פורום הפרעות אכילה - תמיכה

לא מבינה למה כשרע אוטומטית זה מתבטא בחוסר תיאבון...שמתי לב שלאחרונה אני רואה אנשים אוכלים ובא לי להקיא מזה...לא נפשית אלא פיזית עולה לי בחילה ..לא מסוגלת להריח אוכל כי גם זה עושה לי בחילה..מקווה שאני לא בהריון..אולי אני יעשה בדיקה...יכול להיות שזה מכעס על אנשים אז זה משפיע על הבטן שלי ישר..גם עכשיו כשאני כותבת על זה בא לי להקיא וזה עושה לי בחילה...יש תקופות כאלה ..כנראה שאצלי כשאני מצוברחת אני לא אוכלת בניגוד לאנשים שאוכלים כשהם בדכאון..אני שמחה שלפחות אצלי זה ככה..אני מעדיפה לרזות ולא להשמין...מן הסתם..נמאס לי להתאכזב מאנשים כל פעם מחדש..אין לי כח לזה יותר...כולי כעס ומרמור..מקווה שזה יעבור אבל קשה להשלים עם זה שאנשים מתנהגים בצורה מגעילה למרות שאני גם לא טלית שכולה תכלת..וגם אני מתנהגת בצורה מגעילה לאנשים..לא תמיד בכוונה..טוב בכל אופן מקווה שלא עייפתי אתכן אני מרגישה כרגע בחילה נוראית אז אני חייבת לסיים לפחותבנימה אופטימית...מאמינה שהכל יעבור מתישהו...אוהבת....אושר

באהבה דניאלה

ב"ה ברור שכשיש בחילה זה לא תמיד כי אכלנו משהו מקולקל לעיתים ובד"כ הם מחשבות שאנחנו פשוט לא מסוגלים לעכל... תחשבי מה היה באותו היום שגרם לזה... מקווה שהוטב לך המון אהבה

טוב קודם כל - רשמתי לך הודעה לפני כן , דיי מפורטת ודיי מבאס לראות שהיא נמחקה כי יש בעיה עם האתר בזמן האחרון לדעתי . או שזאת בעיה אצל המחשב שלי ...אין לי שמץ. בכל אופן , אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב ... לפעמים בחילות באות מפאן פסיכולוגי נפשי ולא תמיד זה קשור באמת לדברים שאכלנו (או לא אכלנו ...), ואני חושבת שאת צריכה לבדוק עם עצמך מה קורה איתך בזמן האחרון שאת למעשה קצת נותנת לעצמך ללכת ולהגרר למקומות מסוכנים עבורך , לתת לעצמך לגיטימציה ותירוצים לרזון שוב , למה לא לאכול , למה לרדת במשקל ... טריגרים כפי שאת יודעת תמיד יש . אבל את אחת שכבר עשתה דרך לא קלה וארוכה . שיודעת מה זה לחוות החלמה בדרגה מסויימת , שיודעת מה זה להיות שם בתוך הבוץ הטובעני הזה ולמעשה חוותה כאן המון מבחינת ה"א . את דווקא לא צריכה להכנע ליצרי המחלה שעושים את שלהם . אני לא באה להרצות לך על דברים שאת יודעת כבר בעצמך ונוכחת בעצמך . אבל אני כן רוצה להזכיר לך מה עברת . מה את עוברת . ואיזה דברים את הולכת לפספס אם את תחזרי למקום של הרס עצמי שוב בצורת אנורקסיה . רזון זה לא פיתרון ושום תירוץ מבחינתי לא נותן לך לגיטמציה להמשיך במה שאת עושה . אחותי , את אדם יקר , ומיוחד , וכפי שאני מקווה שאת מבינה כבר יש לך המון מה להציע כבן אדם בהמון תחומים שונים - תתחי את הצדדים הבריאים שבך ולא את החולניים . למה להרוס עצמך כשאפשר לבנות ולהיבנות מכל אלה . אני יודעת ומאינה שאת הרבה יותר חזקה ממה שהמחלה זאת מדברת כן בהודעות . אני רוצה שאושר שאני מכירה כאן מהפורום , הצד האמיתי , שלא פוחד מהחיים , שלא פוחד מלהתמודד עם בעיות קשיים וכן מעז לנסות דברים - יחזור לפורום לאלתר ! :) זהו , אני את שלי אמרתי . מחכה לתשובה שלך יפה . מקווה שאת מרגישה יותר טוב . נ.ב. מותק ... אם את לא ממש יודעת אם את בהריון או לא - לא כדאי שתעשי בדיקה ...? נשיקות והמון חיזקוים ואהבה ממני תמי

צודקת בקשר להיריון!!!!!!!!! בהודעה כתבתי שאין מצב שאני חוזרת לשם ..לאנורקסיה ...זה מאחוריי ....בסה"כ אמרתי שיש בי את הצד החולני ושהוא מתעורר פעם ב...אבל אני מרדימה אותו מהר..אני לא בהכחשה לי אין מה לדאוג בעניין הזה...אני לא אחזור לשם כמו שאני לא יחזור להתנהגות שלי בגיל 17 שהייתי מרדנית וחיפשתי להתבלט וצפצפתי על כולם וכו' הכל מאחוריי השנים עושות את שלהן ואם יש הפלקה של מחשבה זה נשאר בגדר מחשבה...לפעמים בא לי לכתוב שטויות ולא רק דברי חכמה כדי שיראו עוד צדדים שלי שאני לא מושלמת שיכירו את אושר האמיתית ולא זיוף...לפעמים טוב לומר /לכתוב את הטירוף שעובר לך בראש בשביל לשחרר אותו...הראש עמוס בשטויות שאם לא נשחרר נשתגע בכל אופן תודה על הדאגה והאכפתיות .............נ.ב זאת היתה המטרה של ההודעה ההיא.......

ראיתי תוכנית בערוץ 8 על אתרי פרו-אנה שהעלה לי זכרונות מהעבר ...הרגשה של רצון לחזור לשם..לצום ..להיות רזה וקלילה..האמת מאז שעזבתי את הבית ירדתי במשקל וזה גרם לי לחשוב על מה שאני מכניסה לפה ושוב התחלתי להגביל את עצמי ..כמובן שכיף לי שכולם אומרים לי שרזיתי וזה גורם לך לרצות לרדת עוד..ואת מחפשת תירוצים למה לא לאכול..משהו מעצבן אותי אז אני לא אוכלת..אני עייפה אני לא אוכלת..כמובן שלא תכננתי לרזות אבל ברגע שאת מרזה בא לך לרדת עוד..כמובן שזאת לא אנורקסיה כי אני יודעת שהיום אני לא ידרדר לשם ..אין מצב...אבל משום מה הלרזות הזה מדגדג לי ובא לי טוב...וחוץ מזה הקיץ קרב אז עוד סיבה לרדת במשקל...האמת שגם אין לי תאבון עוד סיבה שאני מרזה וואלה זה נחמד ..נראה לי שלא חסר סיבות לרזות.. טוב הצד הקצת חולני שלי מדבר גם לו צריך לתת מקום א"א לדכא אותו לגמרי..הוא קיים ..משתדלת להרדים אותו אבל פעם בכמה זמן הוא מתעורר ועושה בלאגן..טוב ביי לכולן .. אוהבת...הצד השני של אושר...

ב"ה ואם לא תהיי בחיים אז מה שווה הקיץ הזה?! הרזון אליו את שואפת להגיע... מה הוא יהיה שווה כשתהיי בקבר?! סליחה שהתגובה שלי מקוממת אבל לעיתים לא נותר, אלא להיות תקיפים כי אם את חושבת שלך זה לא יקרה נראה לי שבקצב הזה שלך את טועה ובגדול ... אני רק מקווה שלא תאחרי את הרכבת... קבלי את מה שאני אומרת לך באהבה האמיני לי זה רק ממקום של אהבה דאגי לעצמך באמת... לא חסרים טריגרים שיפילו אותנו במצב שבו אנחנו שבויים בהפרעות אכילה התפקיד שלך במלחמה הזו הוא להתנגד להם.. בהצלחה :-)

את צריכה להכיר אותי אני לא אפול לשם עוד פעם תאמיני לי...אני לא בת 16 תמימה ולא יציבה אני הרבה אחרי גיל הטיפשעשרה...אין לי את הראש החולני של פעם..יש לי היום בטחון עצמי...דימוי גוף שונה..היום אני יודעת ש"התחת" שאכלתי עליו סרטים שהוביל אותי לאנורקסיה זה בעצם נשי וסקסי...אז תודה על הדאגה אבל ההודעה שרשמת לי מיועדת לאושר בת 16 ולא בת 23 ושוב תודה............אושר "23"..

חמודה.. אני עכשיו בצבא כבר כ7 חודשים. הייתי באנורקסיה בכיתה יא ובכיתה יב כבר התחלתי להשמין ולחזור למשקל תקין אך עם זאת התחיל העצב הכעס בדיוק כמו שאת מתארת. הייתי כול השנים תלמידה טובה עם ציונים בתקופה הזו הצב רוח הכללי ירד וזו השפעה ישירה עלהכול. היה לי פחות כוחות ללמוד ולהשקיע כי העניין החשוב ביותר מבחינתי המשקל העסיק אותי בלי שרציתי. פתאוםהסתכלתי סביבי וראיתי שאני כבר לא הרזה. הרזון הוא מה שהחזיק אותי וריצה אותי למרות כול המאבקים עם אמא ואף השיחות של המחנכת וכו'. את צריכה להשקיע את כול האנרגיה בתיאטרון בלימודים וכמובן גם להנות. התקופה הזו היא תקופה יפה היא יכולה להיות יפה. אני מסתכלת במבט לאחור ואומרת הייתי עושה הרבה אחרת ומשקיעה את הכוחות בדברים אחרים. שתסיימי תיכון ותפרדי מחברים רבים כי ככה זה לא שומרים על קשר עם כולם רק עם הקרובים ביותר. את תרצי בסופו של דבר לדעת שעשית הכול ככול יכולתך. אני בטוחה שאת מקסימה ואני תמיד חושבת שמישהי שמסוגלת להשקיע ולהתעסק עם המשקל וכול המסביב היא מישהי שיש לה כוח רצון אדיר אז תפני קצת מהאנרגיות לדברים אחרים. פחות תתעסקי במשקל ואיך אחרים. ואני בתור אחת שהיום עסוקה עד הערב, אני פחות חושבת על המשקל הדיאטה. ברגע שעוד עיסוקים חשובים לך באמתת כמו המשקל שלך, את מעלה את ההתעסקות בהם ונושא המשקל וההתעסקות בו תהיה יותר טבעית. בהצלחה מקווה שתעדכני אותי ..נשיקות

לרותם יקירה, רציתי לדעת איך את מגדירה את עצמך עכשיו כחולה? שמישהי שהחלימה??? הסיבה שאני שואלת היא איך את מסתדרת עכשיו בצבא? וכיצד הצלחת להתגייס כי לפי מה שהבנתי מי שחולה באנורקסיה\בולמיה לא יכול להתגייס לצבא... שלך דניאלה

דניאלה.. הצו 1 היה בתחילת יא. אני ילידת סוף השנה ויחסית לאחרים בשיכבה הייתי בין המבוגרים.ככה שממש בתחילת יא הגעתי למבחנים ולבדיקות הרפואיות. בתקופה הזו למזלי הייתי רזה אבל לא חריג. בהמשך השנה הדרדרתי וירדתי במשקל ובגלל שעשיתי זאת באופן קיצוני ודיאטה ראשונה בכלל בחיים ירדתי מהר מאד. אכלתי דברים ממש מסוימים וסימנתי בתפיסה מאכלים כאסורים. עזבי אסורים,לא קיימים. שוב,למזלי כשהגיעה המנילה וידעתי בדיוק מה אני רוצה,הגעתי למיונים יחסית באמצע יב ו בתקופה הזו התחלתי לעלות במשקל לאחר לחץ משפחתי. עיקר הרזון היה במהלך יא יב עד אמצע. אמנם לא הרבה זמן שנה וחצי. אבל שנה וחצי ששינתה אותי. למרות שהמצב כעת שאניכבר בצבא ומרוצה מאד, ברגע הייתי מסכימה לחזור לרזון אבל פיתחתי ה.א מעט שונה.

כל האנרגיה שלי באמת לא מופנית ללימודים או דברים אחרים...אבל זה לא שאני שולטת בזה אני פשוט כל הזמן חושבת על הרזון וכמה זה כיף ומוצלח להיות רזה וכל הכעס שלי והעצב אני אומרת לעצמי שאם הייתי רזה אז זה לא היה כך ואני לא יודעת איך להפסיק את הכעס כי אני לא יודעת ממה הוא נובע וקצת קשה לי לעסוק פחות במשקל כשזה מה שרק אכפת לי ממנו בחיים. תודה על התגובה:-) **חמודה**

חמודה.. את יודעת שיש משאלה ורצון כ"כ גדול.. וברגע שאת יודעת שניתן להשיגו- הרזון, זה עוד יותר מדכא ומעסיק אותך. במיוחד שאת מסביבך רואה חברות ובנות שמצליחות בזה.(על פני השטח את חושבת,אם הן מצליחות למה אני לא? למה אני שונה? אני רוצה בזה לא פחות מהן.תאמיני לי שמי שבאמת נכנסה לזה קשה לה והחיים שלה הפכו להשתבדות לדרך הזו). אני לא ירצה לך בצביעות. משקל תופס חלק נכבד מחיי. אבל מה ישאר לך עוד כמה שנים.. הזכרונות מהתקופה הזו. ומה את רוצה לזכור שהתעסקת כול הזמן באוכל.. את קוראת את השורה הזאת ומאמינה?! בדובר באוכל. אני בטוחה שברגע שיש עוד עיניינים משמעותיים בחיים. ההתעסקות והתסכול של האוכל היא לא מרכזית. היא מתחלקת בין כמה אחרים. אני בטוחה שאת מוכשרת.ממה שאני זוכרת מי שהיה במגמת תיאטרון. השקיע בזה את כול כולו. יש במה להתמקד,להשקיע ולתת את כול כולך. יש את הבגרויות שהן סוג של פתח הלאה לחיים.(עד כמה שזה נישמע מורתי זה נכון). תנסי להפוך את חייך בהדרגה למה שאת רוצה שהם יהיו. זה קשה אבל צריך לשנות את התפיסה. בימים ובתקופות מסוימות אני מסתכלת על חיי. על הצבא,התוכניות,העתיד,בחבר (למרות שנכון לעכשיו זה לא בדיוק אקטואלי..) ואז אני יותר חזקה ועם המון תקווה ורצון להיות משהו ומישהי. ואז אני מצליחה גם באוכל. ברור שבמקרה שלי זה לא מחזיק לנצח. לכן אני כאן. אבל החיים לפנייך וכול יום את יכולה להתחיל מחדש ולנסות. הכי חשוב שלא תתייאשי מעצמך. אני מקווה לשמוע על שיפורים. אשמח אם תעדכני אותי. שיהיה שבוע מוצלח קודם כול עם האוכל. בלי קיצוניות תאכלי כדי לשבוע ולחיות לא בשביל מטרות אחרות. (: רותם.

חמודה.. את יודעת שיש משאלה ורצון כ"כ גדול.. וברגע שאת יודעת שניתן להשיגו- הרזון, זה עוד יותר מדכא ומעסיק אותך. במיוחד שאת מסביבך רואה חברות ובנות שמצליחות בזה.(על פני השטח את חושבת,אם הן מצליחות למה אני לא? למה אני שונה? אני רוצה בזה לא פחות מהן.תאמיני לי שמי שבאמת נכנסה לזה קשה לה והחיים שלה הפכו להשתבדות לדרך הזו). אני לא ירצה לך בצביעות. משקל תופס חלק נכבד מחיי. אבל מה ישאר לך עוד כמה שנים.. הזכרונות מהתקופה הזו. ומה את רוצה לזכור שהתעסקת כול הזמן באוכל.. את קוראת את השורה הזאת ומאמינה?! בדובר באוכל. אני בטוחה שברגע שיש עוד עיניינים משמעותיים בחיים. ההתעסקות והתסכול של האוכל היא לא מרכזית. היא מתחלקת בין כמה אחרים. אני בטוחה שאת מוכשרת.ממה שאני זוכרת מי שהיה במגמת תיאטרון. השקיע בזה את כול כולו. יש במה להתמקד,להשקיע ולתת את כול כולך. יש את הבגרויות שהן סוג של פתח הלאה לחיים.(עד כמה שזה נישמע מורתי זה נכון). תנסי להפוך את חייך בהדרגה למה שאת רוצה שהם יהיו. זה קשה אבל צריך לשנות את התפיסה. בימים ובתקופות מסוימות אני מסתכלת על חיי. על הצבא,התוכניות,העתיד,בחבר (למרות שנכון לעכשיו זה לא בדיוק אקטואלי..) ואז אני יותר חזקה ועם המון תקווה ורצון להיות משהו ומישהי. ואז אני מצליחה גם באוכל. ברור שבמקרה שלי זה לא מחזיק לנצח. לכן אני כאן. אבל החיים לפנייך וכול יום את יכולה להתחיל מחדש ולנסות. הכי חשוב שלא תתייאשי מעצמך. אני מקווה לשמוע על שיפורים. אשמח אם תעדכני אותי. שיהיה שבוע מוצלח קודם כול עם האוכל. בלי קיצוניות תאכלי כדי לשבוע ולחיות לא בשביל מטרות אחרות. (: רותם.

חמודה.. את יודעת שיש משאלה ורצון כ"כ גדול.. וברגע שאת יודעת שניתן להשיגו- הרזון, זה עוד יותר מדכא ומעסיק אותך. במיוחד שאת מסביבך רואה חברות ובנות שמצליחות בזה.(על פני השטח את חושבת,אם הן מצליחות למה אני לא? למה אני שונה? אני רוצה בזה לא פחות מהן.תאמיני לי שמי שבאמת נכנסה לזה קשה לה והחיים שלה הפכו להשתבדות לדרך הזו). אני לא ירצה לך בצביעות. משקל תופס חלק נכבד מחיי. אבל מה ישאר לך עוד כמה שנים.. הזכרונות מהתקופה הזו. ומה את רוצה לזכור שהתעסקת כול הזמן באוכל.. את קוראת את השורה הזאת ומאמינה?! בדובר באוכל. אני בטוחה שברגע שיש עוד עיניינים משמעותיים בחיים. ההתעסקות והתסכול של האוכל היא לא מרכזית. היא מתחלקת בין כמה אחרים. אני בטוחה שאת מוכשרת.ממה שאני זוכרת מי שהיה במגמת תיאטרון. השקיע בזה את כול כולו. יש במה להתמקד,להשקיע ולתת את כול כולך. יש את הבגרויות שהן סוג של פתח הלאה לחיים.(עד כמה שזה נישמע מורתי זה נכון). תנסי להפוך את חייך בהדרגה למה שאת רוצה שהם יהיו. זה קשה אבל צריך לשנות את התפיסה. בימים ובתקופות מסוימות אני מסתכלת על חיי. על הצבא,התוכניות,העתיד,בחבר (למרות שנכון לעכשיו זה לא בדיוק אקטואלי..) ואז אני יותר חזקה ועם המון תקווה ורצון להיות משהו ומישהי. ואז אני מצליחה גם באוכל. ברור שבמקרה שלי זה לא מחזיק לנצח. לכן אני כאן. אבל החיים לפנייך וכול יום את יכולה להתחיל מחדש ולנסות. הכי חשוב שלא תתייאשי מעצמך. אני מקווה לשמוע על שיפורים. אשמח אם תעדכני אותי. שיהיה שבוע מוצלח קודם כול עם האוכל. בלי קיצוניות תאכלי כדי לשבוע ולחיות לא בשביל מטרות אחרות. (: רותם.

חמודה.. את יודעת שיש משאלה ורצון כ"כ גדול.. וברגע שאת יודעת שניתן להשיגו- הרזון, זה עוד יותר מדכא ומעסיק אותך. במיוחד שאת מסביבך רואה חברות ובנות שמצליחות בזה.(על פני השטח את חושבת,אם הן מצליחות למה אני לא? למה אני שונה? אני רוצה בזה לא פחות מהן.תאמיני לי שמי שבאמת נכנסה לזה קשה לה והחיים שלה הפכו להשתבדות לדרך הזו). אני לא ירצה לך בצביעות. משקל תופס חלק נכבד מחיי. אבל מה ישאר לך עוד כמה שנים.. הזכרונות מהתקופה הזו. ומה את רוצה לזכור שהתעסקת כול הזמן באוכל.. את קוראת את השורה הזאת ומאמינה?! בדובר באוכל. אני בטוחה שברגע שיש עוד עיניינים משמעותיים בחיים. ההתעסקות והתסכול של האוכל היא לא מרכזית. היא מתחלקת בין כמה אחרים. אני בטוחה שאת מוכשרת.ממה שאני זוכרת מי שהיה במגמת תיאטרון. השקיע בזה את כול כולו. יש במה להתמקד,להשקיע ולתת את כול כולך. יש את הבגרויות שהן סוג של פתח הלאה לחיים.(עד כמה שזה נישמע מורתי זה נכון). תנסי להפוך את חייך בהדרגה למה שאת רוצה שהם יהיו. זה קשה אבל צריך לשנות את התפיסה. בימים ובתקופות מסוימות אני מסתכלת על חיי. על הצבא,התוכניות,העתיד,בחבר (למרות שנכון לעכשיו זה לא בדיוק אקטואלי החבר..) ואז אני יותר חזקה ועם המון תקווה ורצון להיות משהו ומישהי. ואז אני מצליחה גם באוכל. ברור שבמקרה שלי זה לא מחזיק לנצח. לכן אני כאן. אבל החיים לפנייך וכול יום את יכולה להתחיל מחדש ולנסות. הכי חשוב שלא תתייאשי מעצמך. אני מקווה לשמוע על שיפורים. אשמח אם תעדכני אותי. שיהיה שבוע מוצלח קודם כול עם האוכל. בלי קיצוניות תאכלי כדי לשבוע ולחיות לא בשביל מטרות אחרות. (: רותם.

לבד קשה לי להתמודד וכמה שאחותי רוצה לעזור ולהיות בשבילי אני לא רוצה להעיק .. חשוב לי לשמוע דעות או עצות מבנות שעברו אנורקסיה ומתמודדות עם ההשמנה שלעיתים מגיעה לאחר. אני רוצה לחיות חיים חדשים ולעבור הלאה אוכל זה בסך הכול אמצעי לא הכול ולא מטרה. אשמח לשמוע עצות.. סופ"ש רגוע ונשיקות

רותם יקירה, אני לא כל כך יכולה לתת לך עצה לגביי השמנה אחרי רזון- (כבר השמנתי כ15 קילו בערך) אבל אני יכולה לומר לך שהיציאה שלי מההפרעה היא ההשמנה ולא יצאתי בה נפשית אלא רק פיזית אני יכולה לומר לך שהכי חשוב זה תמיכה מצד כולם- אני מקבלת הכי פירגון מחבר שלי- הוא לא הכיר אותי בתקופה הרעה אבל הוא מפרגן לי תמיד על איך שאני נראת וכמה הוא אוהב אותי ככה והוא מאוד אוהב שזה שאני לא עור ועצמות - זה הכי חשוב לדעתי!! כדי לעבור לחיים חדשים עלייך להפסיק לראות את החיצוניות ולאהוב את עצמך כפי שאת:-) כי אני בטוחה ב100% במה שאני רואה מהפורום- בלי לראות אותך שאת בחורה חכמה, נבונה, יפה ,עוזרת בהצלחה דניאלה

דניאלה.. קודם כול אני תמיד אהבתי את השם הזה.. חח אני מסכימה איתך לגמרי שתמיכה זה הכי חשוב. אני מודה עד כמה שזה נישמע טיפשי,כשאני מקבלת "אישורים" למראה שלי,למשקל שלי אני מרגישה יותר טוב. דוגמא הכי טובה האקס הטרי שלי. הוא הכיר אותי לראשונה בתקופה הכי הכי רזה,היינו חברים תקופה ואחרי שנפרדנו,התחלתי להשמין וכשחזרנו שוב כבר הייתי יותר מלאה והוא מצידו אמר שהוא הרבה יותר שמח ואוהב את המראה ככה. אני כמובן אף פעם לא הסכמתי איתו. זה מעולה שחבר שלך,האדם שאוהב אותך ואת אותו מעניק לך תחושה כזו. בנינו לדוגמא חברה,אמא,אחות שרוצות שרק תיהי בריאה קודם כול ורק אחר כך דואגות למראה שלך,קשה לי לפחות היה להקשיב ולהאמין שאני ניראית ככה יותר טוב. חבר מדבר מתוך הסכלות מעט שונה מהן (מובן שגם מדאגה לבריאות אבל גם בעין קצת שונה חח). גם אני עליתי בערך 15 קילו. ואני מודה בלב שלם אני מתגעגעת.. אפשר לדעת אולי בת כמה את,קל לי יותר להתייחס ככה. אם זה בסדר מצדך כמובן.. שיהיה לך סופש מדהים ורגוע

ב"ה את יודעת להסביר במילים?... אני יודעת שהבכי שלי היה על געגוע או אשליה שברזון הייתי מוצלחת יותר אבל ברור לשתינו שזה לכלום אלא אשליה בלבד! אני יכולה לספר מעט על עצמי בתור אחת שהיתה ונלחמה באנורקסיה חריפה שכנראה נס קרה ואני לא מתחת לערימת עפר, אלא פה כותבת לכן/לכם ממקום אחר. היה קשה להכיל את המשקל החדש אני חושבת שעם העלייה במשקל הכל פתאום התחיל להפריע לי יותר ממה שהיה כשהייתי חולה. אחרי עלייה במשקל פתאום מתחילים החיים, הדכאון, כל מה שלא הורגש פתאום צף על פני השטח וחייבים להתמודד כי אין דרך אחרת לעבור את זה וכמה שפחות לשים פוקוס על המראה החיצוני. אני מודה שהרזון כיפה על הרגשות שלי, על התחושות שלי, על הדכאון שלי ועל הפחדים שלי מפני כשלון ובכלל מהחיים עצמם. אבל העזתי והתחלתי לחיות ובהחלט מודה שלאחר שלוש שנים של אינסוף מאבקים קשים שלי עם עצמי לחיות אני חיה היום בשלום עם עצמי כמה שניתן במסגרת האפשרויות שלי ולכל אחד קיימות אפשרויות רבות לחיות את חיו.. איך חיים עם המשקל?... מעיזים לחיות את החיים נתמכים נכון והכי חשוב לשים את הפוקוס בדברים הטובים שבך וזה יקירתי עבודה לכל החיים זה לא נפתר אף פעם ברגע אחד. זה תהליך.. ואז פתאום ברגע אחד... לא תאמיני שזה כל כך רחוק ממך. ואני מאמינה שזה יקרה לך חיי את החיים הם קשים אבל הם פה והם שלך והדרך שלך והנשמה שלך שווים את זה אל תוותרי ואל תאמרי נואש.. מה זה משקל?.... מה זה מייצג עבורך??. \ באמת לאמיתה אם תעיזי לרצות את עצמך על הצד החיובי הכל יסתדר אם רק תאמיני בזה ותתכווני לזה הכל באמת יסתדר לך ולא תכאבי כל כך על רזון מושלה המון אהבה יקירה :-)

הי, אני עובדת סוציאלית הלומדת הנחיית קבוצות באוניברסיטה, ומחפשת להיות צופה ורשמת בקבוצה. אשמח לקבל פרטים / רעיונות לגבי קבוצה שאפשר להשתלב בה. תודה, ענבר.

ב"ה את יכולה לפנות כמו כן לעמותת שחף ונופית יש הרבה מאוד עמותות שאת יכולה להשיג פרטים אודותן דרך האנטרנט דרך חיפוש ישיר על הפרעות אכילה אנורקסיה ובולימיה. כל עמותה כזו מנחה קבוצות גם לחולות וגם להורים את בהחלט יכולה להציע את עצמך אני יודעת שזה גם קיים באיכילוב ברח הנרייטה סולד ת"א וזה בהחלט מקובל ... תנסי בהצלחה שיהיה לך המון אהבה :-)

הילה- מנסה אני טיפול פרטי- מוכנה לנסות עוד... מרגישה קצת אבודה (בעיקר בגלל שעליתי במשקל) ועוד דבר- ראיתי בערוץ 8 עוד סדרה נורא מעודדת אנורקסיה... אתרי "פרו אנה" אפילו נכנסתי לאחד. ואז עצרתי. לא רוצה להיות חולה. מספיק אני לא בצבא ואני עוד לא מצליחה למצוא את הדרך להתמודד עם זה ולשכוח את הכתם המגעיל הזה, אני לא רוצה להיות שוב חולה... אבל אני כן רוצה להיותל שוב רזה... האתרים האלה מעודדים לכבות את החיים שלך ולהתארגן לחיים שכולם סובבים סביב ירידה במשקל. לא רוצה. וגם אני ממש בדיכאון. נדמה לי שיש לי מאניה דיפרסיה.. לפעמים אני ממש שמחה, מרגישה שאני יכולה לכבוש את העולם, ולפעמים גל הדיכאון מציף ושובר. אבודה הא? שמישהו יחזיר אותי שנתיים אחורה בזמן... בבקשההההההההה

מקווה ששלומך בטוב דניאלה

ב"ה את בטוחה שלשם את רוצה לחזור, כי לא נראה לי שהיה לך שם כל כך וורוד אז אוקי עכשיו את מרגישה את הדכאון... מה?! זה היה ברור וצפוי .. זה חלק מהעניין. תמיד בא דכאון אחרי עלייה במשקל כי זה למעשה מה שהתחיל את ההפרעה מלכתחילה. ההפרעה רק היתה הסתרה. הדכאון היה המקור דכאון על מה??... כל מה שאת חייבת לעשות עכשיו הוא לטפל בדכאון שלך ואני לא שוללת אפשרות שתקחי תרופות כי הן עוזרות! אם את מעוניינת בדרכים אלטרנטיביות את יודעת מה דעתי בעניין וכמה אני שפוטה של קינסיולוגיה מח אחד משום שזה פשוט הוכיח את עצמו לאורך כל הדרך שלי ושל הרבה אחרים אני לא יודעת כמה את פתוחה לטפל בזה כמה את רוצה לטפל בדכאון שלך לי נשמע וזה עצוב שכל מה שאת רוצה הוא "להרוג" את הדכאון שלך דרך רזון מה את מציעה??... את חייבת להציע משהו הכדור בידיים שלך עני לי .. איך את משתדלת לעשות לעצמך טוב???.. אני יודעת שחרא לך אבל נסי בכל זאת לענות לי על כך המון אהבה יקירה שלי :-)

די אני כל היום עצבנית אני מוציאה את כל הכעס על המשפחה שלי אני לא מרוכזת בשומדבר אני מתדרדרת בלימודים אין לי כוח לכלום אני כל הזמן כועסת על כולם נדמה שכולם מוצלחים וטובים ורק אני לא נמאס לי כבר אני שונאת את עצמי אני לא יכולה יותר נמאס כבר אני לא יודעת מה לעשותץ..

ב"ה קודם כל היום אל תעשי כלום פשוט תנסי להרגע מחר יום חדש ואני חושבת שהגיע הזמן להעזר לכעס הזה יש סיבה.. משהו מעורר אותו נסי לחשוב מה מעורר אותי "כולם יותר טובים" מה זאת אומרת??<??... כי חיצוניות לא משחקת פה והיא בהחלט לא מדד ל"טובים לא טובים" מה שחשוב הוא שתחזקי את הפנים שלך את מבינה מה זה אומר??? את מבינה מה הכאב שלך שלא בשפת הגוף??.... את מבינה את עצמך?? את יודעת למה זה קורה??.... בלי שום קשר לשום דבר אכילה לקויה יכולה לעורר הרבה מאוד תגובות זעם ואי שקט ויש מה לעשות ואת חייבת לעשות את פשוט זועקת את זה וכולי תקווה שהיום את תביני את זה!!!! המון אהבה יקירתי שלך :-)

אני לא יודעת ממה הכעס אני פשוט כל היום עצבנית צועקת לא רגועה אני חושבת שכל העולם אשם ולא אני אבל חשבתי עם עצמי ושמתי לב שאני היא זאת שכל היום כועסת ולא כולם אשמים. רע לי אני לא יודעת למה אני קמה בבוקר בתחושה של עצב וכעס וככה זה גם כל היום אני מרגישה שלא טוב לא לא כיף לי לא מבחינה פיזית מבחינה נפשית כל כך רע לי ואני לא יודעת למה ומה גורם לזה אני מסתכלת על עצמי במראה ואומרת לעצמי כמה שאני מכוערת כולם הרבה יותר יפים ממני ורזים ממני אני מרגישה שכולם יותר טובים ממש כולם. כולם מוצלחים כולם חכמים ומוכשרים ורק אני לא גם בתאטרון פעם היה לי ביטחון וידעתי בוודאות שיש לי כישרון והיום אני חושבת לעצמי שאני לא יצליח לשחק ואין סיכוי וכל שאר הילדים בתאטרון יותר טובים ממני קשה לי נמאס לי מזה אני לא יודעת מה קרה לי אני רוצה להיות מי שהייתי פעם זאת לא אכילה לקויה הפסקתי את הדיאטה זה לא קשור אבל אני לא יודעת למה זה כן קשור פשוט רע לי וכואב לי איך מפסיקים את זה??..

הילה כבר לא כל כך רלוונטי המייל... תודה בכל אופן אבל הרבה קרה והשתנה בימים האחרונים... יש לי שאלה.. אני כרגע במעקב של דיאטנית ובלי שום קשר גם בטיפול פסיכולוגי באופן פרטי (לא מישהי שמתמחה בהפרעות אכילה אבל עדיין טיפול..) בפגישה האחרונה עם הדיאטנית (אחרי שהסתבר שאני בתת משקל וצריכה לעלות כמה קילוגרמים) קיבלתי שוב את "הדפים האהובים" והמוכרים של רישום יומן אכילה "ומשימה" לשתות 3 אנשור ביום בנוסף לאוכל... העניין עם היומן אכילה הזה הוא שכרגע במקום לעזור לי אני רק יותר ויותר מפחדת לאכול כדי שלא אצטרך לכתוב את זה.. בנוסף זה הפך להיות "כלי למעקב" עבורי מבחינת ספירת קלוריות.. מה שלא הכי תורם... השאלה שלי היא אם כדאי לי להפסיק עם הדיאטנית ולנסות לאכול לבד בלי שהכל יהיה מתועד ובלי הפחד מהשקילה כל שבוע והאפשרות שאני עולה במשקל.. ופשוט להמשיך רק עם הטיפול הפסיכולוגי... מה דעתך?... כדאי?... תודה שרית.

טוב אז בכל זאת שלחתי לך מייל... (-: ואני חושבת שהפעם הוא כן הגיע.. תעדכני אותי.. תודה..

ב"ה אל תרשמי מה את אוכלת אני חושבת שזה אסון כי זה מעצים את הסימפטום אני עד היום לא הצלחתי להבין למה מטפלים לא קולטים את זה את בעצמך אומרת שזה רק מחמיר את הסימפטום והאמת שאת לא היחידה אני לא חושבת שזה נכון המשיכי עם הטיפולים כסדרם אבל אמרי לדיאטנית שלך שאת מסרבת לכתיבה.... אשמח לשמוע ממך ואני תיכף בודקת אם הגיע לי מייל המון אהבה :-)

אין לי זמן לדבר אני אצל דודים וכבר הולכת רק רציתי להמליץ לכולכם על ספר מבריק שתמיד האמנתי בכל מה שרשום בו והוא פשוט הוכחה לכל הדעות שלי והוא ידבר גם אליכם אני בטוחה בזה!! הבקורות עליו הם פה אחד "מבריק .." "כוחו של התת מודע" ג'וזף מרפי" חייבת לצאת כבר אז זהו אוהבת את כולכם

חחחחחחחחחחחח אתתתתתתתתתתתתת ממשששששששששששששששששששששש מצחיקה את כותבת 3 -4 שורות ואומרת שאין לך זמן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! יש לי את הספר הזה ואני חושבת שהספר הזה עוזר לי כרגע בתקופה הקשה שלי- בריאותית את יודעת שמצבי הבריאותי גרוע אבל אני אופטימית:) מאמי אוהבת אותך שלחי לי מייל עם עדכונים!!! דניאלה

אז הנה אני עונה לך בעמוד הנוכחי . תראי, אני - אני מנחשת שכבר קלטת , לא ממש אדם הכי מאמין שיש ... מה שכן - אפשר להגיד שאני דיי מבולבלת בכל הקטע של הדת וכו' ... לא יודעת מה אני מאמינה ומה לא . כי אני אדם שהצורת חשיבה שלו מאוד ריאליסטית ואפשר להגיד שאני מאמינה במשהו אם יש הוכחה שהוא קיים ... מבינה את הבעייתיות? טוב אבל זה רק קצת על עצמי ... כמו אחד המשפטים שאני הכי אוהבת- איש באמונתו יחיה . ושכל אחד יעשה מה שטוב לו . שרלטנים, נוכלים ואנשים תחמנים שמחפשים איך לעשות כסף על חשבון אמונה של אחר ? תמיד יש . תמיד יהיו לדעתי . זה טבעו של האדם - לדעת לנצל את חולשות האחר לצערנו . ולפעמים אנשים נכנעים ליצר שטבוע בהם מבלי לנסות להלחם בו כל כך .... אם הרב שהלכו אליו דאז במקרה שלי היה כזה ? לא יודעת . אני אישית לא מאמינה באמונות תפלות בכלל ובעין הרע בפרט . דרך אגב , אני לא חושבת שאת צריכה להגביל עצמך בנוגע לדברים שאת אומרת או לא אומרת על גבי הפורום. לא אם זה לדעתך, יכול לעזור ולו רק לאחת שם שהיא הקול הדומם . יש אנשים שזה לא מוצא חן בעינהם , כל עניין הסיפורים הרוחניים שלך , או הקישורים שלך למקום הזה ? זבש"ם . באמת . פלורליזם , מישהו שמע על המושג הזה פעם ? חופש ביטוי ? זה באמת מוזר שדווקא את , שאני תופסת ממך אחת עם חוש מודעות , אינטואציה וביטוי מאוד גבוהים - שומעת ל"תכתיבי החברה" כביכול ..."שלא נעים לה לקרוא על נושאים כאלה ...." במקומך - הייתי ממשיכה בדרכי אם את אכן מאמינה בדרך ובאפשרות שזה יכול לעזור . אבל זאת דעתי . זאת אני . ואת כמובן יכולה לעשות כל העולה על רוחך . ליברלית כבר הבנת שאני לא ? :) נשיקות יפה , והמון אהבה תמשיכי לעשות את מלאכתך בקודש כפי שאת עושה . תמי נ.ב. מה קורה איתך ? הכול טוב/לא טוב ? מקווה שטוב ...

ב"ה אני יותר ויותר מעיזה להוציא את "הרוחניות" שלי מהארון אנשים ברדיו נדהמים מדברים שאני אומרת להם והאמת שגם אני אני מאוד ספקנית אפילו במה שלי נחשב ונראה כמשהו שהוא בגדר טבע ראשון נולדתי עם זה. לא למדתי את זה וזה די קונפליקט בשבילי "וואלה איך זה קרה בכלל..." אני פשוט שיניתי את הגישה שלי לגבי המושג הזה אני מפסיקה לדבר ולהדריך ממקום של "מה אני שומעת.." אלא לדבר בשפה שלי את מה שאני שומעת באמת שאני בעצמי לא לגמרי תמיד מבינה. אני לא אחת שהולכת עם החברה. אני הולכת עם הדרך שלי בלבד ולשמחתי היו לי מורים נפלאים לכך. אבל אני חלק מהחברה ואני רוצה להיות חלק ממנה וכדי להיות חלק ממנה כשזה מגיע לנושאים האלה צריך לדעת לעשות את זה בתבונה וזה משהו שלשמחתי אני עושה ואני יותר ויותר מקרבת אנשים לעצמם ומבחינתי השגתי את שלי.... כשחזרתי לפורום הרגשתי שהיו כמה פניות שהתגובות שלי לחלוטין היו "מתוקשרות" שאם אני היתי צריכה לכתוב אותן לא נראה לי שהייתי כותבת אותן בדרך שכתבתי זה קרה כמה פעמים וזה היה מדהים בעיני אבל אני נותנת לזה לקרות רק כשזה קורה לבד אני לא מאלצת את זה לקרות אם זה לא בא לבד....אז לא! ואני בכל זאת רוצה שהפורום הזה ימשיך להאיר לאורך זמן ואני לא רוצה לכבל בגלל בורות של אנשים אז כאמור אני משתדלת לעשות הכל בדרך שבה גם אנשים שלא מקבלים יצליחו לקבל ולמצוא את עצמם בדברים שאני כותבת ....ובעקר לעשות שינוי חיובי עם עצמם נשיקות אהובה יקרה שלי אני שמחה שאת בחיים עם כל מה שאת עוברת ועברת שרק תהיי בריאה כבר.... אמן.

היללוש , אני מאמינה שדברים לא נאמרים סתם . אני במת מאמינה שכל דבר שאנחנו מוציאים מהפה או רושמים כאן , גם אם בפזיזות לפעמים , גם בלי כוונה ממש וגם בלי מחשבה תחילה - בסופו של דבר יש מן האמת בכל דבר . הכול תלוי בעיני המתבונן . אני כאדם ליברלי , עשיתי סוג של התחייבות לעצמי לקבל גם את הדיעות הכי לא שגרתיות והכי לא מובנות בעיני מאחרים . זה פשוט נראה לי הכי הגיוני שלכולנו כאנשים תהיה דעה ופרספקטיבה שונה וכמובן שאמונה כאן קובעת חלק ניכר בכל העניין. אני חושבת שכל אחד כאן מוצא לנכון לבטא בצורה שלו הכי נוח ושאיתו הוא מרגיש הכי טוב להביע את שיש לו להביע ולחלוק עם אחרים בפורום . לך יש את הניסיון והידע לדעת מה טוב עבורך , ועובר אחרים כאן בפורום . רק מה שרציתי להדגיש בהודעה הקודמת הוא שפשוט אני אישית מבקשת ממך לא לוותר על אמונתיך או יותר נכון להתפשר על דברים שנראים לך צודקים או נכונים. רשמתי לחמודה לפני כמה זמן את המשפט - "אני בוחרת את המלחמות שלי..." מסתבר שיוצא לי להגיד אותו הרבה בזמן האחרון . בכל מיני סיטואציות . אני יודעת שעקשנות אצלי מאוד מועילה אבל לדעת לפעמים לוותר בדברים שפחות חשובים או למען מטרות יותר גדולות - זה חשוב לא פחות . אז אני לחלוטין מבינה אותך . בייחוד במצבים והזמן האחרון שמציף אותי ברגשות סותרים שכאלה . שאת לא יודגעת כל כך לאיזה רגש להיענות ומה נכון ומה פייר . בסופו של דבר , לדבריו של קוהלת ( כן אני לא אדם מאמין , אבל הזיכרון שלי טוב לגבי תנ"ך משום מה ...) : "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש ..." אבל את יודעת שהעולם לא שחור ולא לבן - וגם אצלי אני מניחה ,כדרכו של עולם , כדרכיו של הטבע - ישתפר המצב הבריאותי ואולי כל זה חלק מתוכנית שנועדה בסופה ללמד אותי משהו על החיים או עצמי . מי יודע ? נשיקות יקרה . אני חושבת שמצפה לך דרך מיוחדת עם הגישה שלך לחיים . אוהבת ושבוע חדש קסום תמי

היללוש , אני מאמינה שדברים לא נאמרים סתם . אני במת מאמינה שכל דבר שאנחנו מוציאים מהפה או רושמים כאן , גם אם בפזיזות לפעמים , גם בלי כוונה ממש וגם בלי מחשבה תחילה - בסופו של דבר יש מן האמת בכל דבר . הכול תלוי בעיני המתבונן . אני כאדם ליברלי , עשיתי סוג של התחייבות לעצמי לקבל גם את הדיעות הכי לא שגרתיות והכי לא מובנות בעיני מאחרים . זה פשוט נראה לי הכי הגיוני שלכולנו כאנשים תהיה דעה ופרספקטיבה שונה וכמובן שאמונה כאן קובעת חלק ניכר בכל העניין. אני חושבת שכל אחד כאן מוצא לנכון לבטא בצורה שלו הכי נוח ושאיתו הוא מרגיש הכי טוב להביע את שיש לו להביע ולחלוק עם אחרים בפורום . לך יש את הניסיון והידע לדעת מה טוב עבורך , ועובר אחרים כאן בפורום . רק מה שרציתי להדגיש בהודעה הקודמת הוא שפשוט אני אישית מבקשת ממך לא לוותר על אמונתיך או יותר נכון להתפשר על דברים שנראים לך צודקים או נכונים. רשמתי לחמודה לפני כמה זמן את המשפט - "אני בוחרת את המלחמות שלי..." מסתבר שיוצא לי להגיד אותו הרבה בזמן האחרון . בכל מיני סיטואציות . אני יודעת שעקשנות אצלי מאוד מועילה אבל לדעת לפעמים לוותר בדברים שפחות חשובים או למען מטרות יותר גדולות - זה חשוב לא פחות . אז אני לחלוטין מבינה אותך . בייחוד במצבים והזמן האחרון שמציף אותי ברגשות סותרים שכאלה . שאת לא יודגעת כל כך לאיזה רגש להיענות ומה נכון ומה פייר . בסופו של דבר , לדבריו של קוהלת ( כן אני לא אדם מאמין , אבל הזיכרון שלי טוב לגבי תנ"ך משום מה ...) : "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש ..." אבל את יודעת שהעולם לא שחור ולא לבן - וגם אצלי אני מניחה ,כדרכו של עולם , כדרכיו של הטבע - ישתפר המצב הבריאותי ואולי כל זה חלק מתוכנית שנועדה בסופה ללמד אותי משהו על החיים או עצמי . מי יודע ? נשיקות יקרה . אני חושבת שמצפה לך דרך מיוחדת עם הגישה שלך לחיים . אוהבת ושבוע חדש קסום תמי

היללוש , אני מאמינה שדברים לא נאמרים סתם . אני באמת מאמינה שכל דבר שאנחנו מוציאים מהפה או רושמים כאן , גם אם בפזיזות לפעמים , גם בלי כוונה ממש וגם בלי מחשבה תחילה - בסופו של דבר יש מן האמת בכל דבר . הכול תלוי בעיני המתבונן . אני כאדם ליברלי , עשיתי סוג של התחייבות לעצמי לקבל גם את הדיעות הכי לא שגרתיות והכי לא מובנות בעיני מאחרים . זה פשוט נראה לי הכי הגיוני שלכולנו כאנשים תהיה דעה ופרספקטיבה שונה וכמובן שאמונה כאן קובעת חלק ניכר בכל העניין. אני חושבת שכל אחד כאן מוצא לנכון לבטא בצורה שלו הכי נוח ושאיתו הוא מרגיש הכי טוב להביע את שיש לו להביע ולחלוק עם אחרים בפורום . לך יש את הניסיון והידע לדעת מה טוב עבורך , ועבור אחרים כאן בפורום . רק מה שרציתי להדגיש בהודעה הקודמת הוא שפשוט אני אישית מבקשת ממך לא לוותר על אמונתיך או יותר נכון להתפשר על דברים שנראים לך צודקים או נכונים. רשמתי לחמודה לפני כמה זמן את המשפט - "אני בוחרת את המלחמות שלי..." מסתבר שיוצא לי להגיד אותו הרבה בזמן האחרון . בכל מיני סיטואציות . אני יודעת שעקשנות אצלי מאוד מועילה אבל לדעת לפעמים לוותר בדברים שפחות חשובים או למען מטרות יותר גדולות - זה חשוב לא פחות . אז אני לחלוטין מבינה אותך . בייחוד במצבים והזמן האחרון שמציף אותי ברגשות סותרים שכאלה . שאת לא יודעת כל כך לאיזה רגש להיענות ומה נכון ומה פייר . בסופו של דבר , לדבריו של קוהלת ( כן אני לא אדם מאמין , אבל הזיכרון שלי טוב לגבי תנ"ך משום מה ...) : "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש ..." אבל את יודעת שהעולם לא שחור ולא לבן - וגם אצלי אני מניחה ,כדרכו של עולם , כדרכיו של הטבע - ישתפר המצב הבריאותי ואולי כל זה חלק מתוכנית שנועדה בסופה ללמד אותי משהו על החיים או עצמי . מי יודע ? נשיקות יקרה . אני חושבת שמצפה לך דרך מיוחדת עם הגישה שלך לחיים . אוהבת ושבוע חדש קסום תמי

מותק , ראשית קבלי התנצלות על האיחור המטורף בתשובה שלי . אני "קצת" עמוסה מכל הכיוונים בזמן האחרון . ויש לי המון דברים על הראש . כך שאת האמת קראתי כמה הודעות של הימים האחרונים כאן ( לא של היומיים האחרונים אבל אני אקרא עכשיו אחרי ההודעה ), אבל לא ממש היה לי זמן לענות תגובות . ויצא שלא עניתי לך . אז מצטערת על זה בכל אופן . מכיוון שאנחנו מתכתבות כאן על בסיס דיי יומיומי אפשר להגיד , אני מניחה שיש לך כמה עידכונים יותר אחרונים לספר לי על מה קורה איתך . אז אחרי הקדמה ארוכה למדיי , אני פשוט אשאל - מה קורה איתך ? משהו חדש ? משהו שאת רוצה לחלוק ? ספרי . אני בכיף אגיד לך את דעתי .... חוץ מזה , אני מקווה שהכול טוב איתך (?) שאת מרגישה טוב . שאין עוד דיאטה מרעיבה באופק . שאולי הזמן קצת שלא עניתי לך בשבוע האחרון נתן לך מקום למחשבות עם עצמך , להגיע למסקנות כלשהן על עצמך . לתובנות חשובות . אז יקרה , מצפה לשמוע ממך בקרוב . ושוב סליחה אם לא אצליח לענות מהר כפי שנהגתי לעשות . (אני מאוד משתדלת אבל קצת לא יוצא לי לענות , אבל שוב - אני באמת משתדלת לעקוב לפחות ולקרוא ולהתעדכן כאן בהודעות ...) זהו זה , אני אסיים . אענה לך ביתר פירוט על הודעתך הבאה . אם יהיה לי על מה לפרט כמובן .... :) נשיקות והמון אהבה ממני . תמי

שטויות שלא ענית... קחי תזמן שלך תעני מתי שנוח לך:-) אמ..מה עבר עליי בשבוע האחרון?... טוב..אני כבר לא יוצאת עם חברות, אני כל היום בבית אין לי חשק לצאת, אין לי בגדים ללבוש ואני חייבת לקנות אבל לא מעיזה, אני שונאת את עצמי יותר ויותר מיום ליום, אני שונאת את הבטן שלי היא כל כך מגעילה אותי.. היא שמנה ומכוערת,דיאטה אני בכלל לא מצליחה לעשות, להקיא אני פוחדת, אני נכנסת כל היום לבלוגים של אנורקסיות אני אפילו לא יודעת למה, בלימודים הולך לי חרא, המצב בבית..חרא, ההורים שלי החליטו להתגרש ואבא שלי מחפש דירה. בקיצור, יופי של חיים. מה איתך?

טוב לפחות את הציניות שלי אימצת לחיקך , אה ?! :) תראי מותק , עכשיו ברצינות . אני לא אומרת שמה שהולך איתך לא חשוב או קל להתמודד איתו ... ממש לא... ותאמיני לי שאני מבינה אותך . הייתי בכל כך הרבה תקופות רעות בחיים שלי שכבר נראה לי שאני יכולה להוציא ספר שמוגלל את מעלליי ואת מה שהלך איתי ואיזה חרא אכלתי ... כשהורים רוצים להתגרש - זה אף פעם לא קל . גם אם עושים את זה יפה וטוב ושומרים על קשר יציב ולנסות לא לערב את הילדים בכל המצב המגעיל הזה .... זה עדיין קשה . התא שמפחתי שאמור להיות האבן השאובת התומכת המגנה שלך בתור ילדה . ההורים שאמורים לעזור ולתמוך בך בשעת צרה ופתאום - הכול מתפרק. נכון שאת מרגישה ככה ... פחות או יותר? של מה יהיה עכשיו ? וימי הולדת ? חגים ?איך לשמור שהם לא יריבו ? כל זה ... אבל מותק תקשיבי לי - זה ישמע הכי קל להגיד , אבל זה בדיוק מה שאת צריכה לעשות - ואם צריך אז להכריח את עצמך - פשוט להימנע מלהתערב בכל זה ... לא לנקוט צד . לא לנסות לפשר , לגשר , להתערב בינהם , גם אם הם מבקשים את זה ישירות או שנראה לך שזה מה שהם רוצים ממך . הם ההורים . גם אם לא מתנהגים כהורים או כמבוגרים כראוי לדעתך . זאת עדיין אחריותם . את עדיין , למרות בגרותך עדיין תחת חסותם ויש לך עוד הרבה דברים שאת צריכה להשיג בחיים מאשר לתת לכל המצב המחורבן הזה שאת נמצאת בו כרגע להעיק עלייך ולהסיח את דעתך מהדברים שהכי חשובים כרגע . הדברים שחשובים אם אך ורק דברים שעושים לך טוב ושמפתחים אותך והאניח העצמי שלך - לימודים , חברים ,בית ספר , תחביבים,טיולים, תיאטרון ,ובעצם מה שאת עושה עבור עצמך ולמען ההווה והעתיד שלך כרגע . להיות מובגרת , לקחת אחריות על אחרים - יהיה לך מספיק זמן בתור אמא , בתור אשה , בתור אחת עם אחריות בעבודה ובלימודים ובעצם בכל דבר בחיים בכל תחום . בינתיים קחי אחריות על עצמך . תפסי את עצמך בידיים . תראי את כל זה כגורם מחשל שרק יעזור לך ללמוד על החיים ועוד על עצמך ובעצם להתפתח מכך כאדם ולהיבנות מחדש. תראי את כל אלה כחוויות מתקנות . למרות הסבל שאת עוברת ועוד תעברי . תמיד יהיו משברים . תמיד יהיו דברים קשים . להתמודד איתם. תמיד אפשר למצוא תירוץ למה לוותר לי ולאחרים על מאמץ ועבודה עצמית . אבל פשוט אין דבר כזה . הכול תלוי בגישה שלך . הכול תלוי במה שאת מחליטה לפעול באיזה דרך להתמודד עם הדברים ובאיזה דרך להסתכל על הדברים . אז נכון שהכול קשה , והכול נראה לך חרא ואין לך ממש נקודת חוזק כרגע . אבל החוזק שלך כאדם חזק באמת שמסוגלת להגיע לאיפה שהוא מחליט וקובע לעצמו- זה למצוא את הנקודת אור , המחזקת המעודדת בכל המצב . תסיחי את דעתך . תתמקדי בדברים שקשורים אלייך כמה שיותר . לא בעקיפין . בדברים שעשוים לך טוב ושעוזרים לך לפתח עצמך . דרך אגב - בגדים - לא חסר בכל מידה ובכל צורה . אז אל תתני לי את התירוץ של "יש לי בטן" כי זה פשוט לא קשור לעניין . את רוצה בגדים - תקני . תעשי החלטה , תעמדי מאחורייה ותבצעי אותה . נשיקות יפה , יהיה בסדר . העולם כמנהגו נוהג . אל תדאגי הסערות ירגעו קצת ... ולא רק במובן של אקלים :) סופ"ש טוב ושבוע חדש מוצלח ומחוזק ממני . אני כאן . שתפי אותי . תמי

שלום לכולן, אני שלי ואני מב"ש.. הנושא הפרעות אכילה מעניין אותי מאוד ואני חוקרת אותו כבר המון זמן. בסמגרת פרוייקט של בית הספר,החלטתי מבחירה אישית,לעשות כתבה על הנושא. אני חושבת שזה נושא שהוא מאוד כאוב ושצריך להגביר את המודעות והסיכונים שלו במיוחד בקרב בני הנוער. העבודה לא נעשת כדי לדחוף בנות לזה אלה ההפך הגמור. העבודה נעשת בשביל להראות את ההתמודדות עם המצב,למה מגיעים למצב הזה ואת ההשפעות של החברה הסובבת אותנו על הפרט. המסר הוא בעיקר לבנות:רגע לפני שאתן עושות את המעשה ההרסני מכל סיבה שהיא,תחשבו פעמים,האם זה באמת שווה את זה? אודה לכם מאוד אם תשתפו אותי בדעתכם על הנושא ואשמח אפילו אם משהיא תיצור איתי קשר ותרצה להתראיין. תודה רבה לכן =]

ברוכה הבאה לפורום החביב שלנו . תראי , אני מתל אביב . את מבאר שבע . אני רוב היום לא בבית . ואת , אני מניחה תלמידת תיכון .... בכל אופן להיפגש נראה לי קלוש מאוד . מ2 סיבות עיקריות שאני אסביר לך אותן כי אני מניחה שזה גם דיי קשור כאן לעוד כמה בנות שיזדהו עם הסיבות : 1) כפי שהסברתי - בעיית הזמן . להיפגש ולהקדיש זמן , לי לפחות בשלב כזה לראיון איתך , לא ממש אפשרי . רוב הבנות כאן או בצבא , או נשואות עם ילדים , או עובדות , לומדות , תלמידות תיכון , אוניברסיטה - בקיצור לכל אחד יש חיים משלו , ואני לא ממש יודעת עד כמה יתאפשר הדבר. 2)הבעייה העיקרית כאן , היא למעשה החשיפה . למרות שזאת "רק" את . למרות שאת לא מכירה אותנו . זה עדיין מצריך מאיתנו , לאפשר לך לגעת בחלקים מאוד חשופים ורגישים אצלינו . יש בנות כאן ( כמוני למשל ) , שהמשפחה שלהם לא יודעת . שמכל מיני סיבות לא משתפות . גם לא חברים- שאני כן שיתפתי במקרה שלי . אבל זה באמת מורכב . וראיון ששואל שאלות פשוטם כמשמעם - לא נראה לי שבנות ירצו לקחת חלק בכזאת "חשיפה" ... אבל אולי יוכיחו לי כמה בנות כאן שאני טועה . אולי . מי יודע . בכל אופן , אני כן מוכנה לשתף אותך כמה שאפשר ולענות לך על השאלות שתציגי כאן בנוגע אליי ולחוויה שלי . אני דיי פתוחה בנוגע לה"א שלי . אבל רק לאנשים שכבר יודעים עליה כמו חברים קרובים. וכאן הבעייתיות . בכל אופן , אם תרצי לשאול שאלה או שאביע את דעתי - אני כאן . ועכשיו שאלה אלייך אם יורשה לי .... יש סיבה כלשהי שאת מתעניינת דווקא בנושא שכזה , כמו ה"א ? למה זה כל כך מעניין אותך ? אני אומרת את זה סתם מסקרנות ...וניסיון שיש לי ... המון בהצלחה בכל אופן , שבוע קסום תמי

קודם כל,תודה רבה על תשומת הלב.. אני מבינה את הקשיים והבעיתיות להיפגש. אני יודעת שרוב הסיכויים שבנות שעוברות את המחלה כעת לא ירצו להתראיין ואני מבינה זאת לחלוטין... אני מחפשת מישהי/מישהו שעבר את המחלה,שזה כבר מאחוריו והוא יכול לדבר על זה בצורה אובייטקיבית עד כמה שאפשר. אני יודעת גם שאנשים עסוקים וכל אחד בעולמו שלו עם העיסוקים שלו,אך יחד עם זאת אני מקווה שמישהו בכל זאת ירצה להתראיין ולהעביר את הסיפור האישי שלו,אפילו אם זה בשביל להאיר פנים לילדה אחת בודדה. למה הנושא מעניין אותי? אני חושבת שאין סיבה אחת שהיא מגובשת לגמריי. הרבה פעמים יצא לי לחשוב שלעשות לעצמך דברים שכאלה ולהרוס את גופך זה דבר שהוא דיי מטורף וחסר שפיות. אולי מחוסר ההבנה למצב מגיעה ההתעניינות הרבה הזו. ניסיתי להבין,עשיתי עבודה מקיפה על הנושא,אך עדיין לא הגעתי לשורש העניין ולא באמת הבנתי את הגורמים למצבים האלו. הייתי ממש שמחה להבינם עד הסוף, ואולי אפילו להעביר לכמה בנות את המסר. ושוב,תודה רבה לך.. שלי =]

אם את חושבת שאוכל לעזור לך בנושא אשמח אם תקראי את המכתב שלי לנקודות תקבלי הצצה קטנה לחיי דניאלה

היי דניאלה, לא בדיוק הבנתי למה את מתכוונת.. אם תוכלי להסביר לי אני אשמח ממש. תודה רבה לך =]

אני נורא מודאגת. בתי בת 16 בכלל לא סובלת מעודף משקל. נודא לי שכבר כחצי שנה אחרי האוכל יוזמת הקאות. לא רצתה לפנות לעזרה, למדתי את הנושא,שוחחנו הרבה,היה שיפור וחזר שוב. איך יוצאים מזה לבד,אולי יש שיטות מיוחדות. היא כבר הסכימה לפנות לעזרה,אך ב"סורוקה" אין זמנית מומחה לנושא ולא יודעים מתי תחזור. מבקשת עזרה

ב"ה אין דבר כזה "לצאת לבד..." ונשמע שהיא טובעת במחלה חייבים עזרה פרטית אם לא בסורוקה אז באופן פרטי. אין דרך אחרת היא חייבת מעקב פיסכולוגי ודיאטני כאחד לאורך זמן ללא הגבלה! אחת הדרכים לצאת מזה היא להעזר בתכנית גמילה מסודרת, מוגדרת ועקבית לאורך זמן היא חייבת מסגרת! אחד המכשולים הכי קטלניים של המחלה הזאת הוא להיות מחוץ למסגרת ומה שמעצים אותה הוא בעיקר אי יציבות ולבדות, חוסר עניין והתמכרות להרגלים כמפלט למצוקות נפשיות ורגשיות כאחד. אני לא מכירה אותה או את הסיפור אבל כך סתם לא יוצרים הפרעות אכילה ומעבר לסימפטום היא חייבת מענה עמוק יותר גם אם כאמור בסורוקה לא מתאפשר. פני לרופאת משפחה שתפנה אותך במי להעזר הכי קרוב למקום מגורייך. את מוזמנת לשאול אותי שאלות בהצלחה :-) שבוע נעים

תודה על תשובתך.הכתובת לבעיה:פסיכולוג או פסיכיאטר?

ב"ה או משהו אלטרנטיבי כמו למשך קינסיולוגיה מח אחד... אייפק (שזה בערך אותו הדבר עם קצת שיפורים) פסיכודרמה אבל בעקרון כן. טיפול! אין ברירה אחרת אני מקווה שאת מבינה את זה... ואת את רוצה לשאול יותר את מוזמנת המון אהבה אני

סתם שיטוט כאן עושה אותי יותר חולה

שלוש נקודות יקירה, זה ממש לא נכון!!! לגודמא- הילה!!, אני ויש עוד המון!! התחלתי בראשיתו של הפורום ואני רוצה לומר לך אם תכנסי לראשיתו של הפורום תראי שהייתה תחלופה של אנשים והסיבה היא שהם לא כותבים כי הם בטיפול יוצאים מההפרעה!! אני יכולה לומר לך שבראשיתו של הפורום היינו ילדה בהפרעה, לינוי ואני "כוכבות פה" היינו נונ סטופ בפורום תומכות אחת בשניה עוזרות מנסות איך לצאת מהמערבולת האיומה הזו והנה- לינוי כבר לא פה כי היא בטיפול ואני יכולה לומר לך שלפני יותר חצי שנה היא כתבה והיא מצב נפלא!! וכן ילדה בהפרעה היא במצב טוב לפי מה שאני הבנתי מהמיילים שהיא כותבת לי!! ויש עוד המון דוגמאות של אחת בשם מעיין, רוני וכמובן לא לשכוח את ליאור ואת אור שהילה עזרה לה מאוד!! ונקודות רק שתדעי ללא הילה אני לא יודעת באיזה מצב הייתי עכשיו- נראה לי במבצ שלך - מחוץ לצבא בפרופיל 21 נפשי- וכל היום בוכה כמה חרא לי וכמה ההפרעה משפיעה על חיי, אני יכולה לומר לך ההפרעה כב רלא משפיעה על חיי- היום אני רואה שיש חיים מאחוריי ההפרעה אני חולה במחלה שמשפיעה עליי יום יום- וזו אל ההפרעת אכילה!! בנוסף!!- אני יכולה לומר לך שכל האחים ואחיות שלי היו בהפרעה הזו וכן סבתא שלי מתה מהמחלה הנוראית הזו ולפני שנה + קרוב משפחה שלי מת מדום לב אחרי שחי חיי אנה מיה במשך 8 שנים. לכן אני אומרת לך היום אני חיה - ואני חיה עם ההפרעה כ12 שנה ויש עליות ויש ירידות עכשיו את זו שמחליטה איך להתמודד עם העליות והירידות לדוגמא אני- בהפרעה כ12 שנים סיפרו לי שש לי מחלה אני צרכה לצאת מהצבא עם פרופיל 21 רפואי ויש לי סיכוי גבוה לחלות בסרטן המעי הגס- כמובן יהיה לי בעיה ליכנס להריון- רק כאשר הבדיקת יצאו טובות- זה משפיע בחיי היום יום שלי שאני לא מתפקדת כאדם רגיל- כאחת בהפרעת אכילה אני התחיל בצום ובכל זאת כל אדם שחולה בסרטן המעי הגס מת אז שאני אעשה לי קיצור דרך ואני אמות מדום לב כאשר אני מקיאה את נשמתי בשירותים ומתה מכאבים ממשלשלים וורידים כואבים מהתחתכים- כמובן מצב של חולה ואנמיה!!. אבל לא אני מנסה לחיות את החיים שלי בצורה הכי יפה ומה שיקרה יקרה ואני רוצה להנות מהחיים ואל מההפרעה אני רוהצ ללמוד אני רוצה לטייל בעולם אני רוצה ילדים אני רוצ הלהתחתן עם אהובי אני רוצה לתת לעצמי צאנס לחיים חדשים אני רוצה שתראי שהחיים לא שחור ולבן יש צבעים אחרים שחיים אחריי ההפרעה וחיים טוב!! שלך באהבה שבת שלו דניאלה

ב"ה אני לא עניתי ממקום של התגוננות אני בהחלט חושבת שלעיתים חקר ושיטוט ייתר בנושא בייחוד למי שסובל מההפרעה הם בהחלט יכולים להוות לחלק מאיתנו טריגר על אף שאני יודעת שהפורום הזה הוא לא בדיוק "טריגר עסיסי" להזנת המחלה כי אני למעשה בכל הודעה יוצאת נגד ודי משתדלת לתת מענה חיובי בריאות? מה את עושה בשביל הבריאות שלך? את עושה משהו? את באמת מתכוונת??? אחרי הכל אף אחד לא יכול ללכת בשביל של חייך מלבדך ואני מאחלת לך שתחשבי טוב טוב כי שם טמונה החלמה של כל בן אנוש וכן. את צודקת קיימים הרבה מאוד אנשים לא בריאים ולכאורה לא מוגדרת אצלם שום מחלה...אבל הם חולים המחשבות שלהם חולות והחיים שלהם לא מסתדרים שימי לב סביבך וראי לבד.... אז מה? אז שוברים את הכלים? או לוקחים אחריות ומתמודדים? יפה שלנו אם את מרגישה שהפורום הזה פוגע בך באיזשהו אופן אני מציעה לך שתקשיבי ללב שלך ואל תקראי הודעות פה אם את מרגישה אחרת את תמיד מוזמנת לקחת חלק פה וגם לקרוא את ההודעות שלי ושל דין דין למשל וגם של דניאלה שהן בהחלט בעלות אופי וגוון אחר חיובי יותר ברור שהפונים בפורום הזה פונים בגוון שלילי כי זאת המצוקה שלהם ולכן הם פונים כך אבל קראי את התגובות לא את מה שעסיסי מידי להזנת המחלה על דרך השלילה ואני בטוחה שהבנת למה התכוונתי שאי ברכה ואני רוצה לדעת מה את חושבת ושאת מאוד מוזמנת לחלוק ולשתף בשיא הכנות אני מעריכה את זה מאוד וזה חשוב תקשיבי לעצמך! יתכן ואת צודקת המון אהבה אהובה :-)

כשזה התחיל חשבתי שזה לתקופה- כי היו אמורים להשתנות דברים אבל דברים לא השתנו, ואני שקעתי יותר ויותר להתמכרות. הטיפול לא עוזר. לא לבולמיה לפחות. אני לא יודעת אם אזכה לחיות חיים ללא זה. איך חיים ללא זה? אוכלת בלילה, בכל מקום בבית. אוכלת ביום אם אני בבית. אוכלת. את עצמי. למוות. ללא רעב. ללא שובע ודיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי לכו תסבירו לחברים שלי שאני לא עונה כי אכלתי יותר מידי, ובדיוק אני עסוקה בלהקיא, או לכו תסבירו שאני ממש רוצה הביתה כי האוכל מחכה לי. לכו תסבירו את זה הצילו נמאס לי . דייי. באמת די. קריאה נואשת- אני פתוחה להצעות! תציעו לי טיפולים אני ארוץ אליהם!

קראי את מה שכתכתבי לך למעלה ובנוסף אם את רוצה עזרה אני מעוניינת לעזור, לכוון או כל דבר אחר שאת חושבת שיכול לסייע לי לעזור לך לצאת מההפרעה. אם תרצי אתן לך את המייל שלי שלך דניאלה

ב"ה מה עם באמת לתת צ'אנס לטיפול לאורך זמן גם אם תוצאות הן לא מיידיות? את מוכנה לזה? עדכני אותי אשמח לעזור... :-)

כמעט 8 שנים עם ההפרעת אכילה. לא יודע אם לקרוא לזה הפרעה, זה כבר אורח חיים. אני בודד, אין חברים, לא מדבר עם אף אחד, לא יוצא החוצה מהבית. לא עובד. כל היום סובב סביב האוכל, השינה, והספורט. הכל קשור אחד בשני. אני אוכל וישן כדי שיהיה לי כח לעשות ספורט, ועושה ספורט כדי שיהיה "מותר" לי לאכול ולישון ולחיות "בשקט" בלי שהמחשבות יטרידו אותי שאולי אני יעלה במשקל וכל זה. אפילו לחברים הווירטואלים שלי מהפורום אני כבר לא עונה מרוב יאוש... שלוש נקודות, שיר, דניאלה תשלחו לי איזה מייל לעידוד...

אני ממש מזדההעם איך שאתה מרגיש ,אני נשואה +2 ,הבדידות הזו קיימת גם שנמצאים סביבי בעלי ,חברות וכו' . אני כמוך מסתגרת בבית כמעט לא יוצאת ,הפסקתי לעבוד וכל היום או מנקה או אוכלת ומקיאה ,אתה בעצם הראשון שמוציא את מה שהוא מרגיש באמת. הלואי והיו לי מילים יותר משמחות לכתוב אבל אין וסליחה אם אני מעמיסה עליך יותר .דרך אגב אני בולמית. מאחלת לך רק טוב , טלי .

ממש לא מעמיסה במצב הזה טוב לקבל תגובות מאנשים כלשהם חוץ מהמשפחה המצומצמת שאיתי בבית... אני בפורום הזה כבר כמעט שנתיים והכינוי שלי מההתחלה הוא אנורקסיה (בינתיים) אולי להפוך את זה לאנורקסיה (עדיין) ??? או אולי אנורקסיה (4Ever) ? מה דעתכם?

איש יקר?

והמחשב שלי נמחק, ואיתו כל כתובות הדואר האלקטרוני שהיו בזכרון. אז אין לי את שלך

ב"ה אני מקווה שהתאוששת אבל רק לשם הערה..... אם אתה חושב לעצמך "אנורקסיה 4 ever" ככה זה יישאר, אז חבל מאוד המציאות שלנו מתחילה במחשבות שלנו ...אט אט והנה זו המציאות שלנו אז הזהר בהגדרות שלך כי הן ממש רעות לך אולי כדאי לשנות הגדרה?... מה אתה אומר??.... המון אהבה :-)

הילה שלום! לפני כמעט שנתיים התחלתי לסבול מאנורקסיה. כשהרזון היה בשיא-הוריי הבינו שמשהו ממש לא בסדר והתחלתי טיפולים שגרמו לי לעלות למשקל סביר. אך לצערי עם הזמן זה הפך לאט לאט לבולמוסי אכילה מטורפים שגרמו לי לעלות במשקל בצורה דרסטית ולהגיע למשקל שעד היום אני לא מסוגלת להתרגל אליו.. התגייסתי לצבא לפניי כחצי שנה ולפניי כמה שבועות החלטתי לשתף את המפקדת שלי בבעיה שלי, היא הפנתה אותי לטיפול פסיכולוגי דרך הצבא. אך עכשיו אני מתלבטת ומסתייגת אם זה הדבר הנכון לעשות (כלומר לטפל בבעיה דווקא דרך גוף צה"לי) .אני מאוד רוצה עזרה משום שהמצב הזה נמשך כבר שנה ואני מפחדת להגיע למשקל גבוה שיזיק בסופו של דבר לבריאות שלי, כי גם ככה קשה לי להתמודד עכשיו עם המשקל הקיים. אשמח אם תוכלו לייעץ לי בעניין, תודה מראש...

מהממת, את חייבת להבין, עם כל האהבה, הצבא לא יודע איך לאכול את זה כל כך. זה מדרג אותך חיילת עם בעיונת קטנה- לצה"ל לא אוהב את זה. זה נרשם. זה פתוח לחיטוטים של אנשים שאת לא רוצה שיחטטו בזה- אל. פשוט אל. טוב לשתף קרובים, אבל אם יש מידת הבנה אצל מפקדייך, נסי לבקש טיפול הולם בגוף אזרחי, ייתכן והם יבינו. ממופרעת, לאנורקסית, שהםכה לבולימית, ששרתה 9 חודשים, קב"א 56, מדריכת חי"ר עד שהצבא בעט אותה לכל הרוחות.

ב"ה כל דבר שאת יכולה לקבל מהם למען שיקום הוא חיובי ביותר אני יודעת שאפשר היום לקבל מענה חיובי לעזרה בבעיה דרך הצבא וכדאי שתשתמשי בזה .. ייתכן ואף יציעו לך להשתחרר מה שאפילו יהיה טוב יותר לטובתך כדי לקבל טיפול מקיף באזרחי.... אני מחזקת אותך המון אהבה בהצלחה :-)

אני מפחדת להעביר לילדה שלי הרגלי תזונה לוקים. אני כבר מבחינה בעמידה זהה לשלי מול המקרר ואכילה מהירה. למזלה היא קיבלה את המבנה של אבא שלה והיא צרה ורזה, היא גם בסך הכל בת 12 . איך אני דואגת לזה שהיא לא תלמד ממני הרגלים ומוודאת שהיא לא תשמין ? מתוך דאגה לבריאות שלה? אני כבר מבחינה בסממנים ולכן השאלה.

מדוע שלא תלכי יחד איתה ועם בעלך לסדנה שנפתחת עכשיו בת"א עם תזונאית קלינית? זה היה ממש הצלחה לפני כמה חודשים ובסוף החוש נפתחת קבוצה חדשה. זה מץתחיל משינוי ההרגלים שלך גם כן תהיי בטוחה. אני מצרפת לך אתר של מועדון הלייף סטייל שמעביר את הסדנה. http://www.mccanndigital.co.il/clalit/BeitDerechHaim/

ב"ה נראה ש"רוצה לרוצה" בתך מפתחת את אותה הפרעה וכמו שיעל הציעה אני חושבת שטיפול מחייב במצב הזה רק אני לא ממש יודעת פרטים על המרכז הזה שהיא עשתה קישור אליו וכמה זה יעיל אבל אני לא פוסלת אפשרות ששווה לבדוק כל מה שיכול לעשות טוב ודווקא משהו קונבנציונאלי לעניות דעתי יכול להיות יעיל מאוד עבורך איזה טיפול את מקבלת??? "צרה ורזה" ..נשמע שאת ממש חולה את כאילו אומרת לי "איזה כייף לה... היא יכולה לאכול כמה שהיא רוצה והיא לא תשמין"... זה לא מה שאמרת אבל ככה זה נשמע וזה פשוט אסון אני לא יודעת אם יש לי הרבה לחדש אבל אני יודעת שאת חייבת טיפול ואני לא יודעת כמה את מבינה את זה אגב לגבי בתך שווה להתייעץ לגביה עם עובדת סוצייאלית .. נשמע לי שהיא כבר נמצאת שם יחד איתך וצריך הכוונה נוספת. נסי לבדוק אפשרויות טיפול במסגרת קופת החולים ומאחר ולא באמת סיפרת מי יודע מה אני מזמינה אותך לשתף ואגיב לך באהבה מהתנסויות שלי..... עדכני אותי המון אהבה

שלחתי לך מייל... תעדכני אותי רק אם הוא אכן הגיע אלייך כי היו לי קצת בעיות בשליחה ואני לא בטוחה אם בסוף זה הגיע או לא.... בכל אופן, תודה תודה ותודה על הכל... שרית.

ב"ה שבוט טוב והמון אהבה

אני חייבת להודות על התמיכה שקיבלתי. המשפחה שלי וחברים קרובים יודעים מהאנורקסיה. חבר שלי שהוא ממחר כבר אקס במשך שבוע, הכיר אותי בשיא ההפרעת האכילה שלי. אגב אחרי שנתיים וחצי של חברות,אהבה ראשונה ופרידות והמון אכזבה אני מרגישה שאוכל הוא ממש כלי בשבילי. לא אשקר שלא אכלתי מיום ד בערב כשנפרדנו עד יום שני בערב. שתיתי מים ומעט מיץ.. הייתי בטיול מהצבא ביום א וב וכשחזרתי אכלתי מלא וכך גם היום בערב שחזרתי מהצבא. במהלך הטיול שלא אכלתי הייתה לי הרגשה נפלאה ממש קסומה.. מזה הרבה זמן הבטן שלי הייתה שטוחה וכששכבתי לישון הרגשתי טוב והרגשתי את העצמות במותנים כמו פעם.. יכולתי ללבוש חולצה צמודה.. אני כבר ציינתי שאחרי כול אכילה או שתיה הבטן מתנפחת ולא פסיכולוגית גם אמא שלי שמה לב לכך. אני נואשת למצוא פיתרון ואף גסטרולוג לא התייחס לכך ברצינות. שלל רגישות לחלב. אני מצטערת על ההודעה המבולבלת אבל אני במצב ראשון בחיי שאני יודעת שאני בדיכאון גם פרידה מאד קשה וגם נושא האוכל. גם עם החבר שהיה לא הייתי יכולה להרגיש ממש מאושרת האוכל תמיד הפריע לי בנשמה ולאושר. אני יודעת בוודאות שפעם גם לאחר ארוחה רגילה ובריאה כמו של אדם נורמאלי הבטן לא הייתה מתנפחת ככה. משהו לא תקין. מה הרסתי ושיבשתי? הצומות הלא הגיונים.. מה זה לצום זה הדבר הכי קשה בעולם. אבל לפעמיים אני מרגישה שאין לי ברירה אחרת. אני פונה לכול מי שאולי שמעה על הבעיה הזו לעצה. זה לא קורה רק אחרי בולמוס אלא אחרי כול אכילה. (ברור שאחרי בולמוס המצב יותר קשה אבל פה מגיעה גישת היאללה גם ככה הבטן נהרסת ומתנפחת). אין בידי כוחות להתמודד גם עם הפרידה הזו,גם עם האוכל,המשפחה, עםעצמי ולפעמיים עם הצבא למרות ששיגרה זה דבר טוב בשבילי עכשיו.. הכול משתבש ברגע שאני מגיעה הביתה ונימצאת לבד שוב מכאיבה לעצמי דרך האוכל פעם בצום או בכילה מועטת או בהפרזה שבאה אחרי הצום. עד מתי?! אני שואלת ולא.. לא הכוונה לשחרור מהצבא והיציאה לאזרחות...

רותם יקירה, אני יכולה לומר לך שפה תוכלי לקבל את התמיכה המלאה והעזרה!! אני יכולה לומר לך שבזמן הצבא אני "מחלימה" מאנה מיה ולא דרך פסיכולוג, דיאטנית או כל גורם זר. אגב- אני לא יודעת מה היחסים שלך וההורים שלך או עם החבר שלך(אקס) אני יכולה לומר לך שההורים שלי והחבר שלי נותנים ליא תה תמיכה המלאה. מי שנתנה לי את הפוש זו היתה הילונת מנהלת הפורום פה ועכשיו כמו שאומרים החבר שלי וההורים שלי המשיכו חיזוקים דניאלה

ב"ה אינני יודעת מי הגסטרואנטרולוג שאליו הלכת אבל ברור שיש לך בעיה רצינית ואף יתכן אני לא פוסלת אפשרות שאת בדרך לאולקוס וכל מה שקשור לכיבי קיבה זה בכל אופן נשמע לי מהסמפטומים שאת מתארת זה לא יפתר עם צום את חייבת לאכול מסודר אגב המומחה הזה שהלכת אליו יודע על הפרעת האכילה שלך??.... כי אם לא אז האבחון שלך לא נכון ויתכן שגם הבדיקות שנתן לך לעשות לא יעילות ולא מתאימות לבעיה שלך. אגב לכולם במידה זו או אחרת יש רגישות לחלב ואף אלרגיה כמה שזה ישמע אבסורד חלב זה לא דבר בריא בכלל והוא יוצר טונות של ליחה בגוף וגורם לבעיות נשימה, פטריות ועוד הרבה דברים לא נחמדים בכלל. יכול מאוד להיות שבלה אגמון תוכל לעזור לך תפני לפורום פה בדוקטורס "הרזיה ללא דיאטה" אני ממליצה לך להפגש איתה ולקבל את עזרתה.... המון אהבה עדכני אותי מה קורה :-)

תודה על התגובה.פניתי לפורם של בלה אגמון ופירטתי את בעיתי בתקווה לתגובה גם כן. אני חייבת לפרוק זאת. אני לא מסוגלת להמשיך לנהל כך את חיי. אני נעה בין הצומות (לא בגלל רצון לרזות אלא בגלל הבטן) לבין שבירה שמגיעה לאחר מכן ומתבטאת באכילה בבית אחת ורבה מידי לטעמי. הדרך הזו שוחקת אותי. אני מתמידה בה במהלך היום כאשר אני עסוקה ופעילה אבל ברגע שאני לבד ומגיעה הביתה לאחר יום ארוך של הסתובבות ונסיעות בסוף יום לאחר הצבא,אני נשברת ושוב התופעהחוזת על עצמה. אני מצידי לא מסוגלת לצאת לבלות ככה ושוקעת עוד יותר בדיכאון שלי. מדהים איך אני מסוגלת להחזיק ימים רבים באכילה מצומצמת כמו למשל בתקופת הקורס בצבא (חודשיים שאכלתי מעט) אך כעת בתקופה שבסוך כול יום אני מגיעה הביתה וצריכה להתמודד עם עצמי,אני נשברת פעם אחר פעם. לא עוד. אני מוכנה לעשות כול מה שידרש כדי לפתור את הבעיה ובעיקר את הבעיה הבריאותית עם הבטן הנפוחה. הגעתי לנקודה בה חיי מסובכים מבחינות רבות. ואני יודעת בביטחון שברגע שאפתור את הבעיה הזו הכול יראה לי יותר בהיר. מה עוללתי לעצמי עם האנורקסיה,האכילה הבלתי מגוונת,ההעליה שלאחר מכן,הצומות וההפרזות.?! מה שבטוח- כאשר יגיע הזמן ובעזרת השם תהיה לי ילדה אני אעשה הכל כדי לכוון אותה לאכילה בריאה. אני מוצאת את עצמי מזהה בנות שאני כמעט לא מכירה והן סובלות מהפרעות אכילה. תפילתי היחידה שהנזק שלי ושל כולן הוא הפיך. הלוואי שניתן להבריא לחלוטין נפשית ופיזית מכול סוג של הפרעת אכילה הרסנית. התקופה של הרזון אמנם הייתה התקופה הכי מאושרת בחיי אבל הסבל של אחרי לא שווה זאת. בהצלחה לכולן תהיו חזקות ואולי עלי לומר לכולם בהצלחה ולא רק לכולן..? הנושא כנראה נוגע לשני המינים.

שלום רב, אני בת 34, 5 חודשים אחרי הלידה. ויש לי בת בריאה ,תודה לאל. ושני כלבים מתוקים- שהם גם ילדים שלי לכל דבר (אבל זה סתם פרט שאני מוסיפה). בהריון עליתי 18 קילו + 5 קילו שהיו לי לפני הלידה. ואחרי הלידה, ולקראת סוף ההריון, אמרתי לעצמי שאני חייבת, אבל חייבת לפצוח בדיאטה. בהתחלה ירדתי ממש יפה, ועכשיו, נשארו לי עוד 9 קילו. ועכשיו אני תקועה. והמשקל לא יורד. אז גיליתי על עצמי שאני אוכלת ממש לא מסודר... בעיקר יוגורטים כל היום. או במקרים הפחות טובים- שוכחת לאכול בכלל... אני מרגישה שעליי לעשות "הכל" בשביל גוף חטוב, כמו שהיה לי לפני הלידה.... אבל הראש כואב לי... ואני מרגישה שזה לא ממש מספיק האוכל שאני אוכלת לא אוכלת... ומצד שני יש לי בראש "תוכי שמנקר לי את השכל שאני עדין שמנה וחייבת לרדת במשקל" ומצד שני, אם אמשיך ככה עם היוגורטים, הכאב ראש ימשיך.... טוב, אז אני לא במשקל של אנורקסית.... אבל אני נשקלת המון.... ואני מרגישה לא משהו עם צורת הדיאטה הזו. מאחר שאני שנים רבות אצל דיאטן קליני. אני מכירה את כל צורות הדיאטה ואיך לרזות, ואני לא זקוקה לדיאטן שיגיד לי "איך לעשות את זה" טוב, מחכה לתגובותיכם. אני תמיד נהנית להקשיב לאנשים שהם "באותה הסירה שלי" שלכם, שיבא.

ב"ה אבל ללא ספק מרגישים את הלחץ שלך לגבי המשקל שלך לא הייתי ממהרת לקרוא לזה הפרעת אכילה למרות שההגדרות ממש לא משחקות פה וברור שאת חייבת להעזר ובשלב ראשוני לפנות לרופאת משפחה לבקש הפניה לדיאטנית. זה כמובן אמור לתת לך תפריט מסודר ללכת על פיו ואת תצליחי אם את תתמידי וזה גם יחנך אותך לאורח חיים בריא ונכון בהתנהגות שלך עם הזנה. אם את מרגישה שזה מעבר לדיאטה כדאי שתשקלי ביתר תשומת לב אם את לא במקרה זקוקה לייעוץ פסיכולוגי?..... בשלב ראשון הפניה לדיאטנית!!!! ומספיק עם היוגורטים!!!!! אגב בנוסף את יכולה לפנות פה בדוקטורס לבלה אגמון "הרזיה ללא דיאטה" שגם היא בהחלט יכולה לכוון אותך מעשית בכל מה שקשור לתזונה..... עדכני אותי המון אהבה יקירה

הילה ממה שכתבת אני יכולה לראות שאת די שלמה עם עצמך לכן את רוצה ויודעת לתת,אז ככה אני בת 30 יש לי שני ילדים בת 4 ובן כמעט 10 ,התחלתי דיאטה ראשונה בגיל 14 תמים ופשוט,בגיל 17 הכרתי את העונש הגדול ההקאה ,בגיל 19 התגייסתי וכעבור פחות משנה יצאתי מהצבא עם הפרעת אכילה כמובן מיוזמתי ומאז הבנתי שאני ומסגרותלא הולך יחד ,בקיצור התחתנתי בגיל 20 ,ובעלי יודע לאורך כל הזמן שאני בבעיה,באותה שנה כבר נולד בני הראשון והבולמיה שידעה גם אנורקסיה ומה לא !? כמובן שעד שהייתי בת 24 לא הייתי מודעת וכשהיו אומרים או מדברים על כמה אני נראית לא טוב הייתי מחייכת ןהכי מאושרת בעולם "הישג", בקיצור הייתי תקופה מטופלת אצל פסיכולוגית בשיתוף עם פסיכיאטרית ודיאטנית ואחרי תקופה של כמעט הרגשתי שאין ברירה ואני מתאשפזת בתל השומר -הפרעות אכילה ,השתחררתי אחרי 3חודשים בהרגשה הכי טובה שהכרתי את עצמי בה אבל קשיי החיים הובילו חזרה אל המערבולת בעוצמה יותר חזקה ,יש עוד הרבה מה לספר בהמשך , טלי

ב"ה טלי יקירה אחרי כל שחרור או טיפול בתל השומר את זכאית למעקב ואני חושבת שכדאי לך בהקדם האפשרי לפנות אליהם ולהסביר להם את המצב שלך שבהחלט נשמע לא מזהיר וקשה מאוד. אני לא בטוחה שהם ישר יפנו אותך לאשפוז אני יודעת שיש להם טיפולים מלווים וגם אפשרות לשיקומי יום אני חושבת שאם היית מטופלת שם חשוב שתחזרי לשם ותספרי להם בדיוק מה קרה הם יעזרו לך. פני לשירי הפסיכולוגית היא מטפלת שם...... עדכני אותי מה יצא מזה... המון אהבה :-) אל תדאגי רק חשוב שתחזרי לקבל טיפול

הילה חזרתי מספר פעמים וגם כך גם נטשתי . נפתחה גם קבוצת אמהות שחיות עם הפרעות אכילה ולאחרונה צלצלו אלי משם להודיע שנפתחת קבוצה נוספת בפעם השלישית כשכל קבוצה מגיעה ל-12 מפגשים , כמובן שלא התמדתי בכולן, יש לי דפוס קבוע מתחילה משהו לטובתי ובורחת . יום לפני התחלת הקבוצה צלצלו להודיע שנדחה מועד התחלת הקבוצה ,הכי קל פשוט לזרוק אותי לעזאזל , כך בדיוק אני מרגישה ,הילה אולי יש לך הצעות שהם לאו דוקא תל השומר ,אלא משהו רוחני ,טבעי ,אלטרנטיבי או אפילו לא יודעת איך קוראים לזה . הילה אני בקושי מתקיימת ולא מפני שאני במשקל נמוך ,ממש לא ,אני בגיהנום לפני שאפילו מתתי ,אני עצבנית ומוציאה הכל על ילדיי,בעלי,אני ועלי כמו שני אנשים זרים בתוך בית ,אני כל היום מסתגרת בבית ,לא עובדת ,רק אוכלת- מקיאה ,מנקה באוססביות את הבית, הילה אני כל הזמן מפחדת מהסביבה מה יגידו שעכשיו עליתי במשקל הרי טלי תמיד יפה ,מלכת יופי מבוזבזת קוראים לי , כן פה בכל התחיל ... הילה אני בדיכאון עמוק מאוד ,בכאוס ,עייפה אין בי טיפת אנרגיה להתקשר לתל השומר לבקש עזרה . תודה הילה .

שלום אנחנו מבית ספר יגאל אלון בחולון ואנחנו עושים ראיון על ויטמינים יש לנו מספקר שאלות: 1.מהי כמות הויטמינים הנדרשת לילדים בגיל הנוער? 2.לאיזה בעיות חוסר ויטמינים יכול לגרום? 3.באילו סוגי אוכל נמצאים הויטמינים? 4.האם כל הויטמינים חיוניים לגוף? 5.מהו תפקידם של הויטמינים? 6.מה עלול לגרום עודף ויטמינים?

ב"ה בהצלחה במחקר :-) בלי שום קשר, מאחר ואין לי ידע מקצועי בנושא לעניות דעתי הוויטמינים לוקחים מהגוף את היכולת לתפקד ולהלחם כשצריך בזמן מחלה כי כל הזמן מרגילים אותו לתוספים ואז הוא מאבד את יכולותיו הטבעיות וחבל. וויטמינים זה לאנשים שאין להם סבלנות לאנשים שרוצים הכל עכשיו תיכף ומיד בכל מזון קיימים וויטמינים ומעבר לוויטמינים .. אם ההרגלים שלנו באכילה זוועתיים שום וויטמין לא יעזור. אם המחשבות שלנו "חרא" גם אז זה לא ממש יעזור... זו לפחות דעתי בלה תוכל לענות לך באופן מקצועי יותר

תודה על ההתיחסות ,פעם ראשונה שאני בפורום בכלל, אני קצת מתרגשת אני לא טובה בלכתוב מה אני מרגישה ,אשמח לקבל עיצות או חיזוקים ממשהו "שמבין" ,זה ממש לא משבר מה שאני חיה איתו ועברת כל שניה ,דקה, שעה והכי גרוע יממה. לגבי שאלתך ריקיש מקווה שכתבתי נכון, לא אני לא בטיפול כרגע ,מיום ליום יותר קשה לי לבקש עזרה כי היום אני יודעת שהכל זה עבודה עצמית ,נורא פוחדת ממה שיום המחר טומן בתוכו . תודה טלי

ב"ה ולמעשה ענית אבל אני רוצה לשמוע מה חוסם אותך להעזר באמת??? כי טיפול נכון מאוד יכול לסייע!!!!! :-)

אני גם לא מתכוונת לחזור לפה... רק סתם מידיי פעם קראתי פה את התגובות שלך...את מדהימה:) שיהיה לך רק טוב... מעיין

ב"ה מי שמדברת?! מקווה שאת בטוב אם הכל טוב אין סיבה שתחזרי לפה אבל אולי ספרי על הטוב שלך בכל זאת אחרי הכל זה גם חשוב אם לא הכי חשוב להודות ולראות את מה שכן טוב בחיים גם אם גהינום הזוי הוא חלק מהשבילים שקיימים בהם. נשיקות אהובה :-)

תזכורת קטנה(הצעת לי ללכת לאיכילוב ולא הלכתי...ועשיתי צבא והיה לי רוב הצבא חרא...אבל עברתי את זה,ועל זה אני שמחה). אמ...טוב...עד כמה המצב טוב אני לא יודעת...לא טיפלתי בעצמי או משהו כזה...אבל כרגע וגם בלונדון שקט לי יותר בערך...בהרבה יותר טוב מבצבא... הייתי 3 וחצי חודשים בלונדון...ברחתי מהכל פה...היה פשוט כייף...היו פה ושם ירידות ועליות...אבל לא כמו שהיה בארץ...עבדתי שם...היה לי פשוט מדהים שם...ואני הכי שמחה על זה בעולם שבסוף טסתי ללונדון,אם את זוכרת ממש פחדתי ללכת במצב שהייתי...הייתי ממש מדוכאת...אבל זה דווקא ישתפר קצת...וזהו...מתכננת את הנסיעה הבאה לחו"ל...חזרתי לפני איזה שבוע וחצי מלונדון...קצת שוק לחזור לכאן,לשיגרה,להכל...אבל מחפשת עבודה...ומנסה להתאקלם מהר... וואו הכי שיא היה שהייתי חולה בלונדון 3 פעמים....זחרתי עם שפעת...אבל כבר החלמתי ממנה...זה מטורף... מה קורה איתך?איך את מרגישה? אוהבת מעיין

הנני בולמית מזה 13 שנים אמא לשני ילדים עברתי טיפולים מגוונים ,אני עייפה אולי פה אראה אור בתוך החושך .

טלי יקרה, מבינה אותך לגמרי אני בסרט הזה 16 שנה גם אמא לילדים וגם.. עייפה, את בטיפול כלשהו? מה מצבך? מה שבטוח תקבלי כאן הרבה תקווה ,תמיכה ועצות מבנות שהצליחו לצאת מזה, מאחלת לכולנו, לילה טוב, ריקיש

ב"ה אני גם הייתי רוצה שתעני לי אם את מטופלת או לא ואם כן במה? אצל מי? יכול להיות שאת מתביישת בבולימיה יכול להיות שאת מנסה להסתיר... שאת חושבת שתוכלי לבד אבל את לא רובוט ואת לא יכולה לחיות כך יותר ואם את חושבת שלא רואים אני בטוחה שאת טועה ואולי לא אבל בנותייך לבטח רגישות למצבך עד מאוד ומושפעות ממנו. ואת חייבת להפסיק לרצות אחרים, בדיוק בגלל כל מה שאת פוחדת מפניו, כי יש לך שתי בנות, בעל? ושם בדיוק את חייבת להפסיק לרצות! יש לך גוף ונשמה בתוכו ואת עייפה כי את הולכת נגדך וכל זמן שתמשיכי ללכת נגד עצמך גם אם זה אומר לעצור את הזרם ולטפל בעצמך כי אם לא תעשי את זה את יכולה לאבד את בנותייך ואף לגרום להן נזק בהמשך. ההסתרה שלך לא תורמת להן ולא לאף אחד אחר, על אחת כמה וכמה לא לך. האמיני לי את לא יכולה לראות את עצמך בנפרד כשיש לך בנות. את חייבת לטפל בעצמך כדי להעניק להן בהמשך כלים להתמודד. את לא תוכלי לעשות את זה באמצעות הסתרה ואף לגרום בתסריט הגרוע ביותר חס וחלילה חס ושלום למוות של עצמך. זה לא צחוק! אני מניחה שאני לא מחדשת לך מאום אבל על איזו עזרה פנטזת? כי לא קיימות המצאות חדשות. מה את מוכנה לעשות כדי לצאת מזה? אבל באמת, עני לי בכנות? מה מעניין אותך? במה את מתעסקת? כל מידע הכי קטן שתוכלי לתת לי מהעבר שלך יעזור לי לכוון אותך קחי בחשבון שהסרט הרע הזה יכול להגמר מאוד טוב. מאוד שמח את רוצה שהוא יגמר שמח? אני מאוד מקווה שאת באמת רוצה. אני מעריכה את הפניה שלך ואשמח לעזור לך עדכני אותי המון אהבה :-)

דפדפתי קצת אחורה בפורום ואני חייבת לציין שאת פשוט מדהימה, עושה עבודת קודש.... ואני בטוחה שאת לעזר לבנות רבות ... כל הכבוד! לגבי.... כבר 14 שנה האוכל תופס חלק נכבד מאוד מחיי בוריאציות שונות... השלמתי כבר עם העובדה שזה לנצח.... לא תלוי גיל או משקל.... בשנה האחרונה הייתי עסוקה בחיים, ההתעסקות באוכל פחתה ואיתה גם המשקל.... טוב לי , אבל כנראה שרע לגוף..... שכן התחילו לי בולמוסי אכילה בלתי נשלטים...יש לי ימים בהם אני נשברת ומתחילה לאכול כמויות, כמויות של מאכילם "אסורים" בלתי שליטה.... (מעולם לא הקאתי, זה מגעיל אותי!) אני חושבת שזה כתוצאה ממצב חדש בחיים.... סיום של משהו אחד והתחלה של משהו אחר ... שמלחיץ אותי... אני אומללה, אני שונאת את עצמי (כבר השמנתי) ובעיקר מודאגת, כי לא בא לי להשאב לזה שוב! כפי שכבר ציינתי השנה האחרונה הייתה טובה...אני שונאת את חוסר השליטה בחיי, אני מרגישה לא שפוייה שכל רגע יכולה להתנפל על הבית ובעיקר שונאת את התחושה הקשה של אחרי הבולמוס, תחושה של גועל ושנאה עצמית... אך בעיקר של כשלון... אני יודעת שאין מנוס מעזרה נפשית... אבל בחודשיים הקרובים אין באפשרותי לגשת לעזרה.... רציתי לשאול אם יש לך הצעה... איך להפסיק? אני בבית כרגע, הבית הוא האויב הכי גדול שלי.... לצערי אני צריכה ללמוד לבחינות מאוד משמעותיות בחיי שמצריכות לימוד של יותר מחודשיים בהם אני יושבת בבית... אשמח להצעה/רעיון/תמיכה והלוואי שהפרעות האכילה תעלמנה מהעולם! תודה...

ב"ה נראה לי שאת יכולה לעצור את זה "מהר" ככל שאפשר הכי נכון שתפסיקי את הלחץ שלך אם כל הזמן תלחיצי את עצמך הלחץ, הציפיה, האכזבה והכשלון שאחרי הם לופ שהלחץ הזה יוצר וממנו את חייבת לרדת באחת. די! את לא תרזי עכשיו! את לא תהיי רזה! ואת גם לא תקבלי על עצמך את השגעון הזה שלך להתנגד לרעב שלך כי יצר "הדווקא" תמיד יתפוס אותך כשאת לא מוכנה ושם תבוא אכזבה גדולה אז תזהי את זה ותעצרי את זה את יכולה!!!!!!! לפחות גשי לדיאטנית במסגרת קופת חולים שתתן לך תפריט מאוזן פחות או יותר ללכת על פיו. אל תהיי לגמרי ללא בקרה, בחופש. חופש הוא מתכון להרבה מאוד הרס עצמי. קחי בחשבון שסדר הוא עזר רב לשלוט במצב גם אם אחת ליום יומיים תחרגי ממש כמו שאת מתארת אבל לפחות תחיי בסדר מסויים בעקביות מסויימת עם האוכל. נסי בכל רגע פנוי שיש לך להעסיק את עצמך שלא בדרך האוכל כמו הליכה, מפגש עם חברה, כתיבה אפילו מנוחה. מוסיקה...משהו תתאמצי ליצור לעצמך במצב הזה תחושה של ביטחון את חייבת להבין שאין שום דבר שהוא שלם באמת את חייבת להבין שבכל שלם יש "חלקי" והחלקי הזה הוא השלם וברגע שאת תביני את זה את תפסיקי לצפות לשליטה, כי לא קיימת שליטה. הכל יכול לקרות כל הזמן ואם עכשיו את יכולה! אז עכשיו את יכולה! וכל רגע את מתנהלת עם הגוון שלו. את לא אבל אני מציעה לך. אל תלכי עם החיים שאת מתכננת לעצמך לכי עם החיים שתחננו לך למעלה ורק אז... האמיני לי הכל יסתדר לך אני בטוחה שהבנת למה התכוונתי. כי בד"כ כשאנחנו מצפים למשהו שלא בהכרח נכון לנו והוא לא קורה יכול מאוד להיות וכמעט "בטוח" שקרה זה לטובה. לכי עם הדרך שלך אל תתנגדי לה. אני מאוד מקווה שזה יעזור בהמשך, אין מנוס מאשר לפנות לטיפול כי את צריכה טיפול ובנתיים אשמח להיות לך קשבת ולכתוב לך מהתבונות שלי המון אהבה חיזוקים וחיבוקים :-)

שלום, יש לי אנרוקסיה כבר שנתיים וחצי וטופלתי בכל מיני מרפאות ובתי חולים אבל תמיד הפחי אותי האישפוז במחלקה פסיכיאטרית. לא הייתי מאושפזת במלקה פסיכיאטרית אבל יש לי חברה שהיא מאושפזת עכשיו וגם לה יש הפרעת אכילה. אני לא ממש בקשר איתה אבל לפני כמה זמן דיברתי איתה ומה שהבנתי ממנה שהאישפוז לא ממש עוזר אלא להיפך, הוא מחמיר את הבעיה. שמתי לב שלפני שהיא אושפזה מצבה היה יותר טוב כי היא הייתה בחברה וגם הלימודים העסיקו אותה ועכשיו שהיא מאושפזת נושא האוכל יותר מעסיק אותה.אז האם זה מה שיקרה גם לי אם אני יאושפז ? גם אני עכשיו מטופלת והאוכל זה מרכז מחשבותיי, אבל אני בניגוד לה ישנה בבית, ויוצאת קצת והיא כל היום סגורה בבית החולים ,ובקשר עם בנות כאלה שולי מזיקות לה...(אולי..). כשאני מעסיקה את עצמי בלימודים אני פחות חושבת על זה ולכן זה מפחיד אותי כאשר אני יאושפז והמצב רק יחמיר... הילה אשמח אם תעני לי... ואני מאחלת החלמה מהירה לכולם!!!

ב"ה אהובה את צודקת לגבי מה שכתבת זה בהחלט תסריט שיכול לקרות וזה לצערי מה שקורה לחברתך היקרה וחבל שהיא נמצאת בלופ הזה. בכל אופן את אומרת שזה מאוד עוזר לך להיות חלק מהחברה. ללמוד. לצאת. להעסיק את עצמך וזה באמת מה שמאוד עוזר וגם מאוד חשוב שלא תוותרי על זה. מאוד חשוב להמשיך! המשיכי עם הטיפול שלך. תתרכזי במה שעושה לך טוב. כמה שיותר להעסיק את עצמך בבניה עצמית חיובית וטובה של העשרה עצמית ולא הרסנית. המחלה תמיד תמצא היכן למוא את חולשתך אבל את לא תניחי לה!!! את שומעת אותי?! אבל דעי שאם יש לך ציפייה או משאלת לב להדרדר, קחי בחשבון שלא תמיד אפשר להחלים מזה ואשפוז לעיתים עוזר ולעיתים אחרות הרסני ואף גורם להחמרת והעצמת המצב. אל תרשי לעצמך להגיע למצב של אשפוז בבקשה ממך. חבל! את יכולה לעצור את זה! אל תתני לפחד לשלוט בך והעזרי כמה שיותר. המון אהבה אני רוצה לשמוע ממך... ספרי לי עלייך ... איך את מטופלת וכו' :-)

כל מלה שכתבת לי בסלע.... אין לי הרבה מה להוסיף! הבולמוסים גוברים על ימי הצום... ולצערי, אלה הופכים להיות חיי.... אני כבר 3 ימים לא יוצאת מהבית, אוכלת בלי מעצורים.... מפצה על כל ימי החסות והירקות אוכלת רק ממתקים! אני מרגישה שהשמנתי המון, לא יכולה לסבול את עצמי... רק לי נורא, בעיקר פיזית (לנפשית התרגלתי....) כנראה שאי אפשר לבד! אני אשמח אם תוכלי להמליץ לי על מטפלת טובה באזור הרצליה..... המון תודה

ב"ה בינתיים נסי גם את לברר דרך עמותת שחף או סהר אם הם מכירים גם בנוסף למטפלים שלהם מטפלים באזור הזה שלך. אבל גם אני אנסה לברר לך.... המון אהבה יקירתי ולעת עתה, עשי השתדלות. הניחי ללחץ שלך ולציפייה שלך לעמוד במטרה כלשהי המטרה שלך עכשיו היא להרגע! זהו! שום דבר אחר! תנסי והכי חשוב אל תלחיצי את עצמך!! :-) אחזור אלייך בקרוב.

ב"ה ג'רמי 0528382660 נמצא בהרצליה חם אנושי ולבבי קיבלתי הרבה המלצות טובות עליו את יכולה למסור לו שקיבלת את הטלפון מרוני באט בהצלחה והמון אהבה אני

השארת אותי חסרת מילים אל מול התגובה שלך... כל מה שרשמת בתוך תוכי אני כבר יודעת... מסובך ובעצם פשוט, הכל עיניין של החלטה.... כאילו שאני עובדת על עצמי ומשכנעת את עצמי "רק עוד שבוע וזהו.." והשבוע הופך לשבועות ולי אין את האומץ באמת להגיד די! מספיק! כאילו שאין לי באמת את האומץ הזה להיפרד סופית מהצד החולה הזה.. כי מה יקרה?... אולי עצם ההודאה הזו בפני עצמי שכן מותר ומגיע לי לחיות קשה לי, או העובדה שאצטרך באמת לחשוב ובאמת לבנות איזשהו עתיד ולהפסיק לשרוד מהיום להיום.. הפחד הזה להתמודד עם החיים... רוצה ולא רוצה להתבגר.. מפחדת לשחרר את כל הפנטזיות האלו ולהכיר במציאות.. מפחדת ממה שאמצא שם מתחת לפני השטח, ממה שאמצא בי... לא יודעת... יום רביעי פגישה נוספת עם הדיאטנית, מקווה מאוד שהפעם אלך ע"פ התפריט החדש ולא אשאיר אותו בתיק... אני יודעת שיש לי יותר מדי מה להפסיד.. יודעת טוב מאוד... הלוואי ואפסיק להיות האויב הכי גדול של עצמי ואמצא את האומץ הזה לחזור אל החיים.. תודה על התגובה... שרית.

דבר נוסף ששכחתי לציין זה שבאזור מגוריי אין שום טיפול באופן מסודר או מקום שמתמחה בהפרעת אכילה... פניתי לרופא המשפחה שלי והוא אמר לי את מה שכבר ידעתי.. שאין טיפול כאן באזור או מסגרת שמתמחה בהפרעות אכילה מלבד הדיאטנית אליה אני הולכת שלפי דעתי האישית אין לה הרבה מושג בנושא.. עוד עובדה מייאשת קצת... אני נמנעת מלכתוב איפה אני גרה כי זה מקום קטן ואני לא כל כך רוצה להיחשף בדרך כלשהי אבל האמיני לי כשאני אומרת שאין כאן שום מסגרת טיפולית... והלוואי והייתה... שרית..

ב"ה את חייבת טיפול ויתכן שלגבי עניין זה תאלצי ללכת לקראת ולהעזר היכן שכן יש אפשרות לקבל טיפול גם אם תצטרכי לנסוע חצי שעה עד שעה כדי לקבל אותו אגב אני ממליצה לך לפנות ישירות לעמותת שחף ולשאול לעצתם, מה האפשרויות שיש לך וכו' אני מבינה את הפחדים שלך וברור לי שזה בעקר מה שמעכב אותך ולאוו דווקא עצם העובדה שבמקום מגורייך אין טיפול קרוב, שזה כאילו ה"מחסום" ה"תירוץ" אז יתכן ואין נוחיות כרגע בעניין זה כי תצטרכי לנסוע אבל שוב את תצטרכי לעשות מעשה כי את בסכנה! אני באמת מבינה אותך אבל פעם אחת ולתמיד את חייבת את זה לעצמך ולא די בטיפול דיאטני בלבד ואת יודעת את זה! מקווה מאוד שתבררי את האפשרויות שלך ותשימי דגש על מה שאת כן יכולה לעשות ולא על מה שאת לא יכולה. כי "לא יכולה" לא חסר, בראש שלך ה"לא יכולה" מתנגן לך בתדירות שיכולה לשבור שיאים אז עצרי את זה כי זה לא ליעיל ולאמשם תבוא לך ישועה חפשי שוב כאמור איפה שאת כן יכולה!!!!!! אגב איפה את נמצאת???. עדכני אותי שיהיה שבוע נפלא :-) אני

שלחתי לך SMS אבל לא ענית, אולי החלפת מספר? בכל אופן אני אשמח אם תשלחי לי את המייל שלך (המחשב נמחק) ואת הסלולרי אם השתנה אנורקסיה (בינתיים) - עדיין )-:

ב"ה הי מותק אי אפשר להשאיר לי SMS יותר, לכן אם שלחת לא קיבלתי הטלפון שלי להתקשרות 0545254199 בכל אופן המייל שלי הוא [email protected] מקווה שהכל בסדר... שבוע טוב :-)

הילה יקרה, ראשית, התרגשתי לקרוא את תגובתך המפורטת.... תודה על השיתוף ובעיקר כל הכבוד על הבריאות... כיף לך! הלוואי ויום יבוא ואוכל להצהיר בריש גלי- ..."אין לי הפרעת אכילה!" בינתיים יש לי.... ובגדול! חשוב לי להבהיר, אם פגעתי במשהי שמאושפזת כיום / אושפזה בעבר, אני מתנצלת....זו ממש לא הייתה כוונתי... אני חושבת שלי המסגרת הזו לא מתאימה, בטח שלא כרגע, ואני מקווה שגם לא בעתיד... יש לי מה להפסיד! אני יודעת שאכן מדובר בבריאות ואין ספק שהבריאות חשובה מכל אבל אני באמת רוצה לנסות עכשיו לבד, אני לא יודעת איך.... אני רק יודעת שכל השבוע אני אוכלת מעט מדי ולכן פעם בשבוע אני טורפת כמויות .....אני פשוט רעבה... אני יודעת ולא מסוגלת לעשות כלום. רציתי לשאול אם את חושבת שיש סיכוי, אם אפשר לבד? אם כן איך? מה לעשות? אם לא, מה את מציעה? תודה... ורק בריאות לכולם...

ב"ה זכותך לחשוב שאפשוז זה דבר חרא והאמת שזה די חרא אבל יש עוד כמה אופציות לפני שמגיעים לאשפוז. אני די לצדך בעניין כמה שזה ישמע אבסורד לאור כל מה שכתבתי לך כי באמת נשמע לי שאת חייבת לעבור תהליך של גמילה ולכן כתבתי את זה. אם אפשר לבד? אני בדעבד חשבתי שכן וראיתי שזה בדכ לא הולך במיוחד אם את כבר מתבוססת שם שנים את חושבת שאת יכולה לבד? אם כן, איך את מתאזנת? איפה את מוצאת את האיזונים שלך ביום יום? בכל זאת ההרגלים הם שלך ואת יודעת מתי את עוצרת ומתי לא אבל בעצירות שלך את תמיד יוצרת מצב שהוא אנורקטי ואם זה התנאי לצאת מהמצב אז יש לי חדשות בשבילך את טועה כי הרעבה היא לא הפתרון לזלילות אבל איכשהו זה כן הפתרון שלך ואת רק יכולה לראות לבד שהוא לא יעיל ואם תמשיכי לבד סביר להניח שזה מה שימשיך לקרות משום שאת לא מסוגלת כרגע ללכת נגד ההרגלים שלך. תמיד יגיע הרגע לפיצוי הרגשי שם תחרגי מכל גבול ויתכן ופריצת הגבול תגבר על ימי הצום ואלה יהפכו להיות חייך. השאלה שלי אם את מוכנה לוותר על התנאים שלך ולנסות באמת ללמוד משהו אחר אז את יכולה לומר לי "אבל אני לא יודעת איך...שום דבר לא הולך..." ויתכן שנכון להיום שום דבר באמת לא ילך לא מפני שאת לא יכולה אלא מפני שאת פשוט לא באמת רוצה לוותר על זה וגם לא נשמע לי שאת במצב של בחירה או שליטה מול זה וכדי כן להיות במצב של בחירה את תהיי חייבת ללמוד לזהות איך מלכתחילה מצאת את עצמך במצב הזה ומה הניע אותך לגרום לו ועד שלא תביני את זה ותלמדי לזהות את זה אני לא בטוחה שיקרה שינוי לטובתך אחת הסיבות שני טוענת כך היא משום שאת רוצה ללכת לבדך ואני יכולה לומר לך שזה רק מפני שאת פוחדת אבל לא מפני שזה הפתרון היעיל לטפל בבעיה ואני מניחה שיש עוד הרבה סיבות ללמה את רוצה ללכת לבד, אך בסופו של עניין אם לא תיגעי בשורש הבעיה באמת ולא בסמפטום לא תצליחי להגיע למצב של ריפוי. את בעצם מבקשת לדעת כיצד לשלוט בסמפטום אבל זו לא הדרך כדי לשלוט בסמפטום את חייבת לדעת ולהתעמת עם מה שייצר אותו ושתיינו יודעות על מה אני מדברת וזה לא משהו שאת תוכלי לפתור לבד. יש הרבה עמותות יש הרבה ארגונים שמטפלים בעניין גם במסגרת קופת החולים וגם מחוצה לה לפני שנגשים לאשפוז.... לצערי הרב לא אוכל להנחות אותך לריפוי ולשלוח אותך לבדך משום שזה באמת לא יעיל. עדכני אותי המון אהבה חיזוקים וחיבוקים :-)

אני בת 16, ונושא האוכל תמיד היה בעייתי בשבילי.. בזמן האחרון אני כמעט ולא אוכלת..גם כשאני רעבה.. בבית הספר אני אוכל 2 כלמנטינות ושותה מים, אני חוזרת הביתה ב-5 אחר הצהריים ושותה קפה וחוטפת איזה משהו קטן (ושחס וחלילה לא יהיה משמין) ואני לא אוכלת בערבים. אני עושה ספורט כל יום, בטן, קפיצות, רגליים, ידיים- הכל. אני תמיד מתעצבנת כשמציעים לי אוכל או חטיף. אף פעם לא הכרתי מישהי עם הפרעות אכילה, ולא נכנסתי לפורומים כאלה בעבר, גם לא לפורמים של בולמיות ואנורקסיות...אז אני לא יודעת מאיפה זה בא לי. אף אחד לו חושד בי כי אני לא רזה מדיי אבל אני כ"כ מפחדת. אני יודעת שזה ארוך ובטח לא לכולם היתה את הסבלנות לקרוא את זה..אבל מי שכן קרא..בבקשה..תוכלו להגיד לי מה לעשות? מה לעזאזל הבעיה שלי??

ב"ה כמעט הצלחת לעבוד עלי אבל לדעתי חקרת על זה הרבה מאוד כי לעשות ספורט ולאכול כלום יום שלם זה לא בדיוק התנהגות של מישהי שלא מבינה או יודעת לקראת מה היא הולכת וברור לך שאת מתכוונת לרזות ושזהו רצונך! כי מה? מה יהיה אם תהיי רזה? מה יקרה? מי תהיי אז.? את חושבת שתהיי יותר מוצלחת? ובכן יקירה, אני יכולה לומר לך שזה מתחיל תמיד עם תחושה של שליטה ואז מהר מאוד את פתאום מוצאת את עצמך בלי שליטה נגררת אחרי מחלה שהיא בערך שוות ערך לסרטן. וכמו שמסרטן ניתן להחלים ולסיים בקבר כך קורה באנורקסיה ובבולימיה ובכל הפרעת אכילה אחרת שתמצאי לנכון ליצור לעצמך. מה אני חושבת? מה יש לך? אני חושבת שאת בשליטה ושאת עוד יכולה לעצור את זה... אז עצרי את זה תיכף ומיד! כי רק רע יהיה לך אם תמשיכי אם את מרגישה שעברת את הקו שאני מדברת עליו את חייבת להעזר בהורים ולגשת לטיפול בהקדם! אני מקווה שהבהרתי את עצמי ברור ובבקשה ממך אל תציירי לך בראש השערות שווא שזה יהיה אחרת כי זה מוליד אך ורק את התגלמות המוות והחיים במקום הזה הופכים להיות משהו מאוד מאוד טפל ורע ספרי לי מה קורה איתך באמת המון אהבה שבת שלום :-)

אני ממש מצטערת..לא הייתי צריכה לכתוב כאן מההתחלה. תודה בכל מקרה ואני מצטערת שבזבזתי לך זמן. באמת..תודה.

ב"ה סליחה שהברחתי אותך זו לא היתה הכוונה בכל אופן קבלי את התנצלותי על הבוטות אבל קחי בחשבון שאם את בכיוון זה מסוכן מאוד המון אהבה ובהצלחה :-)

היי יקירה רציתי להגיד לך ששלחתי לך אימייל. נשיקות וחיבוקים אוהבת תמיד מיטל

ב"ה טוב נשיקות אהובה שלי

אני הגר ואני בת 17. אני מקיאה... הכל... כל מה שנכנס לפה שלי במשך היום. כל פעם שאני אומרת לעצמי זהו אני לא מקיאה יותר... אני לא עומדת בזה :-( אין לי כח יותר .. רע לי .. לא מבינה מה קורה לי...

הגר יקירה אני יכולה לומר לך כי נכנסת לתוך בועת הפרעת אכילה. יקירה אם ברצונך לקבל עזרה יש ביית חולים איכילב יש מחלקה ששמעתי רק טוב עלייה ויש שם אחות בשם יהודית שהיא מבינה בעוזר וכמובן זה יכול להיות סידקרטי - בלי עירוב של ההורים. אשמח אם תכתבי עוד שנוכל לעזור לך יותר. דניאלה

ב"ה הגר יפה זו אכן הפרעת אכילה מסוג בולימיה את שאלת לגבי עזרה ואני חושבת שאיכילוב הוא בהחלט אופציה טובה אבל מה קורה עם הורייך את נמצאת עדיין תחת חסותם וכדי לקבל עזרה את תאלצי לערב מישהו מהם ספרי לי עוד עלייך אני אשמח לכוון אותך אבל צריכה עוד פרטים ... איך את עם ההורים ...? איך חשבת להעזר? מה את יודעת על הפרעות אכילה??? ומתי מצאת את עצמך נגררת אחרי זה עם כל הכוונה...??? מחכה לתשובות שלך המון אהבה יקירה שבת שלום בינתיים :-)

אני בחורה בת 24 בקרוב עם עבר עשיר של הפרעות אכילה, הגדירו אותי "אנורקסיה בולימיה" אבל מבחינתי תמיד הייתי בולימית.. 7 שנים לקחה המחלה מחיי, 7 שנים ארוכות של חיים לא חיים בתוך האסלה עד שלפני שנתיים וחצי בערך החלטתי שזהו ומספיק ולבד לבד פשוט יצאתי מזה.. אכלתי טוב והייתי מלאה ומאושרת, השלמתי בגרויות, מצאתי עבודה והתחלתי לבנות לי חיים.. לפני שנה לערך הכרתי בחורה מקסימה והפכנו חברות מאוד מאוד טובות במשך הזמן הסתבר שהיא אנורקסית.. לפני חמישה חודשים בערך היא החליטה שהיא מפסיקה לאכול ואני איכשהו נגררתי אחריה.. כבר כמה חודשים טובים שאני לא אוכלת כל כך, ירדתי המון במשקל וכשעוד כן יש לי קצת כוחות אני עוסקת בספורט.. הכל ישן חדש לי.. תחושות מוכרות וגם לא כל כך מוכרות שזה מפחיד... לפי דעתי אני עדיין לא בתת משקל אבל מתקרבת מאוד.. אם אחרי שנתיים וחצי אני מוצאת את עצמי באותה הנקודה רק במסיכה קצת אחרת אני לא יכולה להימנע מלשאול אם בכלל מתישהו נרפאים מהמחלה הזאת בכלל?? קראתי ושמעתי שיש בנות שחיות עם זה כל החיים שלהן אומנם עם רמת חולי כזו או אחרת אבל בכל זאת משהו מזה טבוע להם בראש ובנפש.. מה שגורם לי לשאול את עצמי אם יש בכלל בשביל מה להילחם שוב? מה הטעם לצאת למלחמה הזאת שוב?... כל החיים שלי יהיו חיים של תפריטים ומעקבים?... תמיד להיות עם יד על הדופק?.. אז איפה בדיוק ההפרדה מהצד החולה בראש שמתעסק באוכל אם אני אצטרך כל החיים "לחיות על המשמר"?... אני די מיואשת מכל הנושא.. לא מאמינה שזה חזר לא מגדירה את המחלה שלי באף שם כי כבר אין לי מושג מה ומי ולמה.. הפרעת אכילה מכל סוג היא דבר מקולל... ואני תוהה אם זה העונש איתו אצטרך לחיות או יותר נכון, לשרוד את החיים..

המכתב שלך קשה.....הפרפקציוניזם שבך מדבר....תראי זה לא קל זו מחלה לכל החיים אבל אפשר לצאת ממנה....הכוונה לצאת זה לא שמפסיקים לחשובעל הגוף והרזון ..אלא לומדים לחיותעם זה..שומרים על הגזרה אבל לא באופן קיצוני כי הרי זה תסביך שיש לכל הנשים ההבדל בין נשים ללא הפרעה היא שהן לא עוסקות במשקל 24 שעות אלא מדי פעם...אני מנסיון אישי ממליצה לך לא לחפש איך לצאת מזה אלא לחפש מטרות בחיים היציאה מהמחלה תבוא אח"כ ...אז יהיו נפילות ...כולם בורחים לאנשהו ומותר מדי פעם לברוח אבל לדעת גם לחזור בחזרה.......אני מקווה שהבנת למה התכוונתי מאחלת לך בהצלחה בכל מה שתרצי באהבה אושררררררררררר.....

ב"ה "אז איפה בדיוק ההפרדה מהצד החולה בראש שמתעסק באוכל אם אני אצטרך כל החיים "לחיות על המשמר"?..." שרית מדהימה מצער אותי מאוד לקרוא את דברייך אבל מה שבעצם את אומרת הוא שהמחלה טרם נרפאה. לומר לך משהו.... אם לא תחליטי (קודם כל ברמת מחשבה - כוונה) שאת מתכווונת להיות בריאה..סיכוייך למצוא מזור ילכו ויפחתו. אורח חיים "מושלם" אין לאף אדם. את האושר מוצאים ברגעים הקטנים ולא בזמן שעוד לא נברא שמתקיים למעשה "בבועת פנטזיה" שמתפוגגת מהר מאוד כאשר המציאות מתכוונת למשהו אחר עבורנו... ומה קורה כשאנחנו מתאכזבים? מה קורה כשהמציאות היא לא כמו שרצינו? אז מה? זה אומר שמפסיקים הכל ושוברים את הכלים? שממשיכים לפנטז? או שמוצאים ביום יום את מה כן יכול למצוא ומוצא חן בעינינו מעת לעת ולהאחז בזה... להתחזק מזה? איפה את נמצאת בשאלות ששאלתי? ברור לך שללא ספק החברות ביניכן היא זו שהיתה טריגר למשהו שממילא לא היה פתור בתוכך וש"היא" לצורך העניין, היתה שיקוף לכך ולעצם העובדה שאת מעולם לא הרפת מהרצון לרזות גם אז ולכן את מוצאת את עצמך היום בלופ שדומה מאוד למה שהיה בעבר. המציאות והשגרה שבנית כביכול אפשרו לך להתרחק מהמחלה כי חייך היו עשירים בעניין אבל מה קורה כשהחיים פתאום מפסיקים את עושרם ונהיה מעט משעמם ויש פתאום יותר מידי מקום למחשבות רעות ולהרס עצמי לנבור ולהציף את הנפש הרודנית? אני אומר לך מה קורה... אם הינו עסוקים ב"להרוג" משהו שממילא מציק ומזמזם בצד ושכל הזמן הינו עסוקים בלהשתיק אותו מסתבר לכולם שהזמזום אט אט עם הזמן..עם השנים רק הולך ומתגבר ומזמזום מעצבן זה הופך להיות רעש שאני לא בטוחה שאפשר לעצור.... זה הרגע שחייבים לעשות מעשה. זה הרגע שאי אפשר לומר "זה לא קיים" זה הרגע שחייבים לטפל במכאוב באמת ולא בסמפטום. המכאוב קשור בעבר שלך ולא פתרת את זה ולא סגרת את זה והפרעת האכילה שלך היא רק עוד ביטוי לכאב הזה אבל היא לא הבעיה שלך. מה לעשות? טרם המציאו תרופת פלא אבל אני מודיעה לך שאם את בתוך עצמך לא תתכוונני לריפוי באמת עם כל מה שזה אומר זה לא ילך את לא יכולה לשמור לעצמך את המחלה בצד ולהעזר בה כשהחיים לא הולכים כסדרם את חייבת לוותר עליה ולהאמין שהחיים שלך יכולים להיות מלאים ונפלאים בדיוק כמו שאז יצרת לעצמך וזה רק אומר שאת יכולה והוכחת את זה!!! זה חזר כי שמרת את הרצון החולני הזה בצד שיקום ו"יציל אותך" כשדברים לא מסתדרים לך את שמרת לעצמך את הזיקה להיות רזה ולכן זה קרה החברה היקרה שלך עוררה בתוכך את השד כי השד הזה לא הלך לשום מקום. את לא גירשת אותו ולכן הוא בלתי נסבל כי נתת לכוח העצום שבך להחלש...בשביל מה?! היא פשוט הצליחה להגביר לו את הווליום...זה הכל תחשבי על זה... וספרי לי עוד פרטים עלייך שבת שלום בינתיים המון אהבה יקירה ואל תאמרי נואש

למי עליי לפנות עם הפרעות אכילה, שומן ,יאוש ,שנאה עצמית. אני תקועה בחיים!

ב"ה אני אשמח שתספרי קצת יותר. קשה מאוד להבין מההודעה שלך מה בדיוק קורה לך ואם ההודעה הקצרה שהשארת זה מה שאת מוכנה לחשוף אז אני מציעה שתפני לעמותת O.A את יכולה להשיג את מספרם דרך 144 (אם אני לא טועה הם נמצאים ברמת גן) או לפנות למרפאה לבריאות הנפש ברח הנרייטה סולד 13 ת"א שזה אחת מתוך מרפאות החוץ של איכילוב. כמו כן ניתנים שם גם טיפולים בתחום ה"א. בכל אופן אלה מרכזים שלא לוקחים תשלום אלא אם כן משהו סמלי. ההמתנה היא מינוס כי לעיתים זה אורך זמן רב עד חודשיים שלוש. הסבירי את המצב. הם יזמינו אותך לאינטק ואני מקווה שיקבלו אותך במהרה. בינתיים אני מזמינה אותך לשתף ולחוות מאיתנו תשובות. אני יודעת שנכון לעבר הקרוב תשובותי לא מגיעות במהירות הבזק אבל אני מבטיחה להתייחס. המון אהבה יקירה חשוב לי שתדעי שיש מוצא. אני מבינה את הייאוש אבל את חייבת לקחת אחריות על מצבך ולנסות להעזר כמה שיותר. בהצלחה... :-)

אני בת 23, ומזה כשנתיים נתקפת מדי פעם בבולמוסי אכילה. היו תקופות שהייתי בשתים עשרה בלילה בעוד כולם ישנים, הולכת למקרר/ארון ומוציאה משם משהו לאכול. גם אם מצאתי עצמי באמצע היום לבד בבית, הייתי נתקפת בבולמוסי אכילה אלו, ואוכלת מכל מה שמצאתי. ההתקפים האלה באים בתקופות. אני לא שמנה מדי, ולא מקיאה את האוכל, אבל אני מרגישה כמו חפרפרת. כשאף אחד לא רואה, מיד מתחילה לאכול... מה עושים עם תופעה כזאת? זה נמאס, זה מגעיל, ובסוף אני גם משמינה מהבליסות האלה.

ב"ה ברור שזלילות ליליות נובעות מתזונה לקוייה ביותר במשך היום ולא תמיד. נסי לבדוק אם קיימת אצלך בעיה הורמונאלית. אפשר לפתור את זה באמצעות מינון הורמונים נכון. בקשי בדיקה מרופאת משפחה או אפילו גניקולוגית. יתכן ויש לך הפרעת שינה או בכל מה שקשור למלטונין ולעיתים זה משפיע על אכילה מהסוג שאת מתארת למה את חושבת שזה קורה לך רק בלילה...מה מניע את זה לקרות רק אז? או שהבעיה באמת נובעת מהרצון שלך לרזון . האם את נמנעת מארוחות במשך היום ונשברת בלילות? האם קיים בך רצון לרזון? כי לא הבנתי את זה מהפניה שלך. בכל אופן יש הרבה מאוד סיבות לאכילה לילית ואני אשמח ממך לפרטים כמה שיותר כדי לדעת אם יש לך באמת הפרעת אכילה או לא... איך הית עם אוכל בעבר?... מחכה לעדכון... המון אהבה :-)

תודה רבה הילה על התגובה. הזלילות קיימות גם ביום. ברגע שאין אף אחד בבית אני רצה למטבח ומחפשת משהו לאכול גם אם אני ממש לא רעבה. תמיד היה בי את הרצון לרזון. היתה תקופה ארוכה שהייתי על סף אנרוקסיה, ואפילו המחזור החודשי הפסיק. התופעה של הזלילות קיימת אולי שלוש שנים. יש תקופות שזה מתגבר, כמו בתקופת בחינות באוניברסיטה, או כשאני בחופש, ללא עבודה. יש לציין שאני אוכלת במשך היום, אבל לא תמיד ארוחות סדירות. זה מאוד מציק, ודורש ממני הרבה עבודה פסיכולוגית להגיד לעצמי להפסיק עם זה. מה עושים?

:( איזה באסה ...חזרתי כרגע מדאנס בר . גנבו לי את הפלאפון . מעצבן . ממש ממש מעצבן . ומעיק . אבל רק אני הריי מסוגלת להיות כל כך מעופפת , בשביל לשכוח אותו בשירותים ואז שנייה לפני שאני בבית לגלות שהוא נעלם . ולא - הוא לא שם . לא בבר . ידיד שלי נשאר שם ובדק . חברה שלי התקשרה . הטלפון כבוי . זה סימן שמישהו מצא אותו , שם לב למציאה וכיבה אותו ... הקו מנותק כרגע .אבל הכי כואב - הזיכרון . כפרה על המכשיר . זה כולה חתיכת פלסטיק/מתכת . הזיכרונות !!!!! איך אני אמורה להשיג את הטלפונים של כל האנשים ??? יש כאלה שרק לי יש את הטלפון כי הם לא חברים של חברים אחרים ... מה אני עושה ??? סתם מעצבן . שיגמר כבר הלילה הזה . התחיל כל כך טוב . עד השעה האחרונה . משהו תמיד חייב להיהרס . זה פשוט חוק מרפי . אוף . אוף אוף . שונאת את זה ... פשוט שונאת . לילה רע .מקווה שלכם היה יותר טוב . הרבה יותר טוב . איזה שבוע מחורבן . מתחילים הדברים הטובים ותמיד נגמר ברע . תמי

היי יקרה אל תתבאסי מה חתיכת פלסטיק וכמו שאני אומרת מי שמחפש אותי ידע תמיד למצוא אותי אפילו אם אין לו את המספר שלך הוא ימצא אותך בסופו של דבר שבוע טוב יקירה מקווה שאת מרגישה יותר טוב דניאלה

תודה על העידוד מותק . את צודקת בכל מילה . כאב לי יותר על הזיכרונות מאשר על המכשיר - זה באמת סתם חתיכת פלסטיק ומתכת . אבל הזיכרונות שכבר אני יודעת כמה שקשה לאסוף הכול מחדש . אבל אין מה לעשות .קורה . קרה . אולי יקרה שוב . ולי אין מה לבכות על שטויות . עבר לי . קיבלתי גם פלאפון חדש . אבל עבר לי הרבה לפני כן . עכשיו מלאכת איסוף הזיכרונות מתחילה . נשיקות אהובה . מקווה שהכול טוב איתך ? משהו חדש עם הבדיקות והטיפולים ? ספרי מה איתך יקרה . המשך שבוע קסום . תמי

ב"ה :-( אבל אני תמיד חושבת שאם פלפון הולך לאיבוד כנראה שמשהו במכשיר היה הרסני לך או למי שזה לא יהיה..... תכלס זה חרא של דבר פעם הית זוכרת מספרי טלפון בע"פ היום את רואה את השם על הצג ומי זוכר בכלל את המספר... אז עוד חוש הלך לעזעזאל טוב... אני יודעת שאני רוחנית חסרת תקנה אבל אספר לך סיפור... יום אחד לפני כמה שנים טובות היה לי פלפון מעפאן ישן. תמיד כשהיה עלי כאבה לי יד ימין זה היה קטע מוטרף. לא יודעת למה ואני דאז לא עשיתי את ההקשר אני בטוחה שקרינה כמו שהיתה בו עשתה את שלה עלי תביני, ביום אחד שכחתי אותו בסופר פעם אחת...התקשרו אלי.באתי לקחת אותו. אח"כ היתי בבית מרקחת ..שכחתי אותו שם....התקשרו אלי ובאתי לקחת שוב פעם שלישית באותו היום הוא "עף" לי מהתיק ולא נמצאו עקבותיו חחח. אין לי הסבר אבל לי היה ברור שהמכשיר הזה פשוט היה צריך לעוף מהחיים שלי הכאבים ביד עברו הפלא ופלא. אח"כ היה לי רק בזק כי פשוט היתה לי הבנה שפלפון זה חרא וזה היה די בעייתי לא משנה ששנתיים אחרי לא היתה לי ברירה והיתי חייבת פלפון בקיצור לכי תדעי.... אני מצטערת שמבאס לך .... אני עדיין חושבת שפלפון זה חרא הלוואי והיה אפשר בלי ואולי זה טוב שהלך... אולי? מה קורה איתך חוץ מזה???.... נשיקות אהובה שלי.... :-)

תודה על העידוד היללי . אני רואה שאת קצת מעופפת כמוני בעניינים כאלה :) את יודעת מה ? אני אזרום איתך בכיוון של הרוחניות . אפילו שזאת לא ממש אני . אבל גם לי יש יציאות שמפתיעות אנשים שלא מצפים לשמוע ממני קטעים רוחניים . זה עדיין קטע מבולבל ומעומעם אצלי כמעה . אבל זה לא ממש קשור לעניין ... קיבלתי טלפון חדש אתמול . הזיכרונות - טוב , זה החלק הקשה אבל אני מנסה לאסוף אותם לאט לאט שוב . אולי זה איזשהו סימן שאני צריכה לעשות קצת סדר בחיים שלי. לא יודעת . אין לי מושג . זאת גם לא ממש הפעם הראשונה . איבדתי /גנבו לי את הפלאפון שנה שעברה בתאילנד . בדיוק שנה . מה תגידי על זה ? זה קטע מטורף . אבל אני כמו שחברים שלי צוחקים עליי ( הם גם כאלה ...) לא יכולה לזוז מטר בלי הפלאפון . אני אספר לך סיפור להמחיש לך את זה - שנה שעברה , יצאתי עם חברה שלי באחד הסופי שבוע . רק שתינו . היא החזירה אותי הביתה בערך בשעה חמש בבוקר . איך שאני באה לצאת מהרכב - הטלפון שלי מצלצל . חברים שלי על הקו . הם ידעו שאני מבלה ערב שקט עם חברה , ולא אצא איתם לעוד ערב פרוע ... בקיצור - למרות השעה הביזארת . אצלי זה אופייני ונפוץ . חברה שלי קצת נדהמה מהשעה שאנשים נוהגים לצלצל אליי . ואמרה לי " תמי , רק אליך ואאל נשיא ארה"ב אפשר להתקשר בשעות כאלה . ועוד לקבל מענה . ולא לחטוף צעקות..." אני צחקתי . אמרתי שאני יודעת . ושזה כבר הפך להרגל לכמה אנשים . קצת מעיק אבל גם כיף לדעת שאנשים מרגישים נוח להתקשר מתי שהם צריכים . והחרדה הזאת שמלווה אותי כל פעם שהפלאפון שלי לא עליי ... זה סוג של חרדה שאנשים שצריכים אותי ... טוב, אולי קצת יתאכזבו שאני לא ממש שם , תמיד ובכל זמן כמו שהבטחתי . אולי זאת הסיבה האמיתית . אולי . וכמובן שהקטע עם הזיכרונות זה הדבר המעצבן בכל הסיפור . אבל בסדר . שטויות . עבר . נגמר . עוברים הלאה . ומתחילים לאסוף זיכרונות שוב... דרך אגב - מסכימה שפלאפון זה חרא . והתשעבדות לשמה . ממש כך . ואני תמיד אומרת את זה . אבל אני עדיין לא ממש יכולה לזוז מטר בלעדיו . אולי להודו ולדר' אמריקה אני אסע בלי . מי יודע . זאת חוויה כפי שגיליתי בתאילנד . להיות חודש בלי פלאפון . קצת מנותקת מהעולם . את מתקשרת להגיד שאת חיה ובריאה. אבל חוץ מזה - עושה מה שבא לך בלי החובה הזאת שיש לך לפלאפון . זה סוג שיל שיחרור מטורף . חוץ מזה - אני בסדר . תודה על ההתעניינות היללוש . נשיקות והמון אהבה ממני מותק תמי

ניכנסתי לאתר לפני חודשיים רשמתי הודעות,קראתי הודעות ואז נעלמתי.. אני במטרה ורצון לחזור אם תקבלו אותי. רקע קצר הייתי באנורקסיה שנה וחצי בערך ולפני כן תמיד הייתי רזה. לפני הצבא השמנתי בהתחלה היה לי קשה אבל אז קרה אסון משהו בתפיסה שלי התערער והתחלתי לאכול דברים שלא היו קיימים בשבילי. אני השמנתי מידי. הרגליהתזונה שלי הם איומים. אני אוכלת ארוחה 1ביום וארוחה גדולה מידי. הרסתי כ"כ את חילוף החומרים או מערכות אחרות עם כול הטלטלות וכיום הבטןשלי מתנפחת אחרי כול דבר קטן שאני אוכלת. אני לא מסוגלת להמשיך לחיות ככה. ניסיתי צומות דיאטה הקאות ניסיתי לאכול בריא אני לא מצליחה להתמיד ולהתמודד לבד. הכוח הרצון מהאנורקסיה נעלם כאילו לא היה. אפשר להגיד שהפסקתי לחיות מאז שהשמנתי לא יכולה לסבול לצאת ולבלות ככה. נוצר מצב שאני רואה רק את חבר שלי שאניחוזרת מהצבא בלילה.פעם הייתי יוצאת למסיבות לפאבים היום לא רוצה להתלבש ולהתאכזב.. (סליחה על אריכות ההודעה)

אני יכולה לומר לך שזה ממש לא ארוך!! וכמובן את מוזמנת לחזור מתי שיש לך הרגשה שאת צרכה אותנו. יקירה ספרי עוד קצת על עצמך, שנכיר אותך אם את רוצה שבוע נפלא דניאלה

ב"ה ואם כן (יש אמונה שלעיתים כמה שפחות לאכול זה הכי בריא לגוף... אבל הגוף לא תמיד חושב כך..) בכל אופן אין ברירה והחוקים לבריאות טובה לא השתנו. זה לא משנה מה את אוכלת זה חשוב הרבה יותר איך את אוכלת. מתי את אוכלת ובאיזה מצב נפשי את. כי אם את תאכלי את הארוחה הזו במצב נפשי חרא את למעשה לא פחות ולא יותר מאשר באותם רגעים בולעת רעל נטו והאוכל למעשה לא יעיל והגוף לא ניזון ממנו... לא באמת. אני לא יודעת כמה את נמצאת בשלב הזה של לברור את מצבי הרוח שלך לפני ואחרי האכילה, אך ברור שחייבים סדר מסויים ולעיתים לאורך זמן חייב תרגול וקביעות כדי להגיע לאיזון ואין קיצורי דרך. היי בטוחה זה מצליח בסוף. טיפול. חפשי את הטיפול הנכון. הכוונה נכונה. תזונה שתתאים לך בלבד! והרבה מאוד תרגול שהוא שונה ממה שאת רגילה לו. יום יום קצת ולאט לאט קצת יותר וכן הלאה. צעד צעד ואת תצליחי אם תתמידי ואם בחווייה שלך את כשלון את אומרת מיד "לא!!!" "אני אצליח" "אני ממשיכה הלאה... מנסה עד שאתרגל לאהוב את עצמי".... לגבי הבטן המנעי מכמויות גדולות של אכילת ירקות או פירות שווה לך להבדק אצל גסטרואנטרולוג מומחה.... כתבי ...התמכי אל תעזבי אולי אנחנו פה יכולים לעזור. המון אהבה בהצלחה :-) מחכה...

ראשית אני חושבת שאני מדברת בשם כולם ( זאת אולי בין הפעמים הבודדות שאני אעשה את זה ) אבל ברור לך הריי שאת רצוייה מאוד כאן . כמו כל אחד , אחת באשר היא . לא משנה . העיקר שאת מרגישה צורך . זה מספיק בשבילי . תרגישי חופשי לכתוב כל אמת שבא לך . מתי שבא לך . שאת מרגישה לנכון . המקום הזה נועד לפרוק מכאובים , התלבטויות , קשיים , כישלונות , ניצחונות , מפלות אכזבות , הישגים וחוויות באשר הם . אז פשוט תרגישי חופשי . כבר אמרתי את זה ? :) עכשיו כמה מילים נוספות. מותק אני כל כך מבינה אותך . אני חושבת שכל אחת מאיתנו כאן עוברת או עברה את השלב הזה של השינוי לטובה או לרעה שהופך לה את החיים וגורם לה להפוך גם את חייה . אני עברתי את זה . אחרי שהתחלתי לאכול שוב כמו שצריך , והפסקתי להקיא לפרקי זמן ממושכים אז העליתי במשקל גם כן . ואני חושבת שזה אחד המבחנים העצמיים הגדולים ביותר שהתגברתי עליהם . שאני עד היום מנסה להתגבר עליהם . לחזור למשקל או למשקלים שהייתי אז לא חזרתי . אבל אכלתי מאוזן יותר ומסודר יותר והורדתי במשקל גם כן . ועכשיו ? אני בסדר גמור . לפעמים יורדת קצת לפעמים עולה קצת . להגיד שלא מזיז לי , לא משנה כלום ? זה יהיה שקר . אבל אני מאוד מנסה שלא להפוך את השגרה שלי שוב להשתעבדות למזון ,לדיאטות וה"א ומנסה לשכנע שזה נורמלי ותקין . קצת "fake it until you make it " אבל זה עובד . היום הרבה יותר קל לי להסתדר עם עליות או ירידות נורמליות ותקניות מעצמן במשקל . אני לא מקיאה . לא צמה . לא חיה בדיאטה רצחנית (תרתי משמע) . לא עושה ספורט קיצוני . מנסה לקבל עצמי . מנסה לאהוב עצמי . לעבוד על זה כמה שיותר . זה קשה . ויש ימים רעים . אבל מתגברים וממשיכים . ואני לא נותנת לה"א לשלוט בי כבעבר . אני מחליטה מה לעשות כי ככה טוב לי . אני חיה . לומדת . עובדת . יוצאת . והרבה . מבלה . והרבה . וגם מוצאת זמן לעצמי . לעבודה עצמית . למחשבות עליי . שאני חושבת שכל אחד צריך את זה . מסקנה ? לדעתי , למרות התסכול הרב והמובן שאני מאוד הזדהיתי איתו , אני חושבת שאת לא צריכה לתת לזה לקרות ודווקא כן להיאבק במה שזה מחולל לך . היתנתקות מהסביבה , בושה לצאת ולבלות , להיחשף בציבור , הרגשה של "נאמב" כאילו לא אכפת לך . ת'אמת ? נשמע קצת הרבה כמו דיכאון או לפחות התחלה שלו . או דיכאון מוסווה כמו שאני אומרת . שחקנית מבחוץ , רקוב מבפנים . לא פחות חמור . אולי אף יותר . אדישות . לא בבית ספרנו . :)אל תתני למחלה לשלוט בך . זה שאת לא אנורקסית בלי מחזור כמו פעם זה לא אומר ששורשי המחלה לא עושים את שלהם . ועובדה מוכחת זה מצבך הנפשי . והניסיונות הכאובים שלך בהרזייה במשקל . לא הייתי שוקלת טיפול . גם על חשבון צבא . זאת דעתי . חוץ מזה חבר שלך יודע ? מישהו יודע?? משפחה , חברים ? שאת מרגישה נוח לדבר איתו? כי זה חשוב שיהיה לך מישהו שם שאת סומכת עליו ושהוא מבין ותומך . מישהו שידע להקשיב ושאת תוכלי לפרוק כאב ולדבר . לשפוך . אנחנו כאן עבורך . אל תהססי לכתוב ולשתף. נשיקות אהובה .וכל החיזוקים שבעולם ממני . תמי

כפי שכבר כתבתי, אני בת 28 שוקלת 52 (גובה 1.65) משקל סביר לכל הדעות! יש לי התקפי אכילה מטורפים אחת לשבוע בממוצע... אני לא מקיאה! יש לי עבר עשיר של הפרעות אכילה, אך מעולם לא אושפזתי... אני מנסה להבין למה בדיוק מתאים לי אשפוז?! אני לא בסכנת מוות אני לא אנורקסית אני לא מקיאה אמנם רע לי, אמנם אני טורפת ואז מקזזת וזה לא ממש כיף לחיות ככה... אבל למה לדפוק לעצמי את החיים עם "כתם" של פסיכית? הרי בנינו , הפרעות אכילה הן הפרעות נפשיות, מי שבוחרת באשפוז "מודה" שיש לה הפרעה נפשית.... המחלקה בה מתאשפזים היא פסיכיאטרית.... לדעתי, אשפוז מרחיק עוד יותר את הסיכוי לשפיות .... אני מודה להורי כל יום על כך שלא אשפזו אותי... אמנם אני לא ממש בריאה אבל לפחות הצלחתי לעשות משהו עם חיי ולא ויתרתי לעצמי... נשאלת השאלה מה כן יכול לעזור? איך כן ניתן להחלים? אני באמת לא מאמינה בפסיכולוגים, לא מצליחה להפתח... אפשר להירפא לבד? אני מצטערת אם פגעתי במישהו בכל מה שכתבתי על אשפוז, זו דעתי בלבד!

ב"ה אני נשמעת לך פסיכית? כי אני פסיכית עם תעודות. יש לי גם עבר של "אוטיסטית עם פיגור קל" הית מאמינה? נאנסתי בגיל 8 וכל זאת בכל כוחי אני מנסה למחוק מלכסיקון הזכרון שלי יום יום. שני אשפוזים ארוכים ועוד כמה אשפוזים קצרים. כל אשפוז נלחמתי על הבריאות שלי. וראי מה אני עושה עם "הפסיכיות" שלי. אני מבינה דברים שזר לא יבין ועושה קודש שמעטים מעיזים לו ואין לי תעודות ותארים של רופאים ועדיין מבינה לדאבוני הרב יותר מהם ונלחמת על הקיום שלי בדיוק כמו כולם ולא כמו כולם. וגם את יכולה לומר לי אותו הדבר. כל אחד והחבילה שלו. ואין לי שום כוונה במילים שלי לתחרות מי סובלת או סבלה יותר אלא שכן לכוון אותך שלא בדרך המקובל. הגעתי למצב שעם כל הכבוד לאגו המחורבן שלי (ונראה לי שאת דומה לי בזה ולא רק את) ולכל ההגדרות שמלטפות אותו או גומרות עליו החלטתי שאני שמה בצד "מה הם אומרים" ועושה אך ורק מה שהלב שלי אומר והלב שלי דאז מביוב המחלה והדמים שנהרו ממני אמר לי "הילה. את צריכה עזרה! תעשי כל מה שאת יכולה כדי לקבל אותה גם אם את צריכה אשפוז" אני נלחמתי כמו שאני בכלל לא יכולה לתאר עם ימים של רגע שמח ורגע אחר עצוב ושניה אחר שוב שמח ובהמשך היום לרצות למות וגם לנסות להתאבד לקום בבוקר ולא לדעת אף פעם איך יראה היום שלי ועדיין נלחמתי כי משהו חזק ממני אמר "את חייבת לחיות" עובדה. אין לי הפרעות אכילה! ואני חיה אין לי מושג איך. עשיתי כל מה שיכולתי אבל באמת הלכתי עד הסוף. אני מכירה את שלב התירוצים ואת שלב התנאים הפחדים... אבל אני מכירה גם את גדולת הרגעים הקטנים ורק בהם קורים הדברים הגדולים באמת תרצי או לא. אבל שתינו יודעות שהשלב הזה הרסני ושלמעשה הוא מוביל לעוד תירוץ ואחריו עוד אחד ועוד אחד ומה שקורה בפועל את מתרחקת מריפוי ומהסיכוי שלך להחלים הפרעות אכילה ודכאון הם "סרטן הנפש" יש לו ריפוי אבל זה תלוי בנו ההחלמה קשה אך אפשרית ונראה לי שיש לך מקום לעשות סדר עדיפויות כי התנאים שלך להחלמה לא יעילים. את בעצמך רואה ואני לא רומזת שאשפוז הוא תשובה. המשקל שלך תקין אבל הגוף שלך גוסס. זועק אני לא רוצה להשמע נביאת זעם אבל קחי טוב טוב לתשומת ליבך כל מה שאת עושה ובחני את לעצמך כמה יעילה ההתנהגות שלך בכל מה שקשור להחלמה שלך ואל תאמרי שאין מה לעשות או שהמשקל שלך לא מספיק כדי לקבל טיפול כי זה כאילו לא גרדה הגדרה של אנורקסיה... ולי כמוך. לא רציתי כתם. אגב אני לא מרגישה שיש לי כתם. אין לי כתם כי המחשבה שלי מחקה אותו. אף אחד בחיים שלי לא חושב שיש לי כתם. אני מרגישה "שלב טהור ברא לי אלוהים" עם כל החרא שיש בי ועם כל הטוב שיש בי וגם לך כל אחד והייחוד שלו. אני עושה כל שיכולתי עם כל הכתם הזה שאת מדברת עליו לעשות טוב ולהבין גם לי וגם לך שכל רגע והייחוד שלו ולכבד את זה. השתדלי לטוב התכוווני לטוב וכך יהיה! את לא יודעת כמה שהדרך שלי נפתחה ואני מודה על כל רגע שכך קרה וזה לא היה קל. את לא יודעת אף פעם היכן מגיע נס, היכן הדברים מסתדרים והם מסתדרים אך ורק אם נשתדל למען זה באמת את חושבת על "כתם" אבל תמיד תזכרי שהבריאות שלך מונחת על הכף ולעניות דעתי זה כתם חמור יותר..... אני מצטערת על השוק מתגובתי לך אבל חשבי על עצמך. ראי איפה את מזדהה איתי וחפשי לשנות איפה שאת כן יכולה. לא איפה שאת לא. באהבה והערכה רבה לך.... כתבי לי... :-)

היללוש איזה עוצמה . איזה סיפור . חוויות . לא קל . לא קל בכלל מה שעברת . עוברת . "פסיכית עם קבלות"- מצחיק משהו . רוב החברים שלי כאלה . ואני יודעת שגם אני בעיני חברים קרובים שיודעים הרבה עליי , נחשבתי פעם קצת כזאת. אולי גם היום -מסיבות אחרות . יותר של סיכון הבריאות שלי וכאלה בגלל עומס או אחריות שאני מחליטה ישר לקחת על כל אחד בעולם הזה . כל אחד והשק שלו . את צודקת . אני הבנתי כבר שלא כל מה שרואים לעין זה מה שקורה באמת בשטח . ויש דברים ויש סודות לכולנו . וכל אחד מתמודד או לא מתמודד עם הצרות והבעיות שלו בדרכו שלו . אם נכנסים להגדרות של פסיכיות . לדעתי 90 אחוז מהעולם צריכים להיחשב פסיכים אם עברו התעללות כזאת או אחרת . יש להם ה"א . הפרעה נפשית . הרס עצמי . או שהם סתם שרוטים מסיבות אחרות ורבות . לכל אחד יש שריטה . אני חושבת שזה הו]ך את העולם ליותר מעניין וציבעוני . ופסיכית עם קבלות - אצלינו בח'ברה לפחות זה נורמלי לחלוטין . זה אומר שעברת משהו מבגר , מחשל , בחיים . ושאת מעניינת יותר וחולקת טירוף משותף:) נדחפתי קצת באמצע . אבל הייתי חייבת . נשיקות אהובה. אני איתך בעניין . תמשיכו תמשיכו . אל תתנו לי להפריע לכם . :) לילה טוב , שבוע קסום . לשתיכן יקרות . תמי

הילה, אני מורידה בפנייך את הכובע על ההתמודדות ועל השיתוף, גורם לי להרגיש שאין לי זכות להיות בסרט הזה.. למרות מה שכתבת אני חייבת לשאול ברצינות אם האשפוז לא פוגע בהמשך - לא שאני רואה בו כתם - ממש לא! אבל אני משערת שהוא כן מתועד ויכול להוות בעיה בתעסוקה וכו' או שאני טועה? בנוסף מנסיונך האשפוז באמת עובד ? זה מה שעזר לך? שוב באמת מורידה בפנייך... ריקיש

ב"ה ליאתי יקירה ואהובה מאוד מאוד אני יודעת שלא ביקשת ממני לכתוב משהו בעניין אבל אני כותבת את זה גם לך וגם לעוד הרבה ששואלים לעצמם ולא תמיד מבינים גם כי יש הרבה בורות סביב העניין, גם כי זה מפחיד (שלא נדע) וכו' וגם כי יש לעיתים חוויות אשיות לא נעימות והכרות טראומטית מהחווייה עם אנשים אחרים שעברו את זה ...עם עצמנו .... לא נעים להגיע למצב "שזהו" נדמה שאין מוצא. מפחיד מאוד לחשוב שזה המצב. אני הגעתי כמה פעמים למצב הזה ולעיתים היה מוצא ולעיתים אחרות לא ותמיד היה מאוד מבלבל ושאלת השאלות "מה באמת נכון לעשות במצב הזה". היו לי חוויות רעות. היו לי חוויות "טובות" או לשם דיוק לא מזיקות ואולי אפילו יעילות. אני ארשום רק ממקום של נסיון, חווייה....שלא מההיבט הפסיכולוגי - טיפולי - מקצועי ברמה פסיכיאטרית ברור שלא היתי מאחלת לאיש להגיע למצב הזה. זה לא נעים. זה מרגיז ולי זה גם פגע באגו שזה קשקוש אבל אז לא חשבתי כך. כך זה נראה בשפה עדינה..... במחלקות השונות אנשים מפורקים, עצובים, מיואשים, מסוממים..מסוממים יש מחלקות שאת כבר לא רואה מי היה פעם האדם שניצב מולך היום ולמה לעזעזאל הגיע למצב הזה?! ויש הרבה סיבות וזה לא תמיד גנטי. נסתרות דרכי האל. אנחנו לא תמיד מבינים מדוע אנשים מגיעים למקומות האלה ולא. אני לא חושבת שתמיד בהכרח זה בשליטה שלנו אבל כמה שלא גם על זה יש לנו מידת אחריות מסוייימת. וזה לחלק מאיתנו באמת מאוד קשה לקחת אחריות על חיינו ואין מילה אחרת מאשר "להעיז" לחיות. כמה מאיתנו מעיזים? כמה מאיתנו אין להם סרטים בראש.. כאלה שאפילו עוד לא הוסרטו ולא מומשו? ואם הסרט לא הוסרט אז למה לעזעזאל מסריטים אותו שוב ושוב???? ולאנשים רגישים בעלי דמיון יתר...אנשים חלשים... אנשים שלקחו סמים... אנשים שהורסים את עצמם....אנשים שנולדו כך...הם בד"כ קורבנות "למחלה הנפשית" שיצאה מכל פרופורציה וברור שזה לא התחיל ונגמר בזה ואפשר להתפלסף על זה מכאן ומשם ולא כל אחד יוצא מזה ... חלקם ממש משוגעים ואני בעצמי לא מבינה את השגעון הזה הפרעת אכילה לא שונה משום שגעון אחר. אני קוראת לזה "שגעון בהכרה" וברמת הטיפול אצל כל אחד זה משתנה יש כאלה שמטפלים ..יש כאלה שחיים עם זה ו"שיקפצו" יש כאלה שמבחינתם אין להם שום הפרעה ואני מניחה שיש עוד וורייאציות. ברמת הטיפול עצמו.... לעיתים יש צוות שכבודו מונח במקומו שלרבים מאלה שזקוקים למענה הזמני הזה הם בהחלט יכולים ויש בכוחם לכוון. לעזור. לתמוך ושזה לא כזה שחור ברגע שאת מביעה נכונות להעזר - הם שם לעזור! והם עוזרים וטוב ליבם של חלקם ממש נחרט. עדיין, יש הרבה מוגבלות והרבה חסכים וכל מיני דברים שנדרשים על מנת לשקם את החולים באמת וזה עד היוםלא נשכל מבינתי להבין למה החולייה הזו חסרה... מה? הם לא שווים? לעיתים אשפוז הוא משהו כמו "חופש מהחיים" התנתקות חדה מהרעש שיש בחוץ, שיש בפנים. (כך לפחות אני תפסתי את זה בדיעבד). במחלקה את "שומעת" את הרעש שלך ואת מתחילה להבין דברים, מה שנמנע ממך מכורח המציאות המלחיצה התובענית ועוד הרבה מאוד רבדים שאת שאנחנו לא מוצאים את הקול שלנו בתוף להט של מציאות - שגרה. אנחנו למעשה הופכים להיות שפוטים להתנהגות שהיא מלכתחילה לא היתה נכונה לנו אבל רק מפני שמקובל או ככה צריך...רצינו להיות בסדר ונשאבנו...או שכן או שלא...זה לא עובד כך אצל כל אחד אבל אצל הרבה מאיתנו. אני מתייחסת לאנשים ששפיותם לא נפגעה ברמות של שגעון וכיוצא באלה ושעדיין יש להם סוג של בחירה. המצב שונה כאשר מדובר במחלקה שהיא נטו מתמחה בהפרעות אכילה והדינמיקה שם מאוד ברורה ואחרת ממחלקה פסיכיאטרית יש סדר יום מאוד מוגדר ארבעה ארוחות שיחת בוקר קבוצתית שיחות מפגשים קבוצתיים ביקורים יום אחד בשבוע שבו מחליטים על תפריט, בדיקות, שקילה, תרופות (במידה וזה מתאים) הרבה מאוד השגחה רב המאושפזים מתקשרים לא באופן ביזארי מידי. אני לא יכולה לומר שהשהות שם נעימה, אבל הטיפול שם בנגוד למחלקות פסכיאטריות אחרות הרבה יותר קפדני ויסודי. יש הרבה יותר פעילות ותמיכה וזה פלוס גדול. היום יש תופעה שנקראת "פגיעה עצמית" כל מה שקשור לחתכים בכל הווריאציות וגם זה הפך להיות חלק מהחבילה שנקראת הפרעות אכילה ואני מניחה שגם לרובד זה קיימת התייחסות בד בבד אבל בדכ במקרים האלה מעדיפים לאשפז במחלקה פסיכיאטרית. למה זה כן טוב? בגלל מרחב הזמן ההשגחה ההתרחקות מהשגרה שמאפשרת להקשיב לעצמך. להבין מה באמת קורה לך הגמילה , שהיא אולי למעשה החלק העקרי בעניין והיא אינה פשוטה כלל, אך מתאפשרת כאשר לא מאפשרים לך ליישם את הרגלי ההתמכרות לאורך זמן ולאט לאט עובר הגל ואת חוזרת לשלוט נכון בעצמך בהרגלים שלך...ביותר בקרה ובטחון כשיוצאים את מקבלת תמיכה סוג של ביקורת והשגחה מרחוק ומקרוב זה לא נגמר בשחרור וזהו. מלווים אותך אח"כ בד"כ כשזה מגיע להפרעות אכילה האשפוז הוא לא יותר מארבעה חודשים, אלא אם כן יש החמרה, קורה משהו לא יעיל ואת או מי שזה לא יהיה מתמכר לתחושה של הבטחון המושלית וממשיכים להשאר שם. לעיתים הצוות מרשה את זה. לעיתים אחרות לא. מינוסים לעיתים את "חותכת"באמצע עוד לפני שבכלל הסתיים הטיפול ובלי לשים לב רק זה יכול לגרום להחמרה. למה? בגלל פחדים בגלל שלא רואים את הסוף ולא לגמרי מבינים בגלל שמתנגדים לריפוי לעזרה. אחרי אשפוז קשה מאוד למצוא את השקט שלנו בתוך החברה (זה לא קורה לכולם) מעין תחושה של חוסר שייכות אבל מוקצנת ממש. צורך עז בהתבודדות וכמה שפחות להיות בחברה. לי זה עבר אחרי שנה...יש כאלה שזה עובר אחרי חודש.. אני מניחה שזה די אינדוודואלי אבל זה קורה. חוץ מזה לפני שעושים צעד כזה יש עמותות. כמו שחף, סהר ואביב... אפשר לשאול ולאסוף כמה שיותר פרטים ומידע אחכ את יכולה לקבל הרבה מאוד עזרה בשיקום מביטוח לאומי בכל מה שנוגע ל"שיקום" אם זה לימודים באנוברסיטה, עזרה בדיור ושוב הכל תלוי במידת הצרכים שלך. ביטוח לאומי לא נוטה לפרסם את הזכויות שלך. אף אחד לא עושה לך טובה ובמידה וקורה לך משהו את זכאית להשתקם. ושוב... הרבה פלונטרים בחשיבה שלנו נובעים מבורות ואני אומרת שאם יש משהו שיכול לסייע ושוב כאמור לא בכל המקרים וכל מקרה לגופו, אז למה לא? ועדיין לא אחרי שאנחנו באמת מבינים מה זה אומר.... בהצלחה והמון אהבה :-) את מוזמנת כאמור לשאול שאלות

ואוו....

ליאת.. אז כמו שאמרתי באמת שזה לא מסובך.. אני לא יודעת איפה את גרה.. אבל מה שאני עשיתי -(האמת שהייתי המצבך עד לפני שלושה חודשים) קבעתי תור לרופא משפחה שהפנה אותי למקום הכי קרוב שבו אוכל לקבל טיפול דרך קופת חולים... זה דרש ממני הרבה כוחות ללכת לרופא ואפילו רעדתי שסיפרתי לו מה העניין.. אבל זה עבר ומאז סיפרתי לעוד אנשים והתחלתי להיעזר... הטיפול מסובסד ע"י קופות חולים..אז אל תדאגי לכסף - תדאגי לעצמך!!! את הכי חשובה בעולם!!!! הטיפול שאני הופניתי אליו - הוא טיפול קבוצתי.. עוזרים לך להכיר את המחלה ולדעת איך להתמודד איתה ועם עצמך... איפה את גרה?? ההורים שלך יודעים?? מישהו יודע?? תשאלי כל מה שעולה לך בראש.. אשמח לעזור במה שאוכל העיקר שתסמכי על עצמך ותדעי שהכל אפשריט גם מה שעכשיו נשמע מופרך לחלוטין!!!! רעותי

היי רעות, הוריי ידעו מהמחלה, אך כעת הם בטוחים שאני בריאה לחלוטין ושהיה מדובר בתקופה רעה שחלפה. עליתי 8 קילו בצבא ונכנסתי לדיכאון(חלק מהעלייה נגרם כתוצאה מהבולימיה--אכלתי בכמויות ולא תמיד הצלחתי להקיא הכל). לקראת החתונה של אחי, נרשמתי לשומרי משקל וכמעט חזרתי למשקלי המקורי. האבסורד הוא ששמרתי על תפריט שומרי משקל תוך שהקאתי כל מה שלא נכלל בתפריט....את זה ההורים לא יודעים. בכל אופן, אני לא מסוגלת לספר להם את האמת. אני לא חושבת שהם יביעו תמיכה כי הם ירגישו נבגדים. כרגע, רק אחד הידידים שלי יודע מהמחלה. הבעיה שלי היא שאני חיילת. אני לא יכולה לפנות לקופת חולים. הם לא יקבלו אותי. הצבא גם לא יכול לעזור. כפי שאמרתי, הטיפול בצבא הוא סלקטיבי ביותר ונועד למקרים הקשים ביותר. גם אם הייתי מוגדרת כמקרה קשה ביותר, היה לוקח לי שנה להתקבל לטיפול(כך דברים זזים בצבא...). לכן, אני לא יודעת כבר מה לעשות. אני לא יכולה לפנות להוריי. אין לי כסף לטיפול פרטי. כיצד אני מפסיקה את השיגעון הזה? איפה יקבלו אותי??? אם את בטיפול, אשמח אם תוכלי לשאול את הרופאים/מומחים/קבוצה שלך. בכלל, אם יש כאן חיילות שקוראות את ההודעה או מישהו שיודעת על מקום שיקבלו אותי, אני יותר מאשמח לדעת!!!! אגב, אני מפ"ת כך שעל הטיפול להיות בגבולות המרכז. תודה רעות ולכל מי שקוראת ומתעניינת. אין לכן מושג כמה זה עוזר לי לשפוך את הלב. תודה תודה תודה תודה!!! שלכם, ליאת.

היי בנות, אני עדיין מחכה לתשובה בנוגע לקבלת טיפול כלשהו ללא תשלום... או כל דבר אחר! שוב, אני חיילת ואין לי מושג לאן לפנות. אודה לעזרתכם כמה שיותר מהר. נ.ב- מפחיד אותי פתאום להזדהות עם כ"כ הרבה בנות. אני בסירה שאני לא רוצה להיות בה. אני קוראת ומרגישה כיאילו אני הכותבת ומזדעזעת... אני חייבת להפסיק. אני לא מצליחה. אני חסרת אונים... אין לי לאן לפנות.... אני נשמעת כ"כ מסכנה, אבל באמת שכך אני מרגישה!!! =( שלכם, ליאת.

ב"ה http://www.shahaf-ltd.co.il/n/default.asp בהצלחה

העמוד למטה נגמר..חחחחח.. תמי, זה לא עוזר לי ששמתי לב שיש לי בעיה אם אני לא יכולה לטפל בה. ולא, אני לא יכולה. תמי באמת שאני לא יכולה!! אולי עכשיו אני לא בדיאטה אבל אני לפחות חושבת על זה! תחשבי מה ייקרה אם אני לא יחשוב על זה בכלל וזה לא יעניין אותי.. -לא! לא חיים מושלמים. להפך. חיים של סבל! להיות שמנה.. ולא לעשות עם זה כלום. אני רואה את זה מאמא שלי שהיא דיי מלאה והיא סובלת עם זה. אני לא רוצה להיות כזאת. אבל אני בדרך לשם לצערי הרב ואני לא רוצה להיות בדרך הזאת!. ונכון שכל השנאה העצמית ההרס העצמי והניסויים על הגוף שלי לא עושים לי טוב אבל עוד פעם- לוותר על הסיכוי שאולי יום אחד אני יהיה רזה??? זה שווה??? נכון שלא נוח לי ככה עכשיו, רע לי, כואב לי ועצוב לי.. אבל בסוף..זה יהיה שווה את זה!! את אומרת שרזון לא מביא אושר. אוקיי. אולי את צודקת. אבל אם אני שונאת את עצמי בגלל שאני שמנה= אז בטוח שרזון יעלה לי את הדימוי העצמי!. בקשר להקאות- חחחחחח את די מצליחה לקרוא אותי. תאמת שבדיוק אתמול חשבתי לעצמי שאולי אני ינסה שוב להקיא. ואולי הפעם אני יצליח. את יודעת?.. פעם כשהייתי חושבת על הקאות היה לי קול שישר היה אומר: מה פתאום! אם מצליחים אח"כ אי אפשר להפסיק. ואז הייתי נרתעת ולא מנסה. אבל אתמול הקול הזה נעלם וחשבתי לעצמי שאולי באמת כדאי וחשבתי שאם אני יירצה אני יוכל להפסיק. האמנם?! ועוד משהו.. אתמול היה לחברה שלי יומולדת. לבשתי חולצה שכל כך הבליטה לי את הבטן! אבל ממש. וכל כך התביישתי. כל כך לא רציתי ללכת ושאנשים ייראו אותי ככה. כמו אישה בהריון. לא הפסקתי להסתכל על עצמי במראה-מפרופיל. ואז חשבתי על מה שאמרת לי. שאנשים לא מעריכים אותי ע"פ הבטן שלי או המשקל שלי. והמשקל שלי לא משנה לאנשים אחרים. וזה נכון אבל זה היה קשה ללכת בהרגשה של "יש לי בטן אבל לא אכפת לי מה חושבים עליי".. אבל ניסיתי. והייתי רוב הזמן עם המעיל ככה שלא ראו ואז חברה שלי רצתה לראות מה לבשתי אז היא פתחה לי את המעיל..אז הכנסתי את הבטן לבפנים.. את רואה?? אני לא יכולה לקבל את עצמי את מבינה?? אני לא אוהבת את עצמי עם הבטן הזאת.. ואיך אני יפסיק את הדיאטות? אני לא רוצה להישאר ככה!! זה מעצבן שאת אומרת-אין דבר כזה לא רוצה יש לא יכול. כי אני כןןן רוצה חיים אחרים אבל אני באמת לא יכולה לוותר על הדיאטה! את יודעת?..כשהייתי בכיתה ח' או ט' כתבתי פה בפורום על הדיאטה.. וכתבתי ש "אני רק עושה דיאטה! אני יכולה להפסיק אותה מתי שאני רוצה". הבעיה היא, שעכשיו אני לא רוצה. חשבתי באמת שכשאני יירצה אני פשוט יגיד דיי לדיאטה והיא תיעלם לי מהחיים. ווואייי זה ממש לא ככה. אח"כ נוכחתי לדעת שגם אם אני אומרת לה יפה שלום היא לא הולכת. היא נשארת בראש. היא אף פעם לא הלכה משם. היא גם לא תלך. ואולי זאת לא הדיאטה?? אולי זאת ה"בעיה"? ואולי אם אני יחליט באמת שדיי עם הדיאטה היא תלך משם? ואולי זה בכלל לא תלוי בי??? ואולי אני צריכה להמשיך את הדיאטה אבל לא בקיצוניות?? ואולי אצלי בדיאטה אין דבר כזה גבול?? הרי כבר היה לי מקרים של תפוח ליום. תמי.. אני כל כך מלאת מחשבות וכל כך חסרת מעשים. אני לא יודעת מה לעשות! פשוט לא יודעת!. בחיים אל היה לי מצב כזה.. זה תמיד היה -דיאטה!. או-השמנה. ועכשיו?.. אני מרגישה בשלב ביניים כזה.. למרות שיש השמנה.. הלפפפפפפ מייי פליזזזזזזזזז!! תמושש תודה על הכל! שיהיה לך שבוע מקסים **חמודה**

ואני חושבת שאת למעשה עושה עם עצמך תהליך נפשי חשוב מאוד שאת אולי לא ממש מודעת אליו כרגע , אבל הוא בהחלט קיים לדעתי , ומשמעותי ללא ספק . תראי , חשוב שתמשיכי לשאול עצמך שאלות . שתמשיכי לחקור ולנסות להיות באמת כנה ואמיתית עם עצמך כמה שיותר . לראות שינויים לטובה או לרעה , החמרה כלשהי. קיצוניות . כל דבר . זה להיות עם יד על הדופק ואני שמחה שאת עושה את זה . את רושמת שאת רוצה עזרה . שאת רוצה שאני אעזור לך . אבל תכלס - זה מה שאת באמת רוצה ? באמת ...? כל כך רוצה שאת מוכנה לקבל עזרה על כל משמעויותייה ? כי זה ברור לך אני מקווה שזה מצריך כמה וכמה שינויים לא קלים , ותהליך ארוך ולא קל גם כן . שלא תביני אותי לא נכון . זה לא שאני לא שמחה לקרוא על ההתקדמות שאת עושה עם עצמך בהודאה בבעיה שיש לך . וזה כאמור הצעד הראשון לפיתרון הבעיה . אבל ! אני פשוט תוהה , אם את באמת מוכנה לעמוד מאחורי המילים שלך ולקחת אחריות סופסוף על עצמך . לעמוד באומץ מול ה"בעיה" שיש לך . להתעמת עם עצמך למעשה . זה לא קל . זה כואב . זה מבלבל . וזה גורם לך להרבה רגשות סותרים והמון תחושות שונות . ואני רוצה שתהיי מוכנה לבאות . גם תהליך עצמי מלא ונכון עבורך דורש ממך המון עבודה עצמית בלי ויתורים . לא לעצמך . לא לתהליך . לא לדרך הקשה . לא למחלה/בעיה כל דבר אחר שתקראי לזה . את אומרת משהו אחד ועושה משהו אחר בשטח . את עדיין לא יודעת אם את רוצה לוותר עליה . על הבעיה שלך . זה ברור . כמו שאמרתי - נוח לך איתה . במובן שאת התרגלת אלייה כל כך שאת חושבת שאי אפשר איתה או בלעדייה ( כמו שאומרים עלינו - הנשים ) . אבל זאת הטעות שבידייך . לדעתי מפחד לוותר ולהפסיק להיאחז במקום המוכר וההרסני הזה . של הצומות . "של השליטה". של ההרגשה הטובה - "ההיי" של אחרי ירידה במשקל או עמידה ב"דיאטה" . שתעלי במשקל אם רק תאכלי מאוזן וכמו שצריך . את צריכה להתחיל להתעמת עם הפחדים שלך. לראות שאלו סתם שדים בראש . שאת שולטת בעצמך . ואת זאת שמחליטה . ולא הדיאטה . או הצום . או המשקל . הבטן שלך לא תתפח ותגדל רק כי אכלת נכון ומאוזן כפי שמתבגרת בגילך צריכה . והמשקל שלך לא יקפוץ למעלה . וזה כלל לא אמור להדאיג אותך . אבל שוב , אני מבינה מאיפה זה מגיע ולמה זה מתעורר אצלך . כל החששות . את מבקשת עזרה . השאלה היא אם את מוכנה לקבל עזרה באמת . אני מוכנה להיות כאן לכל שתצטרכי . כבר אמרתי לך את זה . אבל אני זה לא תחליף לטיפול . ושהמילה "טיפול" לא תפחיד אותך . יש המון דרכים . יש המון אפשרויות . ולמעשה צריך לבדוק מה מתאים עבורך . וכמובן שטיפול לא יעזור אם אין נכונות מצידך . אמיתי וכנה . חמודה - את מוכנה לממש את הנכונות במילים שלך למעשים ? את מוכנה להתחיל לעשות שינוי מחשבתי ופיזי בחיים שלך ? חשבי על כל השאלות שהעלתי . היי כנה עם עצמך . ואח"כ רשמי לי לאיזה תובנות ומסקנות הגעת . ליבי מקווה שאת תגיעי לתובנות הנכונות שיראו לך את הדרך . נסי להתגבר על הפחדים והחששות , ולתת לעצמך להתמסר טוטאלית להחלטה אמיצה. אני כמובן אעזור לך בתמיכה ובכל שתצטרכי , כפי שאמרתי . ואם אכן תגיעי לאמת שאני מדברת עלייה , אז השלב הבא זה להחליט על עזרה עבורך . אני בטוחה שהילה ודינדין ושאר הפורום ייעצו לך ויעזרו לך לבחור גם כן . חשבי על דבריי . בינתיים המשיכי כך . שאילת שאלות , התחבטויות , להבין מה קורה איתך ומאין זה מגיע. זה המקור לפיתרון הבעיה . חיזוקים והמון אהבה ממני . תמי

אני לא יכולה תמי..אני מתכוונת- אני לא רוצה! אני כזאת שמנה מכוערת אני שונאת את עצמי אני לא רוצה להפסיק את הדיאטות! את לא מבינה כמה שמנתי..אני מגעלת מלהסתכל על עצמי במראה.. ישנתי אצל חברה שלי אתמול ואז כשהתלבשתי הסתכלתי על הבטן שלי וכל כך נגעלתי! אבל ממש! איכסה זה כל כך דוחה. אני לא רוצה להפסיק את הדיאטות. לא עכשיו. רק אחרי שאני ירזה. אני חייבת. מה יהיה בקיץ? אין חולצות רחבות ועבות שמסתירות את הבטן. ומה עם בגד ים? אני כבר לא יכולה ללבוש ביקיני. תמי, טיפול אני לא צריכה, הבעיה אמנם נמצאת אבל אני לא בגדר סכנה כרגע ואני לא רוצה להפסיק את הדיאטות כרגע. נכון שעכשיו אני לא בדיאטה, אבל אני יודעת שאני יתחיל חדשה שוב בעוד יומיים שבועיים או חודש. הפחדים שלי? אלו לא סתם שדים בראש. באמת תמי. אחרת לא הייתי כל כך לחוצה. וואי תמי אני לא יכולה לתאר לך איך אני בימים האחרונים אני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה אני כל כך נגעלת מעצמי זה כל כך דוחה אותי.. אני מרגישה כמו מצורעת.. כמו מישהי עם מחלה שצריכים להתרחק ממנה ומסתכלים עליה ומלגלגים. אני לא רוצה להרגיש ככה. בשביל זה אני חייבת לרזות. וכשהסתכלתי על עצמי במראה הבנתי שאסור לי לוותר על הדיאטות ואם אני יוותר עליהם אז אני טיפשה וחסרת כוח רצון, כי אם אני רוצה לשנות משהו אז אני צריכה לקום ולעשות מעשה ולא לשבת בחיבוק ידיים או גרוע מזה- להפסיק את זה לגמרי.. כמו שאת מתכוונת. העזרה שאני רוצה היא במובן ש אני רוצה לאהוב את עצמי. אבל לא בטיפול-בדיאטה! כי אם אני שונאת בעצמי את זה שאני שמנה מן הסתם דיאטה תעזור לי לאהוב את עצמי. את מבינה? כשאני כותבת את זה זה נשמע לי כאילו את תקראי את זה ותחשבי לעצמך שהכל בראש שלי אבל באמת שזה לא ואם זה לא היה אמיתי לא הייתי מושכת עניין קטן מכיתה ז' ועד עכשיו.. זה אמיתי תמי. ורציני. הלוואי וזה לא היה ככה. כי זה באמת כבר נמאס. אבל לא טיפול או הפסקת הדיאטה זה מה שיעזור לי. ממש לא. **חמודה**

ראשית, לא אהבתי את ההפניה המידית לאשפוז.... אשפוז לא מתאים לכל אחת, בכל זאת מדובר במעין "חותמת שלילית" שלא לכולם מתאימה... בטח לא כשיש מה להפסיד... מלבד זאת, אני עדין במשקל סביר, לא סובלת מבעיות בריאותיות ועל פניו איש לא יודע עד כמה חמורה הבעיה.... אין לי ספק שה"ה פוגעות בנשים באשר הן, בלי קשר למקצוע גיל וכד'... אין לי ספק שאני נכשלת מדי שבוע בלעזור לעצמי... אני אשקול בכל זאת פניה לפסיכולוגית כי אני מרגישה שקשה לי מאוד לעזור לעצמי... אשמח לטלפון של המטפלת שריקוש ציינה... תודה....

מסכימה איתך לגבי האשפוז זה הקפיץ גם אותי ואין טעם להילחץ כרגע, מה גם שמקריאה כאן לא ראיתי שדווקא אשפוז גרם לבנות לצאת מהה"א.. אני מדברת על דניאלה גריין טלפון:0542230058 שיהיה לך המון הצלחה ולכולנו... :)

רק שאלה אחרונה.... היכן את גרה? או מאיזה איזור הפסיכולוגית? תודה.....

הי... לפני כשלושה חודשים התחלתי לכתוב כא בפורום תחילה כתבתי הרבה לאחרונה הפסקתי... מחר סוף סוף אני מתחילה להשתתף בטיפול קבוצתי עם עוד ארבע בנות שנתקעו גם עם הבולימיה הזו. עברתי תהליך אורך מואתו היום בו כתבתי את ההודעה הראשוה שלי כאן בפורום - זו בעצמ הייתה ההחלטה שלי לטפל בעצמי רק רציתי לומר תודה - למי שהקשיב וכתב ועזר לי למצוא את המקום המתאים לטיפול. הייתי אובדת עצות ולא היה לי שמץ של מושג למי לפנות ולאן - אתן עזרתן לי לפתוח במירוץ החדש, להבין שזה אפשרי!!1 אני מקווה לנצח ולהצליח - ואיפה שהוא שם בפנים אני יודעת שזה יצליח!!!!!! ועוד מילה אחת או שניים... שאתה שם בפנים בתוך המחלה לבד, אתה מחושב שהכל אבוד והמחשבה על טיפול אולי נשמעת רחוקה ובלתי הגיונית... הצעדים הראשונים בפניה לטיפול, קשים אולי - אבל רק בראש שלנו... כי אילו ששם שרוצים לעזור ויכולים לעזור כל כך מבינים ועוזרים ומקבלים. אני שמחה שסו סוף זה מתחיל - מחכה דרך לא קשה אך לפחות בסופה אולי נכבוש את ההר!!!!!1 סתם תודה נוספת למי שדרבן ועזר.... רעותי

היי רעות, קודם כל שיהיה לך בהצלחה. תוכלי לפרט על הטיפול ואופיו? האם הוא כרוך בתשלום? ידוע לך כמה זה הוא אמור להערך?

באמת ששימחת אותי . אפשר להגיד שהתחלתי את היום ברגל שמאל . ושמחתי לקרוא ממך שוב . תהיתי לאיפה נעלמת באמת . אבל זה מובן שלפעמים צריך קצת להתרחק ולעשות עם עצמך חושבים . וכנראה שהריחוק מהפורום בזמן האחרון , לפחות לא לרשום בו בתכיפות רבה , עזרה לך להגיע לתובנות ומסקנות עם עצמך . הפורום הזה כנראה הצליח איתך . זאת מטרתו בעצם . לתמוך ולעזור , לייעץ ולהקשיב . אם עזרנו במעט . אז מה טוב . הדרך שמצפה לך קשה . אבל אני גאה בך על הנחישות והרצון העז להתגבר ולהתחשל בכל מקרה ממה שהולך לבוא וממה שאת הולכת לעבור . יהיו קשיים , וימים רעים , ומפלות , אבל כל עוד תאמיני בעצמך - זה יעבור . אני מאמינה בך . אני יודעת שאת תצליחי אם תמשיכי במה שאת עושה . וכמובן שאני אשמח לקרוא ממך על התקדמות ועל כל דבר שקורה איתך . אל תיעלמי :) תבואי לבקר . נשיקות ודרך צלחה . כל החיזוקים שבעולם ממני . וכל הכבוד מותק . תמי

ב"ה את בטוח תצליחי ואני מאחלת לך לאט לאט כמה שיותר וכמה שפחות גם יחד ללמוד לזהות בתוך התהליך הזה שהתחלת....מה מפיל אותך, מה עוזר לך ולאט לאט למצוא את עצמך ברגע אחד שלמה עם עצמך - בריאה ואוהבת וזה יקרה! המון אהבה יפה... בהצלחה:-)

היי, שמי ליאת,בת 21 ממרכז הארץ. אני בולמית,חסרת אונים ואובדת עצות. אני לא בטוחה כיצד זה התחיל, אבל זה לא נפסק. אני כ"כ רוצה להפסיק! אני כל יום, אפילו כל שעה אומרת לעצמי שזהו, זו פעם אחרונה, שאני יכולה לשלוט בזה, שהכל בראש ומחר יום חדש. זה אף פעם לא עובד. זה חזק ממני. משתלט עלי בולמוס אכילה ואני מוצאת עצמי אוכלת כל דבר שאני רואה מולי ואם אין מולי אז אני אחפש בנרות ואם אני לא אמצא, אקנה. כמובן לאחר מכן אני מוצאת עצמי בשירותים מקיאה ומתוסכלת. מיותר לומר שאני שונאת את עצמי בעקבות כל זאת ועוד ושזה פוגע בי פיזית ונפשית. אני לא יודעת איזה נזק כבר גרמתי לעצמי...זה חייב להפסק. לאחר שלושה חודשים של הקאת ותסכול, פניתי להוריי. יש לי הורים מדהימים שעושים הכל בשבילי. כשהם הבינו שיש לי בעיה וההנחה הייתה שהכל התחיל בעקבות עליית 8 קילו בצבא(מ-54 ל62 קילו...), הם רשמו אותי לשומרי משקל, לחדר כושר, לקחו אותי לשיחה עם פסיכולגית ופשוט דאגו שלא יחסר לי דבר. שומרי משקל עזרו לי, ירדתי 5 קילו. חדר כושר? אני הולכת 3 פעמים בשבוע. פסיכולוגית? עזבתי אחרי 2 פגישות. ההצעה המיידית שלה מבלי להכיר אותי ולו קצת, הייתה תרופות נגד דיכאון. הקאות? לא הפסיקו כלל. אני אשמח לפרט אם תרצו לשמוע... בכל זאת...אני לא יכולה יותר. אני סובלת... נמאס לי לחיות ככה! זה חולני! תעזרו לי. בבקשה... תודה. שלכם, ליאת.

היי ליאת שבוע טוב, יש מחלקה טובה באיכילוב שיכולה לעזור לך- יש אחות נפלאה בשם יהודית ושמעתי שהיא מדהימה!! אני אשמח אם תוכלי לפרט קצת ואולי כך אוכל לעזור לך יותר, שבוע נפלא יקירה דניאלה

ב"ה בכל אופן יקירה לא שומרי משקל ולא חדרי כושר ולא כל האחזות שהיא חממה נהדרת ודגירה מושלמת להחרפת המחלה. עובדה. הבולימיה לא נעלמה ואין דבר כזה "היום אני לא אקיא" זה לא עובד ככה אין דבר כזה "היום זה נגמר" חשוב שתביני שזה תהליך ורק היום ורק להיות את משתדלת לאכול נכון, לנהוג נכון באוכל אבל גם אז זה לא נגמר בזה כי בולימיה היא הרבה מעבר לתפריט יומי מאוזן ויתכן והטיפול שקיבלת מן הסתם לא יעיל שומרי משקל לא מתמקדים בהפרעות אכילה. אני מניחה שלמי שיש הפרעות אכילה זה רק מעצים אותן אצלה כי כל הזמן מדברים רק על אוכל ועל נקודות והשד יודע מה וזה הדבר האחרון שצריך לדבר עליו. מה אני ממליצה? התנהגות נבונה באכילה, באורח חיים, בלכסיקון הצפיות שלך. מה אפשרי באמת...מה לא...לדעת ללמוד לוותר כאשר הדרך מורה לך שזה לא נכון לך. ויש הרבה מה לעשות. צעד צעד יום אחר יום ולא שום דבר בבת אחת טיפול פסיכולוגי - חשוב! טיפול תזונתי - חשוב! תרגול- חשוב! וחשוב למדי שכל טיפול שאת תקבלי יתמחה בהפרעות אכילה........ אני אשמח לכל עדכון מצדך... ואגב... תרופות יכולות להיות יעילות. עדיין זה לא הפתרון...זה חייב לבוא כתוספת.... ואם יש לך רצון להכוונה מסויימת בקשר לטיפול אחר אני אשמח לכוון אותך..... רק תוציאי לך את זה מהראש "היום זה לא קורה" פירושו כשלון את יוצרת לחץ. אשמה וברור ש"היום" לא תמיד תוכלי ליישם את הרצון ואם תכשלי שוב כאמור את יוצרת אשמה ולחץ אז אל תחליטי שום דבר תנסי מרגע לרגע בלי צהרות שווא מיותרות כי יש פה תהליך שתהיי חייבת לעבור והוא לא מייד המון אהבה יפה...\\\ :-)

ב"ה בכל אופן יקירה לא שומרי משקל ולא חדרי כושר ולא כל האחזות שהיא חממה נהדרת ודגירה מושלמת להחרפת המחלה. עובדה. הבולימיה לא נעלמה ואין דבר כזה "היום אני לא אקיא" זה לא עובד ככה אין דבר כזה "היום זה נגמר" חשוב שתביני שזה תהליך ורק היום ורק להיות את משתדלת לאכול נכון, לנהוג נכון באוכל אבל גם אז זה לא נגמר בזה כי בולימיה היא הרבה מעבר לתפריט יומי מאוזן ויתכן והטיפול שקיבלת מן הסתם לא יעיל שומרי משקל לא מתמקדים בהפרעות אכילה. אני מניחה שלמי שיש הפרעות אכילה זה רק מעצים אותן אצלה כי כל הזמן מדברים רק על אוכל ועל נקודות והשד יודע מה וזה הדבר האחרון שצריך לדבר עליו. מה אני ממליצה? התנהגות נבונה באכילה, באורח חיים, בלכסיקון הצפיות שלך. מה אפשרי באמת...מה לא...לדעת ללמוד לוותר כאשר הדרך מורה לך שזה לא נכון לך. ויש הרבה מה לעשות. צעד צעד יום אחר יום ולא שום דבר בבת אחת טיפול פסיכולוגי - חשוב! טיפול תזונתי - חשוב! תרגול- חשוב! וחשוב למדי שכל טיפול שאת תקבלי יתמחה בהפרעות אכילה........ אני אשמח לכל עדכון מצדך... ואגב... תרופות יכולות להיות יעילות. עדיין זה לא הפתרון...זה חייב לבוא כתוספת.... ואם יש לך רצון להכוונה מסויימת בקשר לטיפול אחר אני אשמח לכוון אותך..... רק תוציאי לך את זה מהראש "היום זה לא קורה" פירושו כשלון את יוצרת לחץ. אשמה וברור ש"היום" לא תמיד תוכלי ליישם את הרצון ואם תכשלי שוב כאמור את יוצרת אשמה ולחץ אז אל תחליטי שום דבר תנסי מרגע לרגע בלי צהרות שווא מיותרות כי יש פה תהליך שתהיי חייבת לעבור והוא לא מייד המון אהבה יפה...\\\ :-)

היא להודות בה ... מכירה ? :) יופי , כי את עשית לדעתי את השלב בין הכי קשים לביצוע ולדעתי האישית אולי הכי קשה . לפחות אצלי . אז מותק , הכותרת שלך מביעה נכונות , הכתיבה שלך אומרת "נמאס לי כבר מהחרא הזה ואני רוצה לשנות משהו . " מעולה . אחלה . אז מה עכשיו ? כן אני שואלת אותך . מה את רוצה לעשות ? את באמת מוכנה ללכת לטיפול ? אז מוכנה לעמוד מאחורי המילים שלך ? את מוכנה לקבל עזרה ממשית ולא משנה מה זה מצריך ? את מוכנה לשים את הבעיה האת בראש סדר העדיפיות שלך ? אם ענית לי כן . אז הדרך להחלמה שלך תתחיל באותו רגע . ברגע שאת באמת מוכנה לממש את הנכונות שלך למעשים , לעבוד קשה על עצמך , לקבל את הדרך מלאת החתחתים שמחכה לך כמו לכולנו , אז אני חושבת שאת מחזירה לעצמך את החיים שמגיעים לך . זה השינוי שתלמדי לעשות בעזרת כלים מתאימים והמון עבודה עצמית . מה עכשיו ? לאן ? קיבלת פה כמה הצעות מעולות מבנות הפורום לטיפול . מטפלות ומטפלים בכל מיני שיטות וכל מיני סוגים יש ולא חסר . את צריכה למצוא מישהי/מישהו שבאמת יתחבר אלייך ויבין אותך . שיהיה קליק . אל תתפשרי . בטח כשמדובר בבריאות שלך ובחיים שלך . תחפשי , תתחילי , תראי איך זה עובד לפי ההרגשה . אנחנו פה בשביל לתמוך ולייעץ . אל תדאגי . יהיה בסדר . כל עוד את באמת תדאגי לקבל עזרה . מילים לחוד ומעשים לחוד . אז מותק - תקומי ותשני את המצב שכ"כ מפריע ומזיק לך . הרושם שלי ממך , הראשוני לפחות - הוא שאת תראי תוצאות והטבות משמעותיות אם תמשיכי כפי שהתחלת בהודעה כאן . אל תוותרי , לא על הדרך הקשה , ולא לעצמך . זה קשה . אבל עושים את זה. ואת כבר תיווכחי בעצמך בשינויים . כל החיזוקים שבעולם . והמון הצלחה . מחכה לקרוא את תשובתך . שבוע קסום תמי

היי, אני חייבת לציין שכבר הוקל לי כיוון שעכשיו יש לי עם מי לדבר, למי להסביר, את מי לשתף. אז קודם כל, תודה לכולכן. דבר נוסף שלא הזכרתי במכתבי הראשון הוא שאני חיילת. בקרוב אני נכנסת לקבע כך שיש לי עוד זמן עד לסיום המסגרת הצבאית שדיי מכבידה עלי. בכל אופן, זכרו שחיילים אינם יכולים לקבל טיפול במרפאות "אזרחיות", אלא צבאיות או פרטיות בלבד כך שאני דיי בבעייה. במרפאות צבאיות אין מצב שיטפלו בי. כבר ניסיתי. זה יקח שנים לקבלת טיפול ובלאו הכי, לא מדובר בטיפול אינטסיבי וישנה "סלקציה" לחולים במצב קשה בלבד(למרות שאם ישאלו אותי, אני במצב קשה מאד.) מרפאות פרטיות דורשות המון כסף- כסף שאין לי וגם לא יהיה לי בזמן הקרוב. ההורים שלי בטוחים שהרפאתי, שהיה מדובר בתקופה רעה שעברה ועכשיו שירדתי במשקל, הכל בסדר ואני שומרת על עצמי. אז זהו...שלא! אין לי את הלב לספר להם אחרת. הם לא חושדים בדבר ואני לא, פשוט לא מסוגלת לספר להם. הם הכי חשובים לי בעולם ואני לא יכולה לאכזב אותם וזה שאני שיקרתי כל הזמן הזה, יאכזב אותם בטירוף. אם כן, נכון. עשיתי את השלב ה-I. יש לי בעיה והיא בעיה חריפה וקשה. אני ייעשה הכל כדאי להפטר ממנה. אני רוצה ושואפת להגיע רחוק בחיים, יש לי כ"כ הרבה להציע והבולימיה קושרת את ידיי. אין לי כסף לטיפול. יש לי את כל הנכונות להפסיק. הידיעה שזה יבוא בשלבים ולא ביום אחד, עוזרת. עדיין, אני צריכה עזרה. מה אתן מציעות במצבי? לאן לפנות? מה או מי יכול לעזור למנוע את הבולמוס? אני סובלת...נמאס לי לבזבז שעות באכילה והקאה...זה גומר אותי. מה לעשות? שוב, תודה על היחס, החום וההבנה. שלכם, ליאת.

הי, אני בת 28.... סובלת מהפרעות אכילה שונות מגיל 14... היו לי תקופות טובות והיו לי תקופות גרועות.... אבל תמיד זה שם ברקע... הייתי שנים בטיפול... אבל אני ממש לא מתחברת, אני בנאדם מאוד סגור, רוצה להיראות מושלמת אפילו בעיני הפסיכולוגית... ממש לא מסוגלת להיפתח! השנה ירדתי קצת במשקל והייתי ממש מאושרת! רק כשפתאום בחודשים באחרונים התחילו לי בולמוסים ממש מטורפים שלאחרונה התחילו להיות בתדירות של אחת לשבוע.... כרגע אני שוקלת 52 על בערך 1.66 ... כל השבוע אני אוכלת סביר- המון, המון ירקות ומעט מאוד פחמימות... ובערך פעם בשבוע טוחנת כמויות לא שפויות- מעל 5,000 קל', אך לא מקיאה... נכנסתי למעגל של זלילות וצומות שאני לא מצליחה לצאת ממנו... כל השבוע אני עסוקה ב"קיזוזים", מדי פעם בזלילה וכל חיי סובבים סביב אוכל וכמובן הרצון העז הזה להיות רזה! כמובן, אני עולה במשקל ונמצאת בפחד מטורף להיות שמנה.... (כבר שקלתי 50 לפני חודש) כשאני קוראת את מה שכתבתי אני מרגישה שכתבה את זה נערה בת 14.. אני לא מאמינה שאני ! בת 28, בחורה משכילה עם שני תארים, חבר מדהים , חברות ובעצם הכל... כל כך אומללה... בבקשה תיעצו לי ... איך לצאת מזה? טיפול לא בא בחשבון, אין לי כרגע כסף וכפי שכבר הזכרתי בעבר זה היה ממש בזבוז זמן... מה בכל זאת? אי אפשר להיות רזה ושפויה?

תשמעי אני בת 30 גם עם 2 תארים בדרך לשלישי בעל וילדים מדהימים ו.. ו.. ובסיוט הזה מגיל 14. רק לאחרונה התחלתי טיפול לראשונה בחיי ואני כן מרגישה שזה פותח אותי קצת - לא יכולה להגיד לך שאני מרגישה שינוי מהותי בינתיים עם האוכל, אבל אני רואה שינויים אחרים (יכולת לקבל גם דברים פחות יפים אצלי..) בכל אופן ממה שקראתי כאן אצל בנות שכן יצאו מזה - זה תהליך ארוך של קבלה עצמית ויכלת להכיר בזה שאנחנו לצערינו ולהפתעתינו לא שולטות במצב (אחרת היינו פה?!?!) , אני יכולה לתת לך טלפון של המטפלת שאליה הפנו אותי כאן באתר - דינדין והילה היא לא יקרה ,באופן יחסי :) ,רוצה לנסות?

ב"ה לפי דעתי את בסכנה ממשית ואני לא בטוחה שאת בכלל מודעת לזה את בטיפול אבל למעשה דחקת אותו למקום שבפועל לא קיבלת שום כלי או הנחיה מעשית מה לעשות בקשר לאחת הבעיות החמורות ביותר מבחינה בריאותית ופה חייב לבוא שינוי אני במקרה הזה לא פוסלת אשפוז על הסף משום שאין דרך אחרת ברור לך שאת חייבת במיידי לשנות את ההרגלים שלך כי תוצאות חיוביות מהתנהגות ממושכת כפי שאת מתארת לא יקרו ואת מלמפרע כבר יודעת שזה פועל אך ורק לרעתך. איך משנים? קודם כל להביע כוונה ברורה שאת משנה את ההרגלים שלך ולא משנה כמה זה מפחיד אותך כי תמיד יהיו תרוצים ל"למה לא לצאת מזה" וזה מעגל שאין ממנו חזרה ולכן צרך לגדוע אותו באחת. ואן דרך אחרת אלא לעבור תהליך של גמילה וזה בדכ יעיל כאשר זה קורה בכתלי מחלקה של אשפוז תחשבי על זה...... המון אהבה :-)

תראי אמרו כאן המון דברים מאוד נכונים שאני מסכימה איתם . לא אחזור ולא ארבה במילים שכבר נאמרו. כי אני חושבת שעיקר הדברים החשובים נאמרו . מה שכן חשוב לי להדגיש זה עניין נוסף - זה שאת אשה מצליחה , עם חבר מדהים , 2 תארים , משכילה , חברים נפלאים וכל "המסביב" אני קוראת לזה , זה הכול מצויין ומעולה . ומאוד יכול להועיל לך כתמיכה ועזרה בדרך שאת צריכה לעבור בכדיי להחלים ולצאת מן המעגל ההרסני של ה"א במשך 14 שנה . אבל את הדרך את עדיין צריכה לעבור . כמו כל אחת אחרת . מה שאת עשית עד כה , כנראה לא היה מועיל . מכל מיני סיבות . יכול להיות שלא התאמת לך טפיול נכון . שלא היה לך מטפלת מתאימה עבורך . שלא נתת את עצמך לטיפול ולא היית מוכנה למעשה להתמסר לשינוי ממשי שיקרה עמך , למעשה על ידי ויתור על הרגלים הרסניים שאת כל כך טבעת לעצמך ב14 השנים הקשות הללו. העובדה בשטח היא שכלל לא משנה מאיפה את , בת כמה את , מה מצבך המשפחתי , מצב האהבה , מצב הפיננסים ומצבך האקדמאי . ה"א פוגעות בכל אחד ואחת שם . ולאחסרות נשים משכילות עם ילדים ומשפחה , עם בעל , עם חבר , עם חברים תומכים ומבינים , עם משפחה טובה ותומכת , עם מצב ועבר טוב , בלי "בעיות" שיעוררו דברים כאלה , ושעדיין נמצאות עמוק בפנים . מה אני אגיד לך - נשגב מבינתי . נסתרות הן דרכי המוח כנראה . ולהשפעות סביבתיות יש המון משמעות והמון נפח כאן . וגם לתורשה . בכל אופן - אל תעסיקי עצמך ואל תלקי את עצמך בשאלות של "למה אני" , למה זה מגיע לי , למרות שאני כך וכך וכך .... זה לא מוביל לשום הטבה ורק גורם לך לרדת על עצמך ולערער לך את ביטחונך העצמי עוד ועוד וסביר להניח שרק מזיק . פשוט עזבי את המחשבות האלה . הפסיקי לחשוב ולהשוות עצמך לאחרים . זה כלל לא משנה איך את כותבת . ( דרך אגב את כותבת יפה , אבל זה סתם מחמאה) אני חושבת שאת צריכה שינוי כיוון בטיפול שהיה לך עד כה . גם עם בעיות כספיות אפשר להסתדר ויש כל מיני אפשרויות . אני בטוחה שבנות הפורום . הילה ודינדין בפרט יוכלו לייעץ לך על פיתרונות בנושא . ללא טיפול נכון . את רק תדרדרי עוד יותר . החיים שלך שווים יותר . את מאמינה בזה? מגיע לך יותר . ואני חושבת שכבר הגעת לתובנה הזאת . עכשיו צריך לעשות משהו שונה קצת . אולי טיפול אחר . שיטה אחרת . אולי מטפלת אחרת . את כבר בטח יודעת מניסיונך הרב והמר - שאין הוקוס פוקוס . בום טראח וגמרנו. זה תהליך ככל התהליכים . קשה . ארוך .עם מפלות וקשיים .ומשברים . אבל קמים וממשיכים להתמודד ולעבוד על עצמך ואת רואה שינויים על עצמך בדרך . עדכני אותנו בהחלטותייך והתלבטותיך . מחכה לקרוא ממך . את חשובה ואל תוותרי על עצמך ולעצמך . כל הכבוד על הנחישות וההחלטה . גאה בך . תמי

שלום! כבר שאלתי פה לפני כמה ימים על חברה שלי..בקיצור כרגע המצב הוא כזה: היא מקיאה כל מה שהיא אוכלתת (אמרו שיש קשר בן הפרעות אכילה להטרדה מינית אז בעבר היא עברה סוג של הטרדה אבל אני לא חושבת שזה משפיע עליה כל כך..אני לא יודעת לא דיברנו על זה) היא רוצה להיות אנורקסית זה לא יוצא לה מהראש! ודיברתי עם אחותה והיא ביקשה ממני לברר איך לעזור לה.. איפה אפשר להשיג מספרי טלפון של עזרה מקצועית?? בעצם איזה טיפול היא צריכה?? והבעיה הכי גדולה איך לשכנעע אותהה לקבל עזרה? בנתיים היא חושבת שחוץ ממני אף אחד לא יודע על זה שהיא מקיאה ומרעיבה את עצמה

היי.. אם זה לא יבוא מימנה הדרישה לטיפול אז בכוח זה לא ילך. נסי לשכנע אותה שהיא חולה ושהיא תמות אם היא לא תקבל טיפול ומהר, אם את באמת חברה טובה שלה היא תקשיב לך. יפה שאת דואגת לה, אין הרבה אנשים כמוך. בהצלחה אלה.

ב"ה הם יסייעו לך בררי דרך האנטרנט את הפרטים שלהם הם עוזרים ומכוונים גם מבלי להזדהות מומלץ ושווה להעזר עדכני אותנו הרבה בריאות והמון אהבה :-)