פורום הפרעות אכילה - תמיכה

קודם כל תודה על ההתייחסות... רציתי לשאול איך אני יכולה לקבל עזרה... הציעו לי לפנות לרופא משפחה אבל אני קצת חוששת- רציתי לשאול אם אני הולכת לרופא משפחה והוא מפנה אותי לטיפול פסיכולוגי- האם הדברים נרשמים בתיק האישי שלי? ולמי יכולה להיות גישה לכך? אני יודעת שיש גם טיפולים פסיכולוגיים באופן פרטי אבל העלות של טיפול כזה גבוהה יותר... השאלה שלי היא האם הטיפול בקופת חולים מקצועי כמו טיפול פרטי? אז מה עדיף בעצם?. אני רק יודעת שאני חייבת עזרה כמה שיותר מהר כי כל היום המצב הולך ומדרדר...

ליאל מתוקה אל תחששי מכלום חשבי קודם כל איך את עוזרת לעצמך ומבריאה. אם את הולכת לרופא של קופת חולים אז ברור שדברים נרשמים בתיק אבל יש מה שנקרא סודיות רפואית וחסינות בין רופא למטופל. אסור לאף אחד לחשוף את התיק שלך ללא אישור וחתימה של ההורים שמהווים אפטרופסים שלך עד גיל 18 ומגיל 18 עם אישור שלך. כשאת מתגייסת לצבא את לא חייבת לפתוח ולספר, אלא אם כן יש לך תפקיד שבו את מחויבת לחתום על ויתור סודיות רפואית ואז גם לא תמיד הם טורחים לפתוח ולהסתכל, כמו במקרה של הבת שלי. אז אין לך הרבה ממה לחשוש. לגבי עלויות ברור שדרך קופת חולים זה יותר זול אבל מהנסיון שלי לא בהכרח יותר טוב. יש מטפלים שגובים סכומים סימליים. המטפלת שטפלה בבת שלי לוקחת סכומים סמליים נדמה לי 200 ש"ח והיא מדהימה. היא מטפלת לא קונוונציונאלית. אם את מעוניינת אתן לך את הטלפון.

אורלי, רציתי לשאול האם המטפלת שטיפלה בבתך היא פסיכולוגית? ואם לא אז איזה סוג של הכשרה יש לה? כי לפי מה שאני מבינה אני זקוקה לטיפול פסיכולוגי, אני יודעת שטיפול פסיכולוגי עלול להימשך יותר זמן אבל אני כל כך רוצה להיפטר מהבעיה שלי... אם את חושבת שהיא באמת טובה ויכולה לעזור אשמח לקבל את הטלפון שלה... תודה רבה- ליאל

שלום.. רציתי קצת להתייעץ בקשר לטיפול הכי נכון עבורי.. אני סובלת מהפרעת אכילה, לא נראה לי שאני עונה כל כך לאחת מההגדרות הספציפיות אבל מה שקורה זה שאני מייחסת למראה הרבה חשיבות, כל הזמן בתחושה שאני רוצה לרדת במשקל... כשרע לי אני ישר פונה לאוכל- אני פשוט אוכלת בלי הפסקה... אחר כך אני אמנם לא מקיאה אבל משתמשת במשלשלים... אני יודעת שכל ההתנהגות הזו נובעת מדברים הרבה יותר מורכבים ממה צריך לאכול ואיך... השאלה שלי היא מה לדעתכם יכול להיות הטיפול הכי יעיל? האם אני צריכה ללכת על טיפול פסיכולוגי על מנת להגיע לשורש הבעיה ולהגיע לעומק הדברים.. או שאת אותו הדבר אני יכולה לקבל בטיפול אצל דיאטנית קלינית שיש לה הכשרה בפסיכותרפיה גופנית? או איזשהו סוג טיפול אחר...? תודה..

הפנייה לאוכל במצב נפשי לא טוב וכן השימוש במשלשלים הם אכן סימפטומים ברורים של הפרעות אכילה, בעיקר כשהדבר בא לידי ביטוי בתדירות גבוהה. באיזו תדירות הדברים קורים אצלך? האם המצב שתיארת כאכילה ללא הפסקה ולאחר מכן שימוש במשלשלים הוא מצב שגרתי, יום יומי? ומעבר לכך: האם את במצב של תת משקל? אם התשובה לשאלות אלו חיוביות, דומני כי טיפול משולב הוא הנחוץ ביותר: טיפול הטומן בחובו הן את הפן הפסיכולוגי ע"י מטפלים והן את הפן התזונתי ע"י הרכבת תפריט ע"י דיאטנית מוסמכת.אם הדברים אינם כה קיצוניים ואינם קורים על בסיס יום ומי, וכמו כן אם את סבורה כי תוכלי להתמודד עצמאית עם הדברים מבחינה נפשית, התייעצות עם דיאטנית בלבד עשויה להספיק. בהצלחה!

לדעתי היא בשלב שרק דיאטנית לא תעזור זה הרבה הרבה מעבר וחייב התערבות של מטפל כלשהו ושיחות ומהר.

ליאל היקרה, אוכל הוא צורך קיומי של הגוף, אכילה היא פעולה טבעית ונחוצה ואין שום סיבה לחוש רגשי אשם כתוצאה מכך. אוכל אמור להיות סוג של הנאה ובשום אופן לא כלי לפתרון בעיות. שימוש במשלשלים הינו מסוכן מאוד ומזיק (ממליצה לך לקרוא את מה שכתבתי היום בנושא תחת הכותרת משלשלים מסוכנים) ואני מניחה שאת מבינה שהמצב הנוכחי אינו בריא כלל ומצריך טיפול. בנוגע לסוג הטיפול - כדי שניתן יהיה להמליץ לך על משהו שיתאים חסרים פרטים כמו: גיל? כמה זמן את סובלת מהפרעת אכילה? באיזו תדירות את משתמשת במשלשלים? מה המשמעות של "אוכלת בלי הפסקה"? גובה ומשקל? אם תרצי המלצה ממוקדת - תוכלי לציין איזור גאוגרפי כדי שאפשר יהיה להתחשב בשיקולי מרחק...

עצם ההתעסקות סביב האוכל כל הזמן ולעלות ולרדת במשקל מעיד על זה שישנה בעיה ואני מבינה שאת מודעת לכך שהכנסת את עצמך יותר עמוק עם המשלשלים שאת לוקחת וחבל חבל כי הם מסוכנים ועלולים לגרום נזק בלתי הפיך לגוף, מה שנקראת נזק בשקט בשקט, כי בעצם את מכניסה לגופך אוכל אך מוציאה אותו עם המשלשלים שמוציאים החוצה את כל המינרליים והויטמינים שהגוף צריך וזה מסוכן מאוד מאוד. את חייבת ללכת לטיפול ומהר, טיפול אצל פסיכולוגית שההתמחות שלה הפרעות אכילה או מישהי שמתעסקת עם זה כמו מטפלות הוליסטיות מודעתיות וכו' ויש המון כאלה שמתעסקות עם הקטע של המודעות העצמית, חשוב מאוד מאוד אל תזניחי כי חייבים לטפל בבעיה ובשורשיה וללמד אותך להתמודד עם פחדים ועם עצמך וללמד אותך לאהוב את עצמך שוב מחדש. אל תזניחי זו לא בושה לבקש עזרה זו חובה.

שאלה חשובה. ,מהי הפעילות של המשלשלים,איך זה משפיע על הגוף? האם זה באמת גורם לאוכל יותר נכון למרכיבים שבאוכל מלהספג בדם? אז לאן הולך כל מה שנכנס לגוף לפני?

שימוש מוגזם במשלשלים מסוכן. השלשולים יכולים לגרום להתייבשות, מינרלים חיוניים הולכים לאיבוד ולא נספגים בגוף, המעי נעשה רפה דבר שיוצר תלות במשלשלים, עלולים להופיע כאבי בטן... נטילת משלשלים אינה דרך לרזות. הדברים שלא נספגים הם דווקא אותם רכיבים חיוניים להם הגוף זקוק מאוד. איבוד הנוזלים אולי יוצר אשליה של הרזיה אך לא כך הדבר. משלשים אינם גורמים לצמצום רקמת השומן. עד שהם מתחילים לעשות את פעולתם, חומרי המזון (הקלוריות) כבר נכנסו לזרם הדם ונספגו בתאים!!! כל מה שהמשלשלים עושים זה להרוס את הפלורה הטיבעית של הקיבה והמעיים, ולחבל בפעילות התקינה של הגוף.

אזמה כן יכול להרזות?

השימוש במשלשלים על בסיס קבוע אינו מיטיב עם הגוף, בלשון המעטה: המעיים הופכות ל"עצלות" וקשה להם לבצע את פעולת העיכול בהיעדר החומרים המשלשלים. התוצאה הבלתי נמנעת היא תלות שהגוף מפתח בחומרים המשלשלים. עלייך להוסיף ולקחת בחשבון נזקים פיזיולוגיים נוספים, כגון רמות נמוכות של אשלגן בדם, התייבשות , ירידה בספיגת ויטמין D.

מתוקה שלי תתרחקי מהמשלשלים את הורסת את הגוף שלך. זה לעבוד על עצמך בעיניים שאת אוכלת ובעצם את אוכלת וכלום לא נשאר הכל יוצא עם המשלשלים. את הורסת את עצמך ואת הגוף שלך. אין הבדל בין לא לאכול או בין לעשות בולמוס ולהקיא לבין לקחת משלשלים הכל אותו דבר, הורס כל חלקה טובה בגוף לאט לאט ובשקט. חבל אל תעשי זאת לעצמך.

הייתי בולימית 17 שנים ועכשיו אחרי חצי שנה של הפסקה, הגוף מרזה לבד בלי מאמץ, כלומר אוכל כבר לא מעניין אותי כמו פעם שברחתי מהבעיות, פשוט הוא נועד להזין אותנו וגם אם אני אוכלת מתוק ומשמין כבר לא בא לי כמויות גדולות. הלוואי שכולכן תפסיקו עם זה, החילוף חומרים יסתדר, העור נראה טוב, הכל יותר טוב! לפחות בתחום הזה, עדיין יש נפילות ומצבי רוח אבל היום אני יודעת שהבולימיה לא פותרת כלום והתחלתי שיחות אצל פסיכוטרפיסטית, מקווה שיהיה שינוי לטובה, בכל אופן שמחה שהפסקתי להקיא. בקרוב אצלכן

שרון כל הכבוד. אני מקווה שתמשיכי כך. אל תרימי ידיים גם אם יש נפילות. לא נורא. נופלים וקמים ונופלים.

עשית את הצעדים ראשונים, שהם הקשים ביותר, ועשית אותם בהצלחה. כל הכבוד! עכשיו יהיה לך הרבה יותר קל. כאמור, בלי לחץ, בקצב שמתאים לך, בטוחני שתתקדמי לדרך חדשה שתאיר פניה אלייך.

בכל פעם שתזדקקי למילת עידוד ולתמיכה, אשמח להושיטם ביד רחבה, וגם יצא לי חרוז, בלי כוונה...

שפירסמת בפורום... כנראה היו שם יותר מידי תגובות ולכן זה לא נפתח. מסכימה עם -!!! - כל הכבוד לך. המשיכי כך מקסימה!

:)

אני כנראה אבודה כבר

מולאני, אל תתיאשי. זו רק ההתחלה. טבעי שתהיינה נפילות, החוכמה היא לדעת לקום ולהמשיך הלאה. לא סתם אומרים שמטעויות לומדים. שום דבר לא אבוד. אף אחד לא יכול לצפות שתוך יומיים שלושה תגמלי לחלוטין מהרגלים של שנים. למה על הפנים? מה קרה?

מולאני את נשמעת לי בחורה חזקה מאוד באמת אז מה פתאום להרים ידיים. בחיים יש גם קשיים לא הכל הולך חלק חלק אבל מה אנחנו "לא משחקים שברו את הכלים"? מה פתאום!! אנחנו לא מרימים ידיים וממשיכים הלאה להילחם וכן בחיים קמים ונופלים וקמים והדרך הכי פשוטה זה להרים ידיים ואת ממש לא נראית לי אחת כזו. את חייבת להילחם ולנסות לקום ולהרים את עצמך עם הקושי בעניין, אין לי ספק שאת מסוגלת למרות הקושי לקום.

אני לא יודעת כבר מה לעשות... למי לפנות... אני כל כך מיואשת מהכל ובמיוחד מעצמי... הימים שאני עוברת הם פשוט גיהנום אני לא מפסיקה לאכול כ-ל היום! בתקופה האחרונה אני פשוט אוכלת כמו מטורפת! אני משתמשת במשלשלים כבר 4 חודשים ולמרות שאני יודעת שזה עושה נזק אני לא מפסיקה- אני רואה בזה לפעמים כמפלט היחיד שיש לי- עם כמה שזה אבסורד... אני כבר נכנסתי לדיכאון מכל המצב הזה! אני לא מוכנה לראות אף אחד! לא מוכנה שאף אחד יראה איך השמנתי בזמן כל כך קצר!! אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כבר.. בעבר התחלתי טיפול פסיכולוגי והפסקתי אותו כי הרגשתי שזה לא מתקדם... אחר כך התחלתי טיפול עם דיאטנית קלינית שחשבתי שאולי זה מה שיעזור.. אני כבר לא יודעת למי לפנות- ממי לקבל עזרה אני פשוט מרגישה שאני קורסת...

למיטל המתוקה- אין לי ספק שאת בבעיה ובעיה שחייבת להפתר ולהיות מטופלת כמה שיותר מהר. הקטע של בולמוסי האכילה מעידים על בעיה- על הפרעת אכילה והכי חשוב זה לטפל בפאן הנפשי קודם כל ברגע שייפתרו בעיות הנפש העדינה והרגישה אז הכל יבוא על מקומו בשלום וייפסקו הבולמוסים. הבולמוסים בשילוב עם המשלשלים הם סוג של בריחה, בריחה מהתמודדות, בריחה מכל מיני בעיות ודברים וזה יוצא בצורה של בולמוסי האכילה. האם את גם בולמית, כלומר מקיאה? את חייבת לקחת עצמך בידיים ואחרי שייפתר הפאן הנפשי אז יבוא מקומה של הדיאטנית שתרכיב לך תפריט כמו שצריך. את לא חייבת ללכת לפסיכולוג קונווציונאלי יש הרבה מטפלים הוליסטים ורוחניים שמטפלים מצויין בבעיות האנורקסיה הבולמיה ואכילת היתר הכפייתית- אל תהססי לפנות אליהם כי הם פה בשבילך. ברור לי שאת רוצה שהבעיה תפתר ורוצה לצאת מזה וזה כבר צעד חשוב. אל תפחדי פני לעזרה זה חשוב מאוד מאוד אל תשאירי דברים באוויר הם לא ייפתרו מעצמם.

תודה על התשובה... אני באמת מרגישה שאני רוצה לצאת מזה- לא ככה אני רוצה שהחיים שלי יראו.. זה פשוט לא מגיע... לא לי ולא לאף אחד אחר! הבעיה היא שאני כבר לא יודעת למי לפנות- לשאלתך- לא אני לא מקיאה (אני לא אגיד שלא ניסיתי, אבל אני לא מצליחה ודיי נרתעת מזה...) רציתי לשאול אותך אם את מכירה מטפל טוב באמת שיכול לעזור לי... אמא שלי רוצה שנפנה לרופא משפחה אבל אני לא רוצה- גם כי היא לא יודעת הכל- היא חושבת שאני פשוט בדיכאון, וגם כי אני לא רוצה לפתוח את זה ככה... לא רוצה שזה יהיה רשום איפשהו או משהו כזה- ואני גם לא חושבת שאני יהיה מסוגלת להסביר את המצב שלי לרופא משפחה. יש מישהו שאת יכולה להמליץ עליו מאיזור המרכז..? איזה סוג של מטפל היית ממליצה לי.?

אבל אני פחות הסטרית יש מספיק בעיות שתסיימי את זה יהיו עוד ועוד ועוד לכן צריכים להיות פרופורציונאלים לגבי כל עניין ועניין ברור שלהמשיך לחפש פתרון ועזרה אבל אל תתני לחיים לחלוף על פנייך כל עוד את חולה רק כי לא מצאת דרך להתמודד עם העובדה הזו

את מתמודדת עם סיטואציה מאוד לא פשוטה וטיפול יוכל בהחלט לסייע לך בכך. ישנן אופציות טיפול שאינן מחייבות פנייה לרופא המשפחה. עם זאת אינך צריכה להיבהל מעדכון רופא המשפחה בדבר. אני יכולה לספר לך על עצמי: כשהחלטתי להתחיל טיפול ובחרתי בתל השומר הייתי זקוקה לטופס 17. בקופת החולים לא ידעו על הפרעות האכילה. הלכתי לרופאת המשפחה וביקשתי הפנייה. היא לא חיטטה יותר מידי, לא שאלה שאלות עמוקות מידי - אלא רק כמה פרטים בסיסיים כדי שיהיה לה מושג. היא נתנה את ההפנייה ומאז לא שאלה על כך. רופא משפחה אינו פסיכולוג והוא לא ישאל שאלות בעייתיות מידי. וגם אם תישאלי לגבי דברים שקשה לך לדבר עליהם - את רשאית להגיד זאת לרופא. בנוגע למסגרות טיפול - אעתיק לך משהו שכתבתי למישהי אחרת ששאלה: ישנן מספר מסגרות לטיפול בהפרעות אכילה. 1. מרכזים להפרעות אכילה בבתי החולים שיבא, איכילוב ורמב"ם (עד כמה שידוע לי ביתר בתי החולים הטיפול מתבצע במחלקות פסיכיאטריות). במרכזים צוותים רב תחומיים הכוללים פסיכיאטרים, פסיכולוגים, דיאטניות ועוד. התהליך מתחיל במפגש אבחון שלאחריו מקבלים המלצה על אופן הטיפול הרצוי. 2. עמותות פרטיות - למשל שחף. קופות החולים אינן משתתפות במימון. (כלומר אין צורך בהפנייה מרופא המשפחה) 3. טיפול פסיכולוגי + דיאטני - ניתן דרך קופת החולים או באופן פרטי. אם את בוחרת ללכת לפסיכולוג דרך קופת החולים הקופה משתתפת בעלויות (לדעתי המחירים משתנים מקופה לקופה ועל כן רצוי להתקשר למוקד על מנת לברר זאת). לגבי דיאטנית - התשלום הוא אחת לרבעון. 4. קבוצות תמיכה - למשל אכלנים כפייתים אנונימיים (ללא עלות אך מבקשים לתת תרומה סמלית) - קיבלתי המון המלצות לגביהם. אם יש אופציה שאת יותר מתחברת אליה - כיתבי על כך ואפרט יותר. בהחלט רצוי לשוחח על כך עם רופא המשפחה - הוא יוכל לנתב אותך לאפיק הטיפולי שיתאים לך יותר. הטיפול במרכזים להפרעות אכילה בבתי החולים מצריך טופס 17 אותו לוקחים מקופת החולים (ניתן להגיע גם ללא טופס 17 אך העלות הכספית גבוהה יותר).

כתבתי לכן בערך לפני חודשיים שחזרתי לסורי....חשבתי שהעניין ייגמר בשבוע שבועיים ואני אחזור לעצמי ויחתוך מהשטויות....אך לא ...למרות שיצאתי מזה מזמן זה חזר אליי כמו בומרנג...אני נלחמת עם עצמי חודשיים כן לאכול לא לאכול....ירדתי במשקל וכולם אמרו לי שרזיתי...אמא שלי כועסת עליי כי לא בא לה לעבור את זה עוד פעם....האמת שאני לא מערבת אותה בזה...אמרתי לה שזה הגוף שלי ואני יעשה מה שאני רוצה (ממש כמו ילדה קטנה אבל לא ידעתי איך לנפנף אותה אז כך התנהגתי)... שקלתי 55 ק"ג ואני לא יודעת כמה אני שוקלת היום וזה גם לא מעניין אותי....האמת שבהתחלה ירדתי די הרבה ונראיתי זוועה ואז הקול שאומר לי להפסיק השפיע עליי והתחלתי לאכול לאט....עכשיו הקול השני מציק לי ואני רוצה לחזור לצום....לפחות לשבוע.... חזרתי לספורט בצורה די אינטנסיבית....אני מרגישה יותר טוב בחיי היום יום כשאני שולטת בגוף שלי ....זה מאפשר לי לראות בבהירות את החיים ולשלוט בהם וכן לפעול ולא להיות מיואשת בבית....בכל אופן כמה שזה נשמע מטומטם אני שמחה שאני יכולה לצום בלי שאף אחד יוכל לומר לי לא...אני עוברת לגור לבד וכך פחות ישגעו אותי....טוב אני חייבת לעוף אני אמשיך אח"כ ביי בינתיים!!!!!!!

אושר מקסימה- אני מבינה שאת שוב בדאון,כמו שאמרתי כבר לאחת הבנות בחיים יש עליות וירידות והחוכמה גם כשנופלים לדעת לקום ולדעת לבקש עזרה,זו לא בושה. אין ספק שכמו שקמת אז את גם הפעם יכולה להרים את עצמך חזרה באמצעות עזרה מאיש מקצוע. זה לא קל ולפעמים מייאש אך כל החיים שלנו מורכבים מעליות וירידות וכל ירידה היא בסימן עליה ובאה לחזק ולחשל אותנו.קבלי עזרה מקצועית, אל תזניחי דברים והשאירי אותם ככה, את חייבת לרצות לעזור לעצמך לצאת מזה.

לגור לבד עם המחלה הזו זה באמת מסוכן חזרת למחלה רק בגלל החזרה לבית?

היי!!! לא... חזרתי לשם כי חזרתי מחו"ל והיה לי קשה להתמודד עם השגרה...הייתי בהיי 3 חודשים ללא בעיות ללא צרות פשוט כייפתי וחייתי סוף סוף..ואז חזרתי לארץ והייתה לי נפילה קשה חודשיים דכאון ממש קשה אבל אני מתאוששת ממנו... בימים האחרונים עליתי קצת ממה שירדתי ועכשיו שוב חזרתי לזה...כי ממש מפחיד אותי להשמין לא בא לי להשמין..אני אוהבת את עצמי רזה וקלילה...בקיצור אני לא מחפשת עזרה כל עוד זה בשליטה כי אני מכירה את עצמי ...כל פכעם שאני מגיעה לקצה אני נבהלת ומתחילה לעלות....איך אומרים "חיה על הקצה"...אבל שטויות...יהיה בסדר.... תודה על האזהרה והאכפתיות.... כל טוב לך ולכולן.....

על איזו מטפלת את ממליצה? - לבולימיה (הרבה שנים) קחי בחשבון שיקולי עלות.. מה שמעת על בן מאיר?

אני לא מכירה את בן מאיר אני פניתי אחרי האישפוז בשניידר למטפלת שקיבלתי המלצה מרופא, מטפלת הוליסטית מודעתית שעובדת גם עם שיחות וגם עם אנרגיות והיא הוציאה את הבת שלי מהמחלה ובכל נפילה מלווה אותנו. שמה נורית בלומנפלד. אם תרצי את הטלפון אוכל לתת לך.

תודה!אשמח לקבל מס טלפון סליחה על השיטחיות אבל מה העלויות?

היי לכל מי שכיבד אותי בפתיחת הודעה זו אם אתם כבר ותיקים בפורום, סביר להניח שנתקלתם בי לא פעם אני במצוקה נורא גדולה- לא ייתכן ואני נשאבת שוב למעגל הזה, שוב להרגלים הישנים, באיזו התניה לא ברורה, אני מאבדת שליטה. על הכל. חזרתי לגור בבית אחרי שנה של טיול, ופשוט הכל חזר הכל וכמובן- לא הכל אני יכולה להקיא אז זה בא עם עוד משקל עודף אני כלואה מכורה לאוכל אחרי שנה שבקושי אכלתי והייתי הכי שלמה ומאושרת- עכשיו כל האושר והשלמות נגמרה, נפרדתי מהטיול, מהחבר, חזרתי לארץ להורים הכולאים אוהההההההההההההההההההה די אני כבר בת 21. מגיל 17 אני סוחבת את זה איתי, בגחמה קטנה שהייתי בטוחה שתהיה חד פעמית זה כבר מלווה אותי שנים. הכל משתנה, זה נשאר. ושמעתי מאיזו ממוחית ש: "הגוף זוכר הכל". מה אני עושה לו? כמה שיער כבר איבדתי, למה הפנים שלי צהובות? ואני משמינה ומרזה בחודשים 7 קילו, כל פעם מחדש, העור שלי כל כך זקן. אני. אני.... די. אני כבר לא מתמודדת.

בעצם כן להרים ידיים, גבוה גבוה למעלה ולסמן בהם V כלפי הבולימיה, להביט לה בעיניים, למרשעת - הפרעת האכילה, ולומר לה שהיא עומדת בפני תבוסה מוחצת. ההחלטה בידייך! קבלי את ההחלטה הנכונה, תילחמי ואני בטוח שידך תהיה על העליונה. אגב, יש לנו פה שלושה סימני קריאה (עבדכם הנאמן), סימן שאלה (נפלאה אחת) ושלוש נקודות. זהו, רק חסר שמישהו יקרא לעצמו פסיק, ואז יגמרו כל סימני הפיסוק...

זה נורא קל להגיד.. איזו תבוסה איזו? מלחמת חורמה לא מביאה לתוצאות.. לפעמים אני כ כל מקננאה באנורקסיות

מתוקה שלי שלום, צר לי לשמוע ששוב את שם אבל תביני בחיים ישנם עליות וירידות וברור לחלוטין שגם במחלה כזו ישנם עליות וירידות. הבת שלי 4 שנים מחוץ למחלה ויש גם ירידות בדרך אך המטפלת מלווה אותנו ובכל נפילה גם מרימה אותה חזרה. היא אומרת בפירוש שהיא לא רוצה לחזור לשם בשום פנים ויודעת היום לבקש עזרה ומשתפת פעולה ועושה עבודה נהדרת עם המטפלת ולכן חשוב לא להזניח ולא להשאיר דברים ככה. לכל אדם יש עליות וירידות ומשברים בחיים ועל אחת כמה וכמה מי שנפשו רגישה וחשוב לקבל עזרה כדי לקום, אל תהססי לבקש אותה. עובדה שהיית מאושרת כשיצאת מזה ואני בטוחה שתוכלי שוב לעשות את זה.

אבל אורלי, מעולם לא הייתי מחוץ לזה העובדה שלא הקאתי (כאילו, שהקאתי אבל פעם בחודש וגם זה לא בגלל בולמוס) לא אומרת שיצאתי מזה. זה אומר רק שלא עסקתי כל היום בארוה הבאה (ואני לא אוכלת ארוחות- אני מנשדנשת 24 שעות) זה רק אומר שהייתי על גבול האנורקסיה

גמאני שהייתי גרה במקומות אחרים היה לי יותר טוב מבחינת המחלה איפה היית שנה שלמה? עבדת גם? בטח שאני זוכרת אותך היית כזאת שנונה ומצחיקה אולי תנסי לחזור להרגלים שהיו לך שם.. אם עשית את זה שנה שלמה את יכולה לחזור לזה.. נראה לי..

לישון לישון לישווווןןן כל כך הרבה ולראות טלויזיה ולקרוא ספרים עד שאני ארדם ולשכוח מהכל ולשכוח את הכל וללכת אחורה בזמן ולא קדימה ואולי אם כבר אחורה אז לחזור לרחם ולהיוולד לאישה אחרת ולאבא אחר ולא להתעצבן לעולם ולהיות טיפשה ומאושרת כמו אחותי ולהיות שבעה תמיד בלי לאכול כלום ןולהרזות בלי לשים לב ולהעצר על גיל 21 ולישון ולנוח ולקרוא הספרים ולהיות רואה ובלתי נראית ולא להקיא לעולם ואף פעם לא להגיע למצב שאני צריכה אני לא רוצה לטפל במחלה שלי אני רוצה שהיא תעלם אני לא הבאתי אותה על עצמי! אף פעם לא אמרתי לעצמי "הנה שיטה טובה לאכול ולשמור על המשקל" זה פשוט קרה! זה בא אלי! למה אני צריכה להתאמץ בשביל זה בכללללללל??????? ואם אני נשלטת בידי זה אז מה הטעם? שונאת את עצמי איך הגעתי למצב הזה זה לא פייר שום דבר לא מצליח לי כוס עמקקקקקקקקקקק

מולאן יקירתי העלת בדבריך כל כך הרבה נקודות חשובות... אני מרגישה שקשה לך ומאוד מבינה מדוע. זה לא פשוט אך מוטב להילחם פעם אחת ולתמיד בהפרעות האכילה מאשר לתת להן לשחק בך במשך שים (כפי שהיה עד כה). כמה נקודות ספציפיות בדברים שכתבת שהרגשתי צורך להתייחס אליהן: # את מבקשת ללכת אחורה בזמן - כלומר להיות קטנה יותר ובהמשך מבקשת להישאר בגיל 21. יתכן מאוד שהפרעות האכילה נובעות אצלך בין היתר מרצון להישאר ילדה, לא להתבגר, לא להתמודד עם גוף נשי. אבל אי אפשר להילחם בטבע. כולנו גדלים ואין בכך פסול, להיפך. ההתפתחות הזו היא חלק מהחיים והיא נחוצה מאוד. # רצון להיוולד להורים אחרים - אכן בחלק מהמקרים הפרעות אכילה מתפתחות סביב קשר לא תקין עם ההורים (למשל חוסר פרטיות). חלק מהדברים ניתנים לתיקון. # תיארת רצון להיות בלתי נראית - הדבר מתחבר לעניין ההרזיה הפיזית ולעניין הסתרת הבעיה מעיני כולם. אולי יש כאן משהו הפוך? אולי את דווקא כן רוצה שישימו לב אליך? # לא רוצה לטפל במחלה אך רוצה שהיא תיעלם - ברור שזה לא קל להילחם בזה אך לצערי הדברים הללו אינם נעלמים מעצמם. לא טוב לך במקום בו את נמצאת ועליך לרכז את כל האנרגיות שלך על מנת לצאת משם. השליטה בידיים שלך ורק את תוכלי להוביל את עצמך לשביל הזהב של ההחלמה. # " שונאת את עצמי איך הגעתי למצב הזה" - שנאה עצמית והאשמה עצמית לא יעזרו כאן. אין לך שום סיבה להאשים את עצמך ובטח שלא לשנוא את עצמך. יש בך המון צדדים חיוביים, המון מה לתת, המון מה להשיג ולאן לשאוף. אל תוותרי על הדברים הללו. אל תכי על חטא. זו מחלה בדיוק כפי ששפעת היא מחלה. וכפי שבמקרה של שפעת נדרש טיפול - גם כאן נדרש אותו הדבר. אסור להזניח את המצב שמא יחמיר. מקווה שתחשבי קצת על הדברים...

איזה נשמה את!!! חח הרגשתי כמו איזה סופרת שכתבה שיר ועכשיו את מנתחת אותו חח ואני שמעתי הרבה ניתוחים בזמן האחרון לימדתי קצת ספרות (בתור מתרגלת לא מורה) הניתוח שלך לא נופל מגדולי המנתחים תאמיני לי..!!! הבולמוסים שלי הרבה פעמים נובעים מרצון לעצור את הזמן או לא ללכת לקראת משהו שאני צריכה לעשות ולא רוצה ותמיד פחדתי לגדול ואני עדיין מפחדת וזה נורא החיים גם ככה קשים אבל כשיש לך שפעת את לא מעלה לעצמך את החום ולא מתקררת בכוונה זה מה שמוזר לי כי מי שעושה את כל הדברים האלה זה אני תודה על הכל מאמי שלי

שלום רב, אני בת 26, אמא לשניים. תמיד עסקתי מאד במשקל גוף שלי ובמראה - זהו קריטריון מאד חשוב בעיניי - איך שאני נראית. אני הייתי שמנה עד גיל 21 בערך - 82 ק"ג עם גובה 156 ס"מ. בגיל 21 הלכתי לראשונה בחיי לדיאטנית שנתנה לי דיאטה די קיצונית לשבוע - לראות אם אני אתחיל לרדת במשקל, לדבריה. הורדתי 3 ק"ג תוך השבוע ההוא - ולא יכולתי להפסיק. הדיאטנית נתנה לי תפריט יותר מלא אך אני לא אמרתי לה דבר והמשכתי עם הדיאטה הקיצונית הזאת ועסקתי הרבה בספורט. ירדתי 25 ק"ג תוך 5 חודשים. בסוף התקופה קצב הירידה האט מאד - ואני הורדתי עוד דברים מהתפריט, כמעט הפסקתי לאכול. המקסימום שהגעתי אליו היה 53 ק"ג. באותה התקופה גם נכנסתי להריון ולא יכולתי שלא לאכול. אחרי ההריון הראשון שקלתי 75 ק"ג והייתי בדיקאון טוטאלי בגלל שהשמנתי. לא יצאתי מהבית - התביישתי בעצמי. בהריון שני הייתי יותר חכמה - העליתי רק 5 ק"ג (ש 3,800 מזה שקל התינוק). אחרי שילדתי (זה היה לפני 9 חודשים) - ירדתי ל 65 ק"ג. אך באותו זמן איבחנו אצלי יתר פעילות חמור מאד של בלוטת התריס והייתי חייבת להתחיל בטיפול בסטרויידים. כמובן התחלתי להשמין מהטיפול, נבהלתי והפסקתי את הכדורים. אחרי חודש ללא טיפול הובהלתי לביה"ח באמבולנס טיפול נמרץ כי מצבה של בלוטת התריס הידרדר והשפיע לי על הלב. מאד פחדתי שהרופאים יתחילו שוב פעם עם הסטרויידים (זה כמובן מה שהם עשו...) - צעקתי על הרופאים באמבולנס כל הדרך - רק לא סטרויידים! אחרי טיפול סטרויידים שני השמנתי 7 ק"ג תוך חודש בלבד ואני לא מצליחה להוריד אותם עכשיו. גם כן, רק לא מזמן אפשרו לי שוב פעם לעשות ספורט - בצורה קלה בלבד, לפני זה גם זה היה אסור לי. עכשיו אני שוקלת 72 ק"ג. אני נמצאת בדיקאון ובחוסר האונים בגלל שאיני מצליחה לרזות בחזרה, כבר כמה חודשים. כל הבעיות הנפשיות הקטנות הקשורות באוכל, שכמעט לא נראו לפני זה, גדלו פי כמה. אני בבולמוסי אכילה נוראיים 3-4 פעמים ביום מה שגורם לי לחשוב על כך שאני אשמין כך במהרה, תחושת פאניקה וחוסר אונים - ושוב פעם אכילה של חצי-מקרר. וחזור חלילה. אני עושה ספורט בצורה אינטנסיבית למרות האיסורים, אך הקילוגרמים לא נושרים. איך אני יוצאת מזה?? אני מבינה שלא אהיה מה שהייתי לפני שני ההריונות ושהבעיה עם בלוטת התריס היא לכל החיים אצלי (וגם התרופות), אך לפחות להיראות נורמלי ???? האם מה שיש לי עכשיו - זו הפרעת אכילה ???? מה עושים במצבי???? נטע

נטע ברור לחלוטין שמה שקורה איתך מסמן בעצם על הפרעת אכילה. ההתעסקות סביב האוכל, הארוחות הלא סדירות, זה שכמעט הפסקת לאכול וחרגת לרעה מהתפריט של הדיאטנית, זה אומר שישנה בעיה. את גם מציינת את הקטע של בולמסי האכילה המרובים שזה עוד משהו שצריך להדליק איזה נורה אדומה. את חייבת איכשהו לקחת את עצמך בידיים לפני שיהיה מאוחר מדי עבורך. החיים יקרים מפז ואת בהחלט יכולה באמצעות טיפול טוב לצאת מכל הפלונטר. כשאני מדברת על טיפול אני מתכוונת לא לעוד דיאטנית וכו' אלא לטיפול בשיחות. מצב של הפרעת אכילה מחייב שיחות עם אדם מקצועי המומחה לעניין כדי לפתור את הבעיות הקיימות כדי לדון בבעיות כדי ללמד אותך מודעות עצמית, לאהוב את עצמך מחדש ולקבל את עצמך כמו שאת. ברגע שתלמדי לקבל ולאהוב את עצמך אין ספק שגם בעיית האוכל תפתר. ישנם מטפלים רבים ומנוסים שתחום התמחותם הוא הפרעות אכילה. אין לי ספק שאת מודעת לזה שאת בבעיה וזה כבר צעד ענק שאת מודה ובאה ומבקשת עזרה והצעד הבא הוא בעצם לקבל את העזרה. אין בזה שום בושה בלקבל עזרה. את צריכה כל הזמן להיות עם הראש זקוף למעלה כי לא פשעת ולא חטאת.גם המצב של הדיכאון אותו את מתארת הוא מצב לא בריא ובטח ובטח חשוב מאוד הקטע של השיחות כדי לצאת מן הדיכאון, כי ללא עזרה לא יוצאים ממנו אלא רק נכנסים לתהום עמוקה יותר שבסוף קשה באמת לצאת ממנה. אל תתייאשי. בהחלט אפשר לצאת מזה. יש לי מטפלת שאני יכולה להמליץ עליה בחום אם תרצי. היא היתה בזמנו המטפלת של הבת שלי והיא מעולה וגם היום כשיש משברים כלשהם ויש משברים גם כשאתה מחוץ למחלה, היא כל הזמן מלווה אותנו. אם תרצי אוכל לתת לך את הטלפון והכי חשוב אל תשאירי את המצב כמו שהוא טפלי פה שלא יהיה מאוחר מדי. יש לך 2 ילדים קטנים שצריכים אותך מאוד מאוד ואם לא בשבילך תעשי לפחות בשבילם אבל באמת גם חשוב שתעשי בשבילך ותחלימי.

ע"פ כל מה שאת מתארת ברור לעין כל שיש לך בעיה או הפרעה או פרה-הפרעה, אך המינוח עצמו לא כ"כ משנה, מכיוון שאת נמצאת בסחרור מסוכן שעלול להפילך מטה-מטה, וברור שכרגע את בעיצומו של משבר הסתגלות למציאות חדשה שלא היתה כאן קודם. טיפול סטרואידי הוא משמין - אין מה לעשות. סטרואידים הם נגזרות של שומן. וכמו בכל טיפול תרופתי, השאלה היא מה התועלת מול הנזק, ואם החיים שלך עומדים כאן על כף המאזניים - אני חושבת שהתשובה ברורה, עם ולמרות כל המחיר המדכא שלה. לכן אני חושבת שכדאי לך לפנות לטיפול נפשי שיעזור לך להסתגל למציאות החדשה, וגם ינסה לטפל בשורשים של הפרעת האכילה שלך. למען האמת, אני חושבת שאת חייבת לפנות לטיפול פסיכותראפי. קודם כל בשביל עצמך, אבל גם למען ילדייך - יש לך שני ילדים קטנים שצורחים "אמא!" ובצדק, ואת לא יכולה להרשות לעצמך "לשבור את הכלים" ולהיעלם. במקביל כדאי לך לפנות לייעוץ אצל אנדוקרינולוגים מומחים בקשר להיפרתירואידיזם שלך ולשאול לגבי טיפול תרופתי חלופי. כל קופות החולים מציעות החזר השתתפות בגובה מסוים במסגרת הביטוחים המשלימים.

לבעייתך שני היבטים: נפשי ורפואי. אורלי התייחסה לפן הנפשי. אכן, שיחות עם גורמים מוסמכים בתחום הנפש תוכלנה להועיל. יחד עם זאת, בד בבד עם הטיפול הפסיכולוגי עלייך להתייחס בכובד ראש גם לאספקט הרפואי: הבעיה בתפקוד בלוטת התריס מחייבת התייחסות של רופאים אנדוקרינולוגים. רצוי לבצע זאת בתיאום עם דיאטנית מוסמכת, שתרכיב לך תפריט שיהלום את מגבלותייך הרפואיות מחד ואשר יוביל לירידה מתונה והדרגתית במשקלך, מאידך. שימי לב לתנודתיות הקיצונית במשקלך, מ - 82 ק"ג ל - 53 ק"ג ולאחר מכן עלייה נוספת ל - 75 ק"ג.התנודתיות הזו מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה מזיקה לבריאותך. בניית תפריט מאוזן שיוביל למשקל יציב וקבוע הוא צעד חיוני בדרך לפתרון בעייתך. בהצלחה!

תודה לכולם על התשובות. איך ניגשים לטיפול? האם צריכים הפניה מרופא משפחה כדי לגשת למרפאה להפרעות אכילה? האם יש במרפאות אלה גם פסיכולוג? האם אפשר לקבל טיפול גם במסגרת קופת חולים? כמה טיפולים כאלה עולים והאם קופות החולים משתתפות? אני מאד רוצה לגשת לטיפול - ובמהרה, כי אני כבר לא שולטת בעצמי ובבעיה שלי. תודה

נטע ערב טוב ראשית ברצוני להביע את הערכתי על שהחלטת לקבל טיפול. אכן מדובר במעשה שכדאי לעשותו ויפה שעה אחת קודם. ישנן מספר מסגרות לטיפול בהפרעות אכילה. 1. מרכזים להפרעות אכילה בבתי החולים שיבא, איכילוב ורמב"ם (עד כמה שידוע לי ביתר בתי החולים הטיפול מתבצע במחלקות פסיכיאטריות). במרכזים צוותים רב תחומיים הכוללים פסיכיאטרים, פסיכולוגים, דיאטניות ועוד. התהליך מתחיל במפגש אבחון שלאחריו מקבלים המלצה על אופן הטיפול הרצוי. 2. עמותות פרטיות - למשל שחף. למיטב ידיעתי קופות החולים אינן משתתפות במימון. 3. טיפול פסיכולוגי + דיאטני - ניתן דרך קופת החולים או באופן פרטי. אם את בוחרת ללכת לפסיכולוג דרך קופת החולים הקופה משתתפת בעלויות (לדעתי המחירים משתנים מקופה לקופה ועל כן רצוי להתקשר למוקד על מנת לברר זאת). לגבי דיאטנית - התשלום הוא אחת לרבעון. 4. קבוצות תמיכה - למשל אכלנים כפייתים אנונימיים (ללא עלות אך מבקשים לתת תרומה סמלית). אם יש אופציה שאת יותר מתחברת אליה - כיתבי על כך ואפרט יותר. בהחלט רצוי לשוחח על כך עם רופא המשפחה - הוא יוכל לנתב אותך לאפיק הטיפולי שיתאים לך יותר. הטיפול במרכזים להפרעות אכילה בבתי החולים מצריך טופס 17 אותו לוקחים מקופת החולים (ניתן להגיע גם ללא טופס 17 אך העלות הכספית גבוהה יותר). בהצלחה יקירה.

נטע לטיפול ניגשים עם הפניית רופא משפחה שמטפל בך, עם בדיקות שעשית ומכתב מהרופא כי הוא חושב שישנה בעייה שמצריכה התערבות וטיפול של מרפאת הפרעת אכילה. יש מרפאה מעולה שניידר שאותה מנהלת אם אני לא טועה דר' דנציגר. במרפאת אכילה, יושבים בדרך כלל רופאים, דיאטניות ופסיכאטריות שהמומחיות שלהן היא בתחום הפרעת האכילה. הטיפול ממומן ע"י קופות החולים. מומלץ ורצוי לפנות למרפאה כזו וכמה שיותר מהר לפני שכדור השלג יתגלגל והמצב יתדרדר עוד ועוד. אל תהססי, קחי עזרה, זו לא בושה, לא עשית שום דבר רע זו מחלה שצריך ורצוי לטפל בה כמה שיותר מהר וצריך עזרה מקצועית אי אפשר לעשות זאת לבד.

נטע שכחתי לציין שאני יודעת שגם המחלקה בתל השומר היא מעולה וטובה וגם היא מוכרת ומכוסה בקופות החולים. ישנם גם מקומות פרטיים כמו: שחף ושלבים אך העלות יקרה מאוד ולא מוכרת בקופות החולים אלא פרטית לחלוטין.

אני מטופלת של ד"ר בן מאיר אני ממליצה עליה בחום אחרי שעברתי מספר רב של רופאים היא פשוט החזירה לי את החיים!!!

מה העלויות?

אין לקשור בין ההודעות הנכתבות על ידי, קרי שלושה סימני קריאה, לבין ההודעה הנכתבה ע"י חמישה סימני קריאה. למי שמזדהה בחמישה סימני קריאה, אנא ממך בחרי שם אחר כדי למנוע בלבול מיותר בקרב הפונים לפורום.

מאיה הקטנה דינדין דניאלה אושר נטלי איפה כולם נעלמו? פעם היה פה מה זה כיף מה נסגר עכשיו כאילו אף אחד לא קשור אחד לשני זה נראה אחד מהפורומים "מומחים" המשעממים האלה אוף משעמם לי בא לי למות

אני מתגעעגת אלייך המון!!! דניאלה

היי מולאני מתוקה אני חושבת שהפורום הזה מאוד מאוד מעניין. אני נכנסת וקוראת איזה דברים נפלאים אתן כותבות ואיך אתן מסייעות ומייעצות אחת לשניה.מדהים. ומעניין. אני לא חושבת שהוא משעמם בכלל אבל לדעתי הרבה בנות נבהלו ותפסו רגליים קרות כשאת הפורום מנהלת לא מישהי שהיתה חולה אלא דווקא אמא, דמות גדולה ובוגרת יותר,אך אני אמא לבת אנורקסית לשעבר, אני מכירה בדיוק את הראש שלכן ומה עובר עליכן ואני לא פה לעשות נו..נו..נו... ולבקר אלא לתמוך לעודד להקשיב וגם לפרגן ולהגיד מילה טובה כשצריך. אז באמת אין לכם מה להיבהל ואני פה בשבילכן בכל עת. אני כמעט כל יום נכנסת לפורום וקוראת את מה שאתן כותבות ואם צריך מגיבה ומייעצת ואתן גם עושות עבודה מדהימה ואומרות ומדברות דברים חכמים ויפים שיש ללמוד מהן. גם אני לומדת מחלקכן. ,

אותך אני אוהב חחחחח חח מכירה את השיר הזה? היו שרים לי אותו בפנימייה כי חשבו שלאמא שלי קוראים אורלי חח עבדתי עליהם כל השמות שהזכרתי נעלמו מזמן... הרבה לפני שבאת אז זה לא קשור אלייך תכלס אני חושבת שהייה עדיף לך יותר לנהל פורום של הורים למופרעות אכילה כי אז היית מעוררת הרבה יותר הזדהות וגמלך היה קל יותר אבל נחמד מצדך מאוד להסכים לנהל את הפורום הזה ולהיות מוכנה לתרום מעצמך כל כך הרבה שבוע טוב

משהו שקיבלתי למייל בנושא - כדאי לקרוא: כולם יודעים שהשומן במוצרי החלב הוא שומן רווי ולכן יש להימנע ממנו ע'י צריכה של מוצרי חלב דלי שומן. כמה זה דל שומן? 20%? 10%? 5%? 0%?. היסטריית השומן הביאה לבניית מוצרים של 0% שומן בחלב וכאילו בא לציון גואל. עכשיו כאילו נפתרה בעיית השומן ואפשר לאכול בלי לחשוש? לא בדיוק: בתזונה הטבעית הקלאסית, כל מוצר מתחת ל - 10% שומן נחשב לדל שומן. אבל, במקום לסמוך על הרפואה הטבעית או לחליפין על ההיסטריה של השואפים לרזות, נלך למקור ונבדוק מה קורה שם. המקור של החלב הוא הפרה ו/או חלב אם . בואו נבדוק מהו אחוז השומן בשני סוגי החלב האלו. למרבה ההפתעה מתברר כי בשני סוגי החלב ישנה כמות זהה של שומן והיא 3.8% . ומה זה אומר? בתור התחלה זה אומר שהטבע מספק לנו 3.8% שומן גם בחלב אם וגם בחלב פרה. אם נצא מההנחה שהטבע אינו טועה והשומן חיוני לתינוק הרי הוא גם חיוני למבוגר כי ההבדל בין תינוק למבוגר הוא בצורך לגדול ולשם כך ישנם החלבונים בחלב ולא השומן. ובאמת, כמות החלבון בחלב פרה גדולה פי 3 מאשר בחלב אם כי העגל צריך לגדול בקצב גבוה ובזמן קצר. אז בעצם למה יש 3.8% שומן? בחלב יש ויטמין A וכן ויטמין D אשר נקלטים בגוף רק בנוכחות של שומן. ה - 3.8% שומן היא הכמות האופטימאלית של שומן כדי להביא לקליטת הויטמינים. לכן כל מוצרי החלב שהם סביב ה- 4% שומן הם הטובים ביותר : גבינה 5% , חלב 3% , יוגורט 3% וכו'. כדי שהסידן, שנמצא בחלב, ייספג בגוף - דרושה נוכחות של ויטמין D וכן מעט שומן. אז מה קורה בגבינות 0%? וויטמין A - לא נספג ויוצא ממערכת העיכול.וויטמין D - לא נספג והולך בדרכו של A . הסידן מחפש את D והולך גם הוא לדרכו האחרונה. אז במקום גבינות 0% עדיף להוריד טיח מהקיר לערבב עם מים מינרלים. יש אומרים שזה גם יותר טעים.

תכלס אף אחד לא יודע כלום כל היום סוטרים אחד את השני המשועממים האלה שימצאו כבר חיים מה איתך? למה קראת לעצמך "?" אם אפשר לשטול..

היי מולאן מה שלומך? מה קורה איתך? :) יש הרבה טענות שאינן מבוססות (יום אחד אומרים שמשהו בריא ולמחרת אומרים שהוא מסרטן) אך בנושא ספיגת הסידן אין ספק שהדברים נכונים. לא מדובר בתגלית חדשה, למדתי על זה לפני הרבה זמן. היום פשוט קיבלתי את זה (בפעם המיליון בערך) למייל וחשבתי שכדאי שכולם יידעו. אישית אני מכורה ל-0% אבל מידי פעם מאלצת את עצמי לאכול מוצרי חלב בעלי אחוזי שומן גבוהים יותר. למה קראתי לעצמי "?": התחלתי לפני כשנה לכתוב בפורום והשתמשתי בשמי האמיתי. באותה תקופה הייתי במצב לא טוב והבנתי שבני משפחה עקבו אחרי הודעות שפירסמתי כאן. לא הייתה לי ברירה אלא להפסיק לכתוב.לבסוף החלטתי לכתוב אך להמציא לעצמי שם אחר. היה לי קשה לקרוא לעצמי בשם שהוא לא שמי וכך מצאתי את עצמי לראשונה משתמשת בסימן שאלה. אהבתי את השם הזה משום שהוא מייצג חוסר ודאות, חיפוש אחר תשובות.

יש לי כמה שאלות... את האמת שזה מעניין לחשוב מה הבעיה השורשית שמובילה להפרעות אכילה כאלה ואחרות אבל תכלס, אני אישית, לפחות כרגע, לא כל כך מתעניינת להגיע לזה אצלי, לא בא לי לדוש בעבר... אותי מעניין מה אני עושה עם עצמי ואיך אני מתקדמת הלאה... שאלוהים יעזור לי רק בחודשים האחרונים אני התחלתי להבין שכנראה יש לי הפרעת אכילה וזה למה אני לא מצליחה להשתלט על עצמי... אפילו לפני שלוש שנים כשהיו כמה חודשים שהקאתי כמו מטורפת לא ראיתי את עצמי כבולמית,אלא כסתם מישהי שלפעמים מקיאה.... יש לי כמה שאלות... 1. אמרת דיכאון קליני מולד... איך אתה יודע אם זה מולד או נרכש? ואם בכלל אתה יכול לדעת? דיכאון קליני זה מחייב תרופות פסיכיאטריות או שאפשר להתגבר על זה לבד? כי אם חושבים על זה זה קצת כמו מה הביצה והתרנגולת... כי הדיכאון בא אולי בעקבות הפרעת אכילה ודימוי עצמי נמוך וכו'.. או להפך... אז איך יודעים? 2.הפרעות אכילה הכי ידועות זה בולמיה ואנורקסיה אבל מה עם בולמוסי אכילה בלי להקיא... פשוט לאכול,ולאכול מלא בלי שום קשר לתחושת רעב ולהשמין מלא בעקבות זה... 3.אני לא רוצה ללכת לטיפול,אני לא מסוגלת להתמודד עם פסיכולוגים וכאלה אני רק אתווכח איתם ואני לא אוהבת את התחושה הזו של לחשוף את עצמך כל כך... וזו אמנם שאלה מטופשת כי אני כבר מגיל אפס מנסה לבד. אבל אתן חושבות שזה אפשרי?לנצח את עצמך לבד? 4.זה נשמע שלחלק זה משהו שהתעורר עם השנים,ומה אם האובססיה לאכילה הזו היא כככה מאז שאת זוכרת את עצמך כילדה קטנה? 5.כולם אומרים שאוכלים כשעצובים,לחוצים או מוטרדים ואצלי זה דווקא להפך, כי בכל אחת מהתחושות האלה יש לי בחילה משתקת ואני לא מסוגלת לאכול ודווקא שהכל במצב סטטי, שיגרתי אז אני אוכלת , מה שאומר, כל הזמן. תודה על הזמן וההקשה,אשמח אם תענו לי.

השאלות לאנשים ספציפיים.. שבועטוב ;-0 וגם.. בת כמה את.... משום מה המחשב לא עשה לי סימן שאלה...

היי יקירה את שואלת שאלות קשות וחכמות, אנסה להשיב על הדברים שאני יודעת. בולמוסי אכילה ללא הקאה עדיין מוגדרים כהפרעות אכילה והם מצריכים טיפול. לעיתים קורה שאנשים שסבלו מבולימיה מפסיקים להקיא ועדיין סובלים מבולמוסים. אחרים מלכתחילה סבלו רק מבולמוסים ללא הקאות - למשל כאלה שנרתעים מלהקיא/שאינם מצליחים. מקרה נוסף הוא שימוש במשלשלים שגורם אף הוא לנזקים. תסכימי איתי שאף אחד מהדברים שציינתי אינו "טבעי", מדובר בבעיה שמצריכה טיפול. יש שמחליטים להתמודד לבד, מגייסים את כל כוחותיהם האישיים ונעזרים במי שסביבם כדי לצאת מזה. אחרים פונים לטיפול מקצועי כשגם כאן מגוון האופציות הוא רחב (החל מטיפול של דיאטנית וכלה בטיפול אינטנסיבי יותר, טיפול פסיכיאטרי או טיפולים משולבים). אני מבינה את הסתייגותך מטיפול מקצועי. כפי שציינתי קודם, לעיתים אכן ניתן לעשות זאת לבד. אך עם זאת, זו לא בושה לבקש עזרה, לקבל סיוע מקצועי ממשהו שיודע מה הוא עושה. זה רק מגדיל את סיכויי ההצלחה - אז למה לא?! במיוחד במצבים של דיכאון רצוי לקבל עזרה חיצונית. מדובר בהתמודדות לא קלה וסיוע מאיש מקצוע יכול להביא לשיפור מאוד משמעותי. קיימות מגוון דרכים לטיפול בדיכאון. אני מצרפת לך לינק: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F מתוקה, עשית כבר את הצעד הראשון, הבנת שיש לך בעיה. הגיע הזמן לנסות לעשות את הצעד הבא - לרצות באמת ובתמים לטפל בבעיה הזו ולא להתבייש לבקש עזרה. את בעצמך אומרת שמגיל אפס את מנסה לבד. לא הגיע הזמן לקבל עזרה ממשהו שינסה וגם יצליח? אינך רוצה לצאת מזה? לחזור לחיים נורמאליים? זה בדיוק הזמן לקטוע את השעבוד המיותר לאוכל, לשים את הפרעות האכילה בצד ולהתחיל להינות משפע הדברים הטובים שהחיים יכולים להציע. לא חבל לבזבז את השנים היפות ביותר בצל אובססיה לאוכל, תוך התמודדות עם רגשות שליליים ודכאונות? לא חבל לגרום עוד ועוד נזקים פיזיים ונפשיים? ככל שעובר הזמן זה רק נעשה מורכב יותר. עליך להיות אמיצה, לקבל החלטה וללכת איתה עד הסוף. הגיעה העת להילחם, להאבק בהפרעות האכילה ולצאת סוף סוף לחופשי. כאחת שסבלה מהפרעות אכילה כבר מגיל 10 (ואולי גם לפני בלי להיות מודעת לכך), אני יכולה להגיד לך שזה אפשרי. וגם אני כמובך נרתעתי מאוד מלקבל טיפול אך הבנתי שלבד זה קשה ובמקרה שלי גם בלתי אפשרי. לו הייתי מקבלת טיפול בשלבים מוקדמים יותר הייתי חוסכת לעצמי המון נזקים, הייתי זוכה להינות מכל התקופות שבהן הייתי קורבן לאנורקסיה ולבולימיה לסירוגין. בהתייחס לשאלתך האחרונה - לא כולם אוכלים הרבה במצבים של לחץ ודיכאון. יש שאכן אוכלים הרבה ויש כאלה שמתקשים לאכול במצבים מעין אלה. אכילה מרובה כתוצאה ממצב רוח רע לא בהכרח תוגדר כהפרעת אכילה אלא אולי כאכילה רגשית. במקרה שלך לא זה המצב. את מעידה על כך שהאכילה אינה קשורה למצב הרוח אלא הפכה לסוג של שגרה. מה דעתך לנסות לפנות לדיאטנית? אני מכירה אנשים שבדומה אליך הביעו הסתייגות מפניה לפסיכולוג. בחלק מהמקרים אכילה ע"פ תפריט סייעה לאזן את המצב. דיאטנית טובה תוכל לתת לך תפריט שיוכל להתאים במיוחד בשבילך. התפריט יכיל את הדברים שאת אוהבת לאכול תוך הקפדה על סיפוק הרכיבים החיוניים לגוף. לתפריט מסודר יש יכולת אמיתית לעזור לך. למשל - תפריט טוב ידאג להספקת פחמימות לגוף בהפרשים קבועים כדי לשמור על איזון ברמת הסוכר. דבר זה יכול לסייע מאוד במניעת בולמוסים. לדיאטנית יש עוד המון כלים לעזור. פגישה עם דיאטנית לא תצריך ממך לנבור בעבר אלא יותר להתמקד בהווה ובעתיד. אין לך מה להפסיד, תנסי... מקסימום תמיד ניתן להפסיק את הטיפול. מאחלת לך המון הצלחה ומקווה שתעשי את הצעד הנכון. כאן בשבילך.

אנורקסיה ובולמיה זה לא משהו מולד זה משהו שקורה בעקבות כל מיני מצבים נפשיים שבו אתה נמצא. לכל אחד מאיתנו יש איזשהיא בעיה או "שריטה" כפי שהנוער קורא לזה, אבל לא תמיד זה מתעורר צריך טריגר שיעורר את זה. זה שאת זוללת ויש לך בולמוסי אכילה בלי להקיא זה נקרא אכילת יתר כפייתית שזה גם סוג של הפרעת אכילה. אבל לפני כן את מספרת שכן היית בולמית והקאת אז אם את בבולמוס ומקיאה אז את בולמית ואם את רק בולסת זה אכילת יתר כפייתית וזה לא מלווה בהקאות. מהמצבים האלה אי אפשר לצאת לבד צריך עזרה מקצועית וכמובן רצון שלך לצאת מזה כי אם לא תרצה לא תצא. צריך מישהו שמטפל ומבין בתחום הפרעות האכילה ולא סתם פסיכולוג נוער, יש המון כאלה שבהחלט אפשר לתקשר איתם והם אחלה ויש מטפלים מודעתיים שמנסיוני עם בתי הם פי אלף יותר טובים כי הם עובדים על נושא של הנפש והמודעות העצמית והתתמודדות עם הפחדים והשדים בתוכנו וזה החלק הכי חשוב בכל הסיפור. חשוב שתקבלי עזרה זה לא בושה, לא חטאת. אין לי ספק שאת מקסימה ועשי משהו למען עצמך כי אפשר בהחלט לצאת מזה, אמנם הדרך לא חלקה ומלאה במכשולים וקשיים אך שווה את המאמץ.

1. לנטייה ללקות בדכאון קליני יש בסיס ביולוגי-תורשתי, אבל אין זה אומר בהכרח שמי שחסר את הבסיס הזה "מבוטח" נגד דכאון. למה?? כי החיים קשים וכמעט כל אדם בוגר צפוי לעבור פאזת דכאון ברמת חומרה כזו או אחרת במהלך חייו. עם זאת, בעלי הנטייה לכך ייטו לסבול יותר מהתקפי דכאון וברמת חומרה גבוהה יותר. הם גם יזדקקו לעזרה רבה יותר כדי להתאושש. כן, בדכאון קליני חמור יש צורך בעזרה תרופתית, משום שאם המחלה הזו לא מטופלת כיאות (ודכאון קליני הוא מחלה קשה, ולא מצב "דיכי" חולף), היא גורמת ללוקה בה להגיע בשלבים המתקדמים לחוסר תפקוד כללי ולבסוף גם לבצע מעשה התאבדות. זה הלך המחלה. לגבי הקשר בין דכאון וה"א - דכאון עלול להוביל לה"א; ה"א תמיד ילוו בדכאון. 2. בולמוסים ללא "היטהרות" (הקאות, שלשולים, צום שאחרי, ספורט) מאפיינים הפרעת אכילה כפייתית, והיא עצמה נכללת תחת ההגדרה של בולמיה. 3. לצאת מהפרעת אכילה לבד זה מאד קשה, ולפעמים אף בלתי אפשרי. כך שגם אם ניחנת באישיות חזקה ומנצחת כביכול, טיפול נכון ויעיל יבוא ויקצר לך את תהליך ההחלמה הארוך גם כך, והרי כל יום בסבל שייחסך ממך הוא עולם ומלואו. 4. אובססיה לאכילה לא מופיעה סתם כך, וזה תקף בכל גיל שהוא. דחף לאכילת יתר בגיל צעיר יכול לנבוע או מבעיה פיזיולוגית או כתוצאה מהשפעת הסביבה הקרובה, כאשר בד"כ זה קורה בהשפעת הסובבים ובייחוד בהשפעת התנהגות האם, שהיא האדם המשפיע והדומיננטי ביותר על הינוקא. 5. תגובת אכילה/אי-אכילה במצבי לחץ היא מאד אינדיווידואלית. יש אנשים הנוטים לאכול יותר, ולעומתם יש אנשים המוצאים את עצמם "סותמים את הפה". יש גם אנשים שפעם נוהגים כך ופעם אחרת. בד"כ אדם עם אובססיה לאוכל יאכל יותר במצבי לחץ, אם כי לא בכל המקרים, וכל אדם ונטיותיו (והפרעותיו) שלו...

מולי, בואי נגיד כי משחק הצד החזק שלך! לפי מה שהבנתי כי המחלה עברה כנראה לא ראיתי או שראיתי מה שרציתי לראות זה חלק ממה שאני מנסה לשנות -לראות את המציאות ולא את האשליות... חשבתי כי המצב יותר טוב ממה שאת מספרת עכשיו ויותר מזה לא חשבתי שעכשיו את במצב הזה... אין לי איך לעזור לך בצורה כל שהיא מרחוק את יודעת את זה אבל אם תרצי אני אקח יום חופש בשבלך שתביני בשביל חבר שלי אני לא לוקחת יום חופש!!! מאמי אני שולחת לך עכשיו מייל דניאלה

בטח!! שאת עוזרת לי מרחוק.. את מאז שאני מכירה אותך עוזרת לי מרחוק וכן יכול גם להיות שאני התנסחתי בצורה סלחנית מדי כלפי המציאות וכמו שאמרתי גם במייל אני לא רוצה שתקחי יומחופש את עוזרת לי רק מעצם זה שאת מדברת איתי תודה נשמה

:-)

לא בטוח שאתה זוכר אותי... אבל ממש במקרה אחרי איזה חצי שנה קפצתי לביקור...ונראה לי כולם עשות את זה... תמשיך לחייך... מעיין

המחלה הזו אלוהים ישמור אני פשוט לא מצליחה לשלוט בעצמי אני כל יום מנסה ומנסה ולא מוותרת על האפשרות שאני יכולה ואולי הכל סתם אשלייה ואולי התקווה היא קללה כמו שאמר איזה אפלטון אחד יווני משהו.. למה אני מפחדת לאכול נורמאלי? בי לבלוס ובלי להקיא?? השיניים שלי מתחילות להאכל.. ואני גם אוכלת הרבה סוכריות והן גם כואבות לי הרבה ואני מפחדת מה בסך הכל ביקשתי? לאכול נורמאלי כמו בנאדם שאוכל בקטנה כזה.. ואם אפשר לרדת 4-5 קילו אבל בינתיים אני רק בולסת אז זה לא יקרה כנראה נמאס לי כבר חשבתי שכשאני אהיה רזה אני כבר לא אצטרך תאוכל הזה דניאלה לינוי שיר אושר מישהו ממכם כאן? ;-(

לא כדאי לעשות סוף למצב הארור הזה? זה כזה נזק בלתי הפיך. אם לא תטפלי באופן מאוד רציני, לדעתי רק באישפוז והרבה שיחות ואפילו כדורים פסיכיאטרים, תגיעי לכזה צער על שהשחטת את הגוף שלך במו ידיך. תעשי לזה סוף! מגיעים לך חיים נורמאלים. בהצלחה

מאמי איך פתאום עוד דיברנו על זה ועוד חשבתי שמצבך יותר טוב תהיה איתי בקשר במייל- על מה שדיברנו טיפולים וכ"ו אם תרצי פני אליי! ועוד דבר אני מכירה אותך מספיק טוב איפוז,פסיכיאטרים וכדורים לא הטיפול אני הייתי ממליצה לך! בכל מקרה אני מאוד מצטערת מ' אם את קוראת את ההודעה הזאת אני מכירה טוב את מולאני ואני יודעת מתוך ניסיון שכדורים זאת לא היאוכאחת שעברה את ההפרעה הזאת 10 שנים אישפוז זה לא מולאן! טוב מולאני שלחי לי ואני אראה מה אני יכולה לעשות בשבלך אוהבת כפערוני צ'לי דניאלה

תאמיני לי .. פשוט מקום שאני אנוח כל היום ואישן ורק ינסו כל היום לעזור לי ולהבין אותי ולהגיד לי שאני מדהימה חח ככה זה באשפוז לא? חוץ מזה שאולי אני אשמין מזה אבל לא נראה לי שהם יכריחו אותי אני עדיין לא בתת משקל הבעיה שאני אשמין גם אם אני אוכל רגיל.. אבלללללללללללללללל אני לא אלך לאשפוז כי אני מתביישת!!! במחלה שלי ואין מצב שאני יוצאת מהארון(אפילו שכולם כבר יודעים) אני אמשיך להכחיש כי אני לא מסוגלת להתמודד עם זה ותרופות פסיכאטריות אני אגיד לך את האמת פעם אמרתי "בחיים לא" היום זה ממש לא יזיז לי אני אפילו אשמח אם אני אדע שזה מה שיעזור לי אבל לא משהו שהוא פומבי.. כזאת אני מכחישנית אני מבועתת מלספר את האמת בדברים כאלה.. ואני מתה מפחד מהיום שאני אצטרך לעמוד מול מה שעשיתי לעצמי אולי זו אחת הסיבות שאני כל הזמן דוחה את ההחלמה שלי קיצר עזבי אני הלכתי רחוק מדי אני כבר חולה לגמרי אפילו תוך כדי שאני כותבת לך אני שמה לב לטרוף שהגעתי אליו תודה בכל זאת וזה באמת רעיון טוב פשוט לא בשבילי..

סתם בלי קשר, מחר יש לי יומולדת, אני בת 17:] חח אבל לא את זה בגלל זה כתבתי הודעה, רציתי לפרסם כאן משהו שכתבתי, תאמרו לי מה דעתכן\ם: יקרה שלי, את שוכבת עכשיו במיטה. שרועה, זרוקה, חלשה. הלב שלך פועם חזק מדיי, הנשימות שלך מהירות מדיי, את חלשה מדיי. את מרגישה שזה קרב, זה הסוף, לא ככה רצית שזה ייגמר. את צריכה להיפרד. הכול קרה כל כך מהר..לא תכננת. את מעבירה יד על העצם שנמצאת ליד המותן..מלטפת אותה, היא כל כך בולטת. זו הייתה השאיפה..בהתחלה. פעם היו לך שאיפות, בהחלט כן, תמיד שאפת גבוה. אני זוכרת שרצית להיות שחקנית, גם להצליח בלימודים רצית, ולהביא גאווה הביתה. אף אחת מאלה לא הושגה, אבל הצלחת להיות רזה. תחייכי, למה את לא שמחה? זה מה שתמיד רצית, תמיד חלמת על זה, תמיד רצית להרגיש את העצמות היפות של המותניים, אלה שבולטות אצל הדוגמניות, אלה שרואים אצל בנות יפות בים. הנה הצלחת! נו תחייכי כבר! בבקשה..תגידי שזה לא היה לחינם..בבקשה. בשביל מה היה כל זה אם את אפילו לא מסוגלת להגיד תודה? בבקשה, זה לא נגמר עדיין, תנסי לקום מהמיטה, נו את חייבת. בשביל ההורים שלך! בשביל עצמך..ידעתי. את לא מסוגלת. אני מצטערת שהבאתי אותך למצב הזה. אני לא התכוונתי, באמת. את זוכרת את הפעם ההיא, לפני שנתיים, בכיתה ט', כשהסתכלת על עצמך במראה? היית כל כך יפה אז, מאושרת וקורנת, היה לך ברק בעיניים, אבל את לא היית מרוצה. הסתכלת ולא אהבת את מה שראית, אני רוצה להתנצל, אני סתם צעקתי לך שאת שמנה, זה היה שקר, את דווקא היית נורא יפה. סליחה גם על כל הפעמים שגרמתי לך להרגיש כישלון כי היית יותר מדיי רעבה. אני מצטערת. אני יודעת שאף אחד לא הבין מה את מרגישה בפנים, ואף פעם לא הבנת איך אף אחד לא רואה שאת שמנה..זה בגלל שאני גרמתי לך לראות את זה. אני מצטערת, באמת. זה התחיל כמשהו קטן, אני לא התכוונתי שזה יגיע לעניין משמעותי. סליחה על העניין עם בתי החולים, סליחה על הזונדה והאשפוזים. זה הכול קרה באשמתי. אבל את צריכה להבין, אני הייתי בטוחה שתשמחי, כי זה מה שרצית! את ביקשת שיראו לך את העצמות של המותניים, את ביקשת שכולם ישימו לב אלייך, את היא זו שרצתה להיות יפה, אני רק הגשמתי את זה. את היא זו שהלכה רחוק. רחוק מדיי.. אני מקווה שאי פעם תוכלי לסלוח לי על שהגעת למצב הזה. תסלחי לי שגרמתי לך להזניח את כל הנאות החיים שלך, ולחשוב שתוכלי להשיג הכול באמצעות רזון. סליחה שגרמתי לך לוותר על הדברים שהיו כל כך חשובים לך. סליחה שאף אחד לא הבין אותך, סליחה שהיית צריכה להסתכל במראה ולשנוא את מה שאת רואה, סליחה שבכל פעם שנגעת בגוף שלך עלו בעינייך דמעות שנאה וכאב. סליחה שהכול היה לחינם. אני הייתי צריכה לספר לך את האמת, אני לא אמיתית, אני שקרית.אני אשליה. אני לא אמינה, אנשים מנסים להיאחז בי כל חייהם, אבל בסוף אני בורחת, לפעמים לפני שהם מספיקים למות. לפעמים הם מצליחים לשכוח אותי, אמנם לא לגמרי ולא לתמיד, כי מרגע שנכנסתי אני תמיד שם, לא עוזבת. אני חושבת שעכשיו את היא זו שצריכה לעזוב, צר לי שהגעת לכאן. לא רציתי שככה זה יגמר. אני בהחלט יכולתי לראות אותך מגיעה רחוק.. אם רק לא הייתי מגיעה, אם לא היית קוראת לי. אני מצטערת מתוקה, אני מקווה שהספקת ליהנות ממעט השנים שבהן חיית, לפני שנכנסתי אל חייך. ותאמיני לי, שאני לא רציתי בזה, אני רק רציתי שיהיה לך טוב, זו את שתלית בי את תקוותייך. יש בי מעט תקווה שזה עדיין לא הסוף, אולי תוכלי לשכוח ממני..ואולי גם לא. את שוכבת עכשיו במיטה. שרועה, זרוקה, חלשה. הלב שלך פועם חזק מדיי, הנשימות שלך מהירות מדיי, את חלשה מדיי. את מרגישה שזה קרב, זה הסוף, לא ככה רצית שזה ייגמר. אבל נגמר. סליחה על הכול, שלך, האנורקסיה.

קראתי. מרגש עד דמעות, מצמרר וכל כך אמיתי. משקף, את כל המציאות של האנורקסיה והסבל שהיא גורמת. הצטמררתי משום שזה זרק אותי אחורה לימים שבתי היתה חולה והעלה נשכחות שאנחנו מעדיפים לא לזכור.

מקורי, מרגש, אמיתי, חכם. הדברים מקבלים משנה תוקף בהתייחס לעובדה שהם נכתבו ע"י נערה רכה בשנים, בת 17 בסך הכל. כל הכבוד! קבלי נא את ברכותיי הכפולות: הן לרגל יום הולדתך והן לרגל היפרדותך מאנה.

לחמודה המדהימה, קודם כל מזל טוב לרגל יום הולדתך (וסליחה על האיחור). מקווה שיום ההולדת יהווה פתח להתחלה חדשה, לתקופה טובה יותר. הדברים שכתבת מרגשים מאוד, גרמו לי לדמוע, להיזכר בתקופות מסויימות... אי אפשר היה לתאר את המצב טוב יותר, הדברים כל כך מוחשיים, כל כך משקפים... חבל שדברים אלו מבוססים על "סיפור אמיתי" ואני מאוד מקווה שהם יהפכו לנחלת העבר. את מתארת תחושות מעורבות - הצלחה לצד כישלון - ההצלחה להיות רזה לצד הכישלון בדברים אחרים. ואפילו ההצלחה להיות רזה אינה מושלמת שהרי נלוו אליה קשיים פיזיים ופגיעה בתפקוד היומיומי. את מתארת קושי ברמה הבסיסית ביותר - קושי לקום מהמיטה. ואז באופן טבעי עולה השאלה - מדוע? האם רזון בפני עצמו יכול להוות מטרת על שמקדשת את כל האמצעים? הרי מה הטעם בלהיות רזה אם המחיר הוא החיים? איני מדברת רק על אובדן פיזי של החיים אלא גם על ההחמצה, על ההקרבה האדירה, הויתורים... אין ספק שההרעבה גוזלת מחיר יקר - הגוף נפגע פיזית ונפשית, הלימודים נפגעים, חיי החברה... וכך תוך רגע אנו מוצאים את עצמנו משתעבדים לריק, סוגדים לאיזשהו "משקל קדוש" שאינו ריאלי. וכשמגיעים למשקל הזה לא באמת מרגישים טוב. אי אפשר להיראות טוב בתת משקל, הפנים חיוורות, הבגדים רחבים, קר ולכן צריך ללבוש הרבה שכבות, הגוף חלש ולכן אי אפשר לצאת ולבלות... ואז עולה השאלה - בשביל מה? למה צריך להשתעבד לאנורקסיה? איזו תרומה אמיתית יש לה? הירידה במשקל לא תפתור לנו את הבעיות בחיים, לא תפתור את הבעיות עם ההורים... אלא רק תחמיר את המצב, תהרוס כל חלקה טובה. חמודה, את בחורה נפלאה, יש לך כל כך הרבה דברים לעשות, כל כך הרבה יעדים, כל כך הרבה מטרות. אל תוותרי על כל הדברים הנהדרים הללו למען מחלה שהיא לא יותר מסתם אשליה. הדברים שכתבת ממחישים שאת מודעת לכך. עכשיו רק נותר לזרוק אותה מהחיים שלך ולחזור לחיים נורמליים. הרי בעצמך סיפרת שהיית יפה בכיתה ט'. חלק מיופי חיצוני הוא גם בריאות פיזית. אי אפשר להיראות טוב כשהגוף כל כך חלש, כל כך חסר אנרגיות. עליך להיות חזקה, לעשות את הדברים שאת אוהבת, להמשיך להופיע ואולי אפילו להתפתח בכיוון הזה. יש בך המון איכויות ואין כל הצדקה שתשימי הכל בצד. הספקת להינות מהחיים לפני שהיא נכנסה לחייך וכעת הגיע הזמן להינות גם מיתר החיים. תהי חזקה, תאוששי את עצמך ותעזרי לעצמך לצאת מזה סופית. עברה עליך תקופה לא קלה ומגיע לך פיצוי על כך. במכתבה של האנורקסיה היא אמרה לך: "אני חושבת שעכשיו את היא זו שצריכה לעזוב, צר לי שהגעת לכאן". אל תאמיני לה!!! היא זו שצריכה לעזוב ורק את תהי זו שתצליח לגרש אותה. בהמשך היא כתבה: "יש בי מעט תקווה שזה עדיין לא הסוף, אולי תוכלי לשכוח ממני" - מעט התקווה צריכה להפוך להרבה. את צריכה לשכוח ממנה, למחוק אותה מחייך ולהתחיל לעשות דברים שבאמת יעשו לך טוב. חמודה, את יכולה!!! את מצליחנית ואין שום סיבה שתכנעי הפעם. הקטע שכתבת מרגש מאוד, מדהים - אך גם מעורר דאגה. מצד אחד טוב שאת מודעת למצב, מצד שני לא כתבת משהו שמעיד על נחישות לטפל בו. אשמח מאוד אם תתקני אותי ותגידי שאני טועה. אם תרצי לדבר - אני כאן (אם את מעדיפה - את יכולה לשלוח לי מייל) חיבוק ענקי ואמיתי ומצפה לשמוע ממך.

מתוקה שלי התרגשתי מאוד ממה שכתבת לחברה שלך, דברים כל כך אמיתים וחכמים, דברים שנובעים מהלב באמת. כל הכבוד לכם על התמיכה והחיזוקים אתן לא יודעות עד כמה זה חשוב ונותן כוחות ותקווה.

עצוב לשמוע שאת עדיין בתוך הבוץ הזה. :-(

הגישה העיקרית בטיפול בה"א זה קבלה ואהבה ללא תנאי. בלי להכנס כרגע לרעיון שעומד מאחורי הגישה - האם זה ישפיע עליכם לטובה? היתה תקופה שכתבתי בפורום ה"א באתר תפוז. היתה שם תופעה של בנות שפורקות את הפאשלות/הדברים הרעים שקרו להם במשך היום ואז כל השרשור היה מתמלא באייקונים של חיבוקים ונשיקות. בעיני? זה נראה מיותר, מוחצן ולא-אמיתי עד כדי בחילה... מה דעתכם?

לדעתי קבלה ואהבה ללא תנאי חשובות אך עם זאת צריך גם לדעת לעיתים להציב גבולות (על מנת לא לתת לגיטימציה להמשיך ולדרדר את המצב). צריך לנסות לגלות הבנה למצב - אך לא הסכמה. חוסר אמפתיה עלול לגרום לחולה לחוש היא/הוא לבד, שאיש אינו מבין אותם, איש אינו דואג... מה רע בלפרוק את הפאשלות? אייקונים של חיבוקים ושל נשיקות בהחלט יכולים לחמם את הלב (השאלה בתגובה למה הם באים). נכון שזה לא משפיע על כולם באותו אופן. אולי לחלקנו זה יראה מוחצן אך לאחרים דווקא לא. תמיכה היא דבר חשוב מאוד במצבים כאלה ולכן לדעתי כל עוד יש אפשרות לקבלה - אז למה לא?!

היי שלום אני סובלת מההפרעות אכילה מזה כשנה..הייתי אצל פסיכולוגית טופלתי אך אני מרגישה שזה לא נעלם..שאני עדיין שם..אני לא יכולה לצאת מזה..אני מפחדת להשמין ..ואני מריגישה אבודה ואין לי עם מי לדבר על כך.. אף אחד לא מבין אותי

צליל יקרה, אני מאוד מבינה את הפחד עליו את מדברת. קשה לך ואולי אם תשתפי מישהו בכך יהיה לך יותר קל... תספרי קצת יותר על עצמך, מאלו הפרעות אכילה סבלת, כיצד הסתיים הטיפול, מה קורה איתך כרגע...וכל דבר אחר שתמצאי לנכון... אני מאמינה שכאן לא תרגישי שלא מבינים אותך. כותבות כאן הרבה בנות שסבלו או שסובלות מהפרעות אכילה וכמובן גם אורלי שבעלת המון ניסיון והבנה בתחום. אל תשארי לבד... את זקוקה לתמיכה ולחיזוקים...כדאי שתדברי על הדברים שמפריעים לך. מקווה לשמוע ממך.

מתוקה שלי רציתי לפרגן לך ולהגיד לך שאת מדהימה ויש לך תשובות מדהימות ובהירות וכל הכבוד לך על העזרה שאת מושיטה פה לבנות כי זה מה זה חשוב. כל הכבוד לך הייתי חייבת להגיד מילה טובה. זה מגיע לך מכל הלב.

צליל מתוקה כמו שכבר מישהי מקסימה ענתה לך אז באמת קודם כל חשוב לדבר ולשתף ולא לשמור דברים בבטן כי אם שומרים אחר כך זה יוצא ומתפרץ כמו הר געש וזה הולך לכיוונים לא טובים. שתפי והתייעצי בנוגע למצוקות עם מישהו מבוגר או מישהו שאת יכולה לבטוח בו ויכול להיות אוזן קשבת. יכול להיות שאת עדיין צריכה עוד שיחות וחיזוקים כדי לעמוד על הרגליים. מעבר לזה לא משנה מתי ואיפה אנחנו פה אוזן קשבת בשבילך תמיד תמיד. אבל אני באמת חושבת שעזרה של שיחות מקצועיות יכולה להרים אותך למעלה ולחזק אותך מאוד וזה מהנסיון שלי עם הבת שלי, גם היא צריכה גם היום שלוש וחצי שנים אחרי מפעם לפעם חיזוקים ותמיכה וזה חשוב למרות שהיא כבר בחוץ.

מבקשת עזרה אני לא אוכלת הרבה אבל יש לי בטן ממש גדולה אני ממש ממש רוצה לרזות

שלום מתוקה, בטן גדולה יש הרבה דרכים שאפשר לפתור יש כל מיני מכוני כושר שעובדים עם שרירי הבטן ובמקביל לארוחה מסודרת ומאוזנת את יכולה לעשות התעמלות כדי להוריד את הבטן. שחס וחלילה לא תעשי בגלל זה דיאטה דרסטית כי את תהרסי את עצמך ותגרמי נזק בלתי הפיך לעצמך וחבל. במכוני הכושר הם גם עובדים איתך ומדריכים אותך מה מתאים לך ומה את צריכה ויש גם דיאטנית שעובדת איתם ויכולה להרכיב לך תפריט מסודר. חשוב שזה יהיה מסודר ולא משהו שתעשי על דעת עצמך ותגרמי לעצמך נזק.

באהבה גדולה דניאלה

מה איתך היום? אם תרצי לספר שלחי לי מייל שבוע נפלא לכולם! @--{---

מה איתך היום? אם תרצי לספר שלחי לי מייל שבוע נפלא לכולם! @--{---

אני בולמית כבר 8 וחצי שנים כיום בת21 אני מכחישה ולא מגלה לאף אחד את האמת מתביישת מאוד במעשיי אבל אני גם סובלת מאוד מרגישה שאני כבר לא שולטת בכלל בעצמי ואולי אף פעם לא שלטתי בשבילי לא לאכול קל יותר מלאכול מסודר ולעצור בעדי מלבלוס אני רוצה מאוד להפסיק את ההתנהגות הזו ולחיות בצורה נורמאלית כמו כולם האם אפשר ללמוד איזשהן דרכים או לבצע איזושהן כדי לצאת מזה לבד? אם לא האם יש מקום שמטפל בהפרעות אכילה בצורה אנונימית ובחינם(אני עובדת כבר שנתיים אבל אני במינוס תמידי בגלל הקניות של האוכל ) אני מרגישה אבודה בבקשה תעזרו לי

היי דורין, קודם כל עצם העובדה שאת יודעת שאת בבעיה ומבקשת יד לעזרה זה צעד ענק וכל הכבוד לך על זה. לצאת מזה לבד זה לא פשוט כי צריך מישהו מבחוץ שיכול לטפל בבעיות הללו, מישהו טוב שילמד אותך איך אפשר לצאת מהבלאגן שנמצא בתוכך, איך להתמודד עם הפחדים הקיימים בתוכך, איך להתמודד עם קשיים, ללמוד לקבל את עצמך כמו שאת ולדעת למצוא את מקומך פה בעולם שהוא מקום חשוב ביותר. לשםכך את צריכה מישהו מקצועי שיודע לעשות זאת. אני יכולה להמליץ על המטפלת שהוציאה את הבת שלי ובכל בעיה הכי קטנה שיש היא איתנו עד היום. יש גם את עמותת שחף שמטפלת ששמעתי עליהם אך אני לא יודעת בוודאות אבל שמעתי דברים טובים.יש את האשפוז בתל השומר לבנות בגיל שלך. אבל באמת באמת אני חושבת שמטפל אחד אחד הוא הכי טוב, מישהו שמתעסק נטו בנפש.

הטיפול הכי טוב הוא לא אחד על אחד "כי זה מטפל הכי טוב בנפש". לדעתי חובה במקרה כזה ללכת גם לטיפול התנהגותי (בסגנון תל השומר) שמטפל גם בהכחדת הבעיה ע"י מעשים ולא רק דיבורים. ברור שאחרי זה צריכים להמשיך בטיפול פרטני אבל שיחות בלבד לא יעזרו. חולי הפרעות אכילה חייבים מסגרת קשיחה ומשמעת ברזל כי המחלה הזאת שקרנית ומסוגלת לעבוד על כל אחד. גם במוסדות לגמילה מסמים (כמו "רטורנו" למשל) מתנהגים בקשיחות רבה לנגמלים. רק זאת הדרך לצאת מזה

דורין יקרה הרצון לטפל ולחזור לשגרה נורמלית הוא צעד ראשון וחשוב. אני מאוד שמחה שקיבלת החלטה לעזור לעצמך אחרי שמונה שנים וחצי של המון סבל וקשיים. מקווה שתלכי עם זה עד הסוף, שלא תוותרי לעצמך ותתני לעצמך אופציה אמיתית להחלים. בנוסף למקומות עליהם אורלי המליצה: מקום מומלץ נוסף בו התשלום הוא סמלי (12 ש"ח - תרומה): http://www.oa-israel.org/ הערה לגבי תל השומר - העלות היא סימלית: # אחת לרבעון 20 ש"ח לקופת חולים ו-20 שח לתל השומר. # אם יוחלט על טיפול במסגרת קבוצת בולימיה - כל מפגש עולה כ-50 ש"ח. # האבחון כרוך בעלות חד פעמית (איני זוכרת את הסכום) מבחינת אופציות הטיפול בתל השומר- 1. אשפוז. 2. מעקבים אצל דיאטנית + מפגשים קבוצתיים פגישות אישיות עם פסיכולוג מתאפשרות רק למי שמאושפזת. ------------ המון המון הצלחה!!! תאמיני בעצמך ותראי שהדבר אפשרי! את מוזמנת להמשיך לכתוב, לשתף ולהתייעץ...

תודה רבה על הייעוץ אבל לא הבנתי למה האתר

אני רזה,למרות זאת יש ימים שאני מתבוננת במראה או במקלחת ואני מרגישה שאני ממש מתרחבת אני לא רזה מדי למרות שיש אנשים שחושבים שאני כן הם לא רואים את השומנים שלי אני יודעת יש לי פחד די גדול מהשמנה מעולם לא הגעתי למצב של אנורקסיה רק בהריון סבלתי מתת משקל בחודשים הראשונים השאלה שלי היא כזאת :איך אני אנסח אותה, הראש הפסיק לעבוד משום מה סליחה ואני מקווה שלמרות זאת אני מובנת

היי שיר אני כן חושבת שיש כאן בעיית ראיה, שאת זקוקה ל"משקפיים" שיסייעו לך לראות את גופך בצורה נכונה. אנשים אומרים שאת רזה, רזה מידי - תאמיני להם - תנסי לראות את מה שהם מיטיבים לראות. תאהבי את עצמך, תכבדי את גופך. אל תתני לעיוותים תפיסתיים להשפיע על זווית ההסתכלות שלך על עצמך. אנשים לא רואים את השומנים עליהם את מדברת משום שהשומנים הללו אינם קיימים. תזכירי זאת לעצמך כל הזמן. את לא שמנה. מה שחשוב זה איך שאת רואה את עצמך. כשאת מתבוננת במראה תזכירי לעצמך שאת רזה. אל תתני למראה לשקר לך, אל תתני לעיניך להוליך אותך שולל. יש המון דברים יפים שהחיים יכולים להציע (ואת נתת דוגמא אחת - הריון)- לא מוטב להתמקד בהם מאשר להפוך להיות קורבן של המראה החיצוני? אני מקווה שהבנתי נכון את שאלתך. אם כדי שניתן יהיה להתייחס לשאלתך אם מדובר בבעיית אכילה ידרשו קצת יותר פרטים באשר להרגלי האכילה. אך עם זאת, אין ספק שאת תופסת את עצמך/את גופך בצורה לא נכונה ושעליך לעבוד על כך. שיהיה לך שבוע מקסים.

תודה רבה על התשובה היפה שיהיה לך גם שבוע מקסים

את לא סובלת מבעיית ראיה, אחת הבעיות הכי גדולות של הפרעת אכילה היא שהבנות רזות מאוד מביטות במראה ומה שמשתקף בעיניהם זאת מציאות מעוותת ולא האמת עצמה. גם אם הן כבר שלד עצמות הן עדיין חושבות שהן שמנות. אני מציעה לך לגשת לפסיכולוג או מישהו לא קונבנציונאלי שמטפל בהפרעות אכילה, ישנם מטפלים הוליסטים למינהם שיכולים לעזור ולעבוד על קטע של מודעות עצמית, לקבל את עצמי כפי שאני ולאהוב את עצמי כמו שאני וכמו שאני נראית במראה, להתמודד עם דברים ועם פחדים שנמצאים בתוכנו שהם בעצם גורמות ומביאות להפרעת אכילה. זו לא בושה להיות אנורקסית ועוד יותר לא בושה לקבל טיפול, זה חובה וזה הצלת חייך שלך.

למישהי יש ניסיון עם תרופה שהפחיתה אצלה את התקפי הזלילה? איך השפיעו עליכם: לוסטרל (sertraline) פבוקסיל (fluvoxamine)...? גם - אשמח מאוד לקבל המלצה לפסיכיאטר/ית טובה מאיזור המרכז שמתמחה בהפרעות אכילה תודה רבה למגיבים

היי עדי, טוב לשמוע שהחלטת לקחת את העניינים לידיים ולטפל בהפרעות האכילה. אישית לא קיבלתי טיפול תרופתי כך שאיני יודעת להביע את דעתי על התרופות שציינת. באשר לפסיכיאטר - את מעוניינת לגשת לפסיכיאטר מטעם קופת החולים או באופן פרטי? שקלת את האופציה של המרכז להפרעות אכילה בתל השומר או לחילופין באיכילוב? מאחלת לך המון הצלחה!!!

היי. תודה על התגובה הייתי בעבר בטיפול במרפאה ציבורית ומצטערת על זה. המחשבה שהתיק שלי קיים באיזה ארכיון לנצח, המידע הכי אינטימי ורגיש, ושאין לי שליטה מי יקרא אותו. מטריד. אבל הייתי בגיל שהחליטו בשבילי שאלך לשם. אז מחפשת פסיכיאטר פרטי

קטונתי מלהביע ביקורת כלפי מנהלת הפורום, מה גם שמדובר בצעדיה הראשונים ובראשית דרכה.לכן אזהר בדבריי. אומר רק שהבחנתי בכך שכבודה מציינת חזור וציין שהיא כתבה ספר מסויים, תוך כדי אזכור חוזר ונשנה של שמו. כולי תקווה שאין כאן ניסיון לקידום אינטרסים אישיים בכלל ולקידום מכירות של ספר מסויים, בפרט. ואולי זה המקום לציין שאין כלל צורך באיצטלת הכבוד הטומן בחובו תואר רם המעלה אך הריק, לעיתים, מתוכן, של "מנהל הפורום". שימו לב, למשל, להתייחסויותיה של מי שמזדהה בשם "?": הן תומכות, מהירות ואדיבות מחד ובעלות ערך מקצועי, אמין ומהימן מאידך.

היי !!! אני מאמינה ש"אין חכם כבעל ניסיון" ולכן אין לי ספק שהניסיון שאורלי צברה עם בתה יוכל לסייע לרבים. לעיתים דברים שרואים מהצד (כאימא למשל) שונים מהאופן בו החולה רואה את אותם הדברים. לטעמי הדבר יכול לתרום מאוד. באשר לספר - לצערי טרם קראתי אותו אך אני סמוכה ובטוחה שהוא יכול לתרום רבות, בייחוד להורים המתמודדים עם הבעיה. בניגוד ל"חולים" שיכולים לקבל טיפול, ההורים נשארים הרבה פעמים חסרי אונים ומבולבלים. מידע המבוסס על ניסיון יכול בהחלט לתרום הן בפאן של ההתמודדות האישית והן בפאן של מתן כלים לסיוע לבן/לבת. להורים יש חלק נכבד בנושא ותמיכה/מודעות/מעורבות שלהם עשויה להיות קריטית. ברצוני לנצל את ההזדמנות כדי להודות לאורלי על שהסכימה לקחת על עצמה את ניהול הפורום ולאחל לה המון הצלחה.

יחד עם זאת אני מוצא טעם לפגם באזכור חוזר ונשנה של שם הספר ואף המקומות בו הוא נמכר. אם נלחץ על השם של מנהלת הפורום נמצא כמה מילים בו היא כותבת על עצמה, על ספרה ועל המקומות בו הוא נמכר (סטימצקי, צומת ספרים וכו'). אולי הכל פרי דמיוני הקודח, אך מנקר בי החשש של ניצול המעמד לשם קידום הספר.

תודה מודה על הפרגון וצר לי אם היא לא הבינה נכון ואני פה לרשותכם תמיד מתי שאתם צריכות בכל עת ומכל הלב בגלל שנושא זה קרוב לליבי.

היי מתוקה שלי אין לי שום כוונה לקידום אינטרסים ולפגיעה בכבודו של מישהו. כל מה שאני עושה כאן זה נטו כדי לעזור, לתמוך, לשמוע וחס וחלילה לפגוע, כי זו לא הכוונה. אני לא מרוויחה מכך כלום ועושה את זה מכל הלב כי אני מרגישה קרובה לנושא כאוב זה מאוד.אז צר לי אם הבנת לא נכון מה שכתבתי. ולא הזכרתי זאת בפורום אלא רק כשכתבתי על עצמי כי זה חלק ממני ובדרך כלל אני מופיעה בשמי המלא ולא מציינת את שם הספר.

צר לי על האשמותיי חסרות השחר. מקווה מאוד שלא העלבתי אותך. חן חן על ההתייחסות האישית, המהירה והאדיבה לפניות.

לא כעסתי באמת ואני פה בשבילך מכל הלב וכל הזמן עם המון אהבה וסימפטיה וממקום הכי נקי וטהור.

הייתי בולימית 14 שנים אך במינון נמוך (אחת לשבוע הקאה) הפסקתי לפני 4 חודשים. אבל עדיין אם אני אוכלת פרוסת עוגה אני חושבת על ספורט שאעשה אחרי כדאי לשמור. אני משתדלת לאכול הכל בכמויות ממש סבירות כדאי לא להגיע לבולמוס עקב חסכים אבל עדיין די מתעסקת בזה. אני לא רוצה ללכת לטיפול כי הפסקתי להקיא וגם שניסיתי בעבר במכון "אגם" הפסקתי כי זה לא מתאים לי. מה דעתך?

שרון היקרה, אני שמחה לשמוע שעשית צעד לכיוון של החלמה. 4 חודשים זה בהחלט מכובד אך כמובן הדרך עוד ארוכה. אין לי ספק שהניסיון לימד אותך פרק חשוב בחיים. הידיעה שהרעבה יוצרת חסכים וכפועל יוצא - בולמוס היא מאוד חשובה. עליך להזכיר זאת לעצמך כל הזמן ולהקפיד על תזונה מאוזנת. את שואלת שאלה קשה. אנסה להשיב עליה, אני מניחה שבהמשך גם אורלי תתרום לנו מניסונה. טבעי שאחרי 14 שנים ישארו עדיין דפוסי חשיבה לא בריאים. השאלה אם מדובר במשהו עימו את מסוגלת להתמודד לבד. שרון, מותר לך לאכול עוגה, מותר לך להינות מכל ההנאות שהחיים מציעים. הדבר הנכון והטוב ביותר הוא שמירה על דיאטה שהינה חלק מאורח חיים בריא (ולא אקט פעמי שמטרתו שינוי במשקל). הדיאטה הזו יכולה להכיל את כל הדברים שאת אוהבת - אבל במינון הנכון. השקעת 14 שנים בהתעסקות יתרה באוכל, הגיע הזמן שתרפי קצת, שתתני לעצמך קצת יותר חופש, בעיקר חופש מחשבתי. תנסי לשכנע את עצמך באמצעים רציונליים שאי אפשר להשמין מפרוסת עוגה, שאין שום סיבה שתענישי את עצמך לאחר אכילת מזונות מהסוג הזה. באשר לטיפול - יותר קל להיות תחת השגחה של איש מקצוע, מישהו שיכול לבחון באובייקטיביות את המצב, שיכול לתת לך כלים להתמודד עם אותן מחשבות שליליות ולייעץ לך לגבי תפריט. אל תתני לחוויה שלילית בטיפול מסויים לחסום בפניך את האופציה לטיפולים עתידיים. יש המון בעלי מקצוע שמטפלים בהפרעות אכילה ואולי לא הגעת למקום שהיה נכון בשבילך. יקירה, תהי חזקה ותאפשרי לעצמך לנצח את הפרעות האכילה סופית. אם תרגישי שאת צריכה טיפול שיסייע בכך - אל תוותרי, עזרי לאחרים לעזור לך. בכל מקרה, את תמיד מוזמנת לכתוב כאן ולקבל תמיכה מאורלי ומיתר האנשים כאן. שיהיה לך יום מקסים. =)

היי שרון כל הכבוד לך על הרצון לצאת מזה אני גאה בך אבל המלחמה שאת מנהלת עם עצמך בתוך תוכך אין ספק שהיא גוזלת לך הרבה זמן, אנרגיה ומחשבות, אני מציעה לך לפנות לאיש מקצוע, לא חייב ברפואה הקונבנציונאלית שילמד אותך איךל לקבל את עצמך מחדש, איך להתמודד עם פחדים שקיימים ואיך בכלל לחשוב חיובי ולהוציא את המחשבות האלה סביב האוכל כל הזמן כי הטיפול בנפש העדינה חשוב מאוד לא פחות מדברים אחרים אם לא יותר. שוב אני מחזקת אותך וכל הכבוד לך עשית צעד ענק ורציני ועצםהעובדה שהפסקת להקיא ושאת לא בבולמוס כבר מסמן הליכה בדרך טובה. המשיכי כך ואל תהססי לקבל עזרה זה לא פסול אלא רצוי.

סתם קפצתי להגיד שלום הילה? דניאלה? מולאן? מה שלומכן? אז אני ברוך ה' בסדר פחות או יותר. משקל מאוזן, אוכל טוב ועושה הרבה ספורט. נכון שאני לא בריא לגמרי אבל המצב שלי הרבה יותר טוב, בעיקר מבחינת המצב רוח-מסתכל על הכל בצורה ורודה ומשתדל כל הזמן לשאוף קדימה ולהשתפר. אני עכשיו לומד עבודה סוציאלית כדי לעזור לאחרים שלא יעברו את מה שאני עברתי. זהו. יש תקווה! יומטוב לכו-לם!

כל הכבוד לך על שאתה ממשיך בחיים ומנסה לחיות חיים טובים ונורמליים ומשתדל להתמודד עם דברים המשך כך אבל אל תטאטא דברים, אם יש משהו מטריד טפל בהם ואל תתעלם.

איזה כיף לך.. שמחה בשבילך:] **חמודה**

שלום א ו ש ר, איזה כיף לקרוא הודעה כזאת! כל הכבוד לך על המאבק להחלמה ובהצלחה בלימודים ובכלל!

שקראתם לי אושר אולי זה באמת עזר כי אני ממש מאושר היום :-) איזה מחלה ארורה זאת... מעצבן אותי שאני אפילו לא יכול לתת "טיפים" להחלמה. הייתי אומר שפשוט תסתכלו על הכל לטובה וקחו הכל בקלות אבל מי כמוני יודע שזה ממש לא פשוט... איך עוזרים למישהו להתמודד עם זה?

איזה כיף לשמוע כל הכבוד מתי קובעים לי טיפול?!;-)

מה שלומך? נכנסתי במקרה (או שלא במקרה...) טוב לשמוע שאתה לומד-עוד מעט נהיה קולגות... אני אשמח לשמוע ממך אם אתה רוצה במייל בהצלחה

אם תרצי לדבר. קולגות, חחחח אנחנו תמיד צוחקים כשהמרצים אומרים את זה...

מולאני, שלחי לי מייל. ולינויה אם תוכלי שלחי לי מייל ואם לא אני אנסה ליכנס למסנג'ר בזמן הקרוב. אוהבת דניאלה

שאני אשלח לך עוד? common!

ביתי בת 15 מזה כ-8 חודשים לא קיבלה מחזור. היא ירדה כ-10 ק'ג ממשקלה אבל מזה כחודשיים היא חזרה למשקלה הרגיל. ידוע לי שבעקבות דיאטה לפעמים מפסיק המחזור אבל האם בעקבות ההשמנה זה לא היה אמור לחזור כבר.

ערב טוב משה, למרות שבתך חזרה למשקל התקין, גופה עבר טראומה מסויימת וכנראה עדיין לא התאושש ממנה בצורה מלאה. אל וסת היא תופעה שאכן מאפיינת ירידה דרסטית במשקל. יתר על כן, בגילאים אלו לעיתים קיימת באופן טבעי אי סדירות במחזור. איני יודעת אם חודשיים הם פרק זמן מספיק כדי שהמחזור יחזור. כתוצאה מהירידה במשקל סביר שבתך איבדה רכיבים חיוניים ולא בהכרח שכל הפער שנוצר הושלם. אני מציעה להתייעץ בנושא עם רופא נשים, יתכן שיהיה צורך בנטילת גלולות על מנת להסדיר את המצב ההורמונלי. לחילופין, אם לא נוח לה לפנות לרופא נשים אפשר להתייעץ בנושא עם רופא משפחה. קשה לקבוע תוך כמה זמן המחזור יחזור ולשם כך יתכן שיהיה צורך בבדיקות דם. ללא קשר לנושא המחזור כדאי לבצע בדיקות דם על מנת לראות אם יש צורך בנטילת ויטמינים/ברזל.

דבר נוסף: בפנייתך ציינת שבתך חזרה למשקל המקורי אך לא ברור אם משקל זה הינו תקין ביחס לגובהה. עקרונית המחזור אמור לחזור תוך חצי שנה בהנחה שהיא הגיעה למשקל שהוא תקין ביחס לגובה (או לפחות 90% מהמשקל האידיאלי). מצרפת לך לינק לאתר בו יש טבלת גובה ומשקל: http://www.nrglife.co.il/MyWeight.aspx בכל מקרה - מומלץ לפנות לרופא.

כל הכבוד על תשובותייך התומכות, המפורטות והאדיבות כל כך. בטוחני כי הן עזרו לפונות רבות מקרב הפורום. סתם מתוך סקרנות גרידא - האם את דיאטנית? פסיכולוגית? פסיכיאטרית? התייחסויותייך כה טובות, אמינות ומקצועיות. כל הכבוד!

ל-!!! תודה רבה! איני כותבת כגורם מקצועי/מוסמך אלא כאחת שהייתה במקום הזה ושסבלה מהפרעות אכילה בערך מגיל 10. לשאלתך בנוגע למקצועי - אני כרגע סטודנטית.

מקווה שאין זו עזות מצח מצידי, אך האם אוכל לפנות אלייך לכתובת דוא"ל?

ב"ה צר לי על כל בלבולי המוח שהיו עד כה בהודעות הניהול ועל כן החלטתי להפרד סופית לעזוב את ניהולי בפורום, אך זו הודעה רשמית וסופית! אני בטוחה שכל אחת היתה רוצה לדעת מדוע, איך ולמה אבל אני רק יכולה לסכם את זה במילה: מיציתי! ולא משום שחלילה נמאס לי מכן אלא שפשוט אני רוצה להמשיך הלאה בחיי ללא כל שייכות לנושא. מגיע לכן טוב יותר. עם תשומת לב רבה יותר וצר לי שאני כבר לא מסוגלת לכך. למיטב ידיעתי הניהול יעבור לידיה של אורלי כותבת הספר "אנורקסית שלי" ועל כן תבוא הודעה מחר מהמערכת כך שאתן יכולות להמשיך לכתוב בחופשיות ולהעזר אחת בשנייה וגם לשמוח שיהיה מענה מהיר יותר. אני רוצה להודות על השנים שלקחנו חלק פעיל משותף בנסיון למגר הפרעות אכילה ולעזור אחת לשניה להתמודד עם המצבים הקשים שההפרעה הנ"ל מיצרת. למדתי המון ואני באמת מקווה שמעל הכל השיתוף בינינו עזר ושכל אחד מכם לקח וימשיך לקחת את הטוב שבכך. אני מאחלת לכל אחת ואחד מכם הרבה שלום פנימי תקווה ואמונה להמשיך במשימת הגדילה על אף היותה קשה בנחישות ובאהבה וכן תמיד אזכיר לכם שזה אפשרי! תודה על ההזדמנות שהענקתם לי לעבור את זה אתכם. בהצלחה והמון אהבה לכולכם הילהביאן א

שמה המלא הוא פוקס ברקוביץ' אורלי

ביאן יקרה, אני מודה לך בשמי ובשם כולן. אין ספק שעשית כאן מלאכת קודש, הקדשת המון אנרגיות, המון מאמצים והרבה מאוד השקעה. תרומתך הרבה ראויה להערכה ולהערצה. נתת לכל מי שכתב כאן את מלוא תשומת הלב, התמיכה, העזרה וההבנה. עזרת לרבים למצוא את דרכם החוצה מהפרעות האכילה. לא אכביר במילים משום שהפרידה קשה לכולנו. שיהיה לך המון הצלחה בהמשך, אני בטוחה שתצליחי. האנשים שהם יחידים במינם בעולם, הם המגשימים חלומותיהם, הם היחידים שעושים את מה שהם באמת רוצים לעשות. אוהבת מאוד ומקווה לשמוע ממך "?"

אבל יש הרבה במה שאת אומרת + מבחינה רגשית זה סוחט לדעתי צריכות לנהל כמה ביחד אני כל כך שמחה שיצא לי להיות בתקופה שהייתי את אדם בלתי נשכח הילונת שלי מאחלת לך שתצליחי להמשיך הלאה בקלות יחסית ויאללה להתחתן כבר אני רוצה שיהיה לי תרוץ לראות אותך

יקירה, תודה לך על כל מילה שהפקת ממקלדתך ושיגרת ישירות לכאן. הרבה, הרבה רגעי צחוק ודמע, עצב וייאוש, פחד ומתח, תקווה ואכזבה פרושים כאן מעל דפי הפורום, אבל גם חומה של תקווה, כוחו של חיבוק ואורם של הרבה-הרבה ניצוצות בחשיכה. כן יקירה, אלה הם חיינו. ומכאן מבטנו נשלח קדימה, לעברו של המחר... שאי ברכה ובהצלחה!!!

הילה, המון ב ה צ ל ח ה! רק טוב והרבה - מגיע לך! אוהבת, ריקיג

אני בגדול כבר בקושי אם בכלל מבקרת בפורום...אבל רציתי לאחל לך הילה המון בהצלחה בחייך האישיים שמחוץ לפורום...ועצוב שאת לא תיהי פה יותר... אוהבת מעיין

שלום, יש לנו תאומים בן ובת בני 11 חודשים. הבת כבר מחזיקה אוכל מוצק (וופלים, עוגיות), מכניסה לפה ואוכלת, לעומתה הבן לא הגיע מעולם לשלב האוראלי, לא מכניס כלום לפה כלום (גם לא משחקים) ולא אוכל מוצק. כשמכניסים לו לפה כפית עם אוכל טחון הוא לא מתלהב מהעניין. יש לציין שלוקח לו הרבה יותר זמן לאכול מבקבוק (המציצה שלו מאוד חלשה לעומת הבת). האם הדבר מצריך טיפול כלשהו או זה עדיין בנורמה?

שלום לך, פורום זה הוא פורום תמיכה ואינו פורום רפואי. לדעתי כדאי לך לפנות לרופא לקבלת ייעוץ או גם לייעוץ ב"טיפת חלב". מעצמי אני יודעת שהתפתחות תאומים (בן ובת) לא בהכרח מתרחשת במקביל, ובד"כ הנקבות מתפתחות מהר יותר בגילאים אלה. עם זאת, אינני יודעת מה מוגדר כנורמה ומה כחריג, ולכן הייתי מציעה לך להתייעץ עם רופא. נסי גם פה: http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-2216-18303,00.html ובנוסף הייתי מציעה לך לערוך בדיקת ראייה לתינוק. כל טוב!

לדעתי אם התינוק בגיל 11 חודשים ולא אוכל מוצק את צריכה לשאול ולתייעץ עם רופא משפחה או בטיפת חלב מה קורה אם זה אם זה התנהגות והתפתחות נורמלית. אל תכניסי את עצמך סתם לסרטים ודאגות ושמעי דיעה מקצועית ממה שמבין ויודע ולא ממה שאנשים אומרים.

הי אני מ ידי פעם כותבת פה ,אני בולימית כבר 7 שנים והחלטתי להתחיל לעזור לעצמי כי אני לא מנהלת חיים נורמליים,מתעלמת מהעובדה שאין לי מחזור והכי עצןב,זה שכול פעם שקורה דבר שלילי בחיםם שלי ,אני רצה לקנות אוכל ,זה לא יאמן ממש כך, ממש סמים , פשוט סמים ,תחושה של התמכרות ,שלחוסר וודאות ,אני לא מצליחה לעבוד, בצורה מסודרת כלל, אני בחורה נאה אך, אין לי גם חבר, ולא חשק לכלום, מיותר לציין שאני סובלת מדכאונות וחרדות לא מעט... אפילו שייש לי המון חברות, ומחזרים .אני נראת בחורה מאוד שמחה ,אך אני רקובה מבנים:תרתי משמע, הבעיה שאינני מזדהה עם הבחורות הסתנדרטיות שסובלות מהמחלה, אני לא חושבת שאני שמנה אני בחורה עם גוף טוב אני אוהבת את עצמי באמת! אני לא ילדותית לא שופטת אנשים לפי מראה ומשקל כלל,אני מבינה שזה לא הכי חשוב להיות רזה,אך לא אשקר שאני מפחדת להשמין ולכן לא אשאיר את הכמויות שאני אוכלת בגוף (כי אהיה דוב,)אך רוצה מאוד לצאת מהמעגל הזה ,אני חייבת לעבוד על מידת התאווה שלי לדעתי זה הדבר העיקרי שלי,כי כשאנרעבה אניאוכלת אוכל בריא בעיקר אך התקפות של מתוק עצומות ולא נורמליות כלל אני רוצה לצאת מזה וזה ברור לי שז ה לא פשוט ואני מאוד מתביישת ולכן לא מטפלת אף אחד לא מדמיין שאני חולה, אז אם יש לכן רעיון... לילה טוב !!!!!!

א יקרה אני מאוד מבינה אותך, שומעת את זעקת העזרה מעבר למילותיך. 7 שנים הן זמן לא מבוטל של חיים סביב האוכל. את בעצמך כותבת על כל הסבל והנזקים - אז למה להישאר במקום שהוא כל כך לא בריא עבורך? אני ממליצה לך לקרוא את הכתבה בלינק המצורף. נזכרתי בזה משום שגם שם התייחסו לאוכל כאל סם, משהו ממכר. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3542298,00.html מה את אומרת?

אם אני זוכרת נכון - כתבתי לך בעבר בנוגע לטיפול בתל השומר/איכילוב. ניסית לפנות לשם? מקום מומלץ נוסף בו התשלום הוא סמלי (12 ש"ח - תרומה): http://www.oa-israel.org/ מקווה לשמוע שעשית את הצעד הראשון בכיוון של טיפול. המון חיזוקים!

אין לי ספק יקירה שלי שזה לא רק סוג של התמכרות אלא גם סוג של בריחה מהקשיים מהפחדים ומהציאות בה את נמצאת. כל הכבוד לך שאת מודה שיש בעיה ורוצה לצאת ממנה ולחיות חיים נורמליים ולהציל את חייך שלך ולקחת אותם בידיים זה צעד ענק וכל הכבוד לך, אני מורידה בפניך את הכובע אבל לא תהיי מסוגלת לעשות את זה לבד ואת חייבת לקבל עזרה מקצועית מתאימה, שיחות, כי בלי זה לא תצאי מזה, זו לא בושה יקירה שלי , לא עשית שום דבר רע ולא פשעת. תלכי תמיד עם הראש שלך למעלה ותגידי שאת בסדר ואת נהדרת ואל תתני לשום בושה לערער אותך ולהסס בקבלת עזרה, את חייבת את זה לעצמך כדי להציל את חייך שלך. עשי זאת זו לא בושה.

בתאריך 26/5/08 יום ב' בשעה 20:00 בערב ייערך ערב התרמה עבור חולות אנורקסיה (עקב התוכנית "עובדה") בפאב ה"איניגו מונטויה" בצומת M הדרך:www.inigobar.co.il בערב יופיעו אומנים מהשורה הראשונה ובראשם: נינט, רמי קליינשטיין, מירי מסיקה ו"מה קשור". עלות הכרטיס: 100 ש"ח וכולו לתרומה. לתרומות: 050-2266700 (לירז) 054-5458515 (הדר)

כל הכבוד לכם בנות מי ייתן והערב יצליח וכמו גם הפעילות הרבה שנעשית בארץ למען המחלה. מי ייתן ונצליח להציל עוד חיים וליצור מודעות למחלה ולחשיבות הטיפול בה בדיוק כמו לסרטן או למחלות אחרות. התמותה מהמחלה אגב היא לא פחות ממחלות כמו סרטן ומחלות לב רק שהן לוקחות חיים צעירים מדי.

הנתונים היבשים מראים כי התמותה מאנורקסיה עומדת על חמישה אחוזים. במילים פשוטות מתוך 100 חולות - חמש ימותו, וזה המון. אחוזי התמותה מאנורקסיה אמנם פחותים מהתמותה ממחלות לב ומסוגים רבים של סרטן, אבל שכיחות האנורקסיה בגילאי ההתבגרות המוקדמת והמאוחרת הינה גבוהה הרבה יותר משכיחות המחלות הנ"ל בגילאים אלה, כך שבשורה התחתונה היא קוצרת חיים רבים יותר. מי יתן והמדינה שלנו, שחגגנו לה 60 אך לא מזמן, תתנער ותיקח אחריות על בריאות אזרחיה המשלמים מסים כחוק בנושא הפרעות האכילה, כמו גם בנושאים בריאותיים אחרים.

זה יזיז והרבה.. אני בטוחה.. צריך רק להתחיל ממשהו קטן ולהיות עם הרבה אמונה וכוח! אם נרתם כולנו יחד.. נצליח.. ולכן, לכם. מי שאכפת לו, אשמח אם תגיעו לארוע ותכבדו אותנו בנוכחותכם. תודה וערב טוב

רציתי קצת לשפוך את הלב ולספר לכן מה עובר עליי בזמן האחרון... לפני חודשיים חזרתי מחו"ל והייתה לי נחיתה (נפשית) מאוד קשה...לקח לי זמן להשלים עם זה שאני בארץ ושאני חוזרת לשגרה ולחיים הרגילים... היה לי כ"כ טוב שם ...הייתי מאושרת...נשמתי לרווחה מזה שנים רבות....כל הצרות היו בצד...פשוט הייתי באופוריה מטורפת ולא רציתי שזה ייגמר...אך מה לעשות לכל דבר טוב יש גם סוף.... כמובן שנכנסים לדאון אחרי דבר כזה אבל לאט לאט הוא עובר וחוזרים לחיים הרגילים אך עם ראייה שונה קצת על החיים....אני מרגישה שאין לי את תחושת החנק שהייתה לי קודם....ואת השק הזה על הגב....אך הדכאון נשאר ....הכוונה שהבעיות כמובן לא נעלמו.... ניסיתי להלחם בדכאון עד שהתייאשתי ואמרתי לעצמי בשביל מה להלחם בו ....נתתי לעצמי להיות בדאון הזה כי ידעתי שאני חייבת לרדת בשביל לעלות אין דרך להלחם בו.... משום מה הוא לא עובר לי ואני מרגישה שאיבדתי קצת שליטה על החיים שלי....ולאן פונים כשמאבדים שליטה??? לאוכל או המנעות מהאוכל...... בשבועיים האחרונים הפסקתי לאכול כמו שצריך.....והפלא ופלא אני מתחילה להצליח לשלוט קצת בחיים שלי ולעשות סדר....ורק כשאני שולטת באוכל אז כביכול אני מצליחה לשלוט בחיים שלי....אין לי שום כוונה להגיע לאנורקסיה...אני לא חושבת שאני שמנה...הפעם זה בא לי ממקום אחר.....יותר ממקום של שליטה.....וקשה לי לפעול אחרת ..... היום התוודיתי לאמא שלי שככה אני מתמודדת עם דברים ושאני לא ממש יודעת בצורה אחרת...אמא שלי הבינה אותי והצליחה איכשהו לעודד אותי קצת...... אתמול החלטתי לאכול כדי לתחזק את עצמי פיזית....אך היום אני ממשיכה בשלי.... אני מתכוונת לא לאכול כל היום ובסוף היום לאכול משהו קטן.....אני מתארת לעצמי שאתן חושבות לעצמכן "מה נסגר איתה"? אבל אני לא מכירה דרך אחרת להתמודד עם צומת דרכים בחיים שלי....אמרתי לאמא שלי שנראה לי שזה לכל החיים כי מבחינתי יצאתי מזה...ואני לא חושבת שאני שמנה....ירדתי קצת....אין לי מושג כמה אני שוקלת וזה גם לא מעניין אותי....אני יודעת שזה בא ממקום שאני לא יודעת לדבר....לא יודעת לומר "כואב לי"....אלא מתכנסת בעצמי...כועסת ולא אוכלת....ממש כמו ילדה קטנה...הלוואי שאני לא אגיב ככה כל החיים כי ממש לא הקטע שלי להתנהג כמו ילדה קטנה.....אני פאקינג בת 24 עם כעס של ילדה....אני חושבת שבקרוב אני אלך לטיפול ואולי אני אלמד כן איך להתמודד בצורה אחרת....מי יודע ...אולי....טוב מתוקות תודה על ההקשבה(הקריאה).... אשמח לתגובות מעודדות..... אוהבת את כולכן... אושר....

אושר מתוקה, אני כל כך מבינה אותך, מאוד מכירה את התחושה הזו. בהרבה מאוד מקרים האוכל משמש כלי באמצעותו אנו מבטאים רגשות, מתמודדים עם משברים. אני יודעת בדיוק מהי תחושת ה-high הנלוות לימי ההרעבה אך אין בכך הגיון. לא מדובר כאן בשליטה אמיתית אלא בשליטה מדומה, באשליה. גם כשאני התחלתי להרעיב את עצמי לא חשבתי שאני שמנה. את השומנים התחלתי לראות אחרי שירדתי ב-18 ק"ג. זו בדיוק הסיבה שבגללה אני חושבת שאינך צריכה להשתמש באוכל כדי להתמודד עם הדיכאון. אפשר גם אחרת מתוקה. ניצחת את הפרעות האכילה, ראית שאפשר לחיות ולשים אותן בצד - למה לחזור למקום הזה? למה ליפור לבור שאין לו תחתית? גם אם עכשיו את מרגישה יותר טוב כתוצאה מכך זכרי שזהו מצב זמני. מחסור ברכיבי מזון מסויימים גורם לדיכאון. את תהי חלשה, מסוחררת, מתוחה, עצבנית, כל הגוף יתחיל לכאוב...ומה אז?! בואי ננסה לחשוב על דברים אחרים שיכולים לגרום לך אושר, דברים אחרים שיכולים לעודד אותך ולהוציא אותך מהדיכאון... תחשבי על תחושת האושר שהרגשת בחו"ל, תחשבי על כל החוויות המהנות. את זקוקה למשהו שיעסיק אותך ויגרום לאוכל להידחק לפינה. בואי ננסה לחפש אותו. אושר יקרה, תעשי בבקשה מאמץ לאזן את כמויות המזון. הרעבה ממושכת יכולה להסתיים אח"כ בבולמוסים מיותרים שרק יחריפו את הדיכאון. תנסי לעזור לעצמך. אנחנו גם כאן כדי לעזור לך, לעודד אותך. אני מצטערת אם חלק מדבריי לא היו הכי מעודדים שבעולם, אני מקווה שאת מבינה שזה נובע מדאגה. חיבוק ענקי!

הי!מה שלומך..אני מבינה אותך כלכלך אני חולה הרבה זמן והסוף לא נראה קרוב אני יום יום רוצה ךצעוק למישהו לעזרה אך נגעת ואומרת נו טוב..זה בשליטתי אני אעצור פה!זה כמובן לא קורה אני לא אדישה למחלה נלחמת בה אך לא תמיד מנצחת,אושר,את נשמעת בחורה מאוד חכמה ואל פשוט אל תיכנסי לדיכאון רע שם זה בור עמוק הוא לא נגמר הוא רוצה את הרע שלנו אנו חייבות פשוט חייבות להילחם בוא תמיד ,לפעמים זה בסדר להיות עצובים ... אך לדעת שמחר בבוקר מתחילם מחדש לתת לעצמינו את הסיכוי הזה זה המינימום!אני הכי מבינה אותך שבעולם.... אני לא יותר בריאה ממל אך אני עדיין נלחמת לא מוותרת לדיכאון הזה ,אני הרבה בוכה לבד אך יודעת גם ללטף את עצמי ולאהוב את עצמי ,אני לא אנורקסית אני בולימית,אךזה לא כי אני שמנה כי לפעמים יש לידחפים לבולמוס מתוק..אני יודעת שזה משמין וכזה אך אין לי שליטה אני מפצה על דברים אחרים אוז, ואז מגיע הדיכאון אני עצובה אך יודעת שאני אשתדל יותר ,אני מנסה לחזק אותך שתמצאי דברים שאת אוהבת ותהני,תצאי ,תבלי ,תתחברי, אל תהיי לבד שם שם זה תוקף..בבקשה ממך אני מאחלת לך רק הצלחה והרבה אהבה עצמית כי לא משנה מה מגיע לך לתת לסיכוי לעצמך להינות את שווה משהו ... ואת בחורה צעירה ותאמיני בעצמך....

היי עד לפני שנה הייתי עסוקה כל הזמן בדיאטות מיותרות והקדשתי לזה 6 שנים בערך במהלכן הייתי מרעיבה את עצמי לא הגעתי למצבים של הקאות ..ניסתי להקיא אבל לא הפכתי את זה להרגל אך הייתי רזה נורא ולא הייתי מכניסה לפה שום דבר ולפעמים היו לי קטעים שהייתי נשברת ואוכלת כל מה שזז ואז מענישה את עצמי שבוע לא לאכול..רק סלט ביום וכל היום ספורט תמיד שחבתי שאני שמנה אך לשמחתי הג'וק הזה כבר יצא לי מהראש לא קיבלתי טיפול מקצועי אך כמה דברים גרמו לי לחשוב אחרת וקיבלתי תמיכה והבנתי כמה זה רע ושהצלתי את עצמי ברגע האחרון...אבל כנראה שבכל זאת גרמתי לעצמי נזק ולא התפתחתי מספיק...יש לי פנים נורא קטנות ו2 וגם מבחינת הגובה לא גבהתי מספיק אני 1.62 אך כל המשפחה שלי וההורים מאוד גבוהים גם מבחינת הגוף לא התפתחתי אני עדיין נראית ילדה כיום אני בת 19 אך לא מפותחת עכשיו אני התחלתי לאכול בריא ושאלתי היא אם אני אוכל בריא ואקח ויטמנים ודברים כאלה האם אוכל להתפתח עכשיו כלומר לתקן את מה שעצרתי בעבר?

לורן יקרה, אני שמחה לשמוע שלקחת את עצמך בידיים והוצאת את עצמך מהמקום הלא בריא והמסוכן בו היית. חוששני שאת נושא הגובה לא תוכלי לתקן אך עדיין חשוב להקפיד על תזונה נכונה ובריאה במגמה למנוע נזקים עתידיים וכן כדי לנסות לתקן נזקים שכבר נגרמו. אני יכולה להעיד על עצמי שגם במקרה שלי הדיאטות הקיצוניות עצרו את תהליך הגביהה. תמיד הייתי גבוהה מבני גילי והיה חשש שאהיה גבוהה מידי. בסוף נעצרתי בגובה ממוצע. ככל הידוע לי בנות לא יכולות לגבוה בגיל 19, אך אולי יש מקרים חריגים. ברור שתזונה נכונה ועליה למשקל תקין יתרמו להתפתחות מבנה גוף נשי ויפה יותר. לגבי הפנים - יש בנות שבאופן טבעי מבנה הפנים שלהן קטן כך שקשה להשיב לשאלתך בלי להכירך. אם זה מטריד אותך אולי שווה להתייעץ עם רופא המשפחה. בכל אופן, כפי שציינתי קודם - חשוב שתקפידי על תזונה בריאה ומאוזנת ושתקחי את כל הויטמינים החסרים. נושא הסידן למשל הוא קריטי בגילאים הללו וחשוב מאוד לספק לגוף את הכמות הנדרשת על מנת להימנע מפגיעה בעצמות ומאוסטאופורוזיס. חסרים תזונתיים עשויים לגרום המון נזקים לגוף. גובה 1.62 הוא גובה יפה, עם עקב את יכולה להגיע ל1.70. במקום להסתכל על נזקים שנגרמו תתמקדי הנזקים שעוד יכולים להיגרם ותחשבי על איך להימנע מהם. אל תסתכלי אל העבר בחרטה אלא הביטי אל עבר האופק של העתיד שם מחכים לך המון דברים נפלאים. שיהיה לך סופ"ש נעים!

שלום, אני בחורה בת 20 ,אני בולימית כבר 5 שנים אני מקיאה כמעט יום יום אחרי אכילת יתר ומומשכת, משתמשת במשלשלים באופן קבוע בסוג לקסעדין 6 כדורים ביום ואני לא מצליחה להפסיק ! אני רבה עם אימא שלי תמיד בקשר לבעיה שלי והיא משוכנעת ותמיד מנסה לשכנע אותי שאני יכולה להפסיק את זה בעצמי ללא עזרה ואני תמיד מנסה להפסיק אבל ללא הצלחהאני מרגישה שאני בחורה פגומה ושכבר הרסתי את הגוף שלי את הקיבה שלי וכל יום בוכה! ניגשתי פעם אחת למחלקה להפרעות באכילה בב"ח רמב"ם אבל כאשר ישבתי עם הפסכולוגית הקלינית (אחרי שחכיתי לתור חודשיים!!) היא הושיבה איתה שתי סטודנטיות שישמעו את השיחה שלנו ואני הרגשתי כל כך נבוכה ומושפלת ול אהבתי את זה ומאז לא חזרתי. אני לא יודעת מה לעשות אין מי שיתמוך בי ומרגישה שעולמי חרב לי! רציתי לשאול אם יש עוד תקווה לחיים בריאים ואיך אני אוכל להגיע אילהם? אני אודה לך אם אקבל תשובה ואיזשהו הכוונה תודה מראש, ליאן.

ליאן היקרה, אני מבינה מדבריך שאת לא מרוצה מהמקום בו את נמצאת כרגע ושאת מבינה שעליך לצאת מזה בהקדם. אכילת היתר, ההקאות והשימוש במשלשלים פוגעים בך הן פיזית והן נפשית. אין שום סיבה שתמשיכי לסבול, שתבכי כל יום. את לא בחורה פגומה, את חולה ואת זקוקה לטיפול שיסייע לך להחלים. החוויה השלילית שעברת ברמב"ם מרתיעה אותך מחזור לשם ולקבל טיפול. ברור לי שמדובר בנושא מאוד אישי ולא נעים לשוחח עליו בנוכחות "זרים", אבל עליך לזכור שזו הדרך להכשיר "דור חדש" של מטפלים. לא הייתה להם שום כוונה לפגוע בך/להשפיל אותך/להביך אותך/לגרום לך להרגיש לא נוח. לפני כמה זמן זה היה? יש מבחינתך מצב לחזור לשם ולבקש שלא תהייה נוכחות של סטודנטים? מלבד הסטודנטיות - היו דברים נוספים שהפריעו לך שם? יש תקווה לחיים בריאים, היא תמיד קיימת - את רק צריכה להאמין בכך ולשאוף להשיגם. במסגרת הטיפול יתכן שיכניסו גם את אימך לתמונה ויסייעו לה להבין מה את עוברת, עם אלו קשיים את מתמודדת. כך היא תוכל לתמוך בך, להיות איתך ברגעים בהם את הכי זקוקה לה. אני יודעת שזה לא פשוט - אך זה אפשרי וכל שנדרש ממך כרגע הוא לעשות את הצעד הראשון וללכת לטיפול. אם האפשרות של רמב"ם לא באה בחשבון מבחינתך אוכל לנסות לברר לך אופציות נוספות באזור הצפון (למרות שאם הבעיה היחידה היא הסטודנטיות - זה משהו שניתן לפתור בקלות). היית בעבר אצל דיאטנית? פסיכולוגית? קיבלת סוג כלשהו של טיפול?בעקרון רופא המשפחה יכול לתת הפניה לדיאטנית ולפסיכולוגית - טיפול משולב כזה יכול לסייע. בכל מקרה, אל תוותרי, אל תניחי לעצמך להישאר במקום הזה. 5 שנים זה המון זמן. לא הגיע הזמן להיות חופשיה? להינות מהאוכל ולא להפוך אותו למחלה? אל תבזבזי את השנים היפות ביותר בחייך, אל תמשיכי לעשות נזקים שאח"כ תתחרטי עליהם. בינתיים - עד שאת פונה לטיפול - אני ממליצה לך לכתוב לעצמך תפריט, 5 ארוחות ולאכול על פי הכתוב בו. את יכולה אפילו להיעזר בקרוב משפ'/חברה שישגיחו שאת אוכלת ע"פ התפריט. תזכרי שההקאות והמשלשלים אינם גורמים להרזיה אלא רק לאיבוד נוזלים ורכיבים חיוניים אחרים. לא מדובר כאן בהיטהרות אמיתית אלא באשליה. ואם המטרה להיראות טוב יותר - אני בטוחה ששיניים צהובות ומתנדנדות לא יתרמו לכך. זה רק מחיר אחד קטן של ההקאות... מתוקה, אני מקווה שתחשבי על הדברים ותעשי את הצעד הראשון לקראת החלמה מהמחלה הזו. תמיד כאן בשבילך.

אני מצרפת לך שני לינקים לאתרים שמרכזים מגוון אופציות טיפול. את יכולה להיעזר בהם: http://www.solgar.co.il/aviv/tipul.html http://www.macom.org.il/eating.asp

ב"ה אני לא חולקת על מצבך הקשה ואני מניחה שמילים רבות קיימות להגדירו אין דבר כזה "לבד במלחמה הזאת" זה לא משהו שעובר לבד ואמא שלך טועה בעניין וזה בסדר שהיא טועה אבל היא חייבת להבין את זה ולא לנסות לשכנע אותך שזה יעבור לבד כי זה לא. לאף אחת זה לא עובר לבד רק טיפול לאורך זמן ושיקום לאחר מכן יעזרו לך במצב התהליך הזה תמיד קשה ותמיד ארוך אבל קיימות בו הצלחות שנובעות מהתעקשות ושיקום תרגולי בחיים עצמם לאחר השיקום הפיזי אני מאוד מקווה שעם כל הדיבורים והרעש שעושים פה בישראל גם לתהליך השיקום תהיה חשיבות לכל הבנות מכל שכבת גיל ומצב כלכלי כרגע בכל מקרה את חייבת לגשת לטיפול. כן לחזור לרמב"ם ופשוט לומר לרופאה "אני לא מעוניינת לשתף עוד אנשים" זאת זכותך המלאה קחי בחשבון שהם רק אנשים ועם כל הכבוד למומחיותם הם לעיתים טועים אבל עדיין יכולים מאוד לעזור וזה מה שחשוב ועם זה צריך ללכת. השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך אם את באמת באמת רוצה לצאת מזה אם את רוצה לצאת מזה ופוחדת שלא תצאי מזה אף פעם זאת המחלה שמדברת לכן עדיף לא להקשיב לקול הזה משום שהוא תמיד יאמר "את לא תצאי מזה" תתנגדי לו ותלכי. וכדאי גם לדבר עם אמא ולהסביר לה כמה דברים שאני לא בטוחה שהיא יודעת. נראה שלא תוכלי לדבר איתה לבד כי ממה שאת מתארת זה נשמע כמו וויכוח תמידי כי אף אמא לא רוצה לאבד בת אבל יחד עם זאת חייבם להכיר בבעיה ולטפל בה עכשיו!... בהצלחה המון אהבה

שלום שוב, תודה לשתיכן על המענה שלכן להודעה שלי דווקא היום התקשרתי שוב למחלקה להפרעות באכילה ודיברתי עם המזכירה שהודיעה לי שלא אוכל לגשת לאבחון או להתחיל איזשהו טיפול רק אחרי חודש יולי- אוגוסט ואני לא יודעת מה לעשות! לחכות עד אז !זה נראה לי נצח! בקשר לטיפולים אז לא אני לא הייתי מטופלת אצל אף רופא או פסיכולוג או אחר יש לי שאלה בקשר לעניין שמעסיק אותי זמן מה : אני פשוט תיכננתי להתחיל ללמוד באוניברסיטת חיפה באוקטובר הזה אבל לא יודעת אם עלי לעשות זאת או להקדיש את זמני לטיפול במחלה שלי האם עדיף להתחיל ללמוד בשנה הבאה או שזה לא קשור? תודה בכל זאת באהבה ליאן

היי ליאן, אני אתחיל דווקא מהסוף - משאלתך בנושא הלימודים. אין לזה תשובה חד משמעית, אין כאן פתרון בית ספר. בסופו של דבר את צריכה ללכת עם הלב, עם האינטואיציה שלך, עם הרצונות והשאיפות שלך. אגיד לך את דעתי ואני בטוחה שיהיו שלא יסכימו עימה. לדעתי הלימודים עשויים להוות מבחינתך סוג של דף חדש, התחלה חדשה. אם החלטת ללמוד סימן שזה חשוב לך - אולי אפילו מספיק חשוב כדי לתת לך תמריץ לנצח את הפרעות האכילה. קשה לשלב לימודים והפרעות אכילה יחד. קשה לשלב הפרעות אכילה עם חיים נורמליים בכלל. כדי להצליח בלימודים תצטרכי לשים את הפרעות האכילה בצד. במקום להשקיע אנרגיות באוכל - תשקיעי בלימודים. להערכתי לימודים יוכלו לסייע לך לחשוב פחות על אוכל. כשעמדתי בדילמה דומה אמרתי שלימודים הם הדבר השפוי היחיד שנותר לי בחיים ושאיני מוכנה לוותר עליהם. אבל - לימודים הם לא הפתרון לבעיה, הם רק משהו שיוכל קצת להסיח את הדעת. כל עוד לא מדובר באשפוז - בהחלט ניתן לשלב טיפול ולימודים. ניתן אפילו ללמוד בהיקף חלקי כדי לא להעמיס על עצמך יתר על המידה. הבחירה היא בסופו של דבר שלך. אם את בוחרת להתחיל ללמוד השנה עלייך להיות בשלה לכך, להרגיש שאת במצב שיאפשר לך להתרכז בלימודים ולהגיע להישגים בהתאם למה שתגדירי לעצמך. 3 חודשים זה באמת הרבה זמן להמתין לאבחון. עיינת בלינקים שצירפתי לך - ראית מקום פוטנציאלי אחר? מה דעתך לפנות לרופא המשפחה ולקבל הפנייה לדיאטנית שאולי תוכל לסייע לך עד שתוכלי לגשת לטיפול ברמב"ם? אכילה ע"פ תפריט יכולה לעזור מאוד במקרים כאלו. את מרגישה שאת מסוגלת לקבל על עצמך תפריט ולאכול בדיוק ע"פ הכתוב בו?

בערוץ 2 היום בבוקר

לא ראיתי. היה משהו מעניין?

ב"ה ב 21 למאי יום רביעי ב 9 וחצי בערב תכנית שנקראת "מושבעים" שדנה כל פרק בנושא אחר נושא הפרק: "בעד ונגד אשפוז בכפייה לחולות אנורקסיה" אני מדברת שם על הנושא מקווה מאוד שעם כל הדיבורים והרעש יתחילו גם לעשות לשם שינוי.....

שבועיים לא הקאתי הייתי שמחה הרגשתי חיה סוף סוף בעלי היה גאה בי וכך גם אני עד שהגיעה היום הזה שכל כך פחדתי ממנו היום עצמאות הזה האל האש הזה.שכשהגיעה שעת האוכל כל כך פחדתי ממנו ולא אכלתי כלום עד שהיד הארורה שלי נגעה בבשר והפה שלי לא הפסיק לטחון וכמובן הגיעה גם ההקאה עכשיו שאני יושבת ומשחזרת את היום אני חושבת שאם מלחתחילה לא הייתי פוחדת כל כך מהאוכל לא הייתי מקיאה.כולם ישבו צחקו שיחקו ורק אני עוד הפעם לבד אם האוכל אני כל כך כועסת על עצמי שבא לי לקבור את עצמי

את כל כך טועה שאת חושבת שהבשר הזה יגרום לך להשמין. אני הפסקתי עם ההקאות תודה לאל!!!! ואני רק מרזה, בחיים לא זוכרת שכל כך הייתי מרוצה מהגוף שלי כמו עכשיו. הקאות משמינות!!! וזה סתם מיותר, אם את רוצה מטפלת טובה שגם יש לה שיטה טובה להרזיה במיוחד לאנשים שקשה להם לעשות דיאטה, תפני לפורום "הרזיה ללא דיאטה" שם תלמדי שאפשר לאכול הכל וגם לרזות. קוראים לה בלה אגמון http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/1353

גם לי היה יום עצמאות ארור ביגלל המפלצת הזו,אוף פשוט הרסתי לעצמי את החג כאב לי הגרון כבר כלכך.... לא היה לי אנרגיות ללכת להופעות ולא כלום,פשוט לא תיפקדתי ,אני כלכך מבינה לליבך, זה מייאש כי זה רק הולך ומתעצם גם לי יש תקופות טובות יותר אך אני פוחדת ליפול.אוליי לפחות נסייע אחת לשניה.... אין זה פשוט אנו פשוט סובלות ולא באמת נהנות לחיות .אז למה? למה? אנו חיות אם אנו לא מסופקות,דייייייייייייי חייבים לשנות גישה אין קיצורי דרך, נתחיל מההתחלה כל פעם ונקווה שאולי יום אחד זה יהיה מאחורינו... שתהיה לך שנה מבורכת...

גם לי היה יום עצמאות ארור ביגלל המפלצת הזו,אוף פשוט הרסתי לעצמי את החג כאב לי הגרון כבר כלכך.... לא היה לי אנרגיות ללכת להופעות ולא כלום,פשוט לא תיפקדתי ,אני כלכך מבינה לליבך, זה מייאש כי זה רק הולך ומתעצם גם לי יש תקופות טובות יותר אך אני פוחדת ליפול.אוליי לפחות נסייע אחת לשניה.... אין זה פשוט אנו פשוט סובלות ולא באמת נהנות לחיות .אז למה? למה? אנו חיות אם אנו לא מסופקות,דייייייייייייי חייבים לשנות גישה אין קיצורי דרך, נתחיל מההתחלה כל פעם ונקווה שאולי יום אחד זה יהיה מאחורינו... שתהיה לך שנה מבורכת...

ב"ה הכעס תמיד קיים ברגעים האלה האכזבה תמיד גדולה וגם תמיד איכשהו ידוע מראש שאירועים מאלה נידונו מלכתחילה לכשלון תמיד קיימת פנטזיה שזה לא יקרה - בפועל זה תמיד קורה אני לא מנסה לומר שתמיד זה יקרה ויתפוס אתכן להפיל את רוחכן אבל בגלל שהדפוס מוכר וידוע מראש המנעות מהחלטה "שזה לא יקרה הפעם" לעיתים עוזרת הרבה מאוד משמעותית להפחית את הלחץ שיש סביב המאורע ואז גם באות הצלחות ממשיות של המנעות אחד התהליכים הקשים ביותר במחלה הזאת היא הצבת גבולות לעצמנו לאנורקסיות קל לשים אותם בקיצוניות יתרה לבולימיות קשה תמיד להציבם וכשזה משולב בשתי ההפרעות תמיד קיימת מחשבה שהגבול יהיה שם מעצמו "פעם אני אצליח לשים אותו כי אני יודעת שזה קיים בי ואחרת לא" ולכן באופן מודע לשים את הגבול והמנעות ממאכלים מסויימים בצורה מבוקרת שמגע איתם או עם ההתנגויות השונות ידועים מראש כמפילים, היא לטובתכן בייחוד כשמדובר בשנים ראשונות של גמילה מהתמכרות ולא משנה איזה. היישום לא פשוט אך החלטה להמנע מלהחליט שהיום זה לא יקרה חשובה ביותר מחשבה כמו "היום אני מנסה ואני מקווה שאהיה חזקה ואני יודעת שיש לי סיכוי להצליח...וגם אם אפול אני אנסה שוב ואני אצליח!" זו מחשבה שבד"כ יעילה הרבה יותר כשאנחנו מתכוונים להצליח משום שתמיד הכל יכול לקרות ולקרות גם לטובה. אתן חייבות להבין שדפוס "השחור לבן" תמיד יהיה קיים בכן לכן נסו לחשוב איך אתן מוצאות את האמצע שהוא בגדר אפשרי ליישום. קיים אמצע כזה אצל כל האחת הדרך להשיג את האמצע הזה היא שונה רק אתן יודעות מה זה האמצע הזה והאמצע שלכן הוא אף פעם לא אמצע של מישהו אחר לכן מיותר להשוות את עצמכן לאנשים אחרים כי למעשה כולנו למדים כל הזמן למצוא את האמצע אף אחד לא פתור מזה. בהצלחה ואין שום סיבה שזה לא יצליח עם הרבה סבלנות והמנעות מהחלטות נמהרות ומפילות. המון אהבה

מה איתך מותק?איך מרגישה? מאמי הייתה פה מישהי שהחליפה אותך...? מי זו?

ב"ה מה שלומך אהובה?

שלום רציתי לשאול לגבי הקאות יזומות, נניח שיש הקאות תקופות כן תקופות לא, כאשר כן זה פעם פעמיים 3 ביום ולעיתים אף יותר, בהקאה הזאת יוצאים חומרים מסויימים, האם הוצאתם יכולה לגרום לבעיות נפשיות כמו דיכאון וכדומה? א"כ אשמח לדעת איזה חומרים שיוצאים בהקאה גורמים לכך, כמו כן במידה וצריך לתקן ע"י אילו תוספים ניתן לתקן (אולי ויטמינים או תוספים מסויימים) כמו כן עוד שאלה לגבי הקאות, האם ידוע אם הקאות או בולימיה יכולות לגרות לתסמונת המעי הרגיז?

היי טל לגבי שאלתך האחרונה התשובה היא כן - בולימיה (ובכלל - הפרעות אכילה) יכולה לגרום לתסמונת המעי הרגיז, בדקתי זאת לאחרונה מול גסטרואנטרולוג. לבולימיה ישנן כ"כ הרבה השלכות שליליות, כ"כ הרבה נזקים... טוב להיות מודעים לדברים הללו אך מודעות אינה מספיקה - חשוב להתמודד עם הבעיה עצמה, לטפל בה ובכך לחסוך הרבה נזקים פיזיים ונפשיים. מחסור בחומרים מסויימים בגוף בהחלט יכול לגרום לדכאון.

ב"ה טל יקירה התרופה לבולימיה היא לטפל בה נפשית- רגשית והתנהגותית. לא קיימת תרופה אחרת כל תוסף שתקחי לא יעזור ולא יועיל ולא יפתור את הבעיה. יש משהו שכן יעיל אבל מגעיל. משהו שהדיאטנית בזמנו אמרה לי לשתות כשהקאתי והוא לשתות שקית אחת מהמרקים של "10/10 קלוריות לשקית" משום שיש בהן תוספת מלחים מיידית חיונית שחייבים בה אחרי הקאה אם זה באמת מונע הסתבכות אני לא יודעת אבל אולי ..... אל תזניחי את עצמך המון אה בה

אני שמחה שחזרת לפורום ומקווה שהחלמת ושאת מרגישה יותר טוב.. כתבתי לך למייל..ראית? אוהבת המון **חמודה**

ב"ה חיבוק :-)

ממתי ה"הודעה חשובה" מלמעלה קיימת? פעם ראשונה שאני רואה

:-)

שאלה ששאלתי אבל אני רוצה תשובה גם ממך האם זה נכון שאחרי שמפסיקים עם הפרעת הבולימיה (במקרה שלי 12 שנים, אחת או שתי פעמים בשבוע זלילה והקאה) חלה מעט עליה במשקל עד שהגוף מתאזן? והאם אחר כך החילוף חומרים משתפר? תודה

ב"ה משך התאזנות יכול לקחת שנה ויותר אומרים שגמילה פיזית מהתמכרות הרסנית מתקנת את עצמה במשך חמש שנים וזה נכון כל עוד את לא מוסיפה נזקים כתוצאה מהתמכרויות אחרות או כתוצאה מתופעות לוואי שנצברו והתפרצו אחרי ההחלמה. הגוף מסתגל ומוצא את הסדר שלו. ברור שאחרי הרבה מאוד שנים של הפרעת אכילה יהיה קשה לגוף לחזור לעצמו אבל הזמן והתרגול שמבוסס על הרגלים ברורים עם אוכל כולל גבולות והתנהלות מפוקחת הם אלה שיכריעו את האיזון של הגוף וויסות המשקל. ברמה מציאותית מעשית הגוף אמור למצוא את האיזון שלו אבל תלוי מאוד מה מידת הנזק.... אני חושבת שמחשבה על כך מתסכלת. כמה שחקרו את זה וכמה שלומדים על זה כל גוף לגופו כדאי יהיה פשוט להמשיך בכל נסיון להחלמה. בכל נסיון למצוא ממשות חדשה לחיים. בשינוי לטובה ולהניח. כי את הגלגל לא תוכלי להחזיר לאחור ולכן עדיף לא לגעת בזה כל עוד יש לך זמן עכשווי נסי לראות איך את משפרת את עצמך בגבול מה שאפשר ומה שאת באמת יכולה. זה הכוח שלך וזאת נקודת המוצא שלך. המון אהבה

האם יכול להיות נזק מהקאה של אחת לשבוע במשך 15 שנים. בינתיים לא מרגישה כלום ולא נגרם נזק לשיניים והפסקתי להקיא לפני 4 חודשים. האם אולי פגעתי בפוריות? תודה

א' שלום, יתכן שאכן גרמת נזקים. 15 שנים הן פרק זמן שאינו מבוטל. בעניין הפוריות - האם את מקבלת מחזור באופן סדיר? אם הנושא מטריד אותך כדאי להתייעץ עם רופא נשים. יפה מאוד שהפסקת להקיא בארבעת החודשים האחרונים וחשוב שתתמידי בכך. אני מצרפת לך רשימת נזקים שתזכיר לך מדוע לא כדאי לחזור לשם. בהצלחה! ------------------------ תשישות וחוסר אנרגיה היעדר מחזור ווסת לאחר שכבר הופיע בסדירות מחזור ווסת לא סדיר סחרחורות כאבי ראש התייבשות עצירות ושילשול קוצר נשימה אי סדירות של קצב הלב דיכאון קרעים בוושת נשירת שיער כאבי בטן ונפיחות בבטן כרסום באמייל השן לחץ דם נמוך כאבים בחזה פצעים בגרון צרידות התנפחות של בלוטות הרוק אולקוס ודלקת בלבלב התרחבות וקרעים במעיים יבלות על פרקי האצבעות אנמיה התקף לב ומוות מתוך: http://www.sane-way.com/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=142120&depart_id=8201

אני יודעת שזה ישמע הזוי אבל לא היו לי את התופעות הנ"ל למעט מיקרים מאוד בודדים של כאבי בטן ועצירות לעיתים מאוד רחוקות. מחזור סדיר כמו שעון. אולי זה כי אכלתי כל השבוע אוכל בריא ורק בסוף שבוע אכלתי למשל כמה פרוסות עוגה, גלידה, שוקולוד והקאתי. רק מדאיג אותי עינין הפוריות אבל אם המחזור סדיר יש סיבה לדאגה?

שלום אני בת 25 וסובלת מהפרעות אכילה כבר 5 שנים אני אושפזתי בעבר וכיום ניתן לאמר שמצבי השתפר אני אמנם עדיין מקיאה אבל פחות ינן ארוחות שאני מעבירה בסדר וישנן שלא אני צורכת משלשלים בכמויות גדולות (20 ביום) אני מנסה להגמל גם מזה שאלתי בנושא היא האם המשלשלים גורמים לנזקים בראייה או במשהו אחר חוץ מבכבד ובמערכת העיכול כי מורגש לי שגרמתי לעצמי נזקים גדולים כיום אני מנסה שלא לקחת בכלל אך ברצוני לדעת בדיוק את ההשלכות של המשלשלים..וגם כן התנפח לי הגרון בצדדים איפה שהבלוטות כיצד אני מתגברת על כל זה ?זה מוזר כי כשהייתי חזק במחלה לא היו לי את כל הבעיות הללו נראיתי בסדר בפנים מה קרה לי ??

בוקר טוב שני, הגוף שלך מאותת לך, זועק אליך להפסיק את מעשי הזוועה שאת עושה בו. את טוענת שמצבך השתפר אך הוא עדיין ממש לא טוב כל עוד את ממשיכה להקיא או ליטול משלשלים. לא משנה שמדובר בתדירות נמוכה יותר - זה עדיין לא בריא, עדיין מזיק. אל תתעלמי מזה. אל תניחי למצב להישאר כמו שהוא. את צריכה לתת פוש אחרון ולצאת מהמחלה הזו אחת ולתמיד. אני מניחה שלא היית רוצה להתאשפז שוב. לא היית רוצה לגלות בעוד כמה שנים שגרמת לעצמך נזקים בלתי הפיכים. יש הרבה דברים שאנו עושים אשר באים לידי ביטוי רק בשלבים הרבה יותר מאוחרים. שימוש במשלשלים גורם לאיבוד רב של מינרלים וויטמינים, פגיעה קשה בפלורה של המעי. הפלורה חשובה מאוד לצורך איזון של מערכת החיסון והעיכול. לשאלתך - בין הויטמינים עשוי להיות ויטמין A שקשור לראייה (אם כי לא מצאתי מידע בנוגע לקשר ישיר). הפגיעה במערכת העיכול יכולה לבוא לידי ביטוי גם בכבד עצמו. זכרי שהגוף חלש יותר, המערכת החיסונית נפגעת ולכן גם הכבד חשוף יותר. איני רופאה אך אני רואה היטב אלו נזקים נגרמו לי משטויות שעשיתי. אני בגילך, סבלתי מאנורקסיה, מבולימיה ובכלל מהפרעות אכילה בערך מגיל 10. היום אני משלמת את המחיר. עברתי לאחרונה ניתוח שהצריך פתיחה של הבטן (וכמובן צלקת גדולה) וסתם. סתם בגלל ששיחקתי בגוף שלי יותר מידי, בגלל שהתעללתי בו והפכתי אותו לקורבן של האוכל. זה מנחם שאת מודעת לנזקים שעשויים להיגרם כתוצאה מנטילת המשלשלים וההקאות היזומות - אך לא מספיק לדעת - צריך גם לפעול. את חייבת זאת בשביל עצמך ובשביל כל האנשים סביבך. התנפחות הבלוטות נגרמת כתוצאה מההקאות והפתרון הוא פשוט להפסיק. אולי שווה להתייעץ עם רופא שיוכל להציע פתרון למצב. שני, את כבר בת 25 ואחרי 5 שנים למודות ניסיון וסבל. הגיע הזמן שתקחי את המושכות ליידיים - ולשם שינוי לכיוון החיובי ותחלצי את עצמך מהמקום הלא בריא בו את נמצאת. שיהיה לך יום נפלא!

ב"ה בין השאר הן מסמנות שמשהו אינו תקין ועל כן חשוב ללכת איתו וכמה שיותר להשתדל להפחית עוד ועוד מהמשלשלים אני יודעת שגמילה אינה קלה אבל היא הכרחית משום שאם הקיבה אינה מזהה את היכולת שלה לתעל את עצמה בצורה מאוזנת חייבים להפסיק את כל "העזרים" משום שהם רק פוגעים ביכולת שלה לאזן את עצמה ואין שום סיבה שזה לא יקרה (על כל פנים מקווה מאוד) ציינת שכשסבלת מהסמפטום לא קרה מאום ורק עכשיו כשאת מחלימה "הכל קורה" זה משום שהגוף מבין שאין לו אויבים לבנתיים ושהוא יכול לתקן את דרכיו בתנאי שלא תפריעי לו וזה אומר שהוא בין היתר כחלק מההתגברות שלו יוצר ראקציות שיהיה כדאי על אף הקושי להמנע מלהפריע לכך ופשוט להניח לו להתנקות ולהסתדר גם אם זה לא נעים גם אם זה כואב וגם אם זה מרגיש "מחלה".... בהצלחה והמון א ה ב ה

שלום לכולם, נכנסתי עכשיו לפורום וראיתי שיש פה כמה הודעות שכותרתן: האם יש לי הפרעת אכילה? אז בעצם גם אני שואלת את השאלה הזאת לגבי עצמי: מה שגורם לי לתהות לגבי זה הוא זה: אני מוצאת את עצמי בזמן האחרון מרבה להתעסק ולחשוב על אוכל. חושבת מה אוכל בבוקר/צהריים/ערב ובין הארוחות, מחכה להגיע לזמן שבו אוכל איזה גלידה או עוגיה או משהו מתוק אבל זה גם מלווה ברגשות אשם כי המון מתוק זה לא בריא... מנסה לאזן את התזונה שלי אבל מתקשה לוותר על דברים פחות בריאים כמו אלה שהזכרתי. בקיצור אני מרגישה שהמחשבות שלי הרבה פעמים סובבות סביב אוכל, אכילת ממתקים ובכלל תשוקה למתוק. המשקל שלי תקין אבל אני סובלת מבעיות עיכול (צרבות, עצירות). האם לדעתכן מדובר בהפרעת אכילה?

היי נטע, קצת קשה לקבוע לפי הפרטים שנתת אם יש לך הפרעת אכילה אך אין לי ספק שהעיסוק האינטנסיבי שלך באוכל אינו בריא ואף בעייתי. אוכל הוא צורך בסיסי ואמור להתקשר עם הנאה ולא עם סבל. אוכל אינו אמור לגזול מאיתנו אנרגיות אלא לספק אנרגיות. את מציינת שהמשקל שלך תקין - כלומר - אין שום סיבה להתעסקות המיותרת הזו במזון. כתבת שבזמן האחרון את מתעסקת יותר באוכל. בכמה זמן מדובר? האם קרה משהו שגרם לכך? מה דעתך על הגוף שלך? מה גורם לך להרגיש אשם לאחר אכילת הגלידה למשל? חשש מהשמנה - או חוסר שביעות הרצון מאכילת מזונות שהם פחות בריאים? לגבי בעיות העיכול - שיתפת בכך רופא? זה משהו שהתחיל לאחרונה? בכל אופן, אני ממליצה לך להיות פחות קשה עם עצמך. כולם אוכלים דברים מתוקים, כולם אוכלים דברים שאינם בריאים...זה לא אמור להיות מלווה ברגשות אשם. בסופו של דבר רק החלטות שאת תקבלי יכריעו בשאלה האם תסבלי מהפרעות אכילה. יש לך אפשרות להימנע מכך, לחיות חיים שפויים בריאים ונורמאליים. לכולנו יש תקופות בהן אוכלים קצת יותר או תקופות בהן הצורך למדהו מתוק עולה (למשל לפני המחזור). לא צריך להתייסר על כך. כל עוד אוכלים במידה נכונה לא אמורה להיות שום בעיה.

אוקיי, אז אתן קצת יותר פרטים שאולי יבהירו יותר את המצב: עד לפני חודשיים בערך הייתי בטיפול נטורופתי כדי לטפל בבעיה רפואית כלשהי שיש לי. עכשיו, כל מי שהיה פעם בטיפול נטורופתי או כל טיפול אלטרנטיבי אחר, יודע שבין היתר זה כרוך בהקפדה על תפריט מאוד נוקשה, צריך לוותר על הרבה מאכלים אהובים, להקפיד לאכול דברים מסוימים אחרים ולפעמים יש אפילו הרגשה שאין מה לאכול. הבעיה עם האוכל התחילה אז, כשמצד אחד היה לי מאוד קשה לוותר על ממתקים ודברים אחרים שאהבתי, מצד שני רציתי לשמור על התפריט בתקווה לעזור לעצמי וככה מצאתי את עצמי כל הזמן חושבת על אוכל, איך לפנק את עצמי מדי פעם בלי לשבור את התפריט וכו'. יכול להיות שגם בגלל זה ואולי גם מסיבות אחרות, הטיפול הנטורופתי, לא רק שלא עזר אלא אפילו החמיר את הבעיה שיש לי. הפסקתי את הטיפול הנטורופתי ומאז ההפסקה אני כאילו מרגישה צורך לפצות את עצמי ומוצאת את עצמי יותר ויותר אוכלת דברים שהיו אסורים בשבילי במשך הזמן שהייתי בטיפול. והדברים האסורים האלה הם בעיקר ממתקים. אז עכשיו אמנם יש לי יותר חופש לאכול מה שבא לי אבל אני גם לא רוצה לעבור לקיצוניות השנייה כי אני יודעת שבכל מקרה לאכול יותר מדי סוכר זה לא בריא. אין לזה קשר לחשש מהשמנה, במקרה שלי אין לי בכלל מה לחשוש מהשמנה אבל אני חוששת מהנזק הבריאותי שעלול להיגרם כתוצאה מאכילה לא מאוזנת ומרובת ג'אנק פוד. אני כן משתדלת גם לאכול דברים בריאים ובסה"כ לאזן את התזונה שלי אבל כל הנושא הזה גורם לי לחשוב הרבה על אוכל ולהתעסק בו. מחשבות כאלה של איך להנות מאוכל בלי להתמכר אליו, איך לשמור על תזונה מאוזנת ועדיין להנות מממתקים ומפינוקים אחרים וכו'. זאת התמונה בגדול.

ב"ה נראה לי נטע שמה שיותר לא בריא הוא מה שקרה על אחת כמה וכמה אם אין לך רצון לרזות זה תמיד נכון לשמור כי זה תמיד נכון לא להגזים עם שום דבר וזה גם תמיד מה שעושה את כל ההבדל לטוב או רע. נשמע שאת יכולה לשלוט בזה וגם להכיר דרך זה את הגבולות של הגוף שלך כי הם חשובים. לגבי הפרעות אכילה... אני מניחה שהיום בוורייאציה זו או אחרת לכולם יש הפרעות אכילה גם בגלל המציאות גם בגלל ההרגלים והחינוך גם בגלל שהכל יותר מידי מותר היום וזו בעיקרה הסיבה לכל מה שבלתי מאוזן וגרוע מכך שאנחנו כבר הפסקנו להקשיב באמת לגבולות הנדרשים מאיתנו כבני אדם. .... את תהיי בסדר, אני לא רואה שום סיבה לדאגה אבל אם משהו אחר מציק לך ברמה מציאותית השרדותית נסי לראות איך את יכולה לפתור את זה ולגרום לשיפור נסי לחשוב איך את מעסיקה את עצמך ברגעים שקשה לך או איך את בוחרת להתמודד עם רגעים שקשה לך בהם לפעמים עדיף לעזוב את הממתק ולהתחיל לדבר על זה באמת. ב א ה בה