פורום הפרעות אכילה - תמיכה

הי לכולן, לא כתבתי לאחרונה אבל עקבתי אחרי כולן.. היו לי שבועיים מופלאים ללא הקאות ופתאום מספר נפילות בשבוע האחרון זה כ"כ קשה... אבל אני מאד מחוזקת מכיוון שלאחר מספר שנים שיום בלי נחשב ניצחון היו שבועיים!! אני רוצה לחזק את כולן שזה אפשרי ומאחלת לכולנו שבוע קל וטוב, אגב יעל,תמי,הילה - מה שלומכן?? חיבוקים גדולים לכולן, ריקיש

היי ריקיש. שמחה לשמוע שאת אופטימית .יפה שהחזקת מעמד בלי להקיא. לי היתה תקופה קשה אך נראה שהדברים סוף סוף מסתדרים. היו לי המון בולמוסים אך עכשיו המצב נרגע ואני כמה ימים ממש מחזיקה מעמד. לא רק שאין לי בולמוסים אני אוכלת מסודר ובריא . מתחילת הטיפול יש לי תקופות של שקט ותקופות של בולמוסים . אני מקווה שהפעם זה לתמיד. את בטיפול?

יעל! איזה כייף שענית, לא האמת שאני לא בטיפול, אני מרגישה שזה נתן לי דברים - ראיה יותר נכונה אבל בסה"כ לא קידם אותי לשום מקום אפילו לא ל"תקופות" כמו אצלך. אני יותר משתפת היום את בעלי ומנסה להתמודד. נראה לי שאני לא כ"כ טיפוס לטיפול כי כ"כ חשוב לי שיהיו מרוצים ממני שזה רק מכניס אותי יותר ללחצים ושתינו יודעות מה לחצים עושים.. אז מה איתך? כבר תקופה שאת במצב יותר טוב?

ב"ה נסי לבדוק עם עצמך מה גרם לנפילות וככל שתהיי ערה למה שגרם וקדם להן יהיה לך קל יותר בהמשך... אני ברוך השם בסדר...תודה נשמה... המון אהבה

בואי לא נזלזל בשבועיים הלא קלים שהיו לך והצלחת להוציא מהם משהו מדהים עבורך ... אני מתרגשת בשבילך . באמת . כי אני יודעת שזאת כנראה הפעם הזאת שאת לראשונה רואה כמה יכולת ועוצמה יש לך בין הידיים . והכול תלוי בך ! ואת רואה כמה את מצליחה יפה בזכות האמונה בעצמך ובדרך הזאת שאת עוברת ... מפלות - יהיו לצערי ולצערך , אבל אולי אנחנו בייחוד כבנות עם ה"א צריכות להבין את זה ולהעריך גם את הצד הזה של החיים . שלא הכול מושלם . שלא הכול הולך תמיד כמו שציפינו או רצינו , ואנחנו אנושיות . ואת יודעת מה ? זה בסדר !!!! :) וזה יצא מהפה שלי - הפרפקציונסיטית המושבעת ! כי כבר הבנתי את זה בדרך הקשה. אבל עדיין צריך להזכיר לעצמינו את זה כל הזמן כדיי שלא נשכח בטעות ... בכל אופן אם עקבת אחר הודעותיי אני מניחה שכבר הבנת את קו המחשבה שאימצתי בזכות הה"א וההרס העצמי שיש לי : דווקא הדברים הרעים והקשים הם אלה שמלמדים ובונים אותנו הכי הרבה כנראה ... ולא פחות חשוב גורמים לנו להעריך יותר את הצדדים הטובים ונחמדים של החיים . ככה שתסתכלי על זה כעוד חוויה שמחשלת אותך לקראת הגראנד פנילה שלך . יקיריתי את חזקה , את בעלת יכולות מדהימות לעשות עם עצמך ועם אחרים דברים נפלאים בחיים האלה .... קחי את המתנות שיש בתוכך ותני להם להנחות אותך . אני כבר אמרתי לך שאני מאמינה בך , אבל אני אומרת את זה שוב - ריקיש - אני מאמינה בך ומאחורייך במיליון אחוז . את בדרך הנכונה אהובה ... אני ? אני בסדר . לא יותר , לא פחות . בעצם תלוי מאיזה בחינה מסתכלים . בריאותית - לא משהו בכלל . (מקווה שישתפר ואני אוכל לחזור להיפראקטיביות שלי :) ) חוץ מזה ? קצת חוסר וודאות לגבי הרבה דברים . קצת וודאות שלמרבה הפלא לא ממש תורמת לי להתמודד אבל אני מניחה שכדרך החיים הכול יסתדר . מחשבות חיוביות כבר אמרנו ? ... עוד כמה חודשים אני חושבת שאני אדע קצת יותר לגבי עצמי , ומה נסגר וכו' ... ובינתיים ? משתדלים לחיות ולשרוד . ואפילו להנות מזה ... תודה ששאלת לשלומי ... המון אהבה וחיזוקים מדהימונת , תמי

שלום רציתי לדעת אם יש קשר בין הקאות למחזור לא סדיר?כלומר למחזור בין ווסתי? אני מקבלת כרגיל אך לאחר שאני מסיימת מחזור שבוע לאחר מכן מתחילות לי דימומים קלים, זה קשור להקאות? תודה רבה.

ב"ה לכי להבדק מיידית!!! עדכני מה קורה צעד ראשון רופאת משפחה... שתבדוק לך מלחים בדם ותעשי בדיקת רקמת שומן כולל בדיקה הורמנלית אח"כ לכי לקניקולוגית! המון אהבה

כבר חודשיים שהתחלתי לא ממש בכוונה אבל עכשיו שאני כל כך כועסת על שאמא שלי לא ידעה ולא יודעת להיות שם בשבילי אז אני פוגעת בעצמי, אתמול אכלתי טוסט והיום כלום אני מרגישה פחות רע, כאילו קורה משהו...משהו...לצערי אני מאמינה בהמשך של נשמה אחרי המוות ולא רוצה להכאיב להורים אבל זה כאילו לא בשליטה כבר...כך שאם למות היה דבר טוב אז הייתי רוצה עכשיו...

ב"ה אני חושבת שזה מה שאת עושה... רק שמה שקורה בפועל הוא שאת מענישה את עצמך ורק את עצמך! אבל את יכולה לפתור את הקושי באמצעות מילים.. לומר לה דברים קשים בפנים לבקש עזרה... בת כמה את??.. יש לי תחושה שאת באזור התיכון אבל אני מודיעה לך שלהתחיל עם הרעבות מסתבך לאסונות שחבל וכדאי למנוע אותן... אני חושבת שלהעזר באדם חיצוני ולבקש לעשות עם אמא שלך בירור הוא צעד נבון... יתכן וטיב היחסים ביניכן לקוי ביותר עד כדי כך שהגעת למצב של סמביוזה איתה שאינך מסוגלת להפריד את עצמך ממנה ולכן את מענישה את עצמך כדי לפגוע בה...אחרת היית מדברת... ואם את מאמינה במה שקורה לאנשים שמתאבדים ..התשלום הוא כבד... לא חשפתי את זה עד היום בפורום אבל לדעבוני הרב אני בקשר עם מתים וזה משהו שקרה לי והוא די וודאי מבחינתיי... יש לי ידע ששמר עלי אבל שבעת ובעונה אחת גם מקומם אותי כי אני יודעת שלפתור בעיה בהתאבדות מבחינת קדושה היא לא פתרון בשום מצב...ויחד עם זאת זה לא הרגיע אותי כשחוויתי קושי נוראי ..היתי חייבת להתמודד מולו בדרך אמת ארצית ויש כאלה שיגידו שאני פסיכית וזה ממש לא אכפת לי..עובדה שאני מצליחה לגעת בשורש העניין אצל זרים וזה מבחינתי מוכיח את הכל ומאחר והעלת את הנושא אני מניחה שאת נשמה גבוהה מאוד... ואם כך קשה לך מאוד בחיים ואני חושבת שללמוד תקשורת וללמוד להביע את עצמך להביא את עצמך לידי ביטוי במילים הוא משהו שאת צריכה וחייבת לשים דגש עליו כי הבריאות הטובה שלך חבוייה במילים שחייבות להאמר ואינן... ואם יתכן ובלתי אפשרי יהיה לעשות זאת מול הורייך תצטרכי למצוא דרך חלופית... ואת תמצאי ... אני רוצה לשמוע קצת יותר... ספרי מה הקשר שלך עם הפרעות אכילה..או שזה מנהג חדש... מה קורה .. מתי זה התחיל ואיך... או שזה באמת לשם הענשה מיותרת על כל צד ובמיוחד לעצמך את היא זו שנפגעת... המון אהבה יקירה

מאוד התרגשתי ממה שכתבת ומההשקעה שלך להודעה שלי..תודה.. מעניין, שמי הילה ואני בת 26, בעלת איבחון אשיות גבולית, מאוד אנטלגנטית , כך אומרים. ילדות קשה נפשית הכוללת התאבדות של אחי שגדול ממני בשנתיים ונשאר בן 14 וחצי. אני שוקלת 45 והגובה 62. כן יש סימיוזה עם ההורים, אנחנו די שלשייה, אני דואגת לחרדות של אמא מפני העולם ואבא, ומתחרה בה לצערי על המקום החם שהוא נותן לי הרבה יותר משמסוגל לתת לה. לפני 5 חודשים פלוס ניסיתי להתאבד שוב.."ניצלתי" בשעתיים מלמות בקור של ירושלים לאחר נטילת אינספור כדורים שאיבדו לי את ההכרה.... אז כך, הכל נשמע רע ונורא אבל דווקא מתוך הגיהנום מצאתי כוחות ועזרה מהשם שנותן חברה טובה מקום מגורים זמני מיוחד בשבילי עם זוג חברים הכי מבינים שאפשר, מטפלת מדהימה מזה 3 וחצי שנים, ואישיות נחמדה מאוד שאני לא מבינה למה אוהבים, אבל מראים מאוד.. אני יודעת שאם אשנס מותניים (צרות) ואתקרב אל הדת יותר, זהו הצ'אנס היחיד שלי מלעבור מלשרוד ללחיות.. הדבר הכי קשה לי בעצם של עצמי, זה הבדידות התהומית הזו, היא גורמת להרגשה של גסיסה נפשית, כך שחייב להיות אקשן, כל סוג של פגיעה עצמית...וכל כך נמאס לי ממני הילדה שלא מוכנה להתבגר ולא מוכנה לתת לכאב לחלוף כי היא יודעת שהוא יחזור וכאילו בזמן אחר וכאילו כואב יותר...כך שאני כרגע לא מבינה מה ההבדל בין לאבד את הדעת או לאבד את הגוף או את המשחק המכור הזה ש"הכל ידוע מראש" לא?

אפשר ליצור איתך קשר???

אני קצת מודאגת לגבי אמא שלי והשאלה שלי היא האם יש סיבה לדאגה.. היא עושה דיאטה..[[אם אפשר לקרוא לזה ככה]]- היא פשוט צמה. היא חיה על סלט ליום. והיא עושה הרבה ספורט [[היא מנוייה לחדר כושר]]. לפני יומיים שמעתי אותה מדברת בטלפון והיא אמרה שבזמן האחרון היא לא יודעת מה יש לה אבל היא מרגישה שהיא כל הזמן עייפה. היא אמרה שבחיים זה לא היה לה כי תמיד היא היתה ערנית והכל, ולמרות שהיא ישנה היא עדיין מרגישה עייפות כל הזמן. היא גם אמרה שהיא מרגישה חולשה אבל רוב הזמן זה העייפות. עכשיו השאלה שלי- יש סיבה לדאגה?? או שזו באמת סתם עייפות ואני סתם מודאגת? היא אומרת שאולי היא צריכה בדיקות כי היא באמת לא הייתה בבדיקה רפואית שגרתית הרבה זמן.. מה את אומרת? **חמודה**

ב"ה אמא שלך סובלת ואולי הגיע הזמן לערב מישהו מה את אומרת??....

שהיא לא תוכל להיות אנורקטית כי היא סובלת מעודף משקל.. היא די מלאה.. אנורקטיות לא יכולות להיות מלאות, כי רואים להן את העצמות ואמא שלי רחוקה מזה.. אבל בלי שום קשר, כמו שאני מכירה את אמא שלי היא לא תרצה שום עזרה.. היא לא מקשיבה לאמא שלה או לאחיות שלה...לאף אחד. אולי פשוט צריך לאפשר לה לרזות וזהו לא? או לגרום לה להפסיק את הדיאטה?.. מה כדאי? **חמודה**

לפני כמה שבועות שאלתי כאן על השיניים שלי. אמרתי שהן טיפה שקופות בקצה ואמרתן לי שזה בגלל ההקאות. היום היה לי תור אצל הרופא שיניים ואמרתי לו את זה (ברור שלא אמרתי לו שאני מקיאה) והוא אמר שהשיניים שלי בסדר גמור ושאין לי שום סיבה לדאוג כי השיניים שלי בין הכי בריאות שהוא ראה. זה לא ניראה לי אז שאלתי אותו שוב אם הוא בטוח והוא די צחק עלי שאני היסטרית. הקטע זהשהוא אפילו לא עשה לי צילום ואני התחלתי להקיא לפני 6 שנים. זה הגיוני שבאמת השיניים שלי בסדר גמור? אני יודעת שאני נשמעת היסטרית אבל אני באמת די היסטרית לגבי השיניים שלי.

ב"ה מידע כל כך חשוב.. כי על פניו הן יכולות להראות בסדר וזה יכול לקרות בגלל קולה ובגלל עישון ובגלל ..לא חסר זבל אבל את היית צריכה לומר לו שאת מקיאה כי אז הוא היה מתייחס ברצינות לי קרה אותו הדבר ובזכות השיתוף הצלתי לעצמי את השיניים והרופא הזה אם את שואלת אותי לא רציני מספיק ואולי שווה להחליף רופא על אחת כמה וכמה עם נושא הבולימיה הוא כל כך שכיח ושרופאי שיניים חייבים להתייחס גם להיבט הזה ולא תמיד מתייחסים את פשוט צריכה לפתוח את הפה ולקרוא לילד בשמו כי הוא לא ירצה לברר את זה.. אני בזכות שאמרתי מנעתי מעצמי לעבור טיפול שבלי לשים לב היה מעיף לי את כל השיניים מהמקום ..והרופא בחר שלא לעשות את הטיפול אלא לחזק את מה שיש וזהו.. אז מסקנה.. קראי לילד בשמו! אל תבדקי את הכישורים שלו... הם חושבים רק על כסף! נורא לומר את זה אבל זו האמת לכי שוב...לרופא אחר!

שלום לכולן/ם בפורום . לפני שבוע בערך דיברתי עם ידיד שלי על חברה משותפת שהיא בולימית . הוא טען שהסיבה שנוצר קרע ביני לבינה זה בגלל המוערבות האישית שלי בעניין . כלומר - היא באה וסיפרה לי "בטעות" שהיא בולימית , ואני בגלל הניסיון שיש לי עם ה"א והדרך שעשיתי לא הקשבתי לתחנונים שלה לעזוב את הנושא ולא לדבר עליו יותר בחיים . נוצר קרע , היא איבדה אמון בי , הרבה בלאגן ... להגיד לכם שאני מצטערת על מה שעשיתי ? לא ולא . אני חושבת שאני מעדיפה את חייה שלה , ואת המצפון הנקי שלי במה שעשיתי כשניסיתי לעזור בכל מיני דרכים על החברות שהייתה נשמרת אם הייתי "מתעלמת" ממה שהיא סיפרה לי על עצמה . השאלה לדיון שאני רוצה להעלות כאן ולשמוע דעתכם בנושא - כשזה נוגע לה"א - מעורובת אישית מועילה יותר משפוגעת או להפך ? כלומר אם לך היה או יש ה"א ומתגלה לך שלמישהו קרוב יש גם , אז המעורבות והניסיון שלכן יכולים להועיל או דווקא לערער ולפוגע בשיקול דעת ? תחשבו על מנתח שמנתח בן משפחה או שופט ששופט קרוב - לא סתם זה אסור ... אשמח לשמוע מה אתם חושבים . סופ"ש קסום בינתיים ונשיקות תמי

אני לא יודעת איך התערבת אבל לא ניראה לי שהיית צריכהיותר מדי להתערב. אם היא לא רצתה את העזרה שלך היית צריכה להפסיק. גם לי קרה משהו דומה- חברה שלי החליטה להאכיל אותי בכח. הפעם הראשונה שהיא ממש הגזימה הייתה ביומולדת שלי שמול כולם היא הכריחה אותי לאכול עוגה והפעם השנייה והאחרונה הייתה שהיא וההורים שלה החליטו שאני חייבת להשמין ופשוט לא נתנו לי לזוז עד שאני לא ישתה כוסית יין אדום ויאכל מרק עוף (ואני צמחונית...) . את היין שתיתי קצת ובשנייה שאף אחד לא הסתכל שפכתי אותו ובמרק פשוט לא הייתי מסוגלת לגעת והתחלתי לבכות. מאז הקשר שלנו ממש לא מה שהיה פעם ואני לא באתי אליה מאז וגם לא מתכוונת לבוא. אה ואני גם לא יוצאת איתה למקומות עם אוכל. אז תביני בעצמך למה נוצר הנתק בינך ובין החברה שלך.

(היי כולם אני בביקור בבית מאילת) כשאני מגלה על מישהו קרוב שנגוע הקרבה שלי לנושא לא משנה בכלל כי אני לא נותת לה להשפיע אני אפילו לא חושבת על עצמי ככזו או מודעת לעובדת היותי כזו בזמן שאני מדברת על זה עם אנשים... בקצור אני נורא נורא אוביקטיבית וזה בא לי בטבעיות אני אפילו לא מנסה להיות כזו.. ובכל זאת אני חושבת שיש לעובדה שאניקרובה לנושא עזרה מסוימת וזה משפיע לטובה ורק לטובה! במישרין או בעקיפין.. מן הסתם חייב להיות לזה מקווה שהבנת אותי ולגבייך אני חושבת שכדאי שלא תתתערבי מעמדה של דואגת וחרדה אלא פשוט תייעצי מניסיונך האישי בקלילות ובלי לחץ ממילא את לא יכולה להחליט בשבילה..

ב"ה היא הרבה פעמים טריגרית ותלוי מה הקייס שעומד מולך אני חושבת שההתערבות שלך כלפיה היתה חשובה לה וטוב שכך עשית אבל אני חושבת שאת צריכה להמנע מקשרים עם בנות שיש להן הפרעות אכילה כי זה יכול לגרום נזק..לא תמיד אבל כמעט תמיד... ומסתבר שאני לא במודע גרמתי נזק לכמה מחברותי שבשל משקלי הצנום בדעבד הן נפלו למקום רע ממש... אז יש פה משהו שהוא לכאן או לכאן..עדיין חשובה זהירות אני הייתי שואלת האם את מרגישה שאת חזקה .. האם את מרגישה שיש בך רצון לחזור לשם ואם כן..אז השמרי מקשר כמו מאש... המון אהבה יקירתי

קודם כל תודה על ההתייחסות לנושא . עכשיו אני רוצה להסביר כמה דברים לגבי "ההתערבות" שלי : חשוב לי להדגיש שאני בחיים לא הייתי מכריחה אותה לעשות משהו בניגוד לרצונה אם הייתי יודעת שזה עלול לפגוע כמו במקרה שלך - מי . חברה שלך וההורים שלה כנראה לא ידעו איך להתמודד איתך ועם מה שיש לך ובגלל זה הגיבו ככה . זה שהיחסים שלכם עכורים עכשיו זה לא מפליא , אבל דווקא בגלל שאני באה מרקע של ה"א והרס עצמי אני חושבת שאני יודעת מה זה להיות מן הצד השני של המתרס ... אני יצאתי מן המחלה או התחלתי את ההחלמה בזכות התערבות של חברים . וכמוני , הם בזמנו לא ויתרו לי , כי לוותר לי משמע לוותר עליי ... לא פחות ולא יותר . מי - אני מבינה את גודל הכאב והסבל שנגרם לך . אני גם הייתי מובכת או מושפלת . אבל מה שאני עשיתי ממש לא היה דומה בשום אופן או דרך . קודם כל כן יש הבדל בין אנורקסית לבולימית בהתנהגות אם תשאלי אותי ... כן - שתיהן ה"א אבל שונות . וחברה שלי - לא "סתם" פלטה את העובדה שהיא בולימית ... אני כמובן בגלל הקרבה שלי אלייה ולנושא יודעת שאין דבר כזה "לשתוק" . ואם תשאלי אותי , לא הגיוני שהיא סתם פתחה את הנושא אם היא רצתה שאני אשתוק. כל מה שאמרתי לה , לא בא מכיוון של לחץ או החמרה איתה . ממש לא מכיוון של ביקורת חס וחלילה . אני אמרתי לה מה אני הייתי עושה ועדיין עושה כדיי להתמודד עם בולמוסים או הקאות או דילוגי ארוחות או כל דבר שלא היה ... ואמרתי לה שמבחינתי ומבחינת בנות אחרות שאני מכירה את המקרה שלהן , תמיכה של אנשים קרובים ושיתוף מאוד מועילה ועוזרת . שאני תמיד שם עבורה , בכל שעה או זמן שלא תהסס להתקשר . ... אם היא מרגישה דחף כלשהו . שתנסה לכתוב , לצאת לטיול , להעסיק את עצמה . אמרתי הרבה דברים - בעיקר עיצות והכי חשוב הדגשתי שאפשר להתמודד עם זה . ושאני מקבלת אותה איך שהיא וכמובן זה לא משנה את היחס או הצורה שאני מסתכלת עלייה או מתנהגת איתה . היא הסכימה לכל אורך השיחה הארוכה ... וממש בסוף לפני שנפרדנו אחת מהשנייה היא קיבלה "רגליים קרות" . היא אמרה שלא נדבר על זה שוב לעולם ושהיא לא רוצה לדבר על זה . אז פעם ראשונה אמרתי לה שהיא יותר מידיי חשובה לי בשביל שאני אוותר עלייה, ואתן לה להרוס את עצמה . שלא תוותר שאני יודעת שזה קשה אבל אני פה ... וכו'.. ומאז לפני יותר משנה , היחסים השתנו ועברו הרבה טלטלות ... הסיפור עצמו מורכב יותר ממה שאני יכולה להסביר וקשור להרבה גורמים מסתבר שלא קשורים עליי ישירות וגיליתי את זה לא מזמן ... אבל העניין מאחורי זה של התערבות כשאת עצמך יש לך קשר לנושא , הוא מה שרציתי להדגיש . מולאן - אני מסכימה איתך שזה מאוד יכול לתרום . אני לא חושבת שאפשר לנק את עצמך ולהיות אובייקטיבית מן הסתם כי מדובר במישהו קרוב ואתץ עצמך קשורה לנושא ... אבל ניסיון יכול להוות כאן המון עזרה בהתמודדות אם את בשלבי החלמה או החלמת . אבל כמו שהילה אומרת - זה יכול להיות לכאן או לכאן . גם מבחינת המתערב וגם מבחינת זה שמתערבים עבורו ... אני חושבת ששיקול מרכזי של התערבות צריך להיות קודם כל אישי - אם את מספיק חזקה ללדברי הילה זה מאוד נכון . כי זה לא יתרום לאף אחד אם שתיכן תצללו פנימה יותר ותהוו טריגר דו צדדי . קשר עם חברה בה"א יכול מאוד לעזור ולעודד ל2 הצדדים של המחלה . אם שתיכן בטיפול או בשלבי החלמה אז אני חושבת שיש לכך יותר סיכוי להצליח מאשר ליפול יחד ... אבל שוב תלוי במקרה וגם כאן הכול אפשרי . אבל אני חושבת שכמה שלא ננסה , אי אפשר להיות אובייקטיבי וזה כן מערער את שיקול הדעת במקרים מסויימים כשזה קרוב אליך . מן הצד השני - זה גם תורם להבנה של המקרה ... טוב שמחתי לקרוא ממכן , תודה על דעתכן.. ומקווה שלא נצטרך לחשוב על מה לעשות במקרה כזה אי פעם ... תמי

ביקשת במעלה הדף - אז קיבלת ... האמת שחשבתי או יותר נכון קיוויתי שיום אחד המחשבות הרעות , ההרס העצמי , הקולות האלה ייעלמו ואני אהיה אשאר עם החלק שאני אוהבת בי . החלק שבריא , החלק הפתוח , החלק שאוהב את החיים ושיש לו כל כך הרבה עוד לעשות ולהגשים בחיים האלה ... ואם לא הייתי יודעת שאני שפוייה ( יחסית :) ) ושאין לי ריבוי אישיות הייתי בטוחה שאני מטורפת כי אני כל כך סותרת את עצמי ב2 החלקים האלה . להגיד שזה לא מתסכל , זה לא מעיק וזה לא קשה ? נו טוב לא חידשתי דבר . את ה כולן כאן יכולות להעיד . אבל אני חושבת שיותר מכל אני פשוט פוחדת . ממה ? מעצמי כנראה . אני פוחדת לאבד שליטה . זה אולי הפחד הכי גדול שלי . והאבסורד אולי , או האירוניה זה שדווקא השליטה היא זאת שהובילה או מובילה אותי להרס העצמי ודווקא השליטה היא זאת שהוציאה אותי משם ומחזיקה אותי בריאה. אז זה סוג של אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדייה. היללי , זה בסדר להרגיש גם אחרי כל כך הרבה זמן פחד מנפילה כלשהי ? זה נראה לי מוזר , ולא נכון . כאילו צריך היה לעבור כבר הפרק זמן שאני מרגישה לא בטוחה , ועכשיו זה מרגיש כאילו עשיתי משהו לא בסדר ... אני יודעת שזה נשמע מסובך ואולי מחמיר במקצת עם עצמי . אבל אני חושבת שאלו שבתהליכי החלמה או כבר החלימו מאיפה שאני הייתי , יכולים להבין את זה . לא ? אני ממשיכה בתרגול . כמו שכבר הבנת המחשבות לא נעלמו , וכל פעם אני צריכה להזכיר לעצמי איפה הייתי ואיפה אני יכולה להיות אם אני אתן להן דרור כדברייך ... תודה שאת מביאה אותי לפוקוס . לפעמים אני צריכה את האיזון הזה שאנשים יקרים קצת יזכירו או ינערו אותי כי גם אני סוטה לפעמים מדרך הישר והולכת לכיוון הלא נכון של החיים ... אז כמו שאמרתי לחברה שלי - אני מוקירה את זה שיש לי אנשים בחיים שיודעים ומצליחים להחזיר אותי למוטב כשאני שוכחת לפעמים אותו :) כל אהבתי אלייך יקירה , מקווה שאת בסדר (?..?) תמי

ב"ה זה בסדר ליפול.. ת'אמת לא נראה לי שזה פוסח על מישהו גם אני נופלת וממשיכה ...ומתרגלת.. העניין הוא לדעת מה המגבלות שלך ולהיות ערה להן ולקבל שהן חלק ממך ואז הקבלה תחזק אותך ... אין דרך אחרת הקבלה תחזק אותך ותביני שהמורכבות שלך ברוך השם היא חלק מהגדילה שלך והגדילה שלך אינה קלה ויתכן ושאת כל הזמן מגלה דברים חדשים אודות עצמך והסכנה קיימת אני מודיעה לך חד משמעית שמאז שחזרתי לנהל את הפורום הנפילות שלי פחתו ואת יודעת למה? מפני שהרגשתי מחוייבת לעמוד מאחורי הדברים שאני מוציאה מהפה שלי כי אחרת אני לא שווה ..שום דבר לא שווה לכן אני משתדלת להיות כנה וגם לחשוף את הנפילות שלי בפניכם... ויש לי נפילות כי השק שלי ברוך השם כבד אבל תודה לאל שהוא מלא בכל מה שהוא מלא כי אני רואה .. עזרי לאנשים ...זה יעזור לך .. התנדבי.. פני לאכילוב הם צריכים תמיד מתנדבים בדנה.. זה יעשה לך טוב ותני לזמן לעשות את שלו המון אהבה יקירתי וזה בסדר אם את נופלת העקר שאת תמשיכי הלאה ותלמדי מכל נפילה שלך אל תשכחי הטעויות שלנו הן מה שמעצים אותנו בחיים

זה לא אומר שאני לא עובדת על עצמי ... אבל זה לא אומר שאני פחות מחמירה עם עצמי או יותר מקבל לצורך העניין . עשיתי דרך ארוכה מבחינת ביטחון , דימוי , קבלה והשלמה של המון דברים . להגיד שאני שלמה עם עצמי ? אני לא יכולה להגיד . זה חלק מהפרפקציוניזם שלא עוזב אותי כמה שאני לא מנסה... זה מגיע בדברים הקטנים האלה של החיים ... של במקום לפרגן על משהו שעשיתי או מגיע לי , אני אמצא את עצמי אומרת "אבל ... אפשר יותר טוב ..." התנדבות , עזרה לאחרים אני חושבת מאוד תתרום לי . אני באמת אקח את העיצה שלך ואעשה עם זה משהו . בינתיים אני לא יכולה - לא כי אני לא רוצה לצערי , אלא כי אני תקועה עם הנחיות שאני הכי שונאת - " לנוח הרבה , בלי שום מאמץ ופעילות ספורטיבית או מאומצת ..." למה ? כי התברכתי בבריאות מדהימה :) והמנוחה הזאת רק מוציאה אותי מדעתי !!! בכל אופן מקווה שאצלך יותר טוב ... אני לא שוכחת שטעויות הן מה שמעצימות אותנו ... מנסה לא לשכוח לפחות . המון אהבה היללי, תמי

לשאלתך - צר לי לאכזב אותך אבל זה לא ממש הולך ככה ... לעשות דיאטה ו"לנסות" את הגישה החדשה - זה לא איזשהו משחק שאת קובעת את החוקים והכללים .... את מבינה שזה מתנגש ? וזה לא יוסיף לך או יתרום לכל השינויים שאת הולכת לערוך ..? אני יודעת שקשה לך לחשוב או לקבל את העובדה שאת והדיאטה צריכות להיפרד . אני גם יודעת כמה "הגנה" כביכול היא מעניקה לך . בטחון , שליטה , מה שתגידי. אבל את לא תצליחי להבין ש"ההגנה" הזאת היא רק הסוואה לרצונות האמיתיים שלה . זה רק הדרך שלה לגרום לך להישאר יותר ויותר צמודה וכבולה אלייה ... כל עוד לא תחליטי שצעד קשה אבל חשוב ומשמעותי שאת מוותרת עלייה אחת ולתמיד . ואת הולכת לעשות את זה בצעדים קטנים ולא לבד ... "הבטן" שלך , הבעיה הזאת שמובילה אותך היישר לזרועות הדיאטה שלך ... היא הביטוי לדימוי העצמי הנמוך שלך . אם תסירי את המגננות שאת בונה לעצמך באמצעות הדיאטה ושאר הדברים שאת עושה אז בסופו של עניין גם העניין הזה ייפתר . את רק צריכה להאמין בדרך ... ובך ... וללכת גם עם פחד - זה מותר ובסדר ... העיקר שתלכי בדרך הזאת ותעשי צעד לכיוון הנכון . אם את עדיין מתעקשת על דיאטה - דעי לך שזה הסימן שאמרתי לך להתערב ולהוציא את כל החיילים הטובים בראש שלך כנגד הקולות הרעים שמתערבים ומערערים לך את הביטחון ואת ההגיון . אין דיאטה והחלמה . אין דבר כזה ... זה פשוט סותר צר לי . למה ? אני לא צריכה לפרט ... אני חושבת שאת יודעת טוב בליבך למה . את מספיק נבונה בשביל להבין זאת לבד . ואם ציפית לשמוע הקלות או החלקות - אני לא כזאת . ואני חושבת שברגע שאת תרשי לעצמך כמה הקלות וכמה החקות בעניין הזה אז מהר מאוד זה יהפוך למרכז חייך שוב ואת זה אנחנו לא רוצים נכון ? בכל אופן , אם כל כך מפריע לך הבטן עדיין ברמות שאת לא מסוגלת להתחיל לעשות צעדים לכיוון החלמה וזה מונע ממך את זה - מצאי לך מסגרת ספורטיבית שתועיל לך ותחטב את הגוף - לא לצורכי הרזייה ! לצורכי חיטוב ובפיקוח מקצועי כי את בגיל ההתבגרות ובייחוד שלא תגררי את זה למקומות לא טובים ומסוכנים לא פחות . מקווה שהכול טוב איתך . המון אהבה ממני ספרי לי מה החלטת ... תמי

אני כן רוצה לשנות את עצמי והכל..אבל אין שום סיכוי שאני מפסיקה את הדיאטה. תראי..זה עכשיו קיץ ובגדי ים והכל..אני לא אוכל..בלי זה. בלעדיה. את מאמינה לי שיש לי בטן?? או שאת חושבת שאני סתם מדמיינת אותה?? כי אני לא. ואנשים שרואים אותי באמת חושבים שאני רזה אבל במבט מקרוב או עם חולצה צמודה הם מבינים שבאמת יש לי בטן.. אוףףףף. קשה לי ככה. אני חשבתי על זה.. וניסיתי להשים על "מאזניים" את הדיאטה לעומת העלאת הביטחון והדימוי וכל התוצאות שיבואו אח"כ..אבל לא הצלחתי.. לא הצלחתי לראות את עצמי מפסיקה את הדיאטה.. ואם אני עושה רשימה של יתרונות וחסרונות..אז בעצם לדיאטה יש הרבה פחות יתרונות מול השאר-בעצם היתרון היחיד זה הרזון- למרות שהוא מוביל להרבה דברים אחרים כבר למדתי שאושר הוא לא מביא.. אז למה בכל זאת אני מתעקשת על הדיאטה?? למה????? הרי זה כ"כ ברור לי מה עדיף על פני מה.. השכל הישר וההגיון אומרים לי מה נכון אבל בעצם אני עושה אחרת.. למה זה חייב לסתור? למה אי אפשר לנסות את זה ביחד?? תני לי לנסות! אולי אני יצליח.. הרי, זה לא שאני אנורקטית או בולימית..במקרה כזה הייתי חייבת להפסיק..אבל עכשיו.. אולי לא?? את יודעת, אתמול הייתה לי בגרות בהסטוריה. וגם ההצגה שלי בתאטרון עלתה. בשניהם הלך לי ממש טוב.. הבגרות הייתה לי ממש קלה, ואחרי ההצגה קיבלתי המון מחמאות והלך לי נורא טוב.. זו הייתה ההרגשה הכי טובה בחיים שלי! בפעם הראשונה אחרי המון זמן הרגשתי שכדי לקבל הערכה מאחרים ומעצמי לא צריך קודם כל להיות רזה.. אתמול..הופעתי על במה מבלי לחשוב על מה יגידו על איך שאני נראית.. התרכזתי רק בכישורים שלי, בידע שלי..ולפי המחמאות שקיבלתי הצלחתי גם להצחיק ולהרשים.זו הייתה הרגשה ממש מדהימה. אבל היא נעלמה היום בבוקר ואז חזרתי לרדת על עצמי ולשקוע ברחמים העצמיים שלי. מתסכל לא? כן, ככה אני מרגישה. בשבוע האחרון הבנתי משהו. התחלתי עם הדיאטות האינסופיות מסוף כיתה ח'. מגיל 14. מאותו רגע, כל החיים שלי השתנו. הזנחתי בצד את כל הדברים החשובים לטובת הדיאטה. כל חיי החברה שלי הלכו ודעכו. שמתי לב לזה אבל האמנתי שברגע שאני ירזה הכל יחזור להיות מושלם כמו שהיה. זה לא קרה. עם הזמן נהייתי ילדה יותר ויותר סגורה, פחות מוחצנת, הביטחון ירד, ואיתו גם הדימוי.. הפסקתי לצאת, הפסקתי לבלות..כל הזמן נשארתי בבית, בזמן שהאחים שלי יצאו ונהנו. עצב רב חדר לתוכי, מילדה פורחת ואמיתית נהייתי ילדה עם "פיצול אישיות" כביכול, בחוץ שמחה, בפנים אחרת. כלפי חוץ תמיד אפשר היה לראות אותי מחייכת. מבפנים- בכיתי. כשהייתי לבד- בכיתי. אבל הכל התגמד לעומת הדיאטה. כל הדברים יחכו והדיאטה תהיה במקום הראשון. בעיות יווצרו אבל הדיאטה תפתור אותן. זה לא קרה. היום, בגיל 16 אני מבינה כמה אני מפסידה. החברות לא חיכו לי. גם לא החיים בחוץ. פתאום אני מגלה- הזנחתי את כל מה שהיה חשוב לי.. את כל מה שהייתי צריכה. בשביל דיאטה שלא הגיעה לשום מקום. עכשיו אני לא יודעת איך לבנות מחדש את כל מה שהרסתי.. היציאות, הבילויים, החברות.. הכל נעלם. אף אחד לא חיכה לי. אף אחד לא חיכה שהדיאטה תסתיים. כולם המשיכו בשלהם.. ואפילו עכשיו, כשאני מבינה כמה נהרס, אפילו עכשיו, כשאני רואה כמה הפסדתי ואני מפסידה, אפילו עכשיו- אני לא מסוגלת לוותר עליה. למה? **חמודה**

מתוקה תביני - הכוח בידייך לטוב או לרע . אם את תחליטי שאת לא רוצה ללכת בדרך שאני מציעה לך , אני לא אוכל לעשות שומדבר בנידון ... לצערי אני יודעת מניסיון שעד שלא מגיע הרגע אצל מישהו עם ה"א שנופל לו האסימון אם במודע או לא לגבי ההחלמה שהוא צריך לעבור - זה לא יקרה בשום דרך אחרת ... גם אם מיליון אנשים ינסו להכריח אותו ולדבר . בסופו של עניין , האדם שבתוך הבוץ חייב לעשות החלטה אמיתית שתנבע מרצון שלו להחלים ולצאת מזה . אני כאן בשביך לתמוך בך בעיקר . אני לא אוכל לעשות את הדרך עבורך , את זה את תהיי חייבת לעבור ורק את . וההחלטה לוותר על הדיאטה צריכה לבוא ממך . תוך מודעות לעניין ורצון להבריא . אם את באמת רוצה להבריא , ואת באמת רוצה להשיג מחדש את מה שאיבדת במשך השנתיים האלה - את תגיעי למסקנה הזאת לבד ... נכון שקשה לשים בצד את הדיאטה ואת כל מה שכרוך בעניין . ונכון שאת מפחדת ומבולבלת ואת מנסה בכל כוחך להיאחז לשכנע אותי שאפשר גם עם הדיאטה בדרך ... אני עדיין אומרת לך שאי אפשר . תצטרכי לוותר על הדיאטה ולהתחיל להתמודד בצורה הכי כואבת וקשה - רגשות . ורק אחרי שתרגישי במלוא העוצמה את הכאב את תוכלי לבנות לעצמך ביטחון ודימוי. אמרתי לך שהדרך לא קלה אבל מלאת מתנות , ואני יודעת שאת תצאי אדם חדש ועם זאת הישן שתמיד היה בתוכך אבל לא נתת לו סיבה לפרוח ולצמוח . תני לעצמך צ'אנס . תני לעצמך הזדמנות לבנות חיים מלאים . תני לעצמך את הנסיון שתרגישי מה את שווה . כי - אם לא מנסים לא יודעים ... וכשתנסי את תיווכחי בעצמך ושום מילים לא יצטרכו עוד לבוא כאן כי את פשוט תרגישי את זה . לגבי העבר שלך ומה שהפסדת . אני אספר לך משהו . אני בגלל שאני בן אדם טוטאלי במלוא מובן המילה , עברתי המון בשנים של הה"א . מבחינה חברתית אני חושבת שבמשך כל גיל ההתבגרות עברתי המון חבורות , המון טיפוסים ואנשים שהייתי חברה ושנקשרתי אליהם . כי אני מאוד השתניתי והתפתחתי אז לכיוונים שונים . מי שהיה חבר שלי והיה לי איתו המון במשותף , עם הזמן גילה את פרצופו האמיתי , או שהלכנו לכיוונים אחרים כי שנינו התבגרנו בצורה שונה . וזה תהליך טבעי שקורה לכולנו ... ונשארו לי חברים אמיתיים שאני יודעת שהם יהיו שם בשבילי לא משנה מה ... ואת זה לצערי לומדים לרוב מתוך כאב וסבל שעוברים . אני בן אדם שמאוד נקשר לאנשים . גם אין לי בעיה ליצור קשר ולפתח אותו ... בחיים לא הייתה לי בעייה כזאת כי הייתי אדם פתוח ולא מופנם וראו אותי כאדם שמוכן להיות שם אם צריך כחברה . ועם זאת דווקא זה שאני סומכת על אנשים בעיניים עצומות לפעמים ונותנת מעצמי המון לאנשים שחשובים לי היה לנקל כי אנשים ניצלו את זה המון , ואני סלחתי והמשכתי הלאה עד שהתבגרתי או שנפל לי עוד אסימון בחיים . ואז התחלתי להבין שאני צריכה התחיל לשים לב מי באמת חבר טוב ומי לא כל כך ... הה"א גזלו לי המון זמן ואנרגיות . הם מילאו את כל זמני גם אם נראה כלפי חוץ שאני עושה משהו אחד תמיד חשבתי על הה"א בדרך כלשהי ... וזאת סיבה שגם החלטתי שזהו נגמר אין לי כוח להתמודד עם זה יותר וזה פשוט לא שווה את זה . מרגע שהבנתי את זה , העזרה וההתערבות שלה החברים שניסו לעורר אותי , התחילה לפעול . אבל רק בזכות זה שאני הבעתי נכונות לעבוד על זה ... מתוקה , את רק בת 16 . אני לא מזלזלת בגיל חס וחלילה , אבל יש לך עוד המון שנים לחיות , לצבור חוויות וחברים ולהספיק הרבה ... את מה שהיה לא ניתן להשיב . אפשר רק לבנות מחדש וליצור חוויות חדשות . חברים חדשים תמיד תוכלי למצוא , זכרי שאת מושכת אלייך את סוג האנשים שאת רוצה ומקרינה כלפי חוץ . היי את . תראי לעולם מה את שווה בלי מסכות וניסיונות להיות אחרת . את מספיק טובה , ואנשים יווכחו בזה אם רק תתני להם צ'אנס להתקרב . נכון שזה מפחיד להיחשף ולהיפתח אבל זה עדיף על להישאר לבד . וגם אם נפגעים בדרך זה עדיף .... התחלי עכשיו ותבני עצמך שוב ... תראי שהאדם שתצאי ותגלי שחבוי כל הזמן בתוכך הוא יותר אדיר ועצום משאי פעם חשבת . יהיה בסדר , תני לעצמך צ'אנס... נשיקות אהובה , תמי

הייקוראים לי מאיה ואני בת 18, אני כבר כמה ימים נכנסת לפורום הזה וקוראת את ההודעות פה ורק עכשיו העזתי לכתוב לכם וזאת בעיקר בגלל התגובות הנהדרות שאני קוראת פה. סבלתי מאנורקסיה במשך שנה וחצי ולפני 6 חודשים בערך הבנתי שאני בבעיה והתחלתי טיפול פסיכולוגי ותזונתי, עליתי מאז די הרבה במשקל וכיום אני במשקל 48 קילו (על גובה 1.57), מה שנראה לי הרבה יותר מידי! אנשים אומרים לי שאני נראית הרבה יותר טוב היום, שיש לי צבע בפנים, שאני שמחה ושיש לי הרבה יותר כוח והאמת שבאיזשהו מקום גם אני מרגישה כך.. הבעיה היא שאני לא מצליחה להיתנתק מהרצון העז הזה לרדת במשקל, אני לא מליחה להבין אנשים שאומרים לי שאני ממש רזה ויפה כי אני מרגישה שהם משקרים לי כדי שאני אהיה בריאה. אני אפילו יוצאת עכשיו עם בחור חדש וממש חמוד ששמע דרך אנשים שהייתי אנורקסית ודיברנו על זה והוא אמר לי שהוא לא מצליח לדמיין אותי רזה יותר ושאני יפיפיה והגוף שלי מושלם. אני מבינה את כל הדבר שאומרים לי ושאם אני אחזור למצב שהייתי בו וארד במשקל ארוויח רק רזון ואאבד את כל מה שיש לי אבל משהו תמיד מושך אותי לשם ולפעמים אפילו יש לי ימים "אנורקסיים" כאלה שאני קצת צמה ואני מרזה ואז שותה מלא מים כדי לרמות את הדיאטנית אבל אחר כך מעלה את זה בחזרה, כאילו המשקל הזה הוא בדיוק מה שהגוף שלי רוצה והוא מסרב לרדת... אני עושה ספורט גם (התחלתי רק לאחר שהגעתי למשקל תקין) ואני מרגישה שאני מפתחת שרירים ומאוד נהנית מזה אבל משום מה זה לא קוסם לי כמו הרזון (מעדיפה עצמות על שריר). אני מבקשת מכם עזרה כי אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות, החיים שלי אולי קצת מתוסבכים אבל לא כאלה גרועים ואם אני אפטר סוף סוף מהדבר הזה אני מרגישה שאחיה את החיים האלה במלואם, יש למישהי פה עצות בשבילי? איך להפסיק להתעסק בנושא? איך להגיד לעצמי שדי, שאני פשוט לא נועדתי להיות רזה אבל זה בסדר ככה? אשמח לקבל תגובות

אני כ" מזדהה איתך בהרגשה הזאת שאת חושבת שכולם משקרים לך רק כדי שתבריאי דרך אגב גם אני אנורקטית(4 שנים)אני מזדהה איתך בכל משכתבת אבל בדבר אחד אני לעזור לך זה ליעץ לך כי אני בעצמי לא יודעת איך לצאת מזה ואיך להתמודד עם זה למרות שאני בטיפול ורד.

אגב איפה את בטיפול?

ב"ה חשוב שתביני שההחלמה מתחילה הרבה אחרי עלייה במשקל ושלמעשה הבעיה מתעוררת כשעולים במשקל כי למעשה שום רצון לרזון לא נעלם אלא רק מתעצם ואם את בטיפול חשוב מאוד שתביאי את העניין הזה לידי ביטוי בו כי זה קריטי להחלמה שלך אם תסתירי את זה כי תרגישי לא בנוח לספר בגלל שכביכול עלית במשקל וכאילו הכל בסדר אז את בולעת צפרדע שאחכ יהיה קשה מאוד להפתר ממנה ולהקיא אותה לא תוכלי וגם לא תוכלי לעכל אותה.. לכן חשוב שתפתחי את הנושא הזה ברצינות בטיפול שלך וקחי בחשבון שכל רמאות שלך היא רמאות שלך את עצמך בלבד! .... להראות טוב זה סיפור אחד.. להרגיש טוב זה הסיפור בה' הידיעה ושם את חייבת לתת את הדגש.. אשמח להכיר אותך יותר ספרי לי על התהליכים שעברת .. מה קורה לך באמת?... בהצלחה עם החבר....תיהני המון אהבה

היי, האמת שאת מה שקורה לי באמת אני לא יכולה להסביר... או שמישהי יכולה להסביר את הרצון העז הזה לרזון? או לשלמות ו"הצלחה" בכל תחום גם במחיר פגיעה חמורה בעצמה? שמעתי על המון תאוריות והמון הסברים פסיכולוגים לאנורקסיה, רובם מתאימים לי את האמת אבל הם עדיין לא מצליחים לגרום לי להבין מה לעזאזל קורה לי... הסיפור אצלי התחיל לפני קצת יותר משנתיים, הייתה ילדה די עגלגלה ולרזות תמיד היה החלום שלי, לא בקטע קיצוני, גם לא האמנתי במשקל ותמיד אמרתי שאני אראה על הגוף שלי ואיך שזה ימצא חן בעיני בלי להישקל בכלל. כשקיבלתי את ההחלטה ראיתי כמה קל לרדת במשקל ואת ה-10 קילו הראשונים ירדתי בחודשיים וחצי בערך, אז הגוף שלי התרגל למעט אוכל ולקח לי עוד בערך חמישה חודשים להוריד עוד 10 קילו.. במאי שנה שעברה שקלתי 39 והאמת שלא שמתי לב שמשהו לא בסדר איתי, אנשים התחילו להיבהל וזה אבל הדבר היה נראה לי לגמרי טבעי. אחרי שאנשים העירו לי וההורים שלי קלטו מה הולך התחלתי ללכת לטיפול לפני בערך חצי שנה, הגעתי לפסיכולוגית ואז גם לדיאטנית, שעליה עבדתי כמה פעמים. מה שהייתי רוצה בבקשה שמישהו יגיד לי כבר זה למה אני רוצה לחזור למה שהייתי?? הרי הייתי חלשה, חיוורת,עייפה, עצבנית, לא מרוכזת, העור שלי היה צהוב ויבש ומלבד הרזון לא היה לי דבר... לפעמים אני אומרת, טוב אולי אני אעשה דיאטה בריאה וארד איזה 2-3 קילו בשביל ההרגשה הטובה אבל אני לא מצליחה ונראה לי שאני לא מצליחה כי משהו בתוכי יודע שלא כדאי לי שוב להיכנס למערבולת הזאת שנכנסתי אליה לגמרי בטעות. כאילו יש לי שני אנשים קטנים בראש שרבים וכל אחד מהם מנצח לפעמים, נראה לכם שמתישהו אחד מהם יעלם? שמתישהו אני אסתכל על עצמי במראה ואהיה מרוצה ממה שאראה?

אני אמא לילדה עם הפרעות אכילה.היא נמצאת בטיפול כבר 8 חודשים, היא עדיין לא אוכלת בצורה מסודרת. אני לא יודעת מה לעשות איתה,זה מייאש אותי. היא יכולה לחיות על קורנפלקס למשך יום שלם, ולא מבינה שהיא גורמת נזק לעצמה(היא בת 15, ילדה נבונה מאוד). אני פוחדת שתהיה הידרדרות, מכיוון שהיא מבקשת להפסיק את הטיפול. רני ממש זקוקה לעזרה.....

ב"ה אל תלחיצי אותה ואל תעירי לה יתר על המידה משום שזה עלול לגרום להתנגדות יתרה... היא מתנגדת כי היא מפחדת ובצדק... הטיפול הוא ארוך ושמונה חודשים זה לא מספיק.. חשוב שתדעי שלטפל בסמפטום זה לא בהכרח טיפול נכון משמע אומר שאם היא תעלה במשקל זה לא בהכרח יפתור את הבעיה אם לא יצית אותה אף יותר... לכן תני למטפלים לכוון אותך... אני מקווה שהיא בטיפול טוב.. אגב היכן היא מקבלת טיפול??.... עדכני אותי וספרי לי קצת יותר.. איך זה התחיל... המון אהבה

אני יודעת שזה כבר נדוש אבל שוב החלטתי להתחיל מחדש. אני מקווה שהפעם אני לא ישבר כמו בפעם הקודמת, אבל אפילו אם כן החזקתי אז יותר משבועיים, אפילו שבסוף איכשהו נכנעתי לגמרי. הפעם אני רוצה לא להכנע ואפילו אם אני ימעד אני מקווה שאני יצליח להמשיך הלאה. חוץ מזה יש בסהר קישור לאתר מצויין. מומלץ להכנס. http://www.mirror-mirror.org/eatdis.htm

ב"ה ולא מוותרת ..אני יודעת שזה קשה אבל אל תאמרי נואש...הכל יבוא בזמן הנכון ישר כוח... ותודה על הקישור...

ראשית כל מה שלומך?את עוזרת לכולם וזה מדהים,אני יודעת שזה תקופות כמו בכול דבר אבל אני לוקחת את ההרס העצמי שלי לדברים אחרים כי אני מודעת לכך שבולמיה זו בעיה שנוצרת משתיקה של דברים מסויימים, וחיפוי של משהו. זה ברוך אך לומדים איך לצאת ממנו,אולי לא לגמרי אני בטוחה שתהיה לי תמיד ביקורת עצמית כי זה אני אך לומדת להשתמש בהיגיון... מתה לראותך את מדהימה! אורית

ב"ה נקבע משהו... נראה לי ששבוע הבא מבחינתי יהיה שפוי יותר... עדכני אותי נשיקות וחיזוקים המון :-)

שלום אישתי נוהגת לאכול קרח באופן סדיר אנחנו נשואים 6 חודשים והקשר שלנו נורא טוב ואנחנו מתקשרים וחיי המין שלנו מצויינים אנחנ מדברים על הכל אבל אני חושב שאכילת קרח יכול להיות הפרעת אכילה אישתי לא שמנה והיא אנמינת גם כן אני פשוט אומר הכל כי אני רוצה שנשלול את מה שיכול להיות אופצייה אני רוצה לדעת אם יש טעם ללכת לרופא או לייעוץ? אם יש מקום לדאגה אנא עדכנו אותי אם מישהו יודע תוקה רבה

ב"ה חוצפה לקבוע את זה בלי להתבלבל בכלל כי אחרי הכל אני לא מכירה אותה.. אבל זה נשמע לחלוטין כמו נסיון להמנע מאוכל ומעלייה במשקל וכן יש מצב לייעוץ.... פנה לרופאת משפחה... אגב זה התחיל כשהייתם בקשר...או רק לאחרונה?... יש לה ביקורת עצמית ומרגישה ניחיתות לגבי משקלה....???... חשוב לי לדעת עליה קצת יותר.... לא נראה לי שהיא סובלת מחום .... עדכן אותי בכל מידע שהוא קצת מעבר להתעסקות בקרח.... המון אהבה

זה היה כל הזמן לפני שהכירה אותי היא גרה איתי והיא אוכלת והיא לא מקיאה אני בטוח ב100 אחוזיםת אני דואג לתת לה תחושה שהיא יפיפיה ושהיא מושלמת היא באמת נורא יפה ויש לה גוף נורא יפה חטובה וכן היא דואגת לגבי המשקל שלה היא אוכלת ארוחה איתי או שאנחנו הולכים לאכול בחוץ משהו אז היא מבקשת כוס קרח ובבית היא אוכלת מהפריזר אני יודע שהמחזור שלה לא היה סדיר ועכשיו הוא פחות או יותר מתחיל להסתדר אז אני מבין שהמצב יותר טוב אבל השאלה היא האם יש צורך לדבר עם רופא על אכילת קרח כשגרה? אחרי האוכל כקינוח וכאלה תודה רבה רבה רבה אריאל

אישתך פשוט אנמית. חסר לה ברזל. לא הפרעות ולא נעליים, זו תופעה מוכרת. עשו בדיקת דם ותווכחו.

טוב שלום אני לא יודעת אם זה יעזור לי שאני כותבת כי די מודעת למצב שלי ואני יודעת שזה לא בסדר אני בת 22 שוקלת 54 1.70 בחודש פבואר האחרון זה התחיל לי התחלתי להקיא בכוונה, זה עבר לי לתקופה ועכשיו אני עושה דיאטה אני מאוד אוהבת אוכל ודי קשה לי בייחוד בערב לעשות לעצמי הגבלה בדברים שאני אוהבת אז פשוט אני אוכלת כמה שבא לי ואחר כך שלצערי זה די הרגל גרוע אני הולכת לשירותים ומקיאה הכל, אני מרגישה שאחרי שהקאתי הכל אני שוב במשקל נורמלי, ושהבטן שלי שטוחה. הבעיה היא שזה נהפך לכל ערב ביום יום אין לי בעיה של הגבלת אוכל כי אני סטודנטית ולומדת וזה לא מפריע לי הבעיה היא בערב שאני חוזרת מהמכללה הערב אצלי זה הבעיה, בזמן האחרון זה נהיה קבוע לאכול במידה מוגזמת ואח"כ להקיא, לפעמים אני לא שולטת בזה ולמרות שכולם יגידו לי ואמרו לי שזה פסיכולוגי ושהכל בראש זה לא עוזר אני ממשיכה להקיא, הפחד היחיד שלי בדבר הוא שאמרו לי שבן אדם שמקיא הרבה יכולות ליפול לו השיניים, זה נכון? איך אני אמורה לעבוד על עצמי ולהפסיק עם ההרגל הזה? תודה.

את חייבת לעצור אץ זה וכמה שיותר מהר. את לא יודעת לאיזה בור נכנסת. אם לא תטפלי בזה זה ישתלט לך על החייםויגרר במשך שנים. את עדיין בשלבים הראשונים של המחלה, אז תנצלי את המודעות שיש לך ותטפלי בזה. אל תתבישי לבקש עזרה כי זה משתלם.

ב"ה זה היה רע וכן השיניים בסכנה כשמקיאים ולא רק הן... אבל מה הורס ומה הם הנזקים כבר ידוע לכולם אני מציעה שתתחילי לקחת לעצמך משהו ללימודים כי ההמנעות שלך מאוכל במשך היום יוצרת רעב מוגזם כשאת מגיעה הביתה ולכן את לא שולטת בו ..זוללת ומקיאה וזה מחמיר עם הזמן ואם לא מפסיקים זאת מיידית... אני מניחה שאם תרגילי את עצמך לקחת לך הפסקות ולאכול נכון במשך היום לא תגיעי מורעבת בערב... העניין הוא שאני בטוחה שיש לך רצון להיות מורעבת במשך היום ולכן זה נשבר בערב כשאת לבד... ואת תהיי חייבת לעצור את זה כי זה רק ילך וידרדר... את מקיאה כי את בלחץ שלא תצליחי..כי את רוצה להיות הכי טובה.. כי את רוצה משהו שאת לא בטוחה שתוכלי לעמוד בו ואז האכילה או ההמנעות ממנה תופסים את כל יומך ואני בטוחה שרק על זה את חושבת.. אז לא חדשתי לך כלום ובכל זאת מה עושים... נסי לומר לי את..... כי את יודעת מה צריך לעשות... אז בואי נבחן זאת ביחד..מה עושים במצב הזה ... מצפה לעדכון והמון אהבה

יש לי בעיה כזו שאני מרעיבה את עצמי בניגוד לרצוני.אני נמנעת מאכילה ושתיה לעיתים קרובות ובעיקר בלילה בגלל שאני כל הזמן פוחדת לבלוע את האוכל כי אני חוששת להיחנק. הבעיה הזו משתלטת עלי ואני נשארת רעבה וצמאה. מקנאת באחרים שאוכלים בשמחה ובכיף ואני לא מצליחה לאכול כרגיל כמו פעם כשלא היה לי את הפחד המשתק הזה .מה אני אמורה לשות??איך אפשר לפתור את הבעיה הזו??? האם זה אומר שיש לי הפרעה ??? אני בת26 בדיוק ,שוקלת 51. גובה 1.67. בבקשה , אם תוכלו לעזור לי ???אני לא יודעת מה לעשות!

ב"ה לא כ"כ הבנתי את זה ממה שכתבת

ב"ה לא כ"כ הבנתי את זה ממה שכתבת

אני לא בשום אובססיה להיות רזה ואני מעולם לא ישבתי לספור קלוריות בכל מה שאני רוצה לאכול.אני ממש לא עושה חישובים כאלה ומעולם לא הייתי שמנה וגם כיום אני לא. הבעיה שלי היא שאני בסה"כ רוצה לאכול כרגיל כמו כל אדם רגיל שרוצה לאכול ולשבוע ואני לא מצליחה מרוב שני תמיד נמצאת בפחד לבלוע את האוכל ולהיחנק וכך נוצר אצלי מצב שירדתי מ-62 קילו ל51 ואני לא בחרתי לרדת במשקל ! זה פשוט קורה לי בגלל הפחד לבלוע ולהיחנק, שאני נמנעת מלאכול ,מדלגת על ארוחות, וגם כשאני כבר קצת מצליחה להיתגבר על הפחד הזה וכן לאכול אז אני אוכלת מעט ומאוד בזהירות ובחשש גדול. לפעמים רגע לפני שאני צריכה לבלוע אני משתהה הרבה עד שאני בולעת בסוף ויש הרבה פעמים שאני לא מצליחה להיתגבר ואני מוציאה וזורקת לפח את מה שכבר לעסתי(סליחה שזה מגעיל)עד שבסוף כל הארוחה כמעט נמצאת בפח במקום בקיבה ואני נשארת רעבה ומיוסרת וחסרת אנרגיות מהפחד המטורף הזה שהישתלט עלי ...אני ממש לא יודעת איך לפתור את זה???...????...?.???

הי זאת אני שהייתי עד לא מזמן מקיאה כמעט כל יום,ועכשיו כן,אני לא ממש בריאה אבל כמו שאני מייעצת אני גם עוזרת לעצמי,מאנורקסיה לבולמיה אך אין יותר אני לא נותת לזה יותר סיכוי להשתלט, זה לא קל אני ממש אמרתי לעצמי שכרגע אני לא מקיאה יותר (מפעם בשבוע,הלוואי שיכולתי גם בלי זה)אני מאוד מקפידה לא להשאר רעבה לא משנה איפה אני נמצאת.. לא עושה קניות רעבה,ומרשה לעצמי לאכול מעט מתוק... נו אז אני עדיין כוסית שפשוט מפליא אותי שאני לא משמינה ואני גם לא עושה ספורט ביכלל כבר ,כי הבנתי והפנמתי שייש תקופות בחיים ולא אתן לפרפקציוניזם להרוס אותי יותר,אני אוהבת את עצמי ולא רוצה לפגוע בעצמי,כי אנשים אוהבים אותי בזכות מה שאני ,כמובן שצריך לישמור אבל מותר גם לחטוא מבלי להקיא... 3 פעמים ב3 שבועות כן אני מיתלהבת אני מצליחה אין דבר לא אפשרי בחיים האילו,אנו הופכים אותם למסובכים בנות תאהבנה את עצמכם תמיד,אני אורית

ב"ה וואוו .. אני שמחה על כל כוונה אבל קחי בחשבון שיש תהליך ואל תקדימי את המאוחר לא רוצה לנפץ לך את השמחה אני חושבת שכל הכבוד שאת מחליטה ומנסה ועומדת ומתקרבת לאמת שלך אבל אם חס וחלילה יהיה שבירה תמשיכי ותזכרי את מה שכתבת עכשיו שבתגובה לכך אני עונה לך כך... תתחזקי תמיד מהכוונה שלך ותזכרי אותה גם בנקודות שקשה ואני יודעת שתמיד בוחנים אותנו ממעל הקדושה אחרי שאנחנו מביעים כוונות טהורות שכאלה לראות עד כמה אנחנו נאמנים לכוונה טהורה ונעלה שכזו... אז קחי את זה כמבחן שתמיד את יכולה להשתפר בו חיבוק ענקי מאמינה בך ... :-)

ב"ה וואוו .. אני שמחה על כל כוונה אבל קחי בחשבון שיש תהליך ואל תקדימי את המאוחר לא רוצה לנפץ לך את השמחה אני חושבת שכל הכבוד שאת מחליטה ומנסה ועומדת ומתקרבת לאמת שלך אבל אם חס וחלילה יהיה שבירה תמשיכי ותזכרי את מה שכתבת עכשיו שבתגובה לכך אני עונה לך כך... תתחזקי תמיד מהכוונה שלך ותזכרי אותה גם בנקודות שקשה ואני יודעת שתמיד בוחנים אותנו ממעל הקדושה אחרי שאנחנו מביעים כוונות טהורות שכאלה לראות עד כמה אנחנו נאמנים לכוונה טהורה ונעלה שכזו... אז קחי את זה כמבחן שתמיד את יכולה להשתפר בו חיבוק ענקי מאמינה בך ... :-)

תעזרו לי אני לא יודעת איך לצאת מזה

הי, את נשמעת כלכך עצובה,ואני כלכך מבינה אותך כי אני יודעת מה זה,את יודעת נכון את יודעת שכרגע זה חזק ממך אך את גם יודעת שאת יכולה להיתגבר על כך,כי אין בעיה שאין לה פיתרון פשוט המשיכי להילחם אני בטוחה שאת זקוקה לסיוע ואולי כבר טופלת אך אל תתני לזוועה הזו להרוג אותך את יכולה! הלוואי שהייתי לידך לתת לך חיבוק גדול...אוהבת ואשמח לשמוע ממך. אל תתבישי בזה את גיבורה כשאת מדברת עלכך

הי, את נשמעת כלכך עצובה,ואני כלכך מבינה אותך כי אני יודעת מה זה,את יודעת נכון את יודעת שכרגע זה חזק ממך אך את גם יודעת שאת יכולה להיתגבר על כך,כי אין בעיה שאין לה פיתרון פשוט המשיכי להילחם אני בטוחה שאת זקוקה לסיוע ואולי כבר טופלת אך אל תתני לזוועה הזו להרוג אותך את יכולה! הלוואי שהייתי לידך לתת לך חיבוק גדול...אוהבת ואשמח לשמוע ממך. אל תתבישי בזה את גיבורה כשאת מדברת עלכך

הי, את נשמעת כלכך עצובה,ואני כלכך מבינה אותך כי אני יודעת מה זה,את יודעת נכון את יודעת שכרגע זה חזק ממך אך את גם יודעת שאת יכולה להיתגבר על כך,כי אין בעיה שאין לה פיתרון פשוט המשיכי להילחם אני בטוחה שאת זקוקה לסיוע ואולי כבר טופלת אך אל תתני לזוועה הזו להרוג אותך את יכולה! הלוואי שהייתי לידך לתת לך חיבוק גדול...אוהבת ואשמח לשמוע ממך. אל תתבישי בזה את גיבורה כשאת מדברת עלכך

הי, את נשמעת כלכך עצובה,ואני כלכך מבינה אותך כי אני יודעת מה זה,את יודעת נכון את יודעת שכרגע זה חזק ממך אך את גם יודעת שאת יכולה להיתגבר על כך,כי אין בעיה שאין לה פיתרון פשוט המשיכי להילחם אני בטוחה שאת זקוקה לסיוע ואולי כבר טופלת אך אל תתני לזוועה הזו להרוג אותך את יכולה! הלוואי שהייתי לידך לתת לך חיבוק גדול...אוהבת ואשמח לשמוע ממך. אל תתבישי בזה את גיבורה כשאת מדברת עלכך

כל כך רוצה לא מצליחה כל יום מתעוררת לסיוט הזה עם "האוכל" די נמאס לי כבר זה הסיוט הכי נורא שיש סיוט כואב הבטן גם ככה גם לא אוכלת הרבה נמאס כבר רק רוצה את השלווה של פעם מזמן מזמן של לקום בבוקר ופשוט לחיות בלי הרבה עיניינים שלווה ושקט פנימי בריאות בריאות בריאות שונאת את המצב הזה ! שונאת!

טוב זה לא פשוט,זה מבצבץ שם בצד תמיד ,אך אים תתעלמי פעם אחת תראי לבדך שבפעם השניה זה יותר פשוט וכך באמת קורה,בתור אחת שלכמעט כל יום הקאות אני נחשבתי בולימת קשה .כי כשהייתי מקיאה הייתי מבלמסת 3 פעמים רצוף אחד אחרי השיני,פשוט מזעזעת את עצמי ואת הגוף שלי. יש לי כוח סבל גדול עברתי מספיק בחיים כלפי חוץ ילדת שמנת.אך אל דאגה את כל התסכולים הוצאתי על האוכל,כמו תפוקה חושבת שיאצאתי מורווחת ,גם השמנתי יותר מהבולמוסים וגם פגעתי בעצמי( אין יל מחזור אך לעולם לא לקחתי משלשלים בחיים לא.) בקיצור זה לא על רגל אחת פשוט הקשבתי יותר לרצונות האמיתיים שלי ולא באיך להסתיר ,ולפצות עליהן חמודה זה תהליך שאת!קובעת את הקצב שאף אחד לא יבלבל את המוך שזה איטי,זיכר נא!עשי דברים רק דברים שטובים לך,סביבה בריאה ותומכת(אים יש)תהני יותר ותאהבי את עצמך משם זה מתחיל על תכבידי על עצמך אינך יכולה לשאת עוד יקירה אני שומעת אותך, ומתארת אותך כמה בבוקר גובעת ברעב אחרי שהקאת,ורוצה שוב...אולא,אך איך שהוא מוצאת את עצמך שוב מול האסלה. די את יכולה פשוט התחילי להוריד ימים יום גורר יום האמינ לי.אשמח לשמוע ממך אורית אלמוג

ב"ה נפלא! פשוט תחליטי שהבוקר הזה הולך להתחיל אחרת את קמה ..זוללת ..מקיאה...לאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!לא עוד!!!!! את עוצרת ...מצידי אל תאכלי... תנסי להתבונן מהצד מה קורה לך ומדוע השגרה הזאת מנצחת ...את היא זו שמביאה על עצמה את השגרה הזאת ואני יודעת שהיא חמקמקה ומרחב הבחירה שלך מוגבל אבל את יכולה להחליט באותו בוקר... שהבוקר הזה את נוהגת אחרת .. תנסי את זה ליום אחד ואז נמשיך לדבר.... את בטוח תצליחי וכשתצליחי כי החלטת והבעת כוונה טהורה לכך אפשר יהיה להגיע לשורש הבעיה וגם לעשות איתה מפנה רציני מחכה לעדכון שלך המון אהבה חיבוק ענקי

היי הילה שמחתי לקבל תגובה לספר לא בטוחה שבתי תרצה לחשוף את עצמה יותר מדי אבל אני אשמח לכתוב באתר לבנות איך לצאת מהבלאגן ולענות על שאלות למרות שבספר שלי בדיוק שם יש את התשובות לאיך לצאת מהבוץ הזה שלמזלי בתי יצאה ממנו. את הספר אכן ניתן לרכוש דרכי וגם תוך שבועיים הוא יהיה בחנויות הספרים סביר להניח שבסטימצקי ובצומת ספרים ואולי בעוד חנויות. אם את מעוניינת תכתבי לי . אורלי

ב"ה ובקשר לספר ארכוש אותו עוד שבועיים בהצלחה המוןאהבה ויישר כוח

היי ביאן הילה אוריאל תודה על הפרגון לספר, אני מקווה שבכתיבתו אוכל לעזור להרבה בנות שנמצאות המחלה האיומה והנוראה הזו ולהפיח בליבם תקווה כי כן אפשר לצאת מזה, אומנם הדרך לא קלה ומלאה בייסורים אך אפשר בהחלט לצאת מזה

היי, קראתי את הודעתך בעניין רב וחשבתי על מה שכתבת לי ואני לא בטוחה מה הדבר הספציפי שהביא אותי למצב הזה, תאמת קראתי בבלוגים של פרואנה וזה דיי הלהיב אותי ונתן לי מוטיבציה להרזות. אבל, אני לא רוצה להגיע למצב של חוסר שליטה או להרעבות כי מניסיון זה סתם מוביל לדכאון. אני חושבת שאני כן יהיה מרוצה בשלב כלשהו למשל אם אני ארד 5 ק"ג, אבל זה לא בטוח כל כך כי ככה חשבתי בהתחלה ואז שירדתי 6 ק"ג אני רוצה עוד 5 ק"ג לרדת - תמיד רוצים עוד ועוד ואין סוף. להיות מרוצה מהמצב הנוכחי זה קשה כי אני לא! אז אני לא מבינה מה אפשר לעשות? איך אפשר לפתור את זה... בעבר הלכתי לדיאטנית כי רציתי שתיתן לי תפריט הרזיה שהוא בריא ונכון אבל את מתארת לעצמך את תגובתה. כך שנותרתי באמצע בלי לדעת איך אפשר לרזות בצורה נכונה. וכרגע אני לא מצליחה להרזות למרות שאני חושבת שאני אוכלת קצת ואני אפילו עושה הליכות. תודה לך על המילים החמות ועל זה שאת נותנת לי לשפוך פה את הלב ושאת מנסה לעזור לי, זה עושה לי טוב על הלב לדעת שאני לא לבד, שייש מישהו שאיכפת לו ממני. אז שוב תודה תודה תודה. חיבוקי ענק חזרה אור

ב"ה כל מה שאת מכירה ואת יודעת שאת צריכה לעשות זה בדיוק מה שאת צריכה לעשות וזה תהליך כתבי לי שפכי את ליבך כמו שאת אומרת ואני מקווה ששתינו נביא אותך לדרך מוארת יותר ושלך יהיה טיפה יותר קל .. המון אהבה את תצאי מזה ..... סבלנות

אושר היי ייתכן ולא הבהרתי את עצמי נכון. האתר עוסק בהפרעות אכילה ואני כתבתי ספר שקשור לעניין שיוצא בשבועיים הקרובים לחנויות ורציתי לעניין אנשים בקריאת הספר. הספר מספר את סיפורה של בתי, אנורסית לשעבר שיצאה מזה בדקה ה- 90 לאחר אשפוזים- הספר בא לספר את סיפורה של בתי ולתת תקווה לעוד בנות עם הפרעות אכילה בגיל ההתבגרות ולתת להן תקווה כי יש מצב לצאת מהאנורקסיה עם טיפה רצון וטיפול טוב. אז שם הספר זה "אנורקסית שלי" והוא יוצא בהוצאת רימונים. אשמח לדעת שהפעם הסברתי את עצמי כמו שצריך.

ב"ה בכל מקרה אפשר להשיגו ישירות ממך ??....

כן, הילה ניתן להשיג את הספר דרכי ישירות או בתוך שבועיים שלוש בחנויות

מזל טוב לי.. **חמודה**

מאחלת לך שכל משאלותייך יתגשמו !!!!!!!! ושוב מזל טוב חמודה!!!!!!!

למרות שאני לא מכירה אותך.. שיהיה לך מזל טוב :) אור.

ב"ה חבל שאין פה אייקונים הייתי מפציצה לך פה לבבות .. שמש. פרחים וחיוכים שכך יראו החיים שלך נשיקות

למה באמת אין פה אייקונים בפורום? **חמודה**

הי אור אכן מקווה מאד בישבילך שתגיעי לשלמות המקסימלית בישבילך, אך זה יקרה רק אחרי שבאמת תאהבי את עצמך כמו שאת כיזה את."ואת"זה מיכלול גדול אבל בעיקר הפנימיות שלך שתאהבי את צמך גם עם לא תהיי בול במישקל שתצפי לעצמך.האמיני בעצך האמונה מתחילה במקום בו לשכל אין תשובות.. אורית

קל להגיד- קשה לעשות..

ב"ה תמיד יש זמן שאפשר לעשות תמיד יש זמן שאת לא יכולה לעשת כלום ועם כל הפרדוקס הזה יש לך תיקון ואת צריכה להתחיל לפענח מהו יש לך את כל החיים בשביל זה ולא משנה כמה פעימות זמן יש בהן את יכלה לבוא לי ביציאה שאת יכולה למות אבל את יכלה למות כל הזמן גם בלי הפרעות אכילה.. אז בואי תעקפי את התאוריה שאינה מועילה לשום חיים שנותרו להם ולך להלך בשביל... יש לך שביל הוא עדיין קיים שימי לב טוב טוב מה קורה בו.... מה לא קורה בו מה נכון מה לא נכן ושימי לב שרק את תוכלי לענות על השאלות האלה ולא אף אחד אחר אם בכלל.... בהצלחה

אני חדשה כאן ודי מוזר האמת. הסיבה שהחלטתי לכתוב היא שבמקרה שמתי לב שממש באזור החודש הזה אני "חוגגת" 11 שנה לבולמיה שלי. אני כותבת ולא מאמינה. אני אוכלת ומקיאה 11 שנים. הייתה לי הפסקה אחת למשך כמעט חצי שנה, אבל זה היה כל כך מזמן ואני אפילו לא זוכרת מה הביא אותי לזה ומה גרם לי לחזור להקיא. אני מנהלת חיים מאוד טובים מבחוץ, עבודה יוקרתית, משפחה טובה, אני מחוזרת מאוד. אבל האמת? אני מרגישה שאני מקולקלת. שאני דפוקה, שאני פגם בייצור. נראה לכן הגיוני שאני לא מפסיקה להקיא במשך 11 שנים? אפילו אני לא מאמינה לזה. אני מתאמנת בחדר כושר ומנסה להקפיד מאוד על תזונה הגיונית ובריאה (עד הבולמוס), אבל פשוט לא מצליחה לאהוב את הגוף שלי, אני עסוקה תדירות במחשבה על איזה ניתוח פלסטי אני אעשה וכמה נהדר אני אראה אחריו (לא עשיתי אף ניתוח בנתיים). בגדול? נראה לי שאני חסרת תקנה. נראה לי שאחרי 11 שנים כבר שום דבר לא יציל אותי, בטח שלא אני. איבדתי אמונה? כנראה. ולא בצדק? אני בת 25, אני חולמת על זוגיות מאושרת אבל מזכירה לעצמי שאני רקובה מבפנים. מה דעתכן נשים יקרות? יש לי עוד סיכוי להינצל? הבולמית.

הי חמודה,קוראים לי אורית ואני בגילך ומאד מזדהה איתך, אך צר לי לשמוע שאת כבר 11 שנה חצי בן- אדם האים זה מגיע לך? לא נראה לי. תראי איך אדם חורץ את גורלו מזעזע נכון?אני מאוד מודעת לכך שהפיצול החד הזה גורם לדיכאון, שרגע אחד את אורית החכמה בעיני כולם ומאד מחוזרת ,ורגע אחד את בעצם אומרת לעצמך זאת אני? אבל הרגע הייתי שם והכל היה כאילו..רגיל כולם ואני, ולא חשבתי להקיא. עכשיו אך את פשוט נקלעת לתוך זה לתוך המקום האפל הזה, שסוחף אותך וגורם לך להיות אורית ההרסנית והמזעזעת. איך הם היו מגביבים לו היו רואים אותי עכשיו אותם אנשים שאוהבים,ומעריכים אותי? האים הם יבינו אותי? לא בטח שלא הרי אני מיסתורית כלכך עד כדי לשמור את כל הדברים שבאמת מפריעים לי בחיים,האים אני מסוגלת לחפור אחורה תשאלי את עצמך, למה? מה מנעתי מעצמי? למה אני מתפרצת בחדרי חדרים ומרגישה כמו גנבת שנמלטת ממה שאכלה? האים זה נכון זהו להתייאש לוותר לעצמי למה מה זה יתן לי?האים אוכל להפנים את הדחפים שלי כל חיי.בטח שלא. מתי שהוא זה יפסק או מבחירה שלך, אוש פשוט הגוף לא ישא זאת יותר.....בבקשה ממך אני לא מכירה אותך בכדי להביע דעה אישית תארתי את עצמי ולדעתי אניזהה לך נסי לשאול עצמך באמת את השאלות הללו כי הן ההתחלה לכך פשוט די עים ביקורת העצמית הגבוהה הזו שתהרוס אותך ולא תתן לך מנוח כי אין סוף העיכר זה לאהוב את עצמינו תמיד כי זה אנחנו כי אין מיכשול שאי אפשר להיתגבר עליו אם דרך החשיבה היא "קיים פתרון ואני אמצא אותו"אין דבר יותר חשוב מכך כרגע בחייך ,ואנשים שממוקדים באין,במה שעוד לא הצליחו להשיג בעצמם,הם לא שאפתנים יותר,רק מתןסכלים יותר....

הי חמודה,קוראים לי אורית ואני בגילך ומאד מזדהה איתך, אך צר לי לשמוע שאת כבר 11 שנה חצי בן- אדם האים זה מגיע לך? לא נראה לי. תראי איך אדם חורץ את גורלו מזעזע נכון?אני מאוד מודעת לכך שהפיצול החד הזה גורם לדיכאון, שרגע אחד את אורית החכמה בעיני כולם ומאד מחוזרת ,ורגע אחד את בעצם אומרת לעצמך זאת אני? אבל הרגע הייתי שם והכל היה כאילו..רגיל כולם ואני, ולא חשבתי להקיא. עכשיו אך את פשוט נקלעת לתוך זה לתוך המקום האפל הזה, שסוחף אותך וגורם לך להיות אורית ההרסנית והמזעזעת. איך הם היו מגביבים לו היו רואים אותי עכשיו אותם אנשים שאוהבים,ומעריכים אותי? האים הם יבינו אותי? לא בטח שלא הרי אני מיסתורית כלכך עד כדי לשמור את כל הדברים שבאמת מפריעים לי בחיים,האים אני מסוגלת לחפור אחורה תשאלי את עצמך, למה? מה מנעתי מעצמי? למה אני מתפרצת בחדרי חדרים ומרגישה כמו גנבת שנמלטת ממה שאכלה? האים זה נכון זהו להתייאש לוותר לעצמי למה מה זה יתן לי?האים אוכל להפנים את הדחפים שלי כל חיי.בטח שלא. מתי שהוא זה יפסק או מבחירה שלך, אוש פשוט הגוף לא ישא זאת יותר.....בבקשה ממך אני לא מכירה אותך בכדי להביע דעה אישית תארתי את עצמי ולדעתי אניזהה לך נסי לשאול עצמך באמת את השאלות הללו כי הן ההתחלה לכך פשוט די עים ביקורת העצמית הגבוהה הזו שתהרוס אותך ולא תתן לך מנוח כי אין סוף העיכר זה לאהוב את עצמינו תמיד כי זה אנחנו כי אין מיכשול שאי אפשר להיתגבר עליו אם דרך החשיבה היא "קיים פתרון ואני אמצא אותו"אין דבר יותר חשוב מכך כרגע בחייך ,ואנשים שממוקדים באין,במה שעוד לא הצליחו להשיג בעצמם,הם לא שאפתנים יותר,רק מתןסכלים יותר....

הי חמודה,קוראים לי אורית ואני בגילך ומאד מזדהה איתך, אך צר לי לשמוע שאת כבר 11 שנה חצי בן- אדם האים זה מגיע לך? לא נראה לי. תראי איך אדם חורץ את גורלו מזעזע נכון?אני מאוד מודעת לכך שהפיצול החד הזה גורם לדיכאון, שרגע אחד את אורית החכמה בעיני כולם ומאד מחוזרת ,ורגע אחד את בעצם אומרת לעצמך זאת אני? אבל הרגע הייתי שם והכל היה כאילו..רגיל כולם ואני, ולא חשבתי להקיא. עכשיו אך את פשוט נקלעת לתוך זה לתוך המקום האפל הזה, שסוחף אותך וגורם לך להיות אורית ההרסנית והמזעזעת. איך הם היו מגביבים לו היו רואים אותי עכשיו אותם אנשים שאוהבים,ומעריכים אותי? האים הם יבינו אותי? לא בטח שלא הרי אני מיסתורית כלכך עד כדי לשמור את כל הדברים שבאמת מפריעים לי בחיים,האים אני מסוגלת לחפור אחורה תשאלי את עצמך, למה? מה מנעתי מעצמי? למה אני מתפרצת בחדרי חדרים ומרגישה כמו גנבת שנמלטת ממה שאכלה? האים זה נכון זהו להתייאש לוותר לעצמי למה מה זה יתן לי?האים אוכל להפנים את הדחפים שלי כל חיי.בטח שלא. מתי שהוא זה יפסק או מבחירה שלך, אוש פשוט הגוף לא ישא זאת יותר.....בבקשה ממך אני לא מכירה אותך בכדי להביע דעה אישית תארתי את עצמי ולדעתי אניזהה לך נסי לשאול עצמך באמת את השאלות הללו כי הן ההתחלה לכך פשוט די עים ביקורת העצמית הגבוהה הזו שתהרוס אותך ולא תתן לך מנוח כי אין סוף העיכר זה לאהוב את עצמינו תמיד כי זה אנחנו כי אין מיכשול שאי אפשר להיתגבר עליו אם דרך החשיבה היא "קיים פתרון ואני אמצא אותו"אין דבר יותר חשוב מכך כרגע בחייך ,ואנשים שממוקדים באין,במה שעוד לא הצליחו להשיג בעצמם,הם לא שאפתנים יותר,רק מתןסכלים יותר....

ב"ה וואוו.. שיחקת אותה! את יודעת כמה קשה להודות ולהוציא את המילה הזאת מהפה?.... אם היית יודעת לכמה בנות קשה להודות שיש להן הפרעה "בולימיה" במיוחד אם יש להן נטיות אנורקטיות. זוועה! רקובה ?.. אוקי.. חסרת תקנה? ...אוקי... עוד משהו יש לך להוסיף על עצמך כדי שממש נחשוב שאת הזוייה למדי??.!!!.. אוקי אני צינית כי כואב לשמוע או יותר נכון לקרוא שכך את מתארת את עצמך... ואני יכולה לומר שבמובן מסויים זה נכון כי את ללא ספק חסרת תקנה לעצמך אבל אם את רואה את זה באותה מידה את יכולה להחליט לבחור שאת מקבלת שיש בך משהו דפוק (כמו כולם בערך) ואת מקבלת שיש בך משהו טוב ושנכון להיום את יוצאת בחיפוש לראות מה טוב בך... אז מה טוב בך? ואל תגידי לי שאין בך טוב כי שתינו יודעות שזה בלו-שיט אז מה?.?. כמה שנים את רוצה לצבוע את כיעור מחשבתך בצבעוניות שמכסה עליו..היתכן? זה באמת מכסה....???? את רואה שמה שאת עושה לא יעיל אני מניחה שאת כבר לא יורדת במשקל... אני בטוחה שאת אפילו מוסיפה משקל מכל בולמוס והקאה... אני בטוחה שאחרי כל אמון בחדר כושר את משמינה ולא מבינה איך אני בטוחה שאת במצב ממש רע... בואי תאמרי לי את ... מה חשבת..אם הית קוראת את מה שכתבת ... וחושבת שמישהי אחרת כתבה את זה לצורך העניין.. מה הית אומרת לה?.. לא היית אומרת לה שהיא דפוקה לא היית אמרת לה שהיא חסרת תקנה היית מזהה שיש לה בעיה ושהיא חייבת למצוא דרך לטפל בה...לא? מה עוד היית אומרת לה?.... ספרי לי...\ מה היית אומרת לה???..... יש לך כוח .. הלוואי על כולם כוח כמו שלך יש... והוא אוזל לך... קחי אותו חזק בידיים ונצלי את שאריתו לגאולה חיבוק והמון אהבה מצפה לעדכון

למה שאני אתבייש לקרוא לעצמי ככה? זה מה שאני. אני בולמית. יותר מידי זמן ועמוק מידי. אני רוצה שתדעי שהמילים שלך מאוד נגעו בי. זה לא קורה הרבה. הצלחת לגרום לי לחשוב. אני יודעת שיש בי טוב, אני יודעת שלא סתם אנשים אוהבים אותי, אבל אני- מה איתי? למה אני לא אוהבת אותי? את מבינה שאני בעצמי לא מצליחה להבין למה אני לא יכולה להפסיק להקיא? אין לי תשובות. אין לי. אני רוצה לפגוע בעצמי? די, זה פאסה. אני גם רוצה שיהיה לי טוב, אז מה? מצליח לי? ואני מצטערת על הציניות, אבל ככה אני באמת מרגישה. אני נשבעת לך שאני יודעת שיש לי בעיה, אני נשבעת. אני מודעת לזה, בגלל זה גם לא מפחיד לי לקרוא לעצמי בולמית, אפשר לומר שאני חיה עם זה בסוג של הרמוניה הזויה. אולי איפשהו אני חוששת שאין לי טיפול. ניסיתי מסגרות, ניסיתי פסיכולוגים, ניסיתי דיקורים, ניסיתי מה שאת רק יכולה להעלות על דעתך.. עכשיו אני לא בטיפול. רק בידיי. אני לא יודעת עד כמה אמונה יש לי בטיפול כזה או אחר, אבל את יודעת מה? לא אכפת לי לנסות. רע יותר לא יהיה, אולי רק אם ינשרו לי השיניים או משהו. נראה לי שנתת לי קצת כוח. אני הרבה זמן לא מוצאת מישהו שאני אוכל להגיד לו והוא יוכל להגיד לי חזרה. זה נכון מה שכתבת. אני כבר לא מרזה, אני אפילו די העלתי במשקל לעומת שנים שעברו למרות שדבר לא השתנה בהרגלי האכילה/הקאה שלי- אני מקיאה ומיד מחפשת משהו בריא לאכול כדי לכפר על כך. שנים. גם אחרי אימוני כושר לא קלים ולא רחמניים אני נשארת תקועה באותו משקל. למה זה קורה? מה קורה פה בעצם?

שלום שמי אורלי וכתבתי ספר בשם "אנורקסית שלי" המספר את סיפורה של בתי, אנורקסית לשעבר, שיצאה מן המחלה בדקה ה- 90. הספר יוצא בשבועיים הקרובים לחנויות בהוצאת רימונים והייתי רוצה לקבל מקום באתר שלכם שבו אני יכולה לעניין אנשים עם הפרעות בספר שמספר את סיפור המחלה של בתי כשבסופו מסר כי למרות הכל אפשר לצאת מזה ובגדול. אודה לכם אם תצרו קשר איתי בעניין אורלי- 052-33875

לא הבנתי מה כתבת...לעניין אנשים עם הפרעות במה????? לעניין אותם בקריאת הספר???לא ברור מה כתבת...(אם זו רק אני תקני אותי).....

ב"ה שמחה אני שבתך יצאה מהפרעות אכילה שמחה אני שנצלה בנס שמחה אני שיש ספר שיתכן ויכול לעזור לאחרים ... מעבר להשארת הודעתך בפורום אין משהו אחר שאני יכולה לסייע לך בקידום פרסומו הודעתך מספיק חשובה ואני מניחה שקוראים ישימו לב לכך לקידום רכישתו... מעבר לכך אם זה נס אמיתי אשמח שבתך תכתוב פה ותוציא ותחשוף את הנס שלה גם פה... בנות צמאות לשמוע סיפורים מאלה שהיו בקבר וחזרו.... ואת כאם .. מה את עברת... מה את ראית ואיך התמודדת עם זה זה חשוב לא פחות מלהוציא ספר לאור תודה הרבה ברכות בהמשך המון אהבה ובהצלחה

יש לי ידידה חברה לשעבר שכנראה נמצאת במצב אנורקטי מתקדם. אני רוצה להציל אותה, את יכולה בבקשה לציין את מספר הטלפון שלך המדוייק ? כמו כן באיזה חנות אפשר לקנות את הספר? תודה, מרום

שלום וערב טוב. רציתי להודיע לציבור היורדים והמנסים לרדת במשקל, שאנו פותחים מרכז תמיכה לירידה במשקל ותזונה נכונה בחולון. יש לנו מרכזים פעילים כבר בכמה ערים בארץ, למשל ר"ג, רחובות, אשדוד ובקרוב גם בנווה צדק בתל אביב. נשמח לעזור לכמה שיותר אנשים לרדת במשקל בצורה בריאה, המפגשים נערכים בימי ראשון, אחת לשבוע, בשעה 19:30, ויכללו הרצאות רופאים, תפריטים מאוזנים בריאותית ואנשים שישתפו אתכם בניסיונם לגבי ירידה מוצלחת במשקל ושמירה עליו לאחר מכן. כמו כן, נשמח אם תגיעו לפגישת היכרות ראשונה, ללא תשלום. לפרטים 054-7504020 להתראות ובהצלחה

ב"ה כמו למשל ללמוד תזונה נבונה... רק ללמוד... ????

כמובן. צוות היועצים והתזונאים שלנו ישמח לעמוד לשירותכם. 054-7504020, בין השעות 9:00-21:00

שלום לכולם! אני עורכת מחקר דוקטורט בתחום של התקפי זלילה (BED). אשמח לשיתוף פעולה של מי שמוכן למלא שאלון באופן חד פעמי תמורת תשלום. השאלון נשלח הביתה בצירוף מעטפה מבוילת למשלוח חוזר. לפרטים: [email protected]

אם יש דבר שאני יום יום חוששת ממנו , זה שמשהו בדרך שבה אני מחנכת את הבנות שלי יביא אותן בעתיד להפרעות אכילה. ולמה? אז ככה : בת אחת שלי אוהבת לאכול , אוהבת הכל מזון של גדולים , לא כמו כל הילדים של שניצל ופסטה אלא צלעות טלה וירקות צלויים וסלטים . מוכנה לטעום מהכל . רוב השנים היא לא אהבה שוקולדים ומתוקים בעיקר הלכה על ארוחות משביעות. היא בהחלט מאזנת את עצמה אבל : לדעתי אוכלת במידות גדולות מידיי . אתם יודעים איך זה שילד קטן אוכל ונהנה ואנחנו מתמוגגים מאושר ,יש פרדוקס ברגע שהילד גדל ומתחיל להראות סימניים של השמנה!!! היא אוהבת לבשל בתור תינוקת המקום שהיא הכי הכי אהבה לישון בעגלה בתוך המטבח עם ריחות הבישולים. בת אחרת שלי טוחנת שוקולדים, אם לא הייתי מגבילה אותה היא היתה חיה רק ממתוקים מאפים וכל החסרי בריאות. אני מפחדת שאם אני אעיר להן יתר על המידה אני אביא אותן למחשבות מוגזמות והתעסקות מוגזמת סביב השמנה לדוגמא. הבת שאוהבת לאכול ממש "שותה" את האוכל , אני יושבת איתה ומזכירה לה ללעוס להרגיש את הטעמים ומפחדת שאני משגעת אותה. מה הדרך לדעתכם ? להניח להן לא נראה לי , אנחנו מקפידים על ארוחות מבושלות יחסית בריאות בהחלט , לא מזון תעשייתי יש תמיד ירקות ופירות שנאכלים . אנחנו לא מהאנשים של שתיה קרה מוגזת ושאר "רעלים" לתפיסת עולמנו. מה הדרך הנכונה, אם קיימת כזו להחדיר את השמירה על המשקל והקפדה על איזון בלי להרוס אותן? יש משהו בדבריי או שאני פסיכית? יש ימים שבעדינות אני מעירה את תשומת הלב שיותר מידיי ממזון מסויים יגרום לה להשמנה ,וזה נראה לי מטורף כאילו אסור להגיד לקטנטנים את המילה הנוראית "השמנה" שלא ידבק בהן :) ? אותה ילדה שאוהבת את המזון וכל מה שסביבו מאוד רגישה לאנשים ולמראה של אנשים היא יכולה לתפוס איתי שיחה עם מבט מבוהל אם יש מישהו שמן מאוד בסביבה זה ממש (סליחה) מגעיל אותה ואני תמיד מסבירה לה שזה בן אדם קודם . בלי קשר אני כרגע בתהליך הרזיה(פעם ראשונה בחיים ) הבנות יודעות שאני בהרזיה בליווי של רופא ולא עושה דיאטת כאסח ושאר השטויות , חשוב לי שהן יהיו ערות למצב של הרזיה בריאה ושמירה על משקל בהגחה של רופא וטיפולים במקביל של דיקור לדוגמא.

לדעתי האישית את צריכה להכניס קודם כל אוכל שאת מעוניינת שהבנות שלך יאכלו....את קונה את האוכל אז מהבחינה הזו את יכולה לשלוט במה שהן אוכלות בלי שיחושו בכך...דבר שני...אם הבת שלך אוכלת יותר מידי אל תאמרי לה שזה משמין בשום אופן!!!!!!!!!!! את יכולה לומר לה שזה לא בריא....שהיא תהיה חולה וכו.. אל תאמרי להן שום מילה שמזכירה השמנה כי בגיל מאוד צעיר כל הערה נשמעת כסוף העולם....זה מאוד משפיעה בעיקר על בנות כאשר הן מגיעות לגיל ההתבגרות.....אני אתן לך דוגמא להערה אחת מאבא שלי שגרמה לי להגיע לאנורקסיה ...אני זוכרת שהסתכלתי על הגוף שלי בגיל 13 במראה והתחלתי להרגיש שאני שמנה כי הגוף שלי בגיל הזה החל לעבור שינויים..אמרתי לאבא שלי "נראה לי שהשמנתי" (או משהו בסגנון) ואני זוכרת שהוא ענה לי "את קצת יותר מלאה מאחיות שלך" והמשפט הזה חרוט לי בזכרון עד היום...ולכן אני אומרת שצריך מאוד לשקול מילים כי זה עלול להגיע למקומות קיצוניים שלא חלמנו עליהם.....בנוסף אם את מרגישה שאת לא יודעת איך לדבר איתן על הנושא תתייעצי עם פסיכולוגית אז שיהיה בהצלחה!!!!!!

צריך לשקול מילים. אני יכולה להעיד על ההורים שלי שההערות שלהם החמירו אצלי את המצב.. אמא שלי זה משהו אחר, היא הראתה לי ומראהלי דוגמאות מצויינות איך להיות מופרעת אכילה.. אבל גם אבא שלי לא חסך בהערות כמו: "נהייתה לך בטן" , "מזה הכרס הזאת שנהייתה לך?" "השמנת" אני די כועסת על ההורים שלי על כל ההערות וההדגמות.. בהחלט צריך לחושב פעמיםם לפני כל הערה.. **חמודה**

קודם כל תרשי לי לברך אותך על המודעות הנפלאה שיש לך ולצערי אין אותה לכל אחד מההורים בימינו .. עצם זה שאת רגישה מספיק בשביל להבין את גודל ההפשעה הצפוייה ועתידה להיות על בנותייך זה מעיד על עצם היותך אמא שאכפת לה ועם זאת קצת מבולבלת וחוששת . תראי , את מתארת למעשה מצב , שלעדתי קורה לרוב ההורים כיום . איך להעיר לילדים ולשמור על בריאותם ובו זמנית לא לדרדר או להחמיר לקיצוניות . אז כמו שאושר 23 אמרה לך - ראשית את המבוגרת ואת ההורה , לפיכך את זאת ששוטלת על איזה סוג אוכל ומאכלים יהיו אצלך במקרר ובמזווה . אם חשוב לך שהבנות לא יכאלו ג'אנק או ממתקים את יכולה להגביל את הכמות על ידי זה שאת פשוט מאוד - תקני פחות או תבררי מוצרים וחטיפים יותר בריאים . כך לדוגמא תוכלי להחליף חטיף שוקולד עתיר שומנים וקלוריות בחטיף אנרגיה שהוא אומנם לא דיאטטי , לא מעט קלוריות אבל כן בריא יותר ומזין יותר , ועשויי מחומרים יותר בריאים עבור בנותייך . חשוב שכן תתני להם להנות מאוכל שהם אוהבות ושלא תגבילי אותן על הסף , כי מצב כזה יכול הלתפרש או כרצון גדול יותר למאכל האסור ( כי מה שאסור הוא תמיד מה שאנחנו הכי רוצים ) או דפגיעה נפשית שמואתת לילד - אני שמן , לא טוב , עשיתי משהו רע ואני צריך להעינש בתת מודע שלו . שמובילה בין היתר גם לה"א . הערות והארות לשאלתך - לדעתי הכול תלוי בילד . אבל הבעייתיות כאן , היא שלמרות עצם היותך אמא שלהן , ואת בטח מכירה אותן טוב מאוד או חושבת כך , הם עדיין יכולות לקבל כל דבר ברגישות יתר ולהגיב בהתאם למה שהם מרגישות . הערות נוסח - זה משמין וזה לא כדאי - לא ממש תורמות בכל אופן שלא יהיה . צריך לזכור שילדים בייחוד בתחילת ההתבגרות ובמהלכה מפתחים רגישות יתר וביקרותיות עצמית מאוד גבוהה לרוב כחלק מן התהליך שהם סופגים מהסביבה . ואת כאמא , תפקידך יותר מכל לשמור על רשת היטחון ומעטה הדימוי העצמי העדין שלהם . כך שאם הנזק המשוער מלהעיר להם הוא גדול ומסוכן יותר מהתועלת - עשי את החישובים לעצמך אם זה כדאי ורצוי לבנותייך .... אני כן יכולה להגיד שמידת ההשפעה שיש להורים על התחלת ה"א היא עצומה . לפחות מניסוני ומניסיון של אחרים שאני מכירה , זה מאוד משפיע לכאן או לכאן . אם ההורה תומך ולא אטום למצוקות הילד הוא ייפעל בהתאם . ולעומת זאת אבא שלך חברה שלי שהייתה בתת משקל ועסקה באובססיביות בספורט הגיעה למצב שכזה בגלל הערה שאבא שלה אמר "עלית איזה 2 קילו לא ?! " היחסים שלי עם אבא שלי הם הגורם הראשוני לה"א שפיתחתי ולהרס עצמי נלווה . וכך גם אצל רבים אחרים . חשוב שתהווי דוגמא נאותה להרגלים נכונים בתזונה ובריאות . למעשה ההשפעה הכי גדולה על התזונה וההרגלים שלהן באה ממכם - ההורים . אם את תראי שארוחותייך מסודרות , מלאות בכל המרכיבים הדרושים , את לא מבססת את הארוחות שלך על מאכלים לא בריאים אך עם זאת לא מגבילה עצמך בצורה קיצונית שתגרום להם לחקות אותך בקיצוניות - הם יעשו כן . בסופו של עניין , אם למרות כל זאת את אינך מסתדרת עם כל זה , ועניין הופך להיות מלחיץ ומבלבל בו זמנית את יכולה להיעזר בגורמים מקצועיים נוסח דיאטנית או פסיכולוג שינחו אותך כיצד להגיב למצב . הכי חשוב שתחזקי להם את הדימוי ותראי להם שלמרות הכול את מקבלת אותם כמו שהם לא משנה איך הם נראים . וכמובן תזכרי תמיד , שהרגלי אכילה ותזונה אומנם משתרשים מגיל צעיר אבל באותה מידה עשויים להשתנות בהמשך כך שלא כל ילד מלא יהפוך בהמשך למבוגר שכזה . אולי עדיף לעיתים לא להחמיר עם הביקרותיות ולהעדיף לתת לילד לפתח עצמו לבד, ובעתיד ללמוד על הרגלים שכאלה לבד . בגרות ושינויי תפיסה מאוד משנים כאן . בכל אופן , כל שתחליטי עשי זאת עם המון עדינות ורגישות . זכרי שכל הערה הכי קטנה עשוייה להשמע עלידהם כסוף העולם הגיע . אהבה ותשומת לב חשובה יותר מכל דבר אחר . היי עם יד על הדופק כפי שאת עושה ... מאוד נשמח לשמוע על התקדמויות והחלטות מצידך . חיזוקים ובהצלחה ממני תמי

קודם כל תרשי לי לברך אותך על המודעות הנפלאה שיש לך ולצערי אין אותה לכל אחד מההורים בימינו .. עצם זה שאת רגישה מספיק בשביל להבין את גודל ההפשעה הצפוייה ועתידה להיות על בנותייך זה מעיד על עצם היותך אמא שאכפת לה ועם זאת קצת מבולבלת וחוששת . תראי , את מתארת למעשה מצב , שלעדתי קורה לרוב ההורים כיום . איך להעיר לילדים ולשמור על בריאותם ובו זמנית לא לדרדר או להחמיר לקיצוניות . אז כמו שאושר 23 אמרה לך - ראשית את המבוגרת ואת ההורה , לפיכך את זאת ששוטלת על איזה סוג אוכל ומאכלים יהיו אצלך במקרר ובמזווה . אם חשוב לך שהבנות לא יכאלו ג'אנק או ממתקים את יכולה להגביל את הכמות על ידי זה שאת פשוט מאוד - תקני פחות או תבררי מוצרים וחטיפים יותר בריאים . כך לדוגמא תוכלי להחליף חטיף שוקולד עתיר שומנים וקלוריות בחטיף אנרגיה שהוא אומנם לא דיאטטי , לא מעט קלוריות אבל כן בריא יותר ומזין יותר , ועשויי מחומרים יותר בריאים עבור בנותייך . חשוב שכן תתני להם להנות מאוכל שהם אוהבות ושלא תגבילי אותן על הסף , כי מצב כזה יכול הלתפרש או כרצון גדול יותר למאכל האסור ( כי מה שאסור הוא תמיד מה שאנחנו הכי רוצים ) או דפגיעה נפשית שמואתת לילד - אני שמן , לא טוב , עשיתי משהו רע ואני צריך להעינש בתת מודע שלו . שמובילה בין היתר גם לה"א . הערות והארות לשאלתך - לדעתי הכול תלוי בילד . אבל הבעייתיות כאן , היא שלמרות עצם היותך אמא שלהן , ואת בטח מכירה אותן טוב מאוד או חושבת כך , הם עדיין יכולות לקבל כל דבר ברגישות יתר ולהגיב בהתאם למה שהם מרגישות . הערות נוסח - זה משמין וזה לא כדאי - לא ממש תורמות בכל אופן שלא יהיה . צריך לזכור שילדים בייחוד בתחילת ההתבגרות ובמהלכה מפתחים רגישות יתר וביקרותיות עצמית מאוד גבוהה לרוב כחלק מן התהליך שהם סופגים מהסביבה . ואת כאמא , תפקידך יותר מכל לשמור על רשת היטחון ומעטה הדימוי העצמי העדין שלהם . כך שאם הנזק המשוער מלהעיר להם הוא גדול ומסוכן יותר מהתועלת - עשי את החישובים לעצמך אם זה כדאי ורצוי לבנותייך .... אני כן יכולה להגיד שמידת ההשפעה שיש להורים על התחלת ה"א היא עצומה . לפחות מניסוני ומניסיון של אחרים שאני מכירה , זה מאוד משפיע לכאן או לכאן . אם ההורה תומך ולא אטום למצוקות הילד הוא ייפעל בהתאם . ולעומת זאת אבא שלך חברה שלי שהייתה בתת משקל ועסקה באובססיביות בספורט הגיעה למצב שכזה בגלל הערה שאבא שלה אמר "עלית איזה 2 קילו לא ?! " היחסים שלי עם אבא שלי הם הגורם הראשוני לה"א שפיתחתי ולהרס עצמי נלווה . וכך גם אצל רבים אחרים . חשוב שתהווי דוגמא נאותה להרגלים נכונים בתזונה ובריאות . למעשה ההשפעה הכי גדולה על התזונה וההרגלים שלהן באה ממכם - ההורים . אם את תראי שארוחותייך מסודרות , מלאות בכל המרכיבים הדרושים , את לא מבססת את הארוחות שלך על מאכלים לא בריאים אך עם זאת לא מגבילה עצמך בצורה קיצונית שתגרום להם לחקות אותך בקיצוניות - הם יעשו כן . בסופו של עניין , אם למרות כל זאת את אינך מסתדרת עם כל זה , ועניין הופך להיות מלחיץ ומבלבל בו זמנית את יכולה להיעזר בגורמים מקצועיים נוסח דיאטנית או פסיכולוג שינחו אותך כיצד להגיב למצב . הכי חשוב שתחזקי להם את הדימוי ותראי להם שלמרות הכול את מקבלת אותם כמו שהם לא משנה איך הם נראים . וכמובן תזכרי תמיד , שהרגלי אכילה ותזונה אומנם משתרשים מגיל צעיר אבל באותה מידה עשויים להשתנות בהמשך כך שלא כל ילד מלא יהפוך בהמשך למבוגר שכזה . אולי עדיף לעיתים לא להחמיר עם הביקרותיות ולהעדיף לתת לילד לפתח עצמו לבד, ובעתיד ללמוד על הרגלים שכאלה לבד . בגרות ושינויי תפיסה מאוד משנים כאן . בכל אופן , כל שתחליטי עשי זאת עם המון עדינות ורגישות . זכרי שכל הערה הכי קטנה עשוייה להשמע עלידהם כסוף העולם הגיע . אהבה ותשומת לב חשובה יותר מכל דבר אחר . היי עם יד על הדופק כפי שאת עושה ... מאוד נשמח לשמוע על התקדמויות והחלטות מצידך . חיזוקים ובהצלחה ממני תמי

קודם כל תרשי לי לברך אותך על המודעות הנפלאה שיש לך ולצערי אין אותה לכל אחד מההורים בימינו .. עצם זה שאת רגישה מספיק בשביל להבין את גודל ההפשעה הצפוייה ועתידה להיות על בנותייך זה מעיד על עצם היותך אמא שאכפת לה ועם זאת קצת מבולבלת וחוששת . תראי , את מתארת למעשה מצב , שלעדתי קורה לרוב ההורים כיום . איך להעיר לילדים ולשמור על בריאותם ובו זמנית לא לדרדר או להחמיר לקיצוניות . אז כמו שאושר 23 אמרה לך - ראשית את המבוגרת ואת ההורה , לפיכך את זאת ששוטלת על איזה סוג אוכל ומאכלים יהיו אצלך במקרר ובמזווה . אם חשוב לך שהבנות לא יכאלו ג'אנק או ממתקים את יכולה להגביל את הכמות על ידי זה שאת פשוט מאוד - תקני פחות או תבררי מוצרים וחטיפים יותר בריאים . כך לדוגמא תוכלי להחליף חטיף שוקולד עתיר שומנים וקלוריות בחטיף אנרגיה שהוא אומנם לא דיאטטי , לא מעט קלוריות אבל כן בריא יותר ומזין יותר , ועשויי מחומרים יותר בריאים עבור בנותייך . חשוב שכן תתני להם להנות מאוכל שהם אוהבות ושלא תגבילי אותן על הסף , כי מצב כזה יכול הלתפרש או כרצון גדול יותר למאכל האסור ( כי מה שאסור הוא תמיד מה שאנחנו הכי רוצים ) או דפגיעה נפשית שמואתת לילד - אני שמן , לא טוב , עשיתי משהו רע ואני צריך להעינש בתת מודע שלו . שמובילה בין היתר גם לה"א . הערות והארות לשאלתך - לדעתי הכול תלוי בילד . אבל הבעייתיות כאן , היא שלמרות עצם היותך אמא שלהן , ואת בטח מכירה אותן טוב מאוד או חושבת כך , הם עדיין יכולות לקבל כל דבר ברגישות יתר ולהגיב בהתאם למה שהם מרגישות . הערות נוסח - זה משמין וזה לא כדאי - לא ממש תורמות בכל אופן שלא יהיה . צריך לזכור שילדים בייחוד בתחילת ההתבגרות ובמהלכה מפתחים רגישות יתר וביקרותיות עצמית מאוד גבוהה לרוב כחלק מן התהליך שהם סופגים מהסביבה . ואת כאמא , תפקידך יותר מכל לשמור על רשת היטחון ומעטה הדימוי העצמי העדין שלהם . כך שאם הנזק המשוער מלהעיר להם הוא גדול ומסוכן יותר מהתועלת - עשי את החישובים לעצמך אם זה כדאי ורצוי לבנותייך .... אני כן יכולה להגיד שמידת ההשפעה שיש להורים על התחלת ה"א היא עצומה . לפחות מניסוני ומניסיון של אחרים שאני מכירה , זה מאוד משפיע לכאן או לכאן . אם ההורה תומך ולא אטום למצוקות הילד הוא ייפעל בהתאם . ולעומת זאת אבא שלך חברה שלי שהייתה בתת משקל ועסקה באובססיביות בספורט הגיעה למצב שכזה בגלל הערה שאבא שלה אמר "עלית איזה 2 קילו לא ?! " היחסים שלי עם אבא שלי הם הגורם הראשוני לה"א שפיתחתי ולהרס עצמי נלווה . וכך גם אצל רבים אחרים . חשוב שתהווי דוגמא נאותה להרגלים נכונים בתזונה ובריאות . למעשה ההשפעה הכי גדולה על התזונה וההרגלים שלהן באה ממכם - ההורים . אם את תראי שארוחותייך מסודרות , מלאות בכל המרכיבים הדרושים , את לא מבססת את הארוחות שלך על מאכלים לא בריאים אך עם זאת לא מגבילה עצמך בצורה קיצונית שתגרום להם לחקות אותך בקיצוניות - הם יעשו כן . בסופו של עניין , אם למרות כל זאת את אינך מסתדרת עם כל זה , ועניין הופך להיות מלחיץ ומבלבל בו זמנית את יכולה להיעזר בגורמים מקצועיים נוסח דיאטנית או פסיכולוג שינחו אותך כיצד להגיב למצב . הכי חשוב שתחזקי להם את הדימוי ותראי להם שלמרות הכול את מקבלת אותם כמו שהם לא משנה איך הם נראים . וכמובן תזכרי תמיד , שהרגלי אכילה ותזונה אומנם משתרשים מגיל צעיר אבל באותה מידה עשויים להשתנות בהמשך כך שלא כל ילד מלא יהפוך בהמשך למבוגר שכזה . אולי עדיף לעיתים לא להחמיר עם הביקרותיות ולהעדיף לתת לילד לפתח עצמו לבד, ובעתיד ללמוד על הרגלים שכאלה לבד . בגרות ושינויי תפיסה מאוד משנים כאן . בכל אופן , כל שתחליטי עשי זאת עם המון עדינות ורגישות . זכרי שכל הערה הכי קטנה עשוייה להשמע עלידהם כסוף העולם הגיע . אהבה ותשומת לב חשובה יותר מכל דבר אחר . היי עם יד על הדופק כפי שאת עושה ... מאוד נשמח לשמוע על התקדמויות והחלטות מצידך . חיזוקים ובהצלחה ממני תמי

ב"ה יכול להיות שאת מתוך פחדים יוצרת שדה של לחץ ....הן קולטות את זה ויתכן שזה יכול לקבל ביטוי מעוות מאחר והחברה שבה אנו חיים לא ממש מרסנת את העיוותים בעניין הזה..די מעצימה אותם ורבים מאיתנו הולכים לאיבוד במיוחד אם אנחנו לא מגובשים מבחינה רגשית - אשיותית.. לא בגלל שלך חלילה יש הפרעת אכילה...או שההערות שלך מוגזמות אני מניחה שאת רוצה למנוע מצב שהוא בהחלט זוועתי אבל גם ההערות יכולות לפעול לרעה... לכן אני מציעה ללכת עם כל בנותייך היקרות ללמוד תזונה נכונה. מודעות נכונה..לבשל יחד... ולחוות את התזונה בצורה מאוזנת ולא מאיימת אבל לא דרך הוראות והערות שהן פרי עולמך האישי שלא בהכרח נכון או יעיל וחבל על כל נזק שיכול להגרם כתוצאה מבורות. יתכן שהילדה שאוכלת ארוחות גדולות אוכלת כי היא מרגישה חסרה במשהו רגשי... או שהיא אוכלת כי היא באמת זקוקה לכמויות האלה על אחת כמה וכמה אם היא בתהליך של צמיחה. אנני מכירה אותה ... אינני יושבת ליד השולחן ורואה את התנהגותה...לעיתים אכילה יכולה להתפס כמעורר דחיה ודבר די מגעיל ואגב לא ברור לי למה אנחנו עושים את זה ולמה לחלק מאיתנו זה אישו ויתכן ויש משהו בהתנהגות שלה שהוא קצת חריג אבל חשוב לדעת שהיא גם בהתפתחות ואסור להפריע להתפתחות הזאת דרך הערות שכאמור לא בהכרח מועילות... הן יכולות ליצור דפוס של "נמאס לי לשמוע אותה.. אני עושה דווקא" ואני לא מאחלת לך להגיע איתה לשלב הזה כי אז היא תאבד את המנגנון הטבעי שלה לווסת הרגלים נכונים. יתכן וכל המשפחה כולל האב לוקים באכילה בלתי נבונה. לכי יחד איתן ללמוד.. לא לשם דיאטה... בקשי ללמוד מדיאטנית מוסמכת יחד איתן תזונה נכונה והרגלים נבונים באכילה מבלי לדבר על דיאטה. אלא יחד להכיר תפריטים בריאים עם חשיבה הגיונית אני בטוחה שזה יסייע לכולכם על הצד הטוב ביותר. ובלי שום קשר.. כמה שפחות הערות קוסמטיות .. זה משהו שתמיד בריא לנשמה. אגב... להתחיל לדבר על הבפנים הוא משהו הרבה יותר הכרחי להתפתחות של בנותייך הרבה יותר מאשר לדבר על אכילה כי בסיכומו של עניין אכילה תמיד הופכת להיות הסמפטום של הבפנוכו... אני בטוחה שאת יודעת על מה אני מדברת בהצלחה \ אשמח על כל עדכון המון אהבה . אגב שאלה... את מזהה אצל בנותייך משהו חריג שלא כתבת עליו כמו למשל דיבורים על מראה ודיאטות??...

אז ככה : אולי זה ישמע לכם מוזר או לא אמיתי אך מכיוון שאני לא מזוהה ואין לי סיבה לדאגה או צורך להתרברבות , אספר לכן על המזון בבית והאכילה אצלנו בבית! קודם כל לפני הכל מגיל צעיר מורגלים ואוהבים לאכול סלט ירקות טרי חתוך דק דק דק :) .. הילדים מודעים לג'אנקפוד, נפגשים איתו פעם במיליון בעיקר יש סבתא אחת שאוהבת לקחת אותם ל"חגוג" בכל סוגי ההמבורגרים . אנחנו שוקלים בכך שכל דבר במידה ,ולא לאסור כלום כי מה שאסור הרי הוא הכי הכי מפתה . אין אצלנו בבית אוכל מעובד , הכל טרי ומבושל ביתי . (כולל ירקות בשר .) 90% מהארוחות הן משפחתיות ליד השולחן במטבח, כמו שאמרתי קודם לפעמים כיף לאכול מול הטלוויזיה, נכון. ארוחות מוכנות שנותנים בבי"ס (חמגשיות) הילדים לא מקבלים אני שולחת אוכל שלנו בציידניות, לדעתי המזון שמוגש להם הוא מזעזע ולא בריא! השתיה בבית היא ברובה מים או חלב אין שתיה מוגזת. אין חטיפים במבה, ביסלי ושאר חטיפים באופן קבוע בבית, לפעמים יש במידה. כלפי הסביבה אנחנו קצת נחשבים ל"שונים" , ודי צוחקים עלינו וזו הסיבה שהפתיע אותי לראות שהילדה מעלה במשקל שבעיניי נראה משמעותי. אין דיבורים חרגים על דיאטות ממש לא פעם היא אמרה לי שיש לה בטן והיא לא נראת כמו המדריכה שלה לריקוד, הסברתי לה שהמדריכה היא אישה בוגרת ואת ילדה וגוף של ילדה שונה במראה ויש בטן חמודה כמו של תינוק שמנמן עד להתבגרות של הגוף,באמת יש לה פופיק שמן כמו תינוק:) . יש לנו שיחות על אנורקסיה כמו על כל נושא שעולה מסקס ועד מלחמות אנחנו דוגלים בלהסביר ולא להסתיר כלום כמובן ברמה המתאימה לגיל. מקווה שעניתי על השאלות ואשמח לשמוע עוד

נטלי מותק , פיספסתי את היום הולדת 16 שלך ... מצטערת על זה . אבל רציתי לאחל לך כמה ברכות מאוחרות קודם כל : מתוקה , מדיע לך המון מזל טוב , והמון אושר בחייך . אני מקווה שעברה עלייך יום הולדת שמחה וכיפית על אף מה שרשמת בהודעה האחרונה שלך . אני מקווה שלא התבאסת בבית כי ככה לא אמורים לחגוג יומלדת !!! אם לא עשית משהו ולא חגגת עם אנשים אהובים , אני מציעה לך לחגוג השבוע ... בכל אופן מה יש לי להוסיף לך - בריאות ואריכות ימים (זה במקום עד 120 ) ,אהבה גדולה ,המון שמחה בחייך , שתתבגרי ותתחשלי , שתפתחי כישרונותייך , שתרחיבי אופקים, שתתנסי , ושכל אשר תרצי אכן יושג - וזכרי שהכוח בידייך . אם תרצי אין זו אגדה . באשר הרצון שם הדרך . וכל משפט שראוי להוסיף לכאן ראי כתוספת . ועכשיו לתגובתי להודעתך - תקשיבי בלי "אבל" ובלי "אולי" . תוציאי את הספקות שיש לך לגבי כל דבר בחיים מהלקסיקון שלך ! זה הריי מה שמכשיל אותך ! תשלימי עם משהו ותלכי בעקבותיו .... את בעצמך הריי אמרת שהגישה הזאת נשמעת טובה . וככה כל העיצות האחרות שהבאתי וששאר הבנות כאן נתנו לך ... ניסיון מדבר ואין מה לעשות כנגד זה ... ואם לא מנסים לא יודעים ! אז למה לך להטיל ספק בכל דבר ולמצוא תירוץ למה לא לעשות כן ?! עד שלא תשתחררי מהקיבעון המחשבתי משחזיק אותו וכובל אותך בלפיתה לדיאטה , את לא באמת תוכלי להפסיק את השיעבוד הזה לאורח החיים ההרסני שסיגלת לעצמך. את רוצה להרגיש חופשייה ? את רוצה לאהוב את עצמך ? את רוצה להתחיל לשדר ביטחון ודימוי עצמי גבוה לסביבה ? ואף יותר חשוב מכך - את רוצה להרגיש את כל אותם דברים שאמרתי ?! אז תתחילי לעשות משהו בנידון ! למה את מחכה בדיוק ???. אמא שלך זה אמא שלך , והיא ורסת את עצמה וכבר טחנו כמו מים את הנושא . תסכימי איתי שהיא השפעה רעה מהבחינה הזאת וכבר אמרנו שלא תתייחסי אלייה . אם היא הורסת את עצמה למה את צריכה לעשות גם כן ...? החיים לא קלים , ושום דבר לא יבוא לך בקלות . תכלס - לחיות זה לא קל ! אני אהיה איתך הכי כנה ... זה קשה ומעיק ולפעמים בלתי נסבל אפילו עד כדיי כך שאנשים מאבדים את חייהם ודיי בקלות אפילו . אבל אז מה ? סבבה הוכחת כמה אתה "גבר" לעולם . הוכחת שאתה שולט במשחק . אבל הכוח האמיתי זה למצוא את ההגיון שבדברים . לדעת להמשיך על אף הקשיים . לדעת להישאר חזק וחושל . ללמוד מטעויות ולעולם לא לוותר תמורת דברים שאת מאמינה בהם בחיים . כי אם תוותרי על כל זה .... אז מה ישאר לך בסה"כ ? כלום . אבל בשביל להגיע להישגים כמו שאבא שלך אמר צריך לעבוד קשה ... וזה ברור שיש לך דרך ארוכה אבל אם לא תתחילי אותה היא גם לא תסתיים מתישהו !!!!!! תפסיקי להטיל ספק . תחילי ללכת עם ביטחון בדרך . והדרך תוביל אותך . נכון זה מפחיד ופתאום את כבר פחות בשליטה כמו שאת מכירה , ואת לא יודעת למה לצפות בהמשך , בעתיד ומתעוררות בך המון שאלות ותהיות ובלבלות , אבל כל ה מתגמד תמורת התוצאות והמתנות שאת תקבלי בתמורה לכך . לגלות לך סוד קטן ? הדרך אומנם לא פשוטה , ולא קלה , אבל הקושי העיקרי לדעתי הוא בתוך הראש שלנו שאומר לנו כמה לא כדאי ללכת בדרך הזאת ... אנחנו תמיד מעצימים את הבעיה כי אנחנו פוחדים . אם נוריד מאיתנו את "ההגנה" שכביכול הדיאטה שלך מספקת לך את תוכלי לבנות הגנה עצמאית בלתי תלוייה בכלום! תוכלי לבנות ביטחון עצמי ודימוי עצמי ומערכת סינון של הערותו וביקורת . אם דבר כזה לא יכול יש לא רוצה ... את מספקת לעצמך תירוצים וזה לא נכון . את סתם עושה עוול עם עצמך וחבל . ברגע שאת תכירי בכך שזה חבל אמיתי ואת מפסידה המון כאן - את את תתחילי לעשות משהו לגבי עצמך ... כמו שאמרתי זה תלוי בך ואני אוסיף ואומר שאם את מרגישה שזה כבר מעבר לשליטה שלך והדיאטה כבר לא בידיים שלך ברמה שאת יכולה לחולל שיוני מהפכני בחייך - אז מותק זה אומר עזרה חיצונית . המון אהבה . תמי

היום אני בת 16! המון תודה על כל הברכות!.. לא נראה לי שאני ייצא היום לא כ"כ בא לי אבל נראה.. בקשר לגישה שכתבת- היא נשמעת די טובה. מאוד הייתי רוצה להעלות את הדימוי שלי ואת הביטחון העצמי.. אבל נראה לי שכמה שזה נשמע טוב ככה זה קשה... את מבינה..זה וויתור גדול-הדיאטה- היא תופסת חלק נכבד בחיים שלי.. מצד שני.. הוויתור קטן לעומת הרווח.. אני יכולה לקבל מזה יותר לא? אז.. מה צריך לעשות? את יכולה לכתוב לי שלבים? פעולות? דרכים? דרכי פעולה? חחחחחחח אני כן מוכנה לנסות את זה. אני רוצה להשתנות. אני רוצה לנהל את החיים שלי ולא שהדיאטה תנהל לי אותם. אני רוצה להיות מסוגלת להביע דיעה מבלי לפחד מה יחשבו על זה. אני רוצה ביטחון. אני רוצה לאהוב את מה שאני רואה במראה, לאהוב את הדברים שאני עושה, את האופי שלי.. אני מוכנה לנסות. תודה על הברכות.. חחחח לא פספסת את הימולדת.. המון המוןןן תודהההה!=] **חמודה**

אוקי אז אני שמחה שהחלטת החלטה אמיצה ואת מוכנה לנסות . לבקשתך - רצית כמה פיתרונות אפשריים ? קודם כל חשוב לי להדגיש שאין כאן שיטת ה-"זבנג וגמרנו" ... זה תהליך ככל התהליכים . את עומדת לעבור ולערוך שינויים בהרגלי החיים , החשיבה והתמודדות שלך וזה לא אמור להיות קל בשום אופן לצערי . אבל זה כן שווה את ה כמו שאמרתי . וכן - התועלת ותמורה שאת מקבלת היא גדולה הרבה יותר מ"התמורה" שהדיאטה כביכול נותנת לך או תיתן לך ... אז ככה - קודם כל את צריכה להחליט עם עצמך שאת לוקחת את זה "סטפ ביי סטפ" . או כמו שאומרים שלב אחר שלב או פרה פרה או נגיע לגשר נעבור אותו ... וזה בעצם לקבל על עצמך שאת העובד'ה שאת לא מפעילה על עצמך לחץ ויעדי החלמה ונותנת לך מרחב נשימה ומחייה בלי לחץ סמוי שיגביר את הטריגרים . וזה לא דבר פשוט לעשות אותו וגם כאן יהיה לך מאבקים פנימיים . אבל כמו שאמרתי אני מצפה ממך להתמודד ולהאבק כי רק ככה אפשר . שנית אני מציעה לך למלא את הזמן הפנוי שלך במעשים או עיסוקים שאת נהנית מהם שתורמים לך , מפתחים אותך ושהכי חשוב מעסיקים אותך שלא תשקע שוב במחשבות על דיאטה , צומות או בלומוסים שהרבה פעמים נובעים משיעמום או מתח . אם תרגילי את עצמך למלא את הזמן הפנוי ולהפוך את זה להרגל בריא לחיים אז לא יישאר יותר מדיי זמן לתיכנונים על דיאטה כזאת או אחרת . וכמחשבות או קולות של המחלה כן חוזרים לפני שטח למרות הכול , את צריכה לאזור אומץ ולהתחיל להתמודד עם האוייב הכי גדול שלך - את או יותר נכון הה"א שלך . וזה יכול לחרפן ולשגע , ואולי את כבר עושה אתז ה אבל בלי ספק זה צריך להוות קומנחה בהחלמה אצל כל אחת מאיתנו : להבין מאיפה הקולות האלה באים , מה הכוונה אמיתית שלהם בכל העניין , וכמובן הכי חשוב מה הנזק שיוצא מכך . כאשר את מבינה את גדול הבעיה את גם יכולה למזער אותה בהתאם . כל פעם שיש קול שמצליח להגיע למודע שלך - את מביאה קול אחר חזק יותר שאומר לו כמה זסה לא נכון ואת לא צריכה את זה ... שלישית , הייתי מציעה לך לכתוב יומן . אם את בקטע של מודעות עצמית ולא ממש מבינה איך להתחיל עם זה , הייתי כן חושבת על האופצייה הזאת שמארגנת לך את הדברים והמחשבות בראש . וכמובן נותנת ביטויי לרגשות ודברים שמתעוריים אצלך וזה חשוב מאוד . כי ככה יש לך מקום אינטימי שלך שפורק את שיש לו על הלב . אם את מעדיפה את זה בלייב ואת מוכנה להיחשף מול אנשים , אז כמוןב שאני ממליצה לשתף חבר/ה או קרוב אחר שיש לך , שאת סומכת עליו, שהוא מבין אותך וכמובן שלא יגרום לך למצב הפוך של חזרה לדיאטה וכו' . ככה תוכלי לפרוק רגשות הותלבטויות ותהייה לך אוזן קשבת בהתמודדות שהיא מאוד מאוד מאוד חשובה בכל התהליך הזה . כי שוב זה לא קל ... מה עוד ? כמוןב שלהמשיך לכתוב כאן בפורום . אני , הילה , ובנות אחרות בפורום נוכל לייעץ לך מה לעשות ותוכלי לשתף אותנו . וזה כבר טוב לא ? מלבד זאת אני רוצה שתערכי מספר שינויים בהרגלי התזונה שלך ומה שמסביב לזה - תחליטי שאין יותר ביקרותיות מוגזמת על מה שאת או אחרים אוכלים . אין יותר לייסר עצמך אם אכלת פרוסת עוגה או שתית שוקו . את נערה , מותר לך , ועם הזמן , כשייפתרו לך הצדדים האמיתיים שמאוחרי המחלה שהם הביטויים הרגשיים למעשה, את תלמדי גם איך לשלוט בתזונה שלך . לבד התוזנה תתמתן מעצמה בלי צורך של "זה אבור וזה לא " כי זה רק מחמיר ולא עוזר. חוץ מזה , אני רוצה שתקבעי לעצמך שאם את לא בבית או בכל מיני עיסוקים , שתמיד יהיה עלייך משהו לאכול כדיי שלא יקרה מצב שאת מפספסת ארוחות ומרגילה את הגוף שלך להרגלים לא נכונים שגם מגבירים בולמוסים . הכי שחוב - להקשיב לעצמך ולא לאחרים . יהיו לך המון טריגרים מהסביבה למה כן לעשות דיאטה ולהוריד בכמות האכול והקלוריות . כך יש את אמא שלך ,אבא ,אחות, חברות וכו' ... אבל את צריכה להיות חזקה ולדעת שאת עושה מה שטוב עבורך . ורק את יודעת מה הכי טוב עבורך ... כמובן שאין יותר שקילות כל יום . תוציאי את המלה משקל או קילו מהלקיסיקון לעת עתה. כמון כן נסי למתן פרפקציוניזם על ידיד מיתון יעדים וריכוך התוצאה . מה הכוונה ? במקום להלקות עצמך על משהו שלא יצא כמו שציפית או רצית ולהגיד כמה שאת לא שווה או לא יוצלחית , את תגידי שאת שווה מספיק כדי לשפר לפעם הבאה. שתמיד יש עוד הזדמנות , זה לא סוף העולם , וכו' ... זוכרת את הדוגמא שהבאתי עם הבמחן - "לא 'קיבלת 100 אלא 80 ..." בדיוק כך . בינתיים המון נשיקות . יש לך דרך ארוכה ולא קלה , אבל אנחנו כאן עבורך ואת במקום הנכון עם הרצון שלך לצאת משם .... תנסי להתחיל עם כל מה שאמרתי , אחרי כן - נגיע לגשר ונחצה אותו . חיזוקים ממני ילדונת , ובהצלחה בבגרויות - תתנחמי בזה שעוד מעט יש לך חופש קייצי וחם . תמי

אוקי אז אני שמחה שהחלטת החלטה אמיצה ואת מוכנה לנסות . לבקשתך - רצית כמה פיתרונות אפשריים ? קודם כל חשוב לי להדגיש שאין כאן שיטת ה-"זבנג וגמרנו" ... זה תהליך ככל התהליכים . את עומדת לעבור ולערוך שינויים בהרגלי החיים , החשיבה והתמודדות שלך וזה לא אמור להיות קל בשום אופן לצערי . אבל זה כן שווה את ה כמו שאמרתי . וכן - התועלת ותמורה שאת מקבלת היא גדולה הרבה יותר מ"התמורה" שהדיאטה כביכול נותנת לך או תיתן לך ... אז ככה - קודם כל את צריכה להחליט עם עצמך שאת לוקחת את זה "סטפ ביי סטפ" . או כמו שאומרים שלב אחר שלב או פרה פרה או נגיע לגשר נעבור אותו ... וזה בעצם לקבל על עצמך שאת העובד'ה שאת לא מפעילה על עצמך לחץ ויעדי החלמה ונותנת לך מרחב נשימה ומחייה בלי לחץ סמוי שיגביר את הטריגרים . וזה לא דבר פשוט לעשות אותו וגם כאן יהיה לך מאבקים פנימיים . אבל כמו שאמרתי אני מצפה ממך להתמודד ולהאבק כי רק ככה אפשר . שנית אני מציעה לך למלא את הזמן הפנוי שלך במעשים או עיסוקים שאת נהנית מהם שתורמים לך , מפתחים אותך ושהכי חשוב מעסיקים אותך שלא תשקע שוב במחשבות על דיאטה , צומות או בלומוסים שהרבה פעמים נובעים משיעמום או מתח . אם תרגילי את עצמך למלא את הזמן הפנוי ולהפוך את זה להרגל בריא לחיים אז לא יישאר יותר מדיי זמן לתיכנונים על דיאטה כזאת או אחרת . וכמחשבות או קולות של המחלה כן חוזרים לפני שטח למרות הכול , את צריכה לאזור אומץ ולהתחיל להתמודד עם האוייב הכי גדול שלך - את או יותר נכון הה"א שלך . וזה יכול לחרפן ולשגע , ואולי את כבר עושה אתז ה אבל בלי ספק זה צריך להוות קומנחה בהחלמה אצל כל אחת מאיתנו : להבין מאיפה הקולות האלה באים , מה הכוונה אמיתית שלהם בכל העניין , וכמובן הכי חשוב מה הנזק שיוצא מכך . כאשר את מבינה את גדול הבעיה את גם יכולה למזער אותה בהתאם . כל פעם שיש קול שמצליח להגיע למודע שלך - את מביאה קול אחר חזק יותר שאומר לו כמה זסה לא נכון ואת לא צריכה את זה ... שלישית , הייתי מציעה לך לכתוב יומן . אם את בקטע של מודעות עצמית ולא ממש מבינה איך להתחיל עם זה , הייתי כן חושבת על האופצייה הזאת שמארגנת לך את הדברים והמחשבות בראש . וכמובן נותנת ביטויי לרגשות ודברים שמתעוריים אצלך וזה חשוב מאוד . כי ככה יש לך מקום אינטימי שלך שפורק את שיש לו על הלב . אם את מעדיפה את זה בלייב ואת מוכנה להיחשף מול אנשים , אז כמוןב שאני ממליצה לשתף חבר/ה או קרוב אחר שיש לך , שאת סומכת עליו, שהוא מבין אותך וכמובן שלא יגרום לך למצב הפוך של חזרה לדיאטה וכו' . ככה תוכלי לפרוק רגשות הותלבטויות ותהייה לך אוזן קשבת בהתמודדות שהיא מאוד מאוד מאוד חשובה בכל התהליך הזה . כי שוב זה לא קל ... מה עוד ? כמוןב שלהמשיך לכתוב כאן בפורום . אני , הילה , ובנות אחרות בפורום נוכל לייעץ לך מה לעשות ותוכלי לשתף אותנו . וזה כבר טוב לא ? מלבד זאת אני רוצה שתערכי מספר שינויים בהרגלי התזונה שלך ומה שמסביב לזה - תחליטי שאין יותר ביקרותיות מוגזמת על מה שאת או אחרים אוכלים . אין יותר לייסר עצמך אם אכלת פרוסת עוגה או שתית שוקו . את נערה , מותר לך , ועם הזמן , כשייפתרו לך הצדדים האמיתיים שמאוחרי המחלה שהם הביטויים הרגשיים למעשה, את תלמדי גם איך לשלוט בתזונה שלך . לבד התוזנה תתמתן מעצמה בלי צורך של "זה אבור וזה לא " כי זה רק מחמיר ולא עוזר. חוץ מזה , אני רוצה שתקבעי לעצמך שאם את לא בבית או בכל מיני עיסוקים , שתמיד יהיה עלייך משהו לאכול כדיי שלא יקרה מצב שאת מפספסת ארוחות ומרגילה את הגוף שלך להרגלים לא נכונים שגם מגבירים בולמוסים . הכי שחוב - להקשיב לעצמך ולא לאחרים . יהיו לך המון טריגרים מהסביבה למה כן לעשות דיאטה ולהוריד בכמות האכול והקלוריות . כך יש את אמא שלך ,אבא ,אחות, חברות וכו' ... אבל את צריכה להיות חזקה ולדעת שאת עושה מה שטוב עבורך . ורק את יודעת מה הכי טוב עבורך ... כמובן שאין יותר שקילות כל יום . תוציאי את המלה משקל או קילו מהלקיסיקון לעת עתה. כמון כן נסי למתן פרפקציוניזם על ידיד מיתון יעדים וריכוך התוצאה . מה הכוונה ? במקום להלקות עצמך על משהו שלא יצא כמו שציפית או רצית ולהגיד כמה שאת לא שווה או לא יוצלחית , את תגידי שאת שווה מספיק כדי לשפר לפעם הבאה. שתמיד יש עוד הזדמנות , זה לא סוף העולם , וכו' ... זוכרת את הדוגמא שהבאתי עם הבמחן - "לא 'קיבלת 100 אלא 80 ..." בדיוק כך . בינתיים המון נשיקות . יש לך דרך ארוכה ולא קלה , אבל אנחנו כאן עבורך ואת במקום הנכון עם הרצון שלך לצאת משם .... תנסי להתחיל עם כל מה שאמרתי , אחרי כן - נגיע לגשר ונחצה אותו . חיזוקים ממני ילדונת , ובהצלחה בבגרויות - תתנחמי בזה שעוד מעט יש לך חופש קייצי וחם . תמי

אוקי אז אני שמחה שהחלטת החלטה אמיצה ואת מוכנה לנסות . לבקשתך - רצית כמה פיתרונות אפשריים ? קודם כל חשוב לי להדגיש שאין כאן שיטת ה-"זבנג וגמרנו" ... זה תהליך ככל התהליכים . את עומדת לעבור ולערוך שינויים בהרגלי החיים , החשיבה והתמודדות שלך וזה לא אמור להיות קל בשום אופן לצערי . אבל זה כן שווה את ה כמו שאמרתי . וכן - התועלת ותמורה שאת מקבלת היא גדולה הרבה יותר מ"התמורה" שהדיאטה כביכול נותנת לך או תיתן לך ... אז ככה - קודם כל את צריכה להחליט עם עצמך שאת לוקחת את זה "סטפ ביי סטפ" . או כמו שאומרים שלב אחר שלב או פרה פרה או נגיע לגשר נעבור אותו ... וזה בעצם לקבל על עצמך שאת העובד'ה שאת לא מפעילה על עצמך לחץ ויעדי החלמה ונותנת לך מרחב נשימה ומחייה בלי לחץ סמוי שיגביר את הטריגרים . וזה לא דבר פשוט לעשות אותו וגם כאן יהיה לך מאבקים פנימיים . אבל כמו שאמרתי אני מצפה ממך להתמודד ולהאבק כי רק ככה אפשר . שנית אני מציעה לך למלא את הזמן הפנוי שלך במעשים או עיסוקים שאת נהנית מהם שתורמים לך , מפתחים אותך ושהכי חשוב מעסיקים אותך שלא תשקע שוב במחשבות על דיאטה , צומות או בלומוסים שהרבה פעמים נובעים משיעמום או מתח . אם תרגילי את עצמך למלא את הזמן הפנוי ולהפוך את זה להרגל בריא לחיים אז לא יישאר יותר מדיי זמן לתיכנונים על דיאטה כזאת או אחרת . וכמחשבות או קולות של המחלה כן חוזרים לפני שטח למרות הכול , את צריכה לאזור אומץ ולהתחיל להתמודד עם האוייב הכי גדול שלך - את או יותר נכון הה"א שלך . וזה יכול לחרפן ולשגע , ואולי את כבר עושה אתז ה אבל בלי ספק זה צריך להוות קומנחה בהחלמה אצל כל אחת מאיתנו : להבין מאיפה הקולות האלה באים , מה הכוונה אמיתית שלהם בכל העניין , וכמובן הכי חשוב מה הנזק שיוצא מכך . כאשר את מבינה את גדול הבעיה את גם יכולה למזער אותה בהתאם . כל פעם שיש קול שמצליח להגיע למודע שלך - את מביאה קול אחר חזק יותר שאומר לו כמה זסה לא נכון ואת לא צריכה את זה ... שלישית , הייתי מציעה לך לכתוב יומן . אם את בקטע של מודעות עצמית ולא ממש מבינה איך להתחיל עם זה , הייתי כן חושבת על האופצייה הזאת שמארגנת לך את הדברים והמחשבות בראש . וכמובן נותנת ביטויי לרגשות ודברים שמתעוריים אצלך וזה חשוב מאוד . כי ככה יש לך מקום אינטימי שלך שפורק את שיש לו על הלב . אם את מעדיפה את זה בלייב ואת מוכנה להיחשף מול אנשים , אז כמוןב שאני ממליצה לשתף חבר/ה או קרוב אחר שיש לך , שאת סומכת עליו, שהוא מבין אותך וכמובן שלא יגרום לך למצב הפוך של חזרה לדיאטה וכו' . ככה תוכלי לפרוק רגשות הותלבטויות ותהייה לך אוזן קשבת בהתמודדות שהיא מאוד מאוד מאוד חשובה בכל התהליך הזה . כי שוב זה לא קל ... מה עוד ? כמוןב שלהמשיך לכתוב כאן בפורום . אני , הילה , ובנות אחרות בפורום נוכל לייעץ לך מה לעשות ותוכלי לשתף אותנו . וזה כבר טוב לא ? מלבד זאת אני רוצה שתערכי מספר שינויים בהרגלי התזונה שלך ומה שמסביב לזה - תחליטי שאין יותר ביקרותיות מוגזמת על מה שאת או אחרים אוכלים . אין יותר לייסר עצמך אם אכלת פרוסת עוגה או שתית שוקו . את נערה , מותר לך , ועם הזמן , כשייפתרו לך הצדדים האמיתיים שמאוחרי המחלה שהם הביטויים הרגשיים למעשה, את תלמדי גם איך לשלוט בתזונה שלך . לבד התוזנה תתמתן מעצמה בלי צורך של "זה אבור וזה לא " כי זה רק מחמיר ולא עוזר. חוץ מזה , אני רוצה שתקבעי לעצמך שאם את לא בבית או בכל מיני עיסוקים , שתמיד יהיה עלייך משהו לאכול כדיי שלא יקרה מצב שאת מפספסת ארוחות ומרגילה את הגוף שלך להרגלים לא נכונים שגם מגבירים בולמוסים . הכי שחוב - להקשיב לעצמך ולא לאחרים . יהיו לך המון טריגרים מהסביבה למה כן לעשות דיאטה ולהוריד בכמות האכול והקלוריות . כך יש את אמא שלך ,אבא ,אחות, חברות וכו' ... אבל את צריכה להיות חזקה ולדעת שאת עושה מה שטוב עבורך . ורק את יודעת מה הכי טוב עבורך ... כמובן שאין יותר שקילות כל יום . תוציאי את המלה משקל או קילו מהלקיסיקון לעת עתה. כמון כן נסי למתן פרפקציוניזם על ידיד מיתון יעדים וריכוך התוצאה . מה הכוונה ? במקום להלקות עצמך על משהו שלא יצא כמו שציפית או רצית ולהגיד כמה שאת לא שווה או לא יוצלחית , את תגידי שאת שווה מספיק כדי לשפר לפעם הבאה. שתמיד יש עוד הזדמנות , זה לא סוף העולם , וכו' ... זוכרת את הדוגמא שהבאתי עם הבמחן - "לא 'קיבלת 100 אלא 80 ..." בדיוק כך . בינתיים המון נשיקות . יש לך דרך ארוכה ולא קלה , אבל אנחנו כאן עבורך ואת במקום הנכון עם הרצון שלך לצאת משם .... תנסי להתחיל עם כל מה שאמרתי , אחרי כן - נגיע לגשר ונחצה אותו . חיזוקים ממני ילדונת , ובהצלחה בבגרויות - תתנחמי בזה שעוד מעט יש לך חופש קייצי וחם . תמי

ב"ה :-) תמי מצליחה להגיע אלייך או שאני טועה??... אם כן אז זה משמח אותי מאוד... העיקר שתבחרי באהבה לעצמך ... השנאה הזאת מיותרת ... יפה.. שנה של הרבה רגעים קסומים ... שתקומי מהר מרגעים מבאסים ושתהני מכל רגע.... המון אהבה :-)

מכירים את ההרגשה כאילו העולם פועל לפעמים נגדכם... ? כאילו מישהו שם מכוון הכול שיצא לא כמו שרציתם , לא כמו שציפיתם , או תיכננתם ? אז כן זה מה שקורה לי בזמן האחרון ... אכזבות קטנות שמצטברות לפעמים יכולות לבאס ממש ... אני מניחה שכולכם כאן מכירים את ההרגשה לפעמים . למרות הסרטים שעוברים עליי בימים האחרונים אני רוצה להדגיש שזה לא עוד הודעה מבאסת שאומרת כמה "הכול חרא ואין תקווה ..." . אני , למי שיצא לו להכיר דרך הפורום , אדם שהפרספקטיבה שלו לחיים דיי ריאלית . אני לא פסימית ברמות , וגם לא חיה בללה-לנד של אופטימיות ופנטזיות לא מושגות . אני תמיד נוהגת להסתכל על החיים כששני צידי המטבע מולי . בכל אופן , לא מזמן דיברתי כאן עם הילה על חברה טובה שלי שאפשר להגיד שהיא זאת שהוציאה אותי מההרס עצמי שהוביל עוד רגע לאיבוד החיים שלי ... אפשר להגיד שבזכותה אני כאן . היא בחרה להכויח לי בדרך היחידה שנראתה לה אפשרית ושתנער אותי מהקיבעון ששריתי בו דאז ... אחרי שיחה לא קלה שאני דיברתי רוב הזמן והיא הקשיבה לבעיות והסרטים שאני אוכלת מכל הכיוונים ... היא הסתכלה עליי ורצתה שאני אראה לה את היד שלי . היא אמרה שעם כל מה שעובר עליי היא כבר חשדה אם חזרתי לחתוך ולהקאות וכו' ... כמובן שלא היה כלום להראות לה ואני הסברתי שאני מזמן לא שם . "את עדיין חושבת על זה ..? " היא שאלה . ואני עניתי - " כל הזמן ... גם על החתיכות , גם על ההקאות , על כל דבר שרק יכול להרוס אותי ...אבל אני לא עושה את זה . אני פשוט לא נותנת לעצמי לרדת לשפל שהגעתי אליו אז . אני פשוט יודעת , משהו בתוכי מרגיש שאם אני אפול לשם שוב זה יהיה קטלני הפעם ." ואז אמרתי לה שאני צריכה להודות לה על מה שהיא עשתה אז ... למרות הסיכון וכל הפחד שלי שהיא תפגע מזה - זה הדבר היחידי שהוציא אותי מזה ... אמרתי לה שאין לי מילים לתאר כמה אני חבה לה על זה . שאני לעולם לא אשכח את מה שהיא עשתה בשבילי . ושחסר לה אם היא תעיז לעשות את זה שוב ולהסתכן ככה ... היא עם דמעות בעיניים , אמרה לי : " את יודעת תמי , אני עשיתי את זה והייתי עושה את זה שוב אם רק היה צריך .... ואת יודעת למה זה עבד ? כי ידעתי שאת היית עושה אותו דבר עבורי . וכשהייתי נואשת ממש , ידעתי שהדבר היחידי שידבר אלייך זה אם חברה שלך תהיה במצב כזה , ואת לא תעמדי מנגד ולא תעשי כלום . כי את בן אדם טוב מדיי ." אני כמובן נשארתי נבוכה ובלי מילים ... המסירות והנאמנות שלה פשוט ריגשו אותי . המחשבה שאדם , לא מתוך המשפחה אפילו , יעשה דבר כזה ויהיה מוכן לעשות כל כך הרבה עבורי ולהקריב ולסכן את עצמו אפילו !? זה פשוט הדהים אותי . ורק בדיעבד אני מבינה כנראה את גודל המחווה שהיא עשתה בשבילי . תמיד בדיעבד אנחנו מבינים אחרת עם משמעות נוספת את הדברים . אז מה אני רוצה להגיד בכל הסיפור הקצר שלי ? שיש אנשים טובים בעולם . למרות הכול , למרות החרא , ויש הרבה , למרות האכזבות , הדברים הקטנים שמפקששים לכם תוכניות ואת היום , למרות הבלתי צפוי שבחיים - תמיד תדעו שיש אנשים שם שיעשו את מה שחברה שלי עשתה עבורי . וההרגשה שמקבלים מזה היא מדהימה וכיפית , ומשמחת ומעודדת באחת . אני גם יודעת שיש לי חברים אחרים שעשו המון עבורי , וגם בני משפחה שהיו עושים , ועשו והקריבו עבורי המון . וזה הרשת ביטחון שלי בחיים . לדעת שיש אנשים שיהיו שם בשבילך ברגע האמת . במבחני החיים אולי . אז לכל הסקפטים שלא מאמינים באנשים טובים באמצע הדרך ? אני מקווה שמוקדם מאשר מאחור אתם תבינו שטעות בידכם . אנשים טובים תמיד נמצאים ... החוכמה זה למצוא אותם . או שהם ימצאו אותך ... שיהיה המשך יום קסום . ומה אני מבקשת כרגע ? הרבה בריאות שחסרה לי כרגע , הרבה כוחות פיזיים ונפשיים, והעיקר שיהיה טוב . איכשהו .. נשיקות והמון אהבה תמי

תמיד אפשר למצוא את האנשים הטובים שיעזרו לנו.. ולא צריך לחפש רחוק- אפשר להסתכל אפילו בפורום הזה...כולן כאן מדהימות ועם רצון לעזור. ואם כבר מדברים על הפורום, אז תמי, אולי את לא מודעת לגודל ההשפעה שיש לך עליי אבל היא ענקית וככה גם העזרה שאת נותנת לי. וזו הזדמנות להגיד לך תודה! על הכל! על כל ההקשבה שלך, הייעוץ, השאיפה לתרום מעצמך למי שאת אפילו לא מכירה.. הרצון, הכוונה,האכפתיות, , ההכוונה.. מאחלת לך הרבה בריאות- פיזית ונפשית, והמון כוחות. שלא יחסרו לך אף פעם. יום טוב, **חמודה**

שימחת וריגשת אותי בו זמנית ... אני מקווה שמה שאנחנו מנסים להעביר לך כאן בפורום כן עוזר ותומך בך במידה מסויימת ... אני יודעת שכל מה שאת מתמודדת איתו הוא לא קל ולא פשוט . אני יודעת שאת מרגישה כאילו כל הזמן נופלים עלייך עוד ועוד דברים שמקשים ומסבכים הכול . אבל אני כן מאמינה שאת יכולה למצוא את הדרך שלך בכל הבלאגן שמתרחש מסביב . אני כן חושבת שצריך להיאחז במידת השפיות שעוד נותרה לנו בחיים המטורפים האלה . כי מה לעשות יש המון לא צפוי שקורה ועוד יקרה , ואנחנו חייבים לקבל את זה . ומה לעשות בינתיים ? לנסות לשמור על עצמינו שלא נאבד וניסחף בזרם הטירוף . לנסות לחיות חיים מלאים ומספקים כמו שאחנו רוצים . לנסות להיות שלמים עם עצמינו ועם החיים וכל מה שהם מובילים אותנו . ובינתיים שוב תודה על החיזוקים והמחמאות . והמון אהבה ממני תמי

ב"ה אנשים טובים... :-) תמי... המחשבות השחורות תמיד יהיו העיקר שלא תתני להן דרור... ויש לך כבר כלים כיצד להעיף אותן מהדרך.... כל תרגול ולו הקטן ביותר שתעשי כדי למנוע ממשות שלהן ירחיק אותן ממך וזה יצליח... את תראי לבד

שלום זו פעם ראשונה שאני כותבת. אני בת 28 ויש לי שני ילדים קטנים ומתוקים.אני מרגישה שזה לא עוזב לעולם. זה קטן אבל לא נגמר.בעבר סבלתי מאנורקסיה ובולמיה והיית מאשפזת בתה"ש חמישה חודשים..הבראתי התחתנתי, ילדתי שני אוצרות. אבל המשקל לא עוזב והתחושה שאם אני אהיה רזה הכל יהיה בסדר..התחושה הכייפית של הבטן הריקה. אני לא שמנה אבל אני אחרי שתי הריונות וני לא רזה כמו שהייתי בעבר..איך ממשיכים להלחם? אני לא מספרת לאף אחד כלום ואין עם מי לדבר..המון תפילה בעז"ה - תודה

ב"ה היה שלב שבו עזבתי את השאלה האם יש לדבר הזה סוף... לאיזה סוף את מייחלת?.. יש שלב שבו מסגלים לעצמנו "סוף" שהוא ליצור הרגלים שהם יתכן ואמנם מעוותים אבל הם מספיק תקינים בחבילת "העיוות" כדי שאת תשארי בחיים ותוכלי לנהל אותם ולחיות אותם בצורה סבירה... אם זה עניין של משקל... אני במקומך הייתי מניחה לזה כי נשמע לי שכן יצרת לעצמך איזון טוב... זה אולי לא אידאל ברשימת הפנטזיות שלך וזה אולי לא נטול מחשבות רעות... אבל זה בהחלט משהו התנהגותי ששומר אותך בחיים גם אם זה לא מה שרצית... כדי להגיע למשקל סביר הייתי שואלת את עצמי שתי שאלות האם המשקל שלי באמת דורש דיאטה או שזה לשם קוסמטיקה בלבד? האם הגיע הזמן שאני מפנה לעצמי זמן למצוא את האיזון שאני אגדיר לעצמי מהו לחיות בו הכי טוב בצנוע ובגדר האפשר...מה יכול לגרום לי להיות מרוצה עם מה שיש ולא עם מה שאין ?... לשאלה הראשונה תצטרכי לענות בכנות ויש לי תחושה שאת לא ממש צריכה לרדת ברמה של הפרעת שומן שיש לטפל בה... לגבי השאלה השנייה שלא ממש ניסחתי אותה ברור ובכוונה תהיי חייבת להסתכל בעיניים לתוך כל מה שיש לך ועם זה לאסוף את עצמך.... יש לי תחושה שלהביא ילדים זה כאילו לוקח אתך מהמחלה כי אין ברירה ואת בתוך כל זה נאבקת לחזור למחלה כי שם היה לך נוח .. שם הכרת את עצמך .. שם ידעת איך הולך להיות איך מתחיל ואיך נגמר היום שלך.....עכשיו כשיש לך ילדים...בעל... את לא כל כך מכירה את עצמך ואת מגלה שהשינוי הזה הוא לא בהכרח לרוחך ואת מנסה לברוח...לאן?...להפרעות אכילה תקני אותי אם אני טועה אבל יש לי תחושה שאת נמצאת בשלב הזה ואני במקומך הייתי מזהה את זה כמו מחשבה שחורה בראש שיש לשים עליה איקס מיידי בצמד מילים "מבוטל מבוטל".... עכשיו שזה רק מחשבות..תעיפי אותן! הצלחת להרחיק את הסמפטום מהזירה של חייך במידה מסויימת וזה הישג שאוי ואבוי לך אם תוותרי עליו כי שם קיימת סכנה שעונה על שאלתך... במקום הזה שתכנעי לטריגר שם לא יהיה סוף ויחד עם זאת סוף ברור מאוד... אני לא יודעת כמה עוד הגוף שלך מסוגל לעמוד במצב של הפרעות אכילה כי בכל זאת יש לציין ואני מניחה שהוא הספיק להתאושש במקצת מכל הזוועות שעברת... את יודעת שהרווח שיש מזה הוא אשליה.. רשמי לך את זה חקוק בראש כמו על סלע ושזה יהיה חוק ברזל עבורך כי שם יהיה הסוף האמיתי לדבר הזה והתחלה נפלאה לחיים באמת ולא! הם אף פעם לא פשוטים או שמחים או מספקים באופן טוטאלי אבל בתוך כל הפרדוקס שהם את יכולה למצוא את השלם שלך ולא! אל תטעי..היית כבר ברדיפה אחר המושלם... שימי לב רק לפני המושלם אפשר לרדוף..לפני השלם תמיד יבוא תהליך.. צעדים קטנים .. ... אם את צריכה חיזוק את מוזמנת לכתוב אם את מרגישה שאת בסכנה ממשית את מוזמנת להודות בכך ולפנות לעזרה... קחי לך את תשובתי כמסע לכמה רגעים לחשוב מה קורה לך באמת ומה את הולכת לזרוק אם את מוותרת על כל מה שהשגת ....או ממשיכה להתמודד עם כל מה שמתעורר בך ברמה הרגשית ועם כל השיקופים שילדייך מעוררים בך ואני יודעת שהם אינם פשוטים... ורק את יכולה לקחת אחריות על זה... אל תזרקי את זה לפח החיצוניות לא שוה את זה... כשאת הורה את הופכת ממאשים למואשם את תמיד תעשי טעויות ואת תהיי חייבת להבין שטעות כמו הפרעת אכילה ליילדייך היא טעות שאין עליה סליחה.. אני קרבן של אמא מופרעת אכילה... וכן עם כל אהבתי אליה היא הרסה את חיי והיא יודעת את זה... זה מה שאת רוצה מיילדייך?..... אל תשכחי ...הם רואים הכל!!!! המון אהבה אני

הי,אני יושבת וחושבת אכן זה הגיוני שאני כלכך נלחמת כל הזמן במשקל שלי שזה מה שאני שווה? זהוא אים אני לא אנורקסית מספיק אז אנשים יאהבו אותי פחות?כאילו? אנשים אוהבים אותנו יותר ככל שאנו אוהבים את עצמינו, ומעריכים אותנו יותר ככל שנעריך את עצמינו:נקבל הכרה חיצונית,רק שנכיר בכוחנו שלנו.הסביבה היא מראה מדויקת שלנו ולמרבה הפרדוקס,כל תחושה ותמיכה שאנו מקווים לחוות מהסביבה,יגעו רק לאחר שנפגוש ונעצים אותןבתוכנו ואז כבר לא נזדקק להן מבחוץ.

קל להגיד, קשה ליישם....

ב"ה להפוך אותה למעשה במקרה שלנו לפחות... אני מניחה שיש לנו את כל החיים לכך זה שווה את זה וזה בהחלט מעשי

שלום לכולם.. אני לא יודעת בדיוק למה אני כותבת פה אני אפילו לא בטוחה אם יש לי הפרעת אכילה או שסתם אני אובססיבית וכל הזמן חושבת על אוכל. פעם לא הייתי ככה, זה התחיל לפני שנה שפתאום החלטתי שאני רוצה להיות כמו האנורקסיות זה כל כך יפה.. זה לא שאני שמנה אפילו בכלל לא.. אבל הרזון הזה זה משהו חולני אבל אני מוצאת בו יופי.. המשקל הכי גבוה שלי היה 47 ועכשיו אני שוקלת 41 עדיין לא הגעתי למצב שאני מרעיבה את עצמי היו ימים ספורים אבל זה עבר לי, כי הבנתי שככה אני לא ירזה המשקל נעצר משום מה כנראה הגוף התרגל- עניין לא ברור.. אני חושבת שאני נכנסת להפרעה הזאת במודע, אבל אני לא מבינה איך אפשר שלא לרצות את הרזון הזה.. רק אם אני לא אוכלת יום שלם הבטן שלי שטוחה והעצמות בולטות אבל איך שאני מכניסה משהו קטן לגוף או אפילו שותה - ישר יש בטן קטנה- זה כל כך מבאס.. אוף נמאס לי כבר למה אני לא יכולה להיות מרוצה מכלום, אני מרגישה כל כך בודדה :( ומרגישה לבד בעולם, אני לא יודעת מה לעשות.. אולי אני סתם רוצה שמישהו יקשיב לי פה.. נמאס לי כבר לספור קלוריות ולעלות על המשקל 10 פעמים ביום, אוף מה קרה שנהיתי אובססיבית בנושא, זה לא שייש לי דימוי עצמי נמוך אני נראת מצויין גם כולם תמיד אומרים לי שאני יפה.. אבל אני כל כך עצובה ולבד ואני לא יודעת מה לעשות, אל תייעצו לי ללכת לאיש מקצוע או דיאטנית כי אין מצב.. מצטערת שזה יצא ארוך ומצטערת אם העקתי עליכם פשוט הייתי חייבת לשפוך כל מה שאני מרגישה ואולי תוכלו לעזור לי.. :( בבקשה..

הי אנני מכירה ויודעת את אופי ההיתנהלות שלך,אך כל התעסקות מוגברת עם אוכל זו בעיה שמיתפתחת מביקורת עצמית גבוהה נשמע שאת רזה נורה,ואת יודעת זאת. אך אל חשש כי כולנו צריכות חיזוקים בעיקר שמדובר במראה החיצוני,אנו נשים פרפקציוניסטיות שדואגות שהכל יראה טוב ומושלם וחבל די,אף אחד לא מעריך זאת בצורה שאנו מצפות לכך,הרי החיים זה תקופות-אנו צריכות לאהוב פשוט לאהוב את עצמינו באמת,ולהנות מהם ולא לאחוז תמיד במה חסר ובמה לא מושלם כי אף פעם זה לא יהיה כך אני יודעת כך מנסיון ,כי כשאת אנורקסית אין לך את הכוחות להינות מזה את מתוסכלת כל הזמן מהמישקל שלא נתחיל לדבר על ב ר י א ו ת.. שזה עיקר החיים ושמחה. זיכרי!השאיפה לשלמות חונקת את השאיפה פשוט להיות. מתוקה מקווה שעזרתי קצת תיברחי מההפרעה הזו כל עוד נפשך בך,אורית אלמוג

הי אנני מכירה ויודעת את אופי ההיתנהלות שלך,אך כל התעסקות מוגברת עם אוכל זו בעיה שמיתפתחת מביקורת עצמית גבוהה נשמע שאת רזה נורה,ואת יודעת זאת. אך אל חשש כי כולנו צריכות חיזוקים בעיקר שמדובר במראה החיצוני,אנו נשים פרפקציוניסטיות שדואגות שהכל יראה טוב ומושלם וחבל די,אף אחד לא מעריך זאת בצורה שאנו מצפות לכך,הרי החיים זה תקופות-אנו צריכות לאהוב פשוט לאהוב את עצמינו באמת,ולהנות מהם ולא לאחוז תמיד במה חסר ובמה לא מושלם כי אף פעם זה לא יהיה כך אני יודעת כך מנסיון ,כי כשאת אנורקסית אין לך את הכוחות להינות מזה את מתוסכלת כל הזמן מהמישקל שלא נתחיל לדבר על ב ר י א ו ת.. שזה עיקר החיים ושמחה. זיכרי!השאיפה לשלמות חונקת את השאיפה פשוט להיות. מתוקה מקווה שעזרתי קצת תיברחי מההפרעה הזו כל עוד נפשך בך,אורית אלמוג

היי אורית.. תודה על ההתייחסות הלוואי שהייתי יכולה להיות מרוצה ממה שייש - אבל אני לא. אני שואפת לשלמות מקסימלית ואני חושבת שבסוף אני כן יהיה מרוצה..

האמת שאם אני הייתי צריכה להציב לעצמי סטנדרטים כמו שאת מסריטה לעצמך בראש ומגדירה כשיא השאיפות אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לעמוד בהם בד"כ אנחנו מצליחים לעמוד רק בצעדים קטנים...רק כאשר מה שאנחנו מציבים לעצמנו הוא מצומצם עם תהליך ברור... עם מרחב נשימה וכו'..כאשר אנחנו מתנגדים לטבע שלנו הוא בד"כ טופח לנו בפרצוף... אז אוקי אני לא אשלח אותך לטיפול..נראה לי שאת יןדעת מלמפרע שזה מה שאת צריכה... אז בואי ננסה להכיר אותך ואולי דרך כתיבה נוכל לעזור במקצת... רמז... ככל שתדברי ותוסיפי לתאר ולדוש בסמפטומים כך תתרחקי מהאמת... הדגש צריך להיות בשאלה...מה הביא אותי לשם??.... מדוע בחרתי בזה...?....מה היו הטריגרים שהפילו אותי למבוך שבסהכ אם אסתכל לתוכו באמת אראה שהוא רק מסב לי כאב... יתכן ותשובה מיידית לא תהיה לך אבל שווה לך לשאול את עצמך שאלות שיביאו אותך למוצא יעיל... מה קורה לך ברמה התנהגותית, אני בטוחה שאת יודעת מהן התוצאות של הרעבה עצמית.. את רוצה לראות את חייך כל הזמן מבעד למאזני המשקל......?..?.... חיבוק המון אהבה

כבר תקופה של חצי שנה שאני לא שולטת בעצמי אחרי אכילה מופרזת אני חיבת לקחת 30 כדורים משלשלים בשם לקסעדין נמאס לי זה נהיה אצלי חולני ולא נשלט מה לעשוווווווות?

ב"ה הקדישו דקה לקריאת הקטע הבא והחליטו במה תבחרו. אל תחפשו את הבדיחה בסוף, כי אין! תקראו את זה בכל זאת והשאלה היא: האם אתם תעשו את אותה הבחירה? בארוחת ערב למטרות צדקה שהתקיימה למען בית ספר לילדים בעלי ליקויי למידה, קם אב של אחד התלמידים ונשא נאום אשר אף אחד מן הנוכחים לא ישכח. אחרי ששיבח רבות את בית הספר ואת הצוות המסור שלו, הוא שאל שאלה: "כאשר שום דבר לא מפריע לו, הטבע עושה את הכל בשלמות. למרות זאת בני, שי, לא יכול ללמוד דברים שילדים אחרים יכולים. הוא לא יכול להבין דברים שילדים אחרים מבינים. איפה הסדר הטבעי של הדברים בבני?" הקהל היה המום מהשאלה. האב המשיך: "אני מאמין שכאשר ילד כמו שי, מוגבל פיזית ונפשית, מגיע לעולם, מגיעה הזדמנות לטבעו האמיתי של האדם להציג את עצמה, והיא מגיעה בצורת ההתנהגות של אנשים אחרים כלפי אותו הילד." לאחר מכן הוא סיפר את הסיפור הבא: שי ואביו טיילו ליד פארק שבו ילדים ששי הכיר שיחקו בייסבול. שי שאל "אתה חושב שהם יתנו לי לשחק?" אביו של שי ידע שרוב הבנים לא ירצו שמישהו כמו שי יהיה בקבוצה שלהם, אבל האב גם הבין שאם יותר לו לשחק, הדבר יעניק לו תחושת שייכות וקצת ביטחון בכך שאחרים יקבלו אותו למרות מגבלותיו. אביו של שי, שלא ציפה להרבה, התקרב לאחד הילדים במגרש ושאל אם שי יכול לשחק. הילד הסתכל סביבו בחיפוש אחר הכוונה ואמר "אנחנו מפסידים ויש לנו מעט שחקנים, המשחק כרגע בסיבוב השמיני. אני מניח שהוא יכול להיות בקבוצה שלנו, וננסה להכניס אותו לחבוט בסיבוב התשיעי." שי הלך בקושי לכיוון הספסל של הקבוצה, לבש חולצה של הקבוצה עם חיוך רחב, והתיישב. לאביו הופיעה דמעה בקצה העין, והרגשת חמימות מילאה את ליבו. הילדים ראו את שמחתו של האב על היחס שנתנו לבנו. בסוף הסיבוב השמיני קבוצתו של שי הצליחה להוסיף עוד נקודות, אך לא מספיק כדי לנצח. בתחילת הסיבוב התשיעי, שי שם כפפה והלך לשחק בשדה הימני. למרות שלא חבטו לכיוונו כדורים, הוא היה נלהב רק מהיותו חלק מהמשחק ועל השדה. הוא חייך מאוזן לאוזן ונופף לאביו, שישב על הספסלים ביציע. עכשיו, כשכל הבסיסים מלאים וחסרות רק עוד נקודות ספורות לניצחון, היה זה תורו של שי לחבוט בכדור. בצומת הזאת, האם הילדים יתנו לשי לחבוט ויוותרו על הסיכוי לניצחון במשחק? באופן מפתיע, שי קיבל את המחבט. כולם ידעו שחבטה היא הכל מלבד אפשרית, מכיוון ששי לא ידע אפילו איך להחזיק במחבט, וכמובן שלא לחבוט בכדור. כששי התקרב לעמדת החבטה, המגיש, שראה שהקבוצה השנייה שמה את הרגשתו הטובה של שי מעל החשיבות של הניצחון, התקרב מספר צעדים כדי שיוכל לזרוק לשי כדור חלש יותר בו יוכל לחבוט. ההגשה הראשונה הגיעה ושי הניף את המחבט באופן מגושם ופספס. המגיש התקרב מספר צעדים נוספים, וזרק שוב את הכדור בעדינות לכיוונו של שי. הפעם שי הצליח לחבוט בכדור וכיוון האדמה, והכדור התגלגל לכיוונו של המגיש. המשחק אמור היה להסתיים בשלב זה, אך המגיש הרים את הכדור, ובמקום לזרוק אותו לילד בבסיס הראשון, הוא זרק את הכדור חזק וגבוה. שי יכול היה להיפסל וזה היה סופו של המשחק. המגיש זרק את הכדור בדיוק מעל לראשו של הילד שעמד בבסיס הראשון, אל מחוץ להשיג ידם של חברי קבוצתו. כל הקהל ביציעים וחברי הקבוצה החלו לצעוק "שי, רוץ לבסיס הראשון!" שי מעולם לא רץ רחוק כ"כ, למרות זאת הוא הגיע לבסיס הראשון. הוא התרוצץ ליד הבסיס הראשון, מבוהל ופעור עיניים. כולם צעקו "רוץ לבסיס השני! רוץ לבסיס השני!" שי רץ בצורה מגושמת לבסיס השני. חסר נשימה וקורן, הוא נאבק להגיע לבסיס השני. כאשר שי היה בדרכו לבסיס השני, הילד ששיחק בצד הימני הרחוק של המגרש החזיק את הכדור. הוא היה הילד הקטן ביותר בקבוצה. זאת הייתה ההזדמנות שלו להיות הגיבור של קבוצתו הפעם הראשונה. הוא יכול היה לזרוק את הכדור לילד בבסיס השני, ובכך לנצח במשחק, אך הוא ראה את כוונתו של המגיש, לכן זרק את הכדור בכוונה גבוה ורחוק ככל שיכל מעל לראשו של הילד שבתחנה השלישית. שי רץ לכיוון התחנה השלישית נרגש כולו, בזמן שחבריו לקבוצה המשיכו לרוץ ולהקיף את כל התחנות. כולם צעקו "שי, שי, שי, רוץ כל הדרך!" שי עשה את דרכו לבסיס השלישי. הילד מהקבוצה הנגדית, שעמד בבסיס הרביעי ואחרון, רץ לשי לעזור לו, וכיוון אותו לכיוון הבסיס השלישי. הילד צץ "רוץ לשלישי! שי, רוץ לשלישי!" כששי הקיף את הבסיס השלישי, הילדים משתי הקבוצות ואלה שעמדו בצד וצפו צעקו "שי, רוץ לבסיס הבית!" שי רץ לבסיס הבית, דרך על הבסיס, וכולם הריעו לו כגיבור שניצח את המשחק לקבוצה שהפסידה. באותו היום, המשיך האב את הסיפור בקול רך ודמעות זולגות, הילדים משתי הקבוצות עזרו להביא חלק אמיתי של אהבה ואנושיות לעולם שלנו. שי לא החזיק מעמד עוד קיץ, הוא נפטר באותו החורף. הוא לא שכח את היותו גיבור, וכמה עשה את אביו שמח. כמה שימח את אימו כשהגיע הביתה, הדמעות שזלגו מעיניה, החיבוק שנתנה לגיבור הקטן שלה! ועכשיו הערת שוליים קטנה: כולנו שולחים אלפי בדיחות דרך האי-מייל בלי מחשבה שנייה. אבל כשמגיעים לשליחת הודעה על הבחירות שבחיים, אנשים חושבים פעמיים אם להעביר או לא. הגס, וולגרי, ולרוב גם המגונה, עוברים בקלות במרחב הוירטואלי, אך החלטות פומביות על הגינות לרוב מדוכאות בבתי ספרינו ומקומות העבודה שלנו. אם אתם חושבים על להעביר את המסר הזה הלאה, רוב הסיכויים שאתם מתחילים למיין את האנשים בפנקס הכתובות שלכם אשר להם לא יהיה "מתאים" לשלוח סוג כזה של הודעה. ובכן, האדם ששלח לכם את ההודעה האמין שכולנו יכולים לגרום לשינוי. לכולנו יש בכל יום אלפי הזדמנויות לעזור לאנשים להבין את "הסדר הטבעי של הדברים". כ"כ הרבה דברים מעושים וטריוויאליים בין אנשים מציגים בפנינו את הבחירה: להעביר הלאה את ניצוץ האהבה והאנושיות, או שמא נוותר על ההזדמנות להאיר את יומם של אלה מאיתנו שיכולים פחות, וחיים בעולם פחות טוב וקר יותר משלנו. איש חכם אמר פעם שכל חברה נשפטת בדרך שהיא מתייחסת לאלה שהמזל האיר להם פחות מלאחרים . אתם יודעים שיש לכם שתי בחירות: 1. למחוק. 2. להעביר הלאה.

הילה, זה אחד המרגשים.

סרט מרגש מאוד על אבא שהבן שלו משותק לגמרי ובכל זאת הילד מסיים תואר, והאבא מתחרה איתו בלמעלה מ900 תחרויות, מתוכם 6 איירונמנים!!! (אירונמן זה תחרות מאווד קשה שבה המתחרים צריכים לשחות 3.6 ק"מ, מיד אח"כ לרכב 180 ק"מ על אופניים ומיד אח"כ לרוץ 42 ק"מ - מרתון, האבא עושה את כל זה עם הבן שלו המשותק)

שכחתי לשים את הקישור http://tan.co.il/itaiatar/mamar/V5.asp

מה שלומך?באמת מרגש יפה ועים הרבה מוסר השכל לכולנו.אני חושבת שזה מראה באמת לכולנו שאנו מסוגלים להרבה יותר ממה שהיינו מאמינים על עצמינו בכל נושה. וכמובן בערה לזולת שלדעתי מביאה לסיפוק אמיתי.

מרגש..

ב"ה חוץ מזה שאנחנו מתעקשים לשים בראש////ומאחוריו את כל חיינו למעשה כשעוקפים את התודעה אפשר להגיע למחוזות שאפילו לא ניתן להסריט בדמיון

ב"ה חוץ מזה שאנחנו מתעקשים לשים בראש////ומאחוריו את כל חיינו למעשה כשעוקפים את התודעה אפשר להגיע למחוזות שאפילו לא ניתן להסריט בדמיון

אני רעבה ואני מתה לאכול אבל אני שמנה ואני יודעת שאם אני יאכל אני יקיא ואני לא רוצה להקיא.

מי מתוקה, אני רק יכולה לחזק אותך מרחוק שולחת לך איזון והרמוניה דניאלה

חחח תודה... אני ממש פוחדת ממחר. אני לא רוצה לשכב לישון. אני פוחדת שאני לא יוכל להחזיק את עצמי יותר.

פשוט תביני שאת מחמירה עם עצמך מריי את חייבת לאכול פשוט תדאגי לעשות פעילות לאחר מכן.... פשוט השתדלי להתעסק במה שבאמת חסר לך,שזה לא בהכרך אוכל.... אהבי את עצמך פרגני לעצמך מה אשם הגוף שלך,הוא בסך הכל רוצה לחיות.

נמאס לי... נמאס לי מהביקורת שלי כל הזמן על עצמי, נמאס לי לחשוב על זה כל הזמן, נמאס לי להילחם בפה שלי, נמאס לי להיות רעבה, נמאס לי להיכנס לדיכאון אחרי כל מה שאני אוכלת, נמאס לי לבכות אחרי כל מה שאני מכניסה לפה שלי ולא להירגע עד שאני אלך להקיא, נמאס לי להקיא, נמאס לי שצורב לי בגרון, פשוט נמאס... אני לא רוצה ללכת לטיפול... לא רוצה עוד כתם של בולימית עליי... אני רוצה להרגיש תמיד ריקה אני שונאת להרגיש נפוחה, בסך הכל רציתי ללכת לישון בשקט, לשכב על הגב שהעצמות במותן יבלטו ולהיות מאושרת.

לירון יקירה, אני מכירה את התחושה הזאת אבל בתקופה ההיא היא לקחה ממני הרבה משאבים שולחת לך אור ואהבה דניאלה

ב"ה אני אזרוק אותך למציאות שבה את שלדית ממש. כולך עצמות. את רואה עצמות בירכיים במותניים. בצלעות בידיים בפרקים ...תיכף תראי את האיברים הפנימיים שלך מרוב שתהיי כל כך רזה ושום צלע לא תעשה לך את זה בסוף... שום מראה שדוף לא יגרום לך להיות שבעת רצון באמת. כשתהיי שלדית כמו שאת רוצה תהיי חולה מאוד ואז לא תוכלי להינות מהרזון שלך אם אפשר באמת להינות מזה ונניח שאני אזרום עם מימד הכיפיות שיש בלשיטה כשנמצאים במצב הזה ולא לאורך זמן... ואולי לפני שתגיעי לשם בכלל תחטפי חס ושלום דום לב ומה אז?.. על איזה אושר את מדברת או רואה בתסריט שציירתי לך שאגב לא רחוק מהמציאות כשזה מגיע לבולימית עם נטיות אנורקטיות קשות.. בסוף זה מגיע. מסקנה? קשה לך קשה לך מאוד אבל הקושי הוא קושי שאת חייבת לתת לו שם.. את חייבת להגדיר מהו הקושי שלך כדי שתוכלי לבטא זאת במילים כדי שתוכלי לדעת עם את באמת צריכה להתמודד כי ברור לך שאין סתם בהקאות שלך ובזלילות שלך... לא הרגשת נאהבת מספיק.. לא הרגשת שאוהבים אותך כמו שאת ... מה את צריכה להוכיח ולמי??... מה את רואה שם בעיוות? מה מפריע לך באמת ואל תעני לי דרך הגוף.. עני לי במילים פשוטות מה באמת גרם לזה ומה נכון להיום ברמה מעשית את חושבת שאת יכולה לעשות כדי להחלים. את אומרת "לא!" על טיפול אבל כדי להחלים מזה חייבים טיפול.. אגב את יכולה לקרוא לזה בחילה... את יכולה לקרוא לזה מיצי.. מה זה משנה?! תוית בולימית?....לי אין בעיה עם מה שזה אומר .. ברור שלך יש בעיה עם זה וזה מעורר בך בושה .. אבל את חייבת לעמוד מול הבושה הזאת .. כי המפלצת שניצבת מולך כשזה קורה היא חלק בך שלא מוכן להקשיב או לראות באמת מה את צריכה מה את מונעת בעד עצמך שלא קשור באוכל... בכל אופן תשובתי לך היא לנסות יחד איתך להגיע לשורש הבעיה... לזהות אותה ולראות מה אפשר לעשות .... להציב תנאים כמו בסגנון "לא טיפול" פירושם לומר שאת לא מוכנה לקחת אחריות על הצרה שהבאת על עצמך עם כל הכאב והסיבות שלא בהכרח את ייצרת אבל בכל זאת את שם ואת חייבת לפתור את זה מהר!... או לפחות להתחיל דרך .. צעד אחד לקראת החלמה... צעד מביא עוד צעד.. וכל עוד את בתהליך ואת מוכנה לקחת אחריות על המצב שלך ... זכית גם אם זה יקח עוד כמה שנים לצאת מהמבוך הנורא ומאחר ואת כבר שם לא נותר לך אלא להתמודד או לברוח ולהשיג מוות קטלני. מצפה לעדכון המון אהבה

תמיד הייתי ילדה רזה , רוקדת בלט, הכל היה מושלם אהבתי את עצמי, אף פעם לא הרגשתי לא מספיק נאהבת, אפילו לא לרגע, וזהו נכנסתי לגיל ההתבגרות עלה התאבון והשמנתי לא בצורה מוגזמת , בכלל לא!, אבל קשה! קשה לי לראות את עצמי עם הבטנה הקטנה, קשה לי לראות שהרגליים שלי כבר לא דקיקות ורזות בגרביונים של הריקוד, קשה לי לראות את הבטן הזאת שאני לובשת בגד ים, קשה לי בכלל להרגיש את הבטן, רק רציתי לחזור להיות כמו פעם , אף פעם אני לא ארזה בדרך המטופשת הזאת, עד שאני לא אתרוקן לגמרי אני לא ארגע, הכל כולל הכל יהיה לי הרבה יותר טוב ברגע שאני ארגיש ריקה ושוב תוזר ואני שוב בולסת ודי פשוט נמאס לי.

שלום לא יודעת אם הגעתי למקום הנכון לפנות אבל בכל זאת אנסה. חשבתי דווקא הרבה איפה בדיוק להוציא את מצוקתי, אז הנסיון הראשון הוא כאן. הבעיה היא שבזמן האחרון בגלל עבודה שבה יושבים הרבה התחלתי להשמין. לא הרבה, כמה קילו נוספים, אמנם בחיים לא שקלתי ככה, אבל לא נורא. הבעיה היא שכל הקילוגרמים האלה "באים" אליי לבטן. אני כבר לא מצליחה ללבוש חצי מהמכנסיים שלי כי הם לא נסגרים בדיוק באזור הזה. משתדלת ללבוש חולצות עם חלק תחתון לא צמוד, כי לי לא נעים לראות בליטה באמצע הגוף. המצב הזה גורר אחריו ביעה אחרת - של אוכל. אני מתחילה לחסוך מעצמי אוכל - מנות קטנות יותר, פחות דברים כאלה או אחרים ובכל זאת מצאת את עצמי כמעט כל הזמן זוללת משהו - גרעינים, אגוזים או משהו שלדעתי "קל" ואין בו הרבה קלוריות. כבר התחלתי להסתכל על העניין הזה. ברור שאני לא מרזה, הבטן לא יורדת, רק כמויות האוכל שלי לאט-לאט יורדים, כמן שנראה לי. אני משכנעת את עצמי ש"זה לא משמין, אוכל קצת" ואחר-כך מצטערת שבכלל הכנסתי לפה את הדבר. המאבק הזה נמשך כבר חודשיים ומי יודע לאן יוביל...מי יכול להגיד לי מה הבעיה שלי? מה עושים עם זה??? בבקשה....

היי דנה, אני שמחה שפנית לפורום הזה לפי מה שאת מספרת זה יגרור אחריו הרבה אנרגית חינם שתוציאי אני מציעה לך לפנות לדיאטנית אשר תאזן לך את התפריט היומי וכמובן ספורט- מי כמוני יודעת כמה ספורט זה לא הכי כייף שיש בזמן האחרון אבל אני יכולה לומר לך אפילו הליכה סתם של חצי שעה יכול לעזור לחזק את השרירים ויתרה מכך את יכולה לעשות כפיפות בטן כדי לחזק את שרירי הבטן בהצלחה דניאלה

ב"ה אין אדם שלא פגש בהן... עבודה משעממת יש לך .. לפחות כך זה נשמע אם כל היום רק על זה את חושבת עבודה שאין לך תחושה של בטחון תחושה של חופש להציב לעצמך שתי הפסקות שבהן את אוכלת משהו משביע ולא גדול במיוחד אלא סביר וממשיכה ביום שלך בלי לנשנש שטויות נשמע לי כמו משהו שאת צריכה לעשות...ולא עושה! את בעצם לא מרגישה נוח לאכול במקום העבודה שלך או שאני טועה??...כי זה לא מקבול שם או מה??...איפה את עובדת .. איזה סוג עבודה יש לך ?.... אני כאילו מרגישה שאת מתביישת לאכול שם.. שזה כאילו לא מקובל או נכון לקחת לעצמך פסק זמן לאכול.. ואז קורה מצב שבו את מתחילה להיות רעבה.. את חושבת על אוכל ועל שטויות .. השמנתי לא השמנתי או איזה יופי אני מרזה או מה שזה לא יהיה .. כל החבילה הזאת היא חבילה אחת שמתחילה מחוסר איזון שלחלוטין לא בעיה נכון להיום להגיע אליו במיוחד אם יש לך רגישות מיוחדת להיות רזה או שאיפה דבילית שכזו שאגב היא לא תמיד בריאה או מתאימה לך .. בסיכומו של עניין אם את תמנעי מארוחות את עשוייה למצוא את עצמך עם הפרעת אכילה... יש לי תחושה שמשהו בך כבר מתחיל להתמכר לזה.. ואת חייבת לעצור את זה עכשיו!.... איך עוצרים ?... אם את זקוקה להכוונה דיאטנית .. גשי להכוונה כזו ספרי לה על היום שלך .. על ההפסקות שלך ומה את יכולה לאכול שיתאים לך .. אולי זה משהו שאת צריכה ללמוד מה את אומרת??... תנסי ?.... או שזה משהו הרבה יותר מורכב ממה שבחרת לספר??......

הקאתי ביום שישי בבוקר. אני לא מבינה אפילו למה. כ"כ חיכיתי להיום בשביל להתגאות לעצמי שלא הקאתי שבוע אבל זה לא קרה. עכשיו אני מחכה ליום שישי כדי להתלהב לעצמי שלא הקאתי שבוע. אני מקווה שהפעם זה יקרה. למרות שהקאתי אני מרגישה הרבה יותר טוב כי אני יודעת שהחזקתיאת עצמי כמה ימים. לפני זה הייתי מקיאה כל פעם לפני השינה- כדי לא לישון עם שאריות של אוכל בבטן, כל פעם לפני שהייתי יוצאת- כדי שהבטן לא תהייה נפוחה ובכלל כל פעם שהייתה לי בחילה או בולמוס. עכשיו אני פשוט הולכת עם חולצות יותר רחבות ואוכלת ממש קצת כל פעם כדי שהבטן לא תתנפח, או במקרה שלי תתנפח פחות. ואני באמתמרגישה יותר טוב יחסית לקודם

Our greatest glory comes not in never falling, but in rising every time we fall. אם לומר את האמת? ראיתי את זה באתר של פרו אנה אבל אני כבר מזמן לא במצב הזה והמשפט הזה נכון מאוד גם לגבי הבראה. יהיו נפילות, זה בטוח. אבל הם רק יחשלו ויבנו אותך ויעשו אותך יותר חזקה.

מי יקירה, אני זוכרת את התקופה הזאת שרציי להתגאות שאפילו לא הקאתי יומיים היית מאמינה?? ואת הגעת כמעט לשבוע!! אני גאה בך שזו לפחות התחלה - ההתחלות תמיד קשות אבל בסוף זה שווה- להתחזיר לעצמך את החיים את מהות החיים!! אני שמחה שאת לא נשברת תמיד חושבת שזו הייתה נפילה קטנה ועכשיו את קמה על הרגליים ואומרת יום חדש התחלה חדשה ומטרה מחוזקת יותר יקירה אני אתן לך עצה - מה אני הייתי עושה כאשר היה לי רצון חזק להקיא הייתי מתקשרת לידידי קרוב שלי ומספרת לו על הרצון שלי להקיא ואת האמת בכל פעם שרציתי להקיא זה בגלל שרציתי לזרוק משהו לתוך ההאסלה ולהוריד את המים ולא לראות את זה יותר זה מאין בריחה כזו תחשבי אולי הרצון להקיא נובעה מרצון לזרוק ולא לראות יותר ואת לוקחת את האוכל כקורבן -תנסי לדבר עם מישהו אם את מרגישה שאת רוצה להקיא זה תמיד נותן כ10 דקות לפחות על מחשבה שאולי זה יעצור את ההקאה ותתאפסי ותראי שאת לא רוצה וזה סתם מעשה עבור בריחה. שולחת לך אור ואהבה דניאלה

ב"ה או שבת אם תסכמי לעצמך "יום שישי אני לא מקיאה" תצפי לזה ואולי לא תעמדי במשימה ואז תרגישי לחץ רב כשלון .. אכזבה ויתכן שתחזרי אחורה ... אז אם את מרגישה שכרגע את חלשה בשישי.. תני לעצמך את האופציה להיות בו חלשה... אם לא.. נסי בגבול האפשר אבל לא ממקום של סטופר או לחץ... כמעט שבוע ימים זה מספיק טוב בשביל התחלה... אז בלי לחץ כדי שלא תדרדרי את עצמך סתם... היי קשובה ליכולות שלך ובקשה אחת לי אלייך נסי בסופשבוע להעסיק את עצמך כמה שיותר....תהיי בחברה נעימה.. עשי דברים .. זה עשוי לעזור... המון אהבה

נפלתי שוב בסופשבוע.... לבולמוסים כאלה אין בופיים... ודווקא הרגשתי שאני בדרך הטובה.... עוד פעם סטיתי ממנה... :( אבל אני לא אשבר, אני אחזור לדרך הטובה.... אוכלים כרגיל? כנראה שלא הכל בסדר בי מבפנים כמו שחשבתי.. שאני עדיין לא שלמה על הנפש... ביאן, איך לומדים להעריך את עצמך? ואת האחרים להעריך אותך? איך אתה לומד לא להרגיש מיותר? איך הצלחת לעשות אתזה? מתי אני סוף סוף אעריך את עצמי? ויאהב את עצמי? ולמה אני שוב יושבת מול המחשב עם דמעות... חשבתי שלא בוכים יותר ... דיי... הרע עבר... עכשיו טוב לי.... באמת שכן...אז למה אני בוכה? למה?......... אוהבת... אני

ב"ה כולם אומרים שאני מדהימה חוץ ממני .. כולם חושבים שאני יפה חוץ ממני.. כולם חושבים שאני מוכשרת חוץ ממני ... זה נשמע אבסורד, אחרי כל מה שאני עושה פה..נכון... ? אבל מה שאני עשיתי הוא פשוט ללמוד לקבל את עצמי בקטנה בלי שום אידיאל שאני כביכול בדיאלוג שלי עם עצמי צריכה להגיע אליו...אין כזה אידיאל .. יש רגע רגע וזהו! יש לי את כל החיים בשביל זה .. גם לך! איך?... אני גיליתי שכל הזמן הדרך עצמה מגלה איך... את יודעת מה הבעיה?... אנחנו לא תמיד מקשיבים לדרך... אנחנו מנסים לשלוט בה ואז קורה דבר פשוט ועצוב למדי .. אנחנו נעשים עוורים..עוורים!!!! ולא מבינים איך כל מה שרצינו לא קורה ואולי מפני שמה שרצינו לא באמת תכננו בשבילנו אז כל שאני יכולה להציע לך הוא להקשיב לדרך.. כשמקשיבים לה.. הכל הולך פיקס... הדרך מסמנת לך בצורה מאוד ברורה .. כשהיא מסמנת לך טוב... אז טוב... כשהיא מסמנת לך רע.. אז רע.... כך תדעי לזהות מה נכון מה לא וכך תוכלי לתפעל את עצמך ולנבט את עצמך בתבונה יתכן ויהיו טעויות אבל זה חלק מהלמידה שלך תביעי נכונות לעזור לעצמך תביעי נכונות וכוונה אמיתית לקבל את עצמך והדרך תהייה שם לפקוח את העיניים שלך... אני בדיוק כמוך .. תלמידה .. כל יום מגלה משהו אחר.. כל יום מנסה להכיר את עצמי וכמה שכולם חושבים שאני יודעת .. אני מגלה יותר ויותר כמה הדחקות דחקתי לפינה.. ...והכל צף.. בדיוק כמו שאצלך ויש לי שתי ברירות ... שנה שעברה הברירה היתה להתאבד כי זה היה נורא מכאיב לראות את כל מה שהדחקתי ובצדק כי זה שמר על שפיותי...אבל זה היה מר מידי היום אחרי משבר שעלה לי בבעיית לב ובאשפוז הבנתי שאני חייבת להתמודד עם הכאב ולוותר עליו ולשחרר אותו מהגוף שלי כי העבר קיים בגוף שלי ולכן זה כואב ואת לא שונה ממני .. אז היום אחרי המפלה הנוראה של שנה שעברה ברמת הדכאון ולשפל שהגעתי בגללו אני מבינה שאם אני מבינה שרק מה שיש לי עכשיו הוא ברכה וטוב רק זה יביא לי גאולה.. את חושבת שאני יודעת הכל ... מצליחה בהכל ... תאמיני לי במקרה שלי עם השקים שלי כל יום הוא התמודדות וגם הארה.... אין לי מושג מי אני או מה אני או מה קורה לי או מה בכלל עולה בפורום הזה ... ת'אמת זה גדול עלי...אבל ברמת הבנאדם אני מתמודדת בדיוק כמוך... פשוט להתמודד... יש לי יצר רע יש לי פחדים ואני עושה הכל כדי להתנגד להם... למדתי לזהות אותם ... למדי את לזהות את שלך ותמיד זכרי שאחרי שאת מזהה אותם יש לך בחירה! כל עוד אל תזהי לא תהיי במצב של בחירה ... לכן חשבי טוב טוב.. מה מפיל אותך .. מה מפחיד אותך ... אם זה מציאותי או לא.. אם זה קרה או לא.. ואם הפחד הזה לא הוגשם.. אז מדוע את ממשיכה להגשים אותו בראש שלך... לפעמים צריך לדעת לשאול שאלות .. לפעמים צריך לשתוק... לפעמים לא צריך לעשות כלום ולפעמים אין לך רגע אחד מנוחה.... כולנו בסרט הזה .. גם את... אני עוקבת אחרי המחשבות השליליות שיש לי ואני עוצרת אותן.. היום בפרט לאור מה שחוויתי שכמעט הרג אותי.... אז כמוני תתמודדי כי אני מקבלת הרבה מתנות וחווה דברים נפלאים מהמאמצים שלי .. אז זה שווה... תפסיקי לתכנן את הדרך שלך ... תני לה לדבר.. והיא תדבר אני מבטיחה לך!!!!! המון אהבה

אני מבינה לגמרי כל מה שאת אומרת... או לפחות מנסה להבין... כי זה מצב שעדיין לא הגעתי אליו בכל התהליך... עדיין לא התנתקתי מההפרעה שלי.. כי אני נראה עכשיו יותר טוב, כן, וסוף סוף יכולה לקנות בגדים שייראו עוד בסדר... אבל בכל זאת אני כועסת על עצמי כשאני אוכלת כי משהו בי מתגעגע לימים ההם, שהייתי רזה בצורה מבחילה... אני לא יודעת למה זה ככה... וגם כולם מחמיאים לי שאני נראית הרבה יותר טוב... ואני לא מתגעגעת לתחושה הפיזית בימים הנוראיים שלי... שבקושי יכולתי להזיז את עצמי והייתי כל כך חלשה.... אבל משהו בי מסרב לשכוח את התקופה ההיא, כתקופה שאהבתי כביכול... אני מרגישה שאני לא יודעת מי אני, מה אני אוהבת, במה אני טובה, במה אני לא טובה, מי אוהב אותי, מי לא אוהב אותי, למה שלא יאהבו אותי- עשיתי רע לאנשים? ואם כן, למה עשיתי את זה? אני קצת מרגישה תלוייה באוויר, כאילו שום דבר לא מחבר אותי למה שכאן... רק השיגרה היומיומית... גם ההורים שלי חושבים שבזכותם המצב שלי השתפר... הם לא מבינים שממש לא.... טוב לא משנה... אני לא אכנס לזה... בכל מקרה רציתי לומר לך, שלא הייתי מדמיינת שבן אדם יכול כל כך לעזור ולהשפיע, דרך מחשב. כן, את.. :) את פשוט בן-אדם מהמם... העשייה שלך מבורכת... את כותבת מכל הלב... זה עושה לי טוב לראות את זה... גורם לי להרגיש שיש עוד אנשים טובים בעולם, שיש להם רק כוונות חיוביות... איזה כייף ::) אוהבת:) אני

הי סתאם לשאול בשלומכן.ורציתי להגיד שהיום הייתה לי התקפה אך עצרתי בעצמי למרות שהייתי לבדי לגמרי.. הפנמתי כבר שלרזות מזה אי אפשר וגם ביאן אמרה שהגוף במגננה במצב של בולמיה אני אמרתי לעצמי שלא נורא אים אכלתי מתוק אעסה הליכה אחר כך,רוצה לחיות כבר לא איכפת לי מה שווה לי להיות בסחרחורות נוראיות? להרוג את עצמינו זה קל...לא רוצה להיות עבד למחלה הזו יותר, ברגע שעבד מאמין כי לא ימשיך להיות עבד,כבליו נושרים,הוא משחרר את עצמו,ומורה את הדרך לאחרים. חירות ועבדות הם מצבים נפשיים... בנות זה קשה אבל אתן לא לבד לכולם יש בעיות לא כולם מודים ומתמודדים איתן! אורית!

ב"ה תהיי בריאה :-) חיזוקים והמון אהבה

אני מקיאה אחרי שאני אוכלת. משהו לא בסדר איתי? אני רוצה להפסיק עם זה אבל אני לא מצליחה. מה לעשות?

ב"ה אבל בואי נבדוק ביחד אם זה לא משהו אחר.... איך מפסיקים? כמה זמן את בזה.. מתי זה התחיל??? את מודעת שזה משהו בסגנון "הפרעת אכילה"? זה התחיל מדיאטה? או מבחילה?ממחלה?... מתי זה "עשה לך את זה" שהרגשת שאת מטוהרת והכי נקייה בעולם?.?... חשבת שתרזי מזה?.??.. שמעת חברה שמדברת על זה? נסית לספר על זה למישהו ..שקורה לך משהו לא טוב מלבד הפנייה שלך אלי?... בת כמה את?...בגיל בית ספר?...אחרי צבא? בצבא?...??? מה המשקל שלך?...מה הגובה שלך?.... אני שואלת כדי לברר יחד איתך אם יש לך באמת הפרעת אכילה.. אז אוכל לענות לך על איך מפיסיקים וגם אז לא בטוח שתצליחי במיידי להפסיק אלא בשלב מאוחר יותר...אבל כן אולי אצליח לגרום לך להבין מה קורה לך ולנסות דרך זה למצוא טיפול יעיל שיעזור לך לעזור לעצמך! ספרי לי איך זה התחיל.... מה היו הגורמים לכך.?.. מה הפריע לך באמת על עצמך?...בחיים?...חבר.??... האם עברת שינוי כלשהו בחיים....מגורים?...הורים גרושים?...תקיפה מינית.?...... האם התקשורת בינך לבין הוריך טובה?... ספרי לי כמה שיותר כדי שאוכל לכוון אותך.. ותשובתי לך תחכה לך ביום ראשון הקרוב.... שבת שלום אהובה

,מתןקה אנני יודעת עלייך דבר, אני יכולה לנחש שאת יודעת בתוכך את מצבך- אך לא יודעת מאיפה זה נפל עלייך.ולמה למה את מקיאה פתאום? אל דאגה לכל בעיה יש פיתרון השאלה אים את רוצה לפתור אותה הדבר שקובע בחיים,הוא השינוי,כל השאר בר שינוי. עזרי לעצך,תאהבי את עצמך,האמיני בעצך ,קטן עלייך!!!רק תרצי.... אורית!

דודה שלי ילדה אבל זה לא סתם לידה היא ילדה שלישיה! 2 בנות ובן היא אחת שקשה לה להכנס להריון ופתאום גילו שיש לה 3(!!!) עוברים. כל שבוע הם הלכו לבדיקות והיא עשתה שמירת הריון בצורה מטורפת. מישהי אחרת בטוח היתה מפילה או מדללת עוברים אבל הפלה זה רצח! והנה ברוך ה' נולדו להם 3 ילדים מתוקים וחמודים, בריאים ושלמים. אמונה. רק ככה אפשר.

ב"ה מזל טוב... איזה נס שיהיה במזל..הרבה ברכות ושיגדלו באהבה אולי תסדר תמונות בא לך??...

אני ינסה אבל לאן אפשר להעלות אותם?

שלום...מה שלומך? לי יש גם הפרעת אכילה ואני מאוד מיואשת..כל כך קשה לי אני צריכה לדבר עם מישהו שבאמת מבין ועובר את אותו הדבר... איך אפשר להיות איתך בקשר???? זה מאוד יעזור לי.. תודה...אני.

דבר ראשון יש לך את הפורום המדהים הזה (ואני לא סתם אומר. הייתי גם בפורומים אחרים ואין על הפורום הזה) אם את מתעקשת לדבר דווקא איתי יש לך את המייל שלי שמופיע למעלה וגם כאן [email protected]

אין לי ממש שאלה לשאול אותך... זו סתם הרגשה נוראית שאני נמצאת בה.... מסרבת להאמין שזו אני זו שחיה בתוך כל הגועל הנורא הזה ולא נוקפת אצבע כדי לצאת ממנו... אני כבר לא ילדה- עוד מעט 30, למדתי, אני אוחזת במקצוע נחשק, בן זוג מדהים ומשפחה תומכת... על פניו הכל מושלם! אך מתחת לפני השטח- זוועה..... לא מעניין אותי כלום... רק האוכל! לפעמים זה איך לא לאכול... או לאכול כמה שפחות- הרבה ירקות, מעט פחמימות, הכל דיאט. ולפעמים זה לאכול הכל מכל, לא להרגיש, לדחוף ולדחוף עד שמציפה אותי תחושה של גועל והתפוצצות.... אני נעה ממצב של אכילה למצב של צמצום כבר הרבה מאוד זמן... כאשר בתקופת שאני דוחסת אוכל אני לא ממש מצליחה להבין לאן אני דוחפת כאלו כמויות גדולות.... אני מנסה להקיא, אבל לא ממש מצליחה... לצערי, או אולי לשמחתי, זה אף פעם לא היה הצד החזק שלי... בילדותי הייתי אנורקטית- עד הצבא! טופלתי ולכאורה הבראתי... אבל, רק אני יכולה לספר שהאוכל תמיד תמיד רדף אותי... ויחד איתו הרצון הגדול הזה בשליטה וברזון.... אני רוצה להיות רגילה, עוד אחת שעוברת ברחוב, לא רזה לא שמנה- רגילה! אחת בלי הפרעות אכילה... שלא כל היום מוטרדת מכמה היא אכלה.... אבל במקום לחפש את הדרך החוצה, אני רק אוכלת ומשמינה.... שמתי לב שבתקופות שאני עמוסה/עסוקה ואין לי זמן אני הרבה פחות מתעסקת ואוכלת כי צריך... לצערי, כרגע אני לא בתקופה כזו, אלא בתקופה של הרבה זמן פנוי, של הרבה מאוד אוכל ובעיקר של תחושת גועל.... אני לא רוצה לשבת מול מטפל/ת... אני לא בנויה לזה, לא רוצה לדבר על העבר... אני רוצה לבד להצליח, להפסיק ולחזור לאכול כמו בן אדם נורמלי... לא רק ירקות או רק אוכל משמין.... בלי להגיד שהיום כבר אבוד ולדחוף פנימה כל מה שאפשר... פשוט לאכול, כשרעבים... ולשתות כשצמאים ולא לשתות כמויות של דיאטים למינהם כדי לסתום את הרעב... או כמויות של קפה כדי לשבוע... זה לא באמת עוזר! ברור שאף אחד, לא יודע עד כמה המצב חמור, אני מסתירה ומדחיקה ומשקרת בלי סוף, בעיקר לעצמי... וכל יום מתחילה מחדש ומבטיחה מליון הבטחות ומפירה אחרי דקה... אני נגעלת כשאני חושבת מה אני עושה לגוף שלי, איך אני מתעללת בו, בלי סוף... ואני שואלת את עצמי- עד מתי? מתי באמת ישבר לי? אולי אני צריכה להגיע לשפל? למרות שנראה לי שכבר הגעתי אליו, אבל אין לי כוח לעשות כלום... כי אכלתי המון ורע לי וכואבת לי הבטן ואני רוצה להקיא ולא יכולה ופשוט נמאס לי נורא.... הלוואי שיהיה לך רעיון לתת לי איך להתגבר קצת, לבד, כל דבר יעזור... הלוואי.... ממני שפשוט כבר לא יכולה יותר... תודה....

ב"ה תקשיבי אני יכולה להבין שלשבת מול מטפלת זה לא שוס גדול ויתכן זה באמת לא מתאים לך השאלה אם את מוכנה לנסות דברים אחרים כי לומר לי ולספר לכולנו מה "לא" זה הכי קל כי הוא הכי ברור והכי נגיש ושם דבר לא ברור או חיובי כשהלא מתנוסס על שלטי מחשבות המוח הארור... ובשכל ישר וקר את חייבת להחליט אחרת כי את כבר במצב שהכימיה מדברת ואז זה אל משנה אם את רוצה או לא יהיה לך מאוד קשה להתנגד לחוסר איזון כימי כשזה מגיע לזה המצב גרוע ממש ונראה לי שאת שם.. את לא היחידה שטיפול באנורקסיה ואם יורשה לי לומר לקוי ביותר הוביל אותך לבולימיה זה רק מעיד כמה שהטיפול היה סמפטומתי ואף אחד לא הזיז לו לגעת בעומק או ברגע שכבר נגעת בעומק נבהלת וברחת.. ומה מכל האפשרויות את עפת כמו כדור פינג פונג בין רצון להחלים לבין הנוחיות והשליטה של "להשאיר לי במקצת מהבעיה כדי שברגעי מצוקה אוכל להרגע.." או משהו בסגנון.... כדי להחלים את חייבת לוותר על אופציית ההתפרקות... אמרת דבר יפה.. זיהית שכשאת עסוקה את לא בורחת לחולי וזה אומר יקירתי דבר אחד.. שבכל הכוח ובכל שארית כוחותייך האחרונות את אוספת את עצמך ומתחילה למלא את יומך סביב דברים שהם פרודקטיביים בריאים ושלא בהכרח מובילים אותך לאיזושהי מטרה מגוחכת אני במינה את הכאב שלך בבשר אבל אני גם מכירה את כל המניפולציות ויש שלב שאת חייבת לעמוד מול הכאב ולהסתכל לו חזק בעיניים ולהעיף אותו אינני יודעת מאיפה בא ייצר ההתענגות על הכאב... אבל את חייבת להבין שהעונג הזה שכמה שלא נעים להודות בכך חייב לעוף מהבמה של חייך כי אחרת תמצאי אותה במקום חאחר והאמיני לי לא במקום שייחלת לו. אז מה עושים אחרי כל כך דיבורים שממילא את יודעת מלמפרע.. את בעצמך יכולה לספר לי כמה הגיהינום נורא ומר... אז ככה קודם כל זורקים את הסטופר... אין דבר כזה "מחר אני מבריאה...או בקרוב" את מחליטה שאת הולכת לעבור תהליך... את מבינה שמשהו בך חלה...משהו בך לא יכול עוד ואת מנסה לזהות מה הפיל אותך ... אמרת שאחד הדברים שהפילו אותך הוא חוסר תעסוקה.. אז מיד לגשת ולדאוג לתעסוקה ולא משנה איזה... את מחליטה שאת מחפשת טיפול חלופי... את פונה לרופאת משפחה ואת מבקשת ממנה הפניה לטיפול משלים שעולה מחיר סמלי בלבד.. כמו למשל הומאופטיה..דיקור... מספיק שזה יהיה מישהו שתוכלי לדבר איתו.. מישהו שידאג ברמה הפיזית לאיזון שלך ... אולי זה מה שאת צריכה... אולי הדרך הקונבנציונאלית לא מתאימה לך ... מספיק שמישהו יקשיב לך ... אחרי הכל את היא זו שתצטרך לעשות את העבודה ... ועם כל זמן שתעשי אותה.. יקרה נס ברגע הכי לא צפוי ופוף זה יעוף מהחיים שלך אבל לא אם את תנהגי בלחץ של "או הכל או לא כלום" את תהיי חייבת לקבל שבתהליך הזה יש הצלחות ויש נפילות ומה שמדאיג הוא הרגע שבו את נופלת שם תהיי חייבת להיות חזקה ולומר לעצמך שאת חומלת לעצמך שנפלת... שאת מקבלת את זה בהבנה כי נכון לעכשיו לא היית מסוגלת להתנהגות אחרת ... ואת מתחייבת לעצמך כל פעם מחדש שכל רגע את תנסי לשפר את מצבך קצת יותר... אני לא שמה לך סטופר.. אני לא שופטת אותך אז עשי לי טובה הניחי לבית המשפט... ככל שתהיי השופט של עצמך הסיכוי שלך להחלים מתרחק עוד ועוד... אז אחרי שזיהינו גם את זה ... גם לזה אנחנו מניחים... ספרי לי מה שלומך... המון אהבה

את כזו מדהימה ומחזקת... אני קוראת את התשובות שלך כבר המון זמן..... אני נדהמת כל פעם מחדש מהחוכמה , מההבנה ובעיקר מהניתוח של המצב בו כל אחת שרויה.... הבטחתי לעצמי שאעשה צעד ואפנה לדיאטנית כדי שתתאים לי תפריט כי עם כל ה"ידע" וההבנה שלי בתחום אני כנראה לא מצליחה לאכול בצורה מספקת... כי או שאני אוכלת מעט מדי או שאני אוכלת המון ... ואולי זה עוד גורם לבולמוסים הללו... חוץ מזה, הרעיון של הרפואה האלטרנטיבית מאוד נשמע לי ואני בהחלט אחשוב עליו! רק רציתי להודות לך, אני לומדת ממך המון, את נותנת לי המון נקודות למחשה ואני חושבת שאת עושה עבודה מדהימה! תודה

ב"ה תעשי כל מה שמחזק אותך ורק את יודעת מה באמת מחזק... אני שמחה שאת מתחזקת הכי חשוב שתלמדי לקבל את החולשות שלך ואז יהיה קל יותר להגיע להישגים הקטנים שיכולים במצב הזה שאת נמצאת בו לגרום לחיוך מאוזן לאוזן...לאט לאט אל תמהרי אשמח לכל עדכון באהבה רבה :-)

ב"ה תעשי כל מה שמחזק אותך ורק את יודעת מה באמת מחזק... אני שמחה שאת מתחזקת הכי חשוב שתלמדי לקבל את החולשות שלך ואז יהיה קל יותר להגיע להישגים הקטנים שיכולים במצב הזה שאת נמצאת בו לגרום לחיוך מאוזן לאוזן...לאט לאט אל תמהרי אשמח לכל עדכון באהבה רבה :-)

למרות שאני לא חי על בשרי את התחושות שמציפות אותך אני יודע איך זה מרגיש להיות זה מהצד שמנסה לעזור.רציתי לדעת אם את סיפרת לחבר שלך או למשפחה אם מישהו יודע או תומך. העצה היחידה שאני יכול לתת לך היא העצה שנתתי לעצמי.מלחמה מנצחים קרב קרב אל תחשבי על מחר או על עוד שעה .תחיי את הרגע שכל רגע שאת עוברת בלי להקיא תרגישי ניצחון תכריחי את עצמך לא לחשוב על אוכל כמטרד.תדברי עם עצמך תגידי לעצמך שאת יפה כי אני בטוח שאת כזאת.אני באמת מאמין שאנחנו הפסיכולוגים הכי טובים של עצמנו את יודעת ממה זה נובע תהיי כנה ואמיתית עם עצמךואל תתייאשי.זה מה שמיחד אותנו בני האדם - התקוה.אל תתיאשי מעצמך כי אני לא התייאשתי ממך.בהצלחה!

לא ניראה לי שהודתי לך מספיק. אז באמת תודה ענקית. את מדהימה!!!!!

ב"ה כל דבר שתעשי למען עצמך עושה לי טוב העיקר שהכל יסתדר לך ושתקבלי את העזרה הכי טובה שתוכלי להכיל ולעזור באמצעותה לעצמך... זה הכי חשוב... !!!! זה לא משנה מה כולם אומרים... קחי את חבילת החיפוש של חייך ותגיעי לגדולות... אלוהים לא ברא עולם חסר משמעות ואת חלק מהעולם הזה ...ואת לא חסרת משמעות!!!!! קחי את זה חזק בידיים...זה שלך! ואף אחד לא יכול לקחת זאת ממך! המון אהבה ואם תרצי לדבר איתי את יודעת את מספר הטלפון שלי....

הי, אני מנסה למצוא מקומות שמטפלים בהפרעות אכילה כדי להתנדב. האם יש רשימה של מקומות כאלה? תודה,

ב"ה מה דעתך??. אגב כל ארגון התנדבותי.. כמו עלם או סהר... אתה יכול להציע את עצמך מה הרקע שלך.... ??

ב"ה לסה"ר - סיוע והקשבה ברשת דרושים מתנדבים. רוצה להציל חיים? לסייע לאנשים במתן אוזן קשבת? להיות איתם במצוקותיהם? "אולי כל הקיום האנושי הוא מאבק על אוזן קשבת" סה"ר – סיוע והקשבה ברשת הוא פרויקט אינטרנטי התנדבותי שייעודו להגיש הקשבה ותמיכה לאנשים הנמצאים במצוקה נפשית. התמיכה ניתנת באמצעות שיחות תמיכה אישיות, ובתמיכה קבוצתית בארבעת פורומי התמיכה של סה"ר. הכשרת הסייעים הקרובה נפתחת ב – 7 ביוני 2007. אם את/ה מעל גיל 21, ומעוניין/ת להצטרף לצוות המתנדבים שלנו ו/או להכיר אותנו יותר מקרוב, את/ה מוזמן לבקר ב : |http://www.sahar.org.il ולמלא את http://www.sahar.org.il/volunteer.asp למתנדבים חדשים. נשמח להיענותך לאתגר! סה"ר. "

הצלחתי כבר כמה ימים לא להקיא בכלל והכל בזכות המטפלתהקודמת שלי- היא כל הזמן מתקשרת ותומכת. היא אמרה לי לכתוב ביומן ולהקריא לה אותו כל כמה ימים והיא הדיגשה שחשוב שאני יכתוב כל יום "אני לא מקיאה" כמה פעמים שאני צריכה. וזה באמת עובד!!! אני מרגישה הרבה יותר טוב אחרי שרק לפני כמה ימים הייתי בטוחה שאם המצב ממשיך ככה אני פשוט מתאבדת וגומרת עם החיים המגעילים האלה. אני כל כך מודה לה ומעריכה אותה. היא פשוט מעניקה לי את כל התמיכהשאף אחד אחר לא נותן לי, ואפילו בלי שמישהו ישלם לה על זה. אני מרגישה שאני מתקדמת בדרך הנכונה וכמו שהיא אמרה לי אני אוכלת ארוחות קטנות ומסודרות. תאמת שאני אוכלת די קצת (לפי דעות של דיאטנים וכאלה) אבל אני חושבת שזה הרבה יותר עדיף מלהקיא ואולי במשך הזמן אני יוכל להתקדם ל1000 קלוריות ויותר. להילה- אני ממש מודה לך על כל התמיכה והאכפתיות. הרופא דיבר עם אמא שלי ושכנע אותה שאני חייבת טיפול. היא אמרה שהיא תתקשר לתל השטמר ותדבר איתם. הקטע שההורים שלי נסעו יום שבת לאירופה והם יחזרו רק ביוםשבת. אני מקווה שעד אז אמא שלי לא תשנה שוב את דעתה. אני יעדכן אותך בהמשך

ב"ה ידעתי שזה יעבוד.. בכל מקרה במידה ולא אל תוותרי על האופציות האחרות שהצעתי לך ... אני מאמינה בך ויהיה טוב... את שווה את זה.... ונכון את צודקת כמויות קטנות עדיפות מאשר לבלוס ולהקיא.. כל עוד את מרגישה בטחון עם זה וזה פחות או יורת סביר אפילו שזה נמוך ומעט .. זה בסדר עד שתרגישי בטחון ויהיה אחרת ... בהצלחה :-)

זה עובד! כל הנושא הזה של המודעות העצמית... היום אכלתי במקום המון עוגה בלי הפסקה, חתיכה אחת, דיי גדולה.. אבל למדתי לתת לעצמי גבול.. גם באתי להוציא אותה שוב עכשיו מהמקרר ואז שאלתי את עצמי, אני באמת רוצה אותה??? וידעתי שהתשובה היא לא..! עדיין, היה לי סוג של בולמוד... אבל הוא היה הרבה יותר קטן מבדרך כלל... זו הדרך הנכונה? להקטין אותם ולהקטין אותם עד שהם יפסיקו? ביאן, את כל כך מדהימה עם התשובות שלך... לפעמים אני מרגישה שהכי בא לי בעולם פשוט לבוא ולקבל ממך חיבוק... הכתיבה שלך כל כך חמה... תודה על כל התמיכה... בסוף יהיה בסדר נכון? גם אם יהיה מאוד קשה.... בסוף אני אחזור לחייך גם מבפנים... לא רק כלפי חוץ... אני אצליח... גם אם זה לבד... כן... אני אצליח.......?

ב"ה את תמיד מוזמנת לבוא לקבל חיבוק ממני אגב... קחי את זה כמו מבחן ...יש טעויות .יש הצלחות ... יש כשלונות ויש עוד מבחנים ועוד הזדמנויות להבחן או לזרוק את הבמחן לפח ולהחליט שאת לומדת בדרך אחרת .. מה שזה לא יהיה שזה לא ימנע בעדך להמשיך הלאה ולנסות ולנסות ולנסות עד שאת תמצאי את הדרך להגיע לאיזון הפרטי שלך הכי חשוב.. זכרי ...אין חוקים!!! ואין דבר כזה "בריא" כשזה מגיע להפרעות אכילה... כל אחת שתיצור את הבריא שלה וכל עוד זה לא הגיע לבולמוס, אלא אכילה מינימלית שהיא אגב לא בהכרח דבר לא בריא אז גם זה בא בחשבון לתקופה עד שתרגישי בטחון בהרגלים שלך...ותוכלי להגיע להתנהגות נבונה באכילה וזה לוקח זמן ותכבדי את זה.. ושוב בלי סטופר!!!! כאמור..איןחוקים... וכן גם אצלי זה עבד... אני חושבת שאם אנחנו באמת רוצים יש רגעי שנייה לפני שתמיד אפשר להחליט אחרת ואת הדוגמא לכך... שיהיה בהצלחה אהבה המון אהבה :-)

יש מן האמת בדברים שאמרת והצגת . אני מאמינה שזה לא שחור או לבן - דת או כלום . זה לא אמונה באלוהים והארה של הדרך או חוסר אמונה וסטייה מן הישר . אמונה כמו שאת מציגה משלימה עם מצבים ואולי זה טוב ונכון ואפילו יותר בריא לחיות ככה כי אין הרבה כאב ראש של הצגת שאלות ובחינת מצבים ובחינה של עצמך ... אבל זאת לא אני . אני לא אדם שמקבל דברים כמובן מאליו . אני תמיד הייתי צריכה לנסות ואז לראות ,אני כל הזמן שואלת ואני תמיד אבדוק את הסיבה לדבר ... אני פשוט לא יכולה לקבל דברים כי "ככה הם " . מסובבים אותי למדתי שאמונה הרבה פעמים חוסכת הרבה כאב . אבל עם זאת גם יוצרת מצב של ניוון מסויים ... כי הרבה פעמים אנשים מעדיפים להשלים עם המצב כי "זהו בחירתו של אלוהים" או כי זה "זה הגורל" ולא מתקדמים הלאה לייעודים הרבה יותר נעלים עבורם . תראי אני ליברלית מושבעת וזה ידוע :) אז איש באמונתו יחייה וכל אדם יחיה על פי מה שמתאים עבורו ... לא טענתי שאת דתייה , התכוונתי במישור לחיבור עם אלוהים שאני מאמינה שיש אותו לרוב האנשים עלי אדמות גם אם הם לא מבינים את זה במובן הגלוי לעיתים . אולי גם מה שאני עושה זה בעצם אותו דבר רק שאני קוראת לזה בשם אחר .... מה שהכי חשוב זה להמשיך ולחפש את הטוב שבפנים כי בסופו של עניין , הוא טמון בכולנו . וכן מה שלא הורג מחשל ... אני מאמינה בלב שלם במשפט הזה . גם אני שמחה שאני כאן ... כי הפורום מוציא ממני דברים שאני חושבת שהם חשובים . אני שמחה גם שאת כאן . ושכולנו כאן .... ו... המון אהבה ממני יקרה . את באמת יקרה . תמי

ב"ה וזה מספיק טוב בשביל כולם! :-) נשיקות

הילה ביקשה שהודעות מדפים קודמים נענה עליהן בדף הנוכחי . אז כתגובה להודעה שלך : אבא שלך צודק במה שהוא אומר - עבודה קשה והתמדה משתלמת ... השאלה עבור מה את רוצה לעבוד קשה ...? עבור מטרה שתביא לך יותר נזק מאשר תועלת ? את מוכנה להקריב כל כך הרבה מעצמך תמורת מה ? רזון ?! עד איפה את מוכנה ללכת עם המחשבה הזאת ? עד כמה רחוק את מוכנה להמשיך ? כי מותק , אבא שלך אולי צודק אבל במקרה הזה המטרה לא מקדשת את האמצעים . והאמצעים כאן זאת את . כולך . כל ההוויה שלך . כי תאמיני לי כשאת נכנסת עמוק לתוך החרא - מאוד קשה לצאת . אז למה מלכתחילה את רוצה להסתכן בטביעה ? מצטערת להגיד לך את זה אבל הדברים שאת רושמת - זאת ה"א כלשעצמה . ואני מאוד מקווה שלתשובה כזאת לא חיכית ... כי אם משהו בתוכך אומר לך עכשיו "יש הצלחתי ..." זה חמור . חמור מאוד . הקיצוניות , ההחמרה במחשבות , הרצון ללכת עוד ועוד ועוד יותר רחוק עם הדיאטה ... זה פשוט כל מה שדיברנו עליו . אבל במקום לעשות משהו הפוך שיתרום לך אז רק ממשיכה להרוס את עצמך יותר . וחבל . אבל אולי לי חבל יותר מאשר לך וזאת הבעיה האמיתית . כי אם לא איכפת לך מעצמך מספיק - אז את רק תיכנסי לתוך הבוץ הטובעני הזה יותר עמוק ותחמירי את המצב . את זאת שמשקפת את ההתנהגות של האחרים אלייך ... את אוהבת את עצמך -אנשים יאהבו אותך . תביני הרס עצמי מתחיל ונגמר באהבה עצמית . לא רק לאהוב את הגוף שלך ... לאהוב את כולך - על המגרעות ועל המעלות שיש לך . ולקבל , להשלים עם מה שיש וכן לשאוף ליותר אבל בלי להרוס את עצמך בדרך . כל עוד את כל הזמן מחפשת לבקר עצמך לרע מבלי לתת לעצמך ביקורת בונה וקרדיט על ההישגים והמעלות שלך - כך מצבך ישאר סטטי או יוחמר . אולי הגיע הזמן לעשות שינוי . מה את אומרת ? אולי הגיע הזמן לנסות גישה שונה , גישה שתבנה אותך ? חשבי על דבריי ... לפני שאת שוללת תנסי למצוא את הדברים הטובים שבעניין . נשיקות ומקווה שהבגרות שלך עברה בטוב . תמי

אני לא רוצה "להכנס לתוך החרא".. אני אמרתי לך, אני לא מרעיבה את עצמי כבר.. אבל זה המחשבות.. ואני מנסה להמנע מהן! אני מנסה..אבל אני פשוט לא מצליחה..זה כל הזמן בתוך הרא שלי.. אני לא רוצה את החיים שלי כאלה.. אני לא רוצה להרעיב את עצמי אני לא רוצה להשקיע את כל הנעורים שלי בדיאטה אני לא רוצה להפסיק להנות אני לא רוצה להישאר בבית רק בגלל שיש לי בטן אני לא רוצה לקנא בבנות אני לא רוצה שאמא שלי וההערות מאחרים ישפיעו עליי אני לא רוצה לההרס.. אבל- זאת לא אני שמחליטה! זה הראש..הנפש.. אני לא אחראית על המחשבות האלה שלי! אם הייתי אחראית עליהן הן מזמן לא היו קיימות אם היתי אחראית עליהן אולי לא הייתי לוקחת כל הערה כל כך רציני.. אבל אני מנסה, באמת! וזה קשה.. אני לא יודעת איך נפטרים מזה.. אני כל הזמן בתחרות.. בקשר למה שאמרת.. שכל הדברים שאני רושמת זאת ה"א כלשעצמה.. מה זאת אומרת? את מתכוונת שה"א מתבטאת במה שאני כותבת?? איך זה?? ואני ממש לא חיכיתי לתשובה כזאת! למה את חושבת ככה? את הרי רואה כמה קשה לי עם זה גם ככה.. אוף.. עוד שבועיים אני בת 16..אבל בכלל לא בא לי לחגוג..ממש לא. אני רוצה שינוי- לאיזה גישה את מתכוונת?.. איזה גישה אני צריכה לנסות? יש דיאטה בגישה הזאת? זה קריטריון חשוב.. חחח תמוש, שיהיה לנו שבוע טוב, **חמודה**

מותק , תראי אני לא מנסה לפגוע בך או משהו כזה . להפך - אני רק מנסה להאיר ולהעיר לך איך אני רואה את המצב . בכל אופן אני אסביר לך למה אני חושבת ,למרות כל מה שאמרת בהודעה הנוכחית , שאת כן רוצה את הדיאטה , הרזון הזה שאני מדברת עליו - תראי אנחנו אנושיים , וכיוצא מכך אנחנו מורכבים מריבוי תכונות וריבוי מחשבות שלעיתים כן מוזר, אבל הן סותרות ומתנגשות זו עם זו . בה"א יש את "קול ההגיון של המחלה "- הקול המעוות יותר נכון , שאומר לך כמה הדיאטה היא הדבר הכי טוב שקרה לך , או לחילופין ההקאות או האוכל , וכמה שרק ככה את "תגשימי את הייעוד שלך" - להיות אנורקסית למופת . כן זה מה שהתת מודע שלך אומר ... ואת הקול הריאלי האמיתי שבאמת מודע למצב ואומר לך להפסיק עם זה לאלתר ... הבעיה היא שהיצרים הרעים שלנו מטבענו הרבה יותר מגרים ונשמעים יותר משכנעים לעצמינו בראש . וכך גם עם המקרה שלך .... שלא תביני אותי לא נכון - אני חושבת פשוט שלכל מי שיש ה"א יש את הרצון הלא מודע, או המודע לחילופין כן להישאר ולהיות שם בתוך המחלה ואפילו כמה שיותר ל"תחזק אותה". למה אני חושבת שאת כזאת ? כי שוטטת בעבר ( ואני מקווה שרק בעבר ...) באתרי פרו-אנה . הדיאטות שלך בעבר כללו צומות , או לחילופין צום-בליסה שזה שווה ערך לבולימיה . דילגת על ארוחות , צימצמת במרכיבים חיוניים .... את סופרת קלוריות ( ובטח בכפייתיות..) את עולה על המשקל המון וכל גרם קטן מערער אותך או מכניס אותך להיי לא טבעי ... שאני אמשיך ...? כי יש לי עוד מלא דוגמאות ... הכי הכי מאותת לי , עניין הדיבור שלך , ההתבטאות שלך בפורום . כאילו כל פעם את מגיעה לאיזשהי תובנה , מתחילה לעשות איזשהו צעד קטן לקראת היציאה מהמחלה ורצון אמיתי שלך לצאת ממנה ואז שוב את חוזרת לסורך ומדברת על הדיאטה ועל כמה שכל חייך סובבים סביבה ומנהלים את כולך . האמת ? אני חושבת שאת לא מספיק רוצה לצאת ממנה .... כמה שתגידי לי שאת לא רוצה לחיות חיים משועבדים לדיאטה את לא ממש עושה צעד אמיתי בשביל לוותר עלייה ולא ניסית את ההצעות שאני ושאר חברות הפורום העלנו . ושוב תביני מותק , אני לא מנסה לפגוע בך . אני חושבת שאת מספיק בוגרת בשביל להיווכח באמת . ושוב פעם , את האמת ? אני חושבת שאת גם דיי מודעת ודיי מבינה את הדברים האלה שאמרתי . אני לא חושבת שמודעות כאן מועילה לך ... להפך , את דיי דומה לי במקרה הזה , לפעמים קורה מצב שעיסוק מוגבר בזה , וידע רב על הנושא מעורר טריגרים מוסווים ... ולדעתי , זה רק גורם לך ליותר התעסקות בדיאטה ובכל שסובב סביבה . לשאלתך מה הגישה החדשה ...? אז קודם כל אימוץ גישה חדשה , בנאלי ככל שזה נשמע , מתחיל מבפנים . ורק לאחר מכן את תוכלי לבטא את הדברים החוצה ... כדבר ראשון שאני ממליצה לך - להפסיק עם הביקרותיות השלילית כלפי עצמך . כל פעם שעוברת לך מחשבה כזאת בראש , תקימי נגדה צבא של הארות בונות שתומכות בך ולא הורסות לך את כל הדימוי והביטחון העצמי . את יכולה לעשות טבלה ולסמן לך מטרה מול העיניים : על כל מגרעה שאת רושמת על עצמך , מולה תשימי מעלה שתומכת בך . ואני יודעת שזה יכול להיות קשה ביותר ... אבל זה אפשרי . הכול אפשרי ... תכריחי את עצמך לסיים את הטבלה כשעל יד כל מגרעה יש תכונה טובה/מעלה .... שלא ייקרה מצב שתרשמי לי - "התחלתי אותה אבל היו לי יותר מדיי מגרעות וקצת מעלות ." כי כל החוכמה בתרגול הזה הוא להוכיח לעצמך כמה את שווה וכמה את מודעת לעניין . תתחילי להסתכל על החיים ועל עצמך בצורה יותר מאוזנת = אין יותר שחור או לבן . תלמדי את עצמך להבחין בגוונים האפורים ... לא קיבלת 90 במבחן , קיבלת 80 = 80 זה ציון יפה , להבא אני אדע ללמוד יותר / לעבור על החומר /ללמוד מטעויותוכדומה . דבר הכרחי לבניית ביטחון ודימוי עצמי ראוי ויציב = להתחיל להפעיל את מכונת הסינון האנושית שלך . מה הכוונה : כל הערה ,ביקורת ,עוקצנות ,מה שלא יהיה שגורם לך להרגיש לא נוח , או שהמוח שחל מפרש זאת כדבר פוגע ומעליב ,את מתחילה להסתכל על הדברים בצורה שונה . לא כל דבר קטן יילקח כניסיון לפגוע . לא כל הערה של אמא ,אבא ,חברה יוביל למחשבה על צום/דילוג ארוחה . במקום זאת , את תגידי לעצמך שההערה לא עברה את מכונת הסינון שלך ולא התליחה לחדור לתוך מעטה הביטחון שלך .... לאט לאט את תתחילי להרגיל את המוח של, , את המחשבות שלך להיות יותר נקיות . המוח שלך יתחיל להתבהר , לא יהיה כל רגע "מה היא מרה ומה הוא אמר ..." . כי כבר לא תצטרכי את החיזוקים או ההערות של הסביבה כדיי לבנות את עצמך ... את תוכלי להסתמך על עצמך וזה מה שיגרום לך להפוך לאדם: שבטוח בעצמו , שסומך על עצמו , ששוקל דרכיו , שיודע להבחין בין טוב לרע עבורו והכי חשוב משלים עם עצמו ואוהב את עצמו ! למרות המגרעות שיש בך כי את אנושית !!!! תתחילי מכאן , בליווי הדברים שהצגתי על הדיאטה בהודעות הקודמות . תתחילי לסגל לעצמך חיים חדשים אם זה מה שאת באמת רוצה כמו שאת אומרת ... הכוח בידייך - את לא סובלת מריבוי אישיות ( "פיצול אישות" כפי שאת מכירה ...) כך שכל הקולות האלה שבאים "ועושים את שלהם" - יכולים באותה מידה להעלם . הקולות האלה , זאת את . ואת זאת שצריכה לשללוט בהם ולהבין את המניע האמיתי שיש מאחורי הדברים ולא לראות את ההסוואה של "ההצלחה בדיאטה" שהם מנסים למכור לך בשקל ומאוד מצליחים .... יש לך תבונה בידיים , יש לך שכל , ושיקול דעת . תשתמשי בהם כדיי להוכיח לעצמך שאת מסוגלת ליותר ממה שהקולות האלה אומרים . תראי לעצמך שאפשר גם אחרת ושאת אדון לעצמך . תעלימי את הנגיטיביות שבך ותחליפי אותה באהבה . נשיקות מותק . יהיה בסדר . תתחילי להזיז עניינים עם עצמך . חבל על הזמן היקר שאת מבזבזת מחייך תמורת מטרות ריקות מערך שלא תורמות לך בדבר אחד חיוני . תמי

קשה לי, מאוד קשה. אין לי מצב רוח, ואני לא יודע מה לעשות נגד זה. פעם (אפשר לחשוב לפני כמה זמן זה כבר היה...) פשוט היתי תופס איזה כיכר לחם, מתישב ליד המחשב ומתחיל לבלוס. מטביע בה את היגון שלי. או שהייתי לוקח את שקית המלפפונים (שתמיד דאגתי שתהיה בבית, ובכמויות) ומתחיל ללעוס. אחרי חצי שעה הייתי מגלה שצריך ללכת שוב לירקן... כל מלפפון שנכנס היה דוחף החוצה קצת מהעצב. עכשיו אני נלחם. עם השיניים, הציפורניים, עם השפיות שנשארה לי. רוצה להיות נורמלי. וזה קשה, אויייי כמה שזה קשה. הרבה פעמים הרגשתי HIGH של בריאות כזה ואמרתי לעצמי "יאללה נמאס כבר מכל ההפרעות האלה, כבר לא אכפת לי מהם יותר, אני בריא מעכשיו" ה"בריאות" הזאת החזיקה מעמד בדיוק עד המשבר הראשון, שבו חזרתי אל ידה החמה והמלטפת של אמא'לה, אמא אנורקסיה. עכשיו זה משהו אחר. יש משברים, ויהיו עוד הרבה, אבל בעזרת ה' נעבור אותם. למרות הכותרת של ההודעה אני חושב שלשם שינוי זאת הודעה אופטימית כי הקושי נובע מדברים חיוביים, ולא מדברים שליליים. Our greatest glory comes not in never falling, but in rising everytime we fall

ב"ה כל שינוי שיבוא תקבל אותו בברכה נכון כמה שזה ישמע הזוי קשה לנוח לקבל את הטוב... אבל אחרי כל כך הרבה "שקים של חרא" אפשר לחגוג באמת ואולי להפסיק לפחד שהטוב הזה יגמר.. מה דעתך??... המון אהבה