סתם בן-אדם יכולה להכניס אותי למצב של דיכאון משום מה אני מקבלת רק את הערות השליליות קשה לי למצוא משהו חיובי בעולם הזה.....
שימי יקרה, העזרי בשיחות זה יעזור ואף יכול להוציא אותך מהמצב שבו את נמצאת אחת ולתמיד כי הרצון לצאת מזה קיים אצלך. יש דברים יפים וחיוביים בחיים האלה ומבטיחה לך שיש הרבה, רק עד שלא תלמדי להלחם בפחדים ולאהוב את עצמך לא תוכלי לאהוב אחרים כי בן אדם שרע לו לא טוב לו עם כלום. נסי שיחות רע זה לא יעשה אלא רק יכול לעזור באמת שאין לך מה להפסיד ויש הרבה מטפלים בתחום ומטפלים טובים, קונבנצינאליים ולא קונבציונאליים.