פורום הפרעות אכילה - תמיכה
היי.. התחלתי טיפול במרפאת הנוטרים ויש לי דיאטנית מדהימה, עד כאן הכל בסדר.. הציבו לי עובדה שאם אני לא יתחיל טיפול תרופתי הם יפסיקו לי את הטיפול אצלם ואני כל כך פוחדת מהטיפול התרופתי הזה, אני עובדת והתופעות הלוואי של הכדורים ישבשו לי את הכל, ניסיתי את הרסיטל ולא ישנתי 56 שעות רצוף והיה לי אי שקט שממש לא נתן לי מנוחה ועכשיו הם רוצים לעבור לריספרדל. החלטתי שאני לא לוקחת את הכדורים ומפסיקה את הטיפול למרות שאני זקוקה לו. מה אתם חושבים??? תודה מראש. מעיין אגב, שכחתי לציין שיש לי הפרעת אכילה מסוג אנורקסיה נרווזה.
סליחה שאני כל כך מזועזעת מזה שהם רוצים לשלוט לך המוח באמצעות כימיקלים שעושים לך רע! זה כל כך עצוב! זה לא צריך לקרות בובה!! אם את רוצה להבריא אין טעם שיכפו עלייך תרופות אבל את כנראה במצב ממש גרוע.. מתוקה שלי..... את לא צריכה שיכפו עלייך שום דבר- תוכיחי שאת יותר מזה! תביאי את עצמך למנוחה ולנחלה. תאכלי קצת... כמו שצריך... תעלי קצת במשקל למשקל סביר אל תראי להם שאם לא ישלטו לך עח המוח אז תמותי להם בידיים תראי גדלות נפש! את יכולה!
תודה שענית לי.. הגעתי להחלטה עם עצמי שאני לא מוותרת להם ואין מצב שידחפו לי תרופות שאני לא רוצה, הדיאטנית שלי אמרה לי שזאת תרופה למניה דיפרסיה וזה ממש לא מה שיש לי. החלטתי שאני לוקחת כדורים שמדכאי תאבון ולא איכפת לי מה הם יגידו. חשבתי שהטיפול הזה יהיה יותר טוב מהטיפולים שעברתי עד עכשיו, עכשיו באמת לא איכפת לי מה יקרה ואני ישיג את המטרה שלי ויגיע למשקל שתמיד רציתי. מעיין.
ב"ה אבל אולי אולי אולי שווה בכל זאת מה את אומרת? אולי זה יהרוס לך הזדמנות חשובה מעבר לזה שתרופות הן עוזרות אבל נכון לא תמיד צריך למהר לקחת אותן ... אז מה את אומרת אולי תקחי בכל זאת?? או שפשוט חפשי מקום אחר כמו איכילוב למשל הם לא מחריכים לקחת תרופות אבל יש שם טיפול טוב חיבוק ענקי האמיני לי אני מבינה אותך את לא יודעת כמה רק לשם עדכון אני יצאת מאשפוז בגלל שסירבתי לקחת תרופות. אז אני חושבת שיש הרבה דרכים לטפל בבעיה, לא משנה שהיום אני על תרופות אבל זה היה מהבחירה שלי ולא בגלל שכפו עלי. תחשבי על זה אני איתך
תודה התגובה ממש עזרה ועודדה:) אין ספק שאת צודקת..העניין הוצא מפרופורציה ואני צריכה לזכור להחזיר דברים למציאות..אין ספק שזה תלוי בי ואלה המחשבות אך ורק שלי כך שלמעשה אני היא הכתובת(לפחות זה זול..:))אני אעבוד על זה לאט לאט ואני מודעת שזה תהליך ולפעמים צריך לתת זמן לדברים להשתקם..בכול אופן תודה:)
ב"ה המון אהבה בהצלחה :-)
בזמן האחרון יוצא לי לחשוב הרבה על איך זה שההורים שלי ( או לפחות אמא שלי כי אבא שלי גם ככה אטום לחלוטין ) לא ידעו עליי כל התקופה הזאת שהקאתי והזקתי לעצמי ככה . כאילו באיזשהו מקום אני נורא כועסת שהם לא עצרו אותי . שהם לא הבינו באיזה מצב הייתי . ושם אם הם היו שמים לב או לא היו כ"כ מקובעים במחשבה ש"לנו זה לא יקרה " , אז אולי היה נמנע ממני , כ"כ הרבה סבל ותיסבוכים .אני אומרת לעצמי , מילא שלא שמתם לב , אבל היה מצב שהייתי במצב נפשי ממש רע ! ולמרות שאני שחקנית טובה לידם , איך עדיין הם לא יכלו לדעת ?! זה מתסכל . ואז אני אומרת לעצמי שזה הריי אשמתי שהם לא שמו לב , שזאת בעיה שלי , ולא שלהם . ושבאמת לא רציתי שהם יידעו באותו זמן . אבל בדיעבד , אני יודעת שלמרות שלא רציתי באותו הזמן שהם ידעו , היום אני יודעת שאם זה כן היה מתגלה להם , אז אולי הייתי יכולה לחסוך מעצמי להישאב יותר למחלה הנוראית הזו . ולהרס עצמי שעד היום דבק בי , ברמה המחשבתית . כאילו יכלתי לצאת הרבה פחות מתוסבכת . וזה לא שאני לא אוהבת אותם . אני אוהבת את אמא שלי עד מוות . הייתי עושה הכול בשבילה , פשוט הכול כולל את החיים שלי הייתי נותנת בשבילה . ואני יודעת שהיא אוהבת אותי ואת אחים שלי בדיוק באותו אופן . אהבה טוטאלית . אהבה מקריבה , שמוכנה לעשות הכול עבורי . ואני מעריכה אותה מאוד על זה . אבל עדיין , העניין הזה שהיא לא יודעת באיזה מצבים הייתי ... זה קשה . אני הריי בחיים לא אשבור לה את מיתוס "הילדה החזקה שעומדת בהכול ". "האבן התומכת של המשפחה ", "האדם המחושל ". אילו רק זה היה בא ממנה . קצת פחות עיוורון . קצת יותר מודעות לנושא . על אבא שלי אין לי מה להגיד . אני יודעת שחלק עצום בהרס העצמי שלי , זה בגללו . הוא כאדם מתוסבך מילדות , להורים קשים שהציגו את עצמם כנאורים וטובים לבחוץ, אכל הרבה חרא וסרטים מהם . הוא עבר ילדות קשה זה ללא ספק . אבל זה לא תירוץ מבחינתי . אני לא חושבת שאם הרסו לך את הילדות , אתה צריך ללכת באותה הדרך . להרוס לילדים שלך גם כן . אני פשוט לא מקבלת את זה . אפשר להתנגד למה שנטבע בך . אפשר אחרת ! והוא הלך בדרך של ההרס . בדרך שגרמה לי להרוס את עצמי , ואת הזעם והתסכולים שלי ממנו , להפנות לעצמי . על זה אני בחיים לא אסלח לו ... אני יודעת שאני לא אוכל להשיב את מה שנהרס . אני רק אוכל לנסות לבנות אחרת . לבנות על מה שנהרס . אני תמיד אומרת לעצמי שלפחות יצאתי מחושלת מכל זה . שלפחות למדתי הרבה דברים על החיים ועל עצמי . והתחזקתי . אבל זה באמת שווה את המחיר ? את החיים שכמעט איבדתי כ"כ הרבה פעמים , שכ"כ רציתי לאבד לפעמים ופשוט להרפות ולהפסיק להילחם ?! להפסיק לשחק את ההצגה של תמי שמסוגלת לפתור הכול ולהתמודד עם כל הבעיות של כולם . והדבר היחיד שמנע ממני כל פעם שכמעט הייתי בחצי דרך לעשות את זה , זה אמא שלי . שהייתה נשברת מזה לחלוטין . זה לא מגיע לה . אז חשבתי עליה , ועשיתי את זה בשבילה . ולא בשבילי . ואני הריי יודעת שאני לא אגיד להם בחיים משהו על זה . זה סוג האדם שאני . אני אכאיב לאמא שלי בצורה כזאת . אני גם לא רוצה לקבל ממנה יחס שונה . אני באמת מעדיפה להשאיר את המצב כמו שהוא כרגע . נוח לי ככה . אבל אילו רק היא הייתה מונעת את זה בזמן ... מעניין איזה אדם הייתי עכשיו ... סתם מחשבות שלי שמתרוצצות בראש ... תמי
ב"ה אבל אני גם לא בטוחה שאם הם היו יודעים זה היה מועיל במשהו ואז אולי את קלטת את זה מלמפרע וטוב שלא סיפרת כי אם הם היו יודעים ולא היו יודעים איך להתנהל ולעזור לך המכה היתה קשה הרבה יותר. אם זה מכאיב לך שהם לא יודעים זה לא ייעלם לשומקום וזה יפגוש אותך שוב ויציק לך לכן אני חושבת שכדאי לך לשקול אפשרות לשתף אותם כי זה מכונן בך וזה יכול ליצור בתוכך מנגנון של הרס עצמי. אלא אם כן את מסוגלת להתעלות מעל זה ולהשלים עם זה שאת חזקה "לבד" ומתחזקת בכל רגע נתון עם מה שיש ולא עם מה שאין אני מבינה שזה קשה אבל זה משהו שחשוב לחשוב עליו ברמה מעשית. לחפש דרך לשחרר את המועקות שיש לך סביב עניין זה. חיבוק ענקי אני
אני מכירה את ההורים שלי כמו את כף היד שלי . אני יודעת מתי הם מודעים למשהו ומתי הם לא ... האמת שעכשיו שאני חושבת על זה , זה לא נראה לי הכחשה . ממש לא . כי הם לא מספיק מודעים לנושא של ה"א וההרס עצמי . הם לא יודעים על כל הפעמים האלה שהייתי חותכת את עצמי . חושבת איך לחתוך יותר עמוק ויותר עמוק כדיי להקהות את הכאב שלא יכלתי להכיל יותר . כך היה גם עם ההקאות . כמו שהסברתי זה עבר לקטע שמבטא מצב נפשי של חוסר התמודדות . של אי רצון להתמודד , של בריחה . אבל באמת שמבחוץ לרוב לא ראית הרבה דברים . לא יכלת לשים לב , אלא אם כבר היית מאוד קרובה אליי ואז המצב רוח שלי היה משתנה בקיצוניות . בעיקר אחרי יציאות , בילויים זה היה קורה . כשהייתי לבד . אני והמחשבות ההרסניות שלי . הריי לא רציתי שידעו "שסופר תמי" ( ככה חברים שלי מכנים אותי לפעמים כשאני מנסה להציל את העולם :) ) לא יכולה להתמודד עם הבעיות של עצמה . ושל אחרים גם כן ... עד היום חברים שלי אומרים לי מידי פעם - "סופר תמי לא יכולה להציל את כל העולם ". וזה מה שהתחיל את הכול . עומס , לחץ , חרדה , חוסר בטחון , דימוי עצמי נמוך , מה שקרה עם אבא שלי , אני נקלעת בריבים של כולם . מנסה לסדר שיהיה שוב טוב , וכשאני לא מצליחה , או שדברים לא הולכים כשורה , אני פונה לדבר שהכי קל לי לעשות . לעצמי . אני זאת שלא בסדר , וההרס עצמי מתחיל . כל פעם , כל הזדמנות , כל הזמן הזה , אני חושבת לפתוח את הקלפים בפני אמא שלי . להגיד לה " אמא אני בסדר עכשיו אבל היה תקופה ארוכה מאוד , שלא הייתי בסדר " . ולספר לה מה עבר עליי . לאיזה רמות הגעתי . זה הדבר שהכי יקל עליי אני יודעת . אבל אני גם יודעת שאני לא אעשה את זה . לא עכשיו ולא נראה לי שבחיים . זה משהו שישנה את כל הדינמיקה בבית . את היחסים שלי עם אמא . את היסים שלי עם כולם ... אני אשתנה מזה ... ואני לא בטוחה שנבירה כזאת בעבר , והוצאה של כ"כ הרבה כביסה מלוכלכת תועיל לי ... זה יכול להחזיר לי טריגרים ישנים . אני יכולה להתחיל שוב להקיא , שלא נדבר על לעשן , וכמובן הכי נורא - לחתוך את עצמי . וכמובן אני לא רוצה לחזור של הקיצוניות במצבי הרוח והמחשבות האובדניות ... זה הכי נורא בכל הסיפור . את אמרת שאם אני לא אפתור את הבעיה שלי עם האי ידיעה של הוריי , זה יוביל למנגנון של הרס עצמי . טוב - זה קרה כבר . זה משהו שיש לי אותו כל הזמן . זה המאבק היומיומי שלי עם עצמי . אני האוייבת הכי גדולה שלי עצמי בסופו של דבר . אני יודעת שהרס עצמי הוא חלק ממני . אני גם יודעת שעם הזמן , כמו עכשיו , אני יודעת לרסן אותו פחות או יותר . זה לא קל , אבל מצליחים . ועם הזמן , זה הופך למשהו פחות גדול ממה שהיה פעם . הופך למשהו קטן בתוכך . הבעיה שלי באמת לדעתי זה עם המועקות שאת מדברת עליהם . טוב זה באמת בא בהתקפים . אני לא ככה רוב הזמן ( תודה רבה ) . אבל כשיש מועקות . שיש בעיות , התלבטויות וכו' ...קשים של החיים בקיצור , אני מגיעה לשלב שאני רוצה לברוח . שאני מעדיפה לא להתמודד . ואם כבר להתמודד אז בדרכים של הרס עצמי . אני לא מצליחה לשחרר את המועקות רק על ידי מה שהייתי עושה פעם ... וזה כמובן לא פתרון ... למרות שהוא נוח . בכל אופן , היללי אהובה , תודה על התמיכה והעיצות אני חייבת לעוף , מחכים לי בחוץ נשיקות תמי
מפחיד כאילו הוצאת לי את המילים מהראש/פה... אגב הילה צודקת סביר שהם ידעו אבל יש מרחק בין לדעת לבין לדעת מה לעשות עם הידיעה ... טוב שאת לוקחת את זה לכיוון חיובי. אני התחלתי לטפל בנושא בזמן האחרון ואחד הדברים הראשונים שאמרו לי זה להרשות לעצמי לכעוס ולהיפגע שהם לא עשו כלום ולהפסיק להרגיש צורך לגונן עליהם , תהיי חזקה, ריקיש
אני חושבת שמגיל 8 בערך אני אובססיבית לאי-אכילה. הייתי זורקת את האוכל לביה"ס הייתי רצה המון.. וכו' בגיל 14 נכנסתי לזה חזק, ועד עכשיו לא עליתי מעל משקל 47. אני 1.64. הייתי אוכלת תפוח ביום, הייתי מתעלפת בבית הספר, הגעתי למשקל של 40, ולמרות שזה לא כזה נורא, אני מרגישה מותשת נפשית. בגיל 15 התחלתי להקיא. זה הגיע למצב שהייתי מקיאה סתם קוביית שוקולד, והייתי לוקחת משלשלים, בערך 30 ליום. בטירונות, היה קשה כי לא אפשרו לי את החופש שלי והייתי חייבת לאכול. לאט לאט התחלתי לאכול וחשבתי שאויל הבראתי, אבל אחרי שנה בצבא אני עדיין מקיאה, עדיין אוכלת יוגורט ביום, ואני שוב נופלת לתוך זה. אני מרגישה זוועה. שכאילו אין לי תקווה. בבית הכל חרא ובשניה שאני מגיעה הכל נהיה יותר גרוע - כל הלילות שבכיתי, שהרביצו לי, כל השנים האיומות של הילדות חוזרות. אני לא יודעת מה לעשות יותר ...........
מה שיש לי לומר לך זה שאני מבינה אותך בגלל שהכל חרא לך אז לא בא לך לאכול מתוך דכדוך וכעס אני מכירה את ההרגשה גם אני במצב הזה כרגע אני בצום טוטאליייי................
ב"ה נשמע לי שלא הית בטיפול נכון עד היום או שכן את סוחבת משהו שאני לא בטוחה שיכול להיעלם כך סתם אם לא נוגעים בו נכון ואם לא מכירים אותו לעומק הרבה מעבר לומר שהכו אותך. כשהורה מכה החווייה שנוצרת מכך היא שאת כביכול "לא בסדר" "דפוקה" לא שווה" "לא מוצלחת" את מאמינה בזה ואת מתחילה להעניש את עצמך את מזדהה עם מה שההורה חושב עליך וכדי לפצות על כך את מחפשת דרכים להפוך את עצמך למשבצת שתתאים לתמונה שהורייך רוצים לראות וזה כמובן לא הולך והמחיר שאת משלמת על זה יקר מאוד. הבעיה שאת מתארת קשה ונשמע שכוחות כבר לא נשארו ובצדק ודי ברור למה. את חייב טיפול ומעבר ללהבין אותך ולהיות אוזן קשבת לא אוכל לעזור לך רק מכתיבה אני מוכנה לכוון אותך מעוניינת שתספרי קצת יותר המון אהבה אני
את הפרסומת הזאת של היוגורט ההוא שאמור להעניק "שובע עילאי" באיזה 50 או 60 קלוריות. למה אני שונאת את הפרסומת?? כי היא מעודדת הפרעות-אכילה. מראים לכם, ובייחוד לכן בנות, אשה ו/או סטודנטית ו/או צעירה יפה וקרייריסטית מצליחה(מנהלת?) שפתאום חושקת, אויה!, בקוראסון או בעוגה או באיזה משהו טעים אחר. אוי, איזו בושה!! היא חלמה על קוראסון! היא חלמה על עוגה! לבלי היכר היא נבהלת ומניפה את ידה והחלום מתפוגג כלא היה! וואו, היא מקווה שאף אחד לא "עלה עליה", שאף אחד לא ניחש מה חלף במוחה. הרי זה אסור! הרי זה משמין! הרי זה בהמי! הרי זה מראה על חוסר שליטה! אוי ואבוי, איזו בושה!!! ואז בחיוך מנצח היא שולפת את הנשק מהארסנל - יוגורט דיאט! וואו, איך לא חשבו על זה קודם?? איך לא עלו על זה שיוגורט דיאט מסריח גם יחזיק אותה בשליטה שהיא רוצה כל-כך לא לאבד, וגם ישבור לה במיידי את הקרייבינג (כמיהה) לעוגה! ממש שתי ציפורים במכה! באמת המצאת המאה... מטומטמים!!! אני שונאת את הפרסומת הזאת. גם אם אתן חושבות שהיא קלילה והומוריסטית, היא משפיעה עליכן הרבה יותר ממה שאתן חושבות. יש בה חלוקה ברורה לאוכל מותר ואסור, עידוד ותמיכה לקוד התנהגות המרשה ואף מעודד הרעבה וצמצום קלורי (כמה שפחות- ככה יותר טוב) וכמובן - כל אלה ששולטות באכילה שלהן ושניצחו את היצר הן יפות, צעירות, מצליחות בתחומן וכמובן - רזות. אני שונאת את הפרסומת הזאת. אני שונאת כל דבר שמעודד הפרעות-אכילה.
אני באמת חושבת שלא ואולי זה רק בראש שלנו- מופרעות האכילה
זה לא רק בראש שלנו, החולות. זאת פשוט מציאות קיימת, לצערי. פעם היו מוכרים בפרסומות מוצרי דיאט לשמנים, כלומר - לאנשים בעלי עודף משקל שהיו צריכים להפחית ממשקלם מסיבות בריאותיות כאלו ואחרות. היום מוכרים מוצרי דיאט לנשים רזות ודקיקות.זאת רק דוגמה אחת. פעם רזון אנורקטי קיצוני ממש היה נדיר, וכשהיית נפגשת ברחוב עם דבר כזה - היית נבהלת. אמאל'ה. היום זה שגרתי, מקובל ומובן. שלא לומר - מתקבל בברכה ובהערצה. פעם ברחו מאנורקסיה ונבהלו מעצם השמעת המילה. היום מחפשים אותה וסוגדים לה. גם כאן בפורום הזה ישנה נציגה ברורה לכל הפרו-אנות הללו, אללה יסתור וגם רחמנא ליצלן. פעם שורה אקראית בשיר סתמי כמו "מקיאה את מה שבלעתי" לא היתה מעוררת "סערת בולמיה" כמו היום. למה אף אחד, לא רק אנחנו, החולות, אלא אף אחד לא חשב שזה יכול להיות מטאפורה רגשית וכולם צרחו: "אוי, בולימיה! נינט נהייתה בולימית, היא מקיאה, מסכנה!"?? אה, כי נינט היתה שמנה, והיא רזתה, והיא שרה על זה שהיא מקיאה, אז סימן שהיא בולימית. "אז אם נינט המקסימה והממי בכבודה ובעצמה בולימית - אז גם אני יכולה, וגם אני ארזה כמוה, ואפילו אני אהיה בחברה מכובדת". (אני בטוחה שזה מה שעבר להרבה מעריצות צעירות בראש. חלקן עברו מיד לשלב המעשה). יש לי עוד אינספור דוגמאות. לצערי אנחנו חיים במציאות חולנית ומעוותת. והכי גרוע- שלא רואים את הסוף.
את צודקת בעניין הפרסומת שמעבירה מסר בתת מודע כאילו קוראסון ועוגה הם אסורים לאכילה ובמקום מוציאה יוגורט דיאט כביכול שמשביע א. הרי מי בכלל רוצה להשביע תיאבון עם קוראסון? זה סתם בשביל ההנאה והטעם..למרות שיוגורט יותר מזין..ואם אני לא אוהבת? זה לא אמור לבוא במקום!!! ב. החברה שלנו דרך הפרסומות מעבירה מסר שאומר..בעצם אני מצליחה בחיי ובעבודה היות ואני שולטת בעניין האוכל שלי ובגופי..והרי זה אבסורד מה הקשר!!!!?????? זו טעות מיסודה..מה גם שבכל משרד שלא תיכנסי תשמעי נשים שמדברות על קלוריות ואוכל וגוף כל הזמן!!!!! מה שלא היה פעם!! אף אחד לא אומר שצריכים להיות פילים באוכל...אבל צריכים להיות נורמאלים!! מה זה נורמאל? לאכול שמרגישים רעב וגם כשמתחשק משהו..טים..או בטעם מסויים שבא!! מקווה שהעולם לא ירד לבור תחתיות עם השנים ובמיוחד נשים שלוקות בכך יותר מגברים היות והחברה העמידו אותן על במה כאילו הן צריכות להיות סופר מושלמות... הלוואי וכל אחת לפחות תשכיל לעצמה קודם כל!! אוהת ממוש.. דינדין
ב"ה אם אנחנו מודעים למשהו אנחנו כמעט באופן אוטומטי מסוגלים לחסום את ההשפעה השלילית שלו עלינו. כתבתי לך אהובה שלי נשיקות
אף פעם לא שמתי לב. אבל..הן הרי כאילו נשים בדיאטה...ובדיאטה כאילו..עדיף לא לחשוב על קוראסונים וכל זה.. לא?. או שזה באמת מעודד הפרעת אכילה? אף פעם לא חשבתי על פרסומות בצורה הזאת...
ממש עצוב כמה שאכלתי. אכלתי המון. המוווווווווון. בפעם הראשונה בחיים שלי הבנתי בנות בולימיות. פשוט לרצות להוציא את הכל מהגוף!! אני מבינה עכשיו למה קוראים לזה "להיטהר". וואיייייייי כמה אכלתיי. בחיים שלי לא אכלתי ככה. זה בטח היה בגלל ההרעבה...אוווף. אבלללללללללל-אני גם מאוד מאושרתתתתתתת! אמא שלי עשתה לי היום קנייה של דיאטה: לחם קל,לחמניה קלה,פיתות קלות,מעדנים, גבינות------>הכל דיאט!! וזה כיףףף סופסוף אני יוכל לאכול עוד ארוחה ביום!! במקום לא לאכול בבי"ס..אני כן ייאכל בבי"ס!. וככה אני לא ירעיב את עצמי. לילה טוב **חמודה**
חמודונת אני מאוד מצטערת על הבולמוס ... מאמי אני שמחה שחלטת לאכול ארוחת בוקר רק שתדעי א. בוקר היא הארוחה הכי חשובה ואם אוכלים אותה יש לך כח בהמשך היום וגם!! גם!! מרזים!!!(טיפ אמיתי!) בכל מקרה שלחתי לך מייל אוהבת אות המון דניאלה
ב"ה במקום לשלוח אותך לטיפול היא קונה לך מוצרים דיאטטיים ואת עוד "שמחה" שזה מה שהיא עשתה למענך חבל... אני גם יודעת שבאופן סמוי את נהינית לשמוע שיש לך הפרעת אכילה ואני לא בטוחה שאני או מישהו אחר בפורום הזה עוזר לך בזה. תעצרי את זה! את יכולה!
אמא לא מודעת. אמא רק יודעת שאני עושה דיאטה. היא לא יודעת שומדבר מעבר לזה. אם הייתה לך בת שהייתה אומרת לך שהיא עושה דיאטה היית לוקחת אותה לטיפול?! בדיוק ככה אמא שלי. היא מדרבנת אותי לעשות דיאטה, אבל זה רק בגלל שהיא לא יודעת שומדבר מעבר למילה "דיאטה". היא חושבת שאני אוכלת בבוקר,ואוכלת את האוכל שהיא שמה לבי"ס, ואוכלת בצהריים ובקיצור-כל היום. היא לא יודעת כלום. אני נהנית שיש לי ה"א? טוב האמת שאני לא יודעת אם אני נהנת..זה יותר בסגנון של "לא מזיז לי". כי ההפרעה או מה שזה לא יהיה.. לא מפריעה לי. גם לא מזיקה לי. ככה שזה לא כל כך אכפת לי ממנה. אוהבת **חמודה**
וואו, דינדין, עודדת אותי עודדתי מאוד -- ישנם רגעים שאני בטוחה שאסלה עוד תהיה החבר הכי טוב שלי כל החיים.... אני לא רואה את האור בקצה המנהר.. קשה לי להאמין שיום אחד - כבר לא אחשוה על אוכל , שלא ארוץ להתנחם בבליסה של אוכל והקאה!!! אני מדמיינת לעצמי חיים בלי הקאות בלי מחשבות על אוכל בלי כל הסיפור העצוב הזה... מייחלת לעצמי - מגיעים לי חיים טובים אמיתיים!!! הצלחתי חודש וחצי - ואז זה נשבר ונפל ומאז אני לא מצליחה לחזור לעצמי. יש יום של הקאות וויום נורמלי לסירוגין... אתמול סוף סוף התקשרתי למרכז ברמב"ם!! סוף סוף קיבלתי אומץ --- לראשונה בחיי שהעזתי להזדהות בכל פרטיי כבולימית כפייתית!! זה היה קשה ומפחיד - אבל זהו החלטתי שאני מתחילה בתהליך של החלמה - מסע ארוך לעבר החיים הטובים והמיוחלים כל כך!!! הלוואי שיהיה טוב!! אני כל כך מפחדת, מקווה שהטיפול יועיל - מקווה שאילו לא תקוות שווא שיתבדו בסופו של דבר לילה טוב רעותי
כל הכבוד לך, רעות. אמנם הדרך קשה היא, אך היום עשית צעד ענקי למען עצמך. בהצלחה!
רעותי..יקרה שלי כל הכבוד על האומץ..והנכונות זה צעד ענק!!!!!! להבין במודע שאני "חולה" ושאני צריכה עזרה וטיפול וזה נפלא שימחת אותי שנית כן גם אני הייתי יושבת בשירותים עם הסירחון מכל עבר מההקאות שלפעמים היו טסות גם על הקיר והריצפה בוכה ללא הפסקה כשאף נוזל לי ואני בטוחה שאלו חיי וזה מה שנגזר עלי לסבול... אחרי שהבנתי לבד..אחרי קריאת ספרים בנושא שאפשר גם אחרת..עשיתי צעד כמוך והתקשרתי...אני הייתי הולכת גם לטיפול פרטני אישי שלי..שגילה אלפי דברים על עצמי איך אני חושבת ואיך מתפרשים אצלי דברים במוח שגורמים לי לרצות לעשות זאת..כמו כולם זה מן פיתרון נוח או לפיתרון בעיות ורגישויות ו בנוסף לתסביך שלי עם העולם והגוף שלי כאילו אני איזו בובה שצריכה כל הזמן להראות לכולם שההצלחה שלי היא בזכות המראה שלי ולעומת זאת למדתי שיש לי כישרון וידע ועוצמה שהביאו אותי לזה וגיליתי שיש המון אנשים שאוהבים אותי בלי שום קשר למראה וגם אם יעירו לי על משהו בעניין המראה כי כזו החברה שלנו..לי יש את הביטחון שלי במה שאני ותו לא... רעותי יקירתי!!! הכי חשוב שתזכרי לא לוותר לעמצמך כי יגיעו רגעים ונפילות שאח"כ תגידי "אין תקנה" וזה לא נכון תמיד תכניסי לעצמך מנטרה "אני בתהליך..החלמה וזה דורש זמן ובאמצע נפילות.. לימדי על עצמך השקיעי וטפלי בעצמך כי מגיע לך חיים טובים ורק טוב נשמה שלי..ואל תתייאשי מהנפילות עם כל הכאב והגועל שיש בכך.. המון הצלחה אני כאן אם תצתרכי משהו אוהבת דינדין
ב"ה בהצלחה יקירה :-) חיבוק ענקי וים של אהבה
השתחררת לפניי כחודש מהצבא ובתקופה האחרונה(4 חודשים) התחלתי לסבול מהתקפי חרדה שנבעו מהציות והלחץ שהעמסתי על עצמי. כתוצאה מכך הדבר השפיע על הרגלי האכילה שלי אך בחודש האחרון זה התדרדר. יש ימים שאני אוכלת יותר ויש ימים שפחות אבל אני כול הזמן מפחדת להקיא וביומיים האחרונים בכלל איבדתי את התיאבון..עד עכשיו היה לי למרות הכול תיאבון בריא אבל עכשיו אפילו תיאבון אין לי..אני לא יודעת מה לעשות..פשוט להכרחי את עצמי לאכול והתיאבון יחזור עם הזמן?זה ממש קשה לי בדלל החרדות...מה גם שפיתחתי מנהג לאכול לבד ובבית..לא בחברת אנשים דבר שהבנתי שכבר מראה על הפרעה מסויימת. אשמח לייעוץ..בתודה מראש..
היי מתוקה..מה שלומך מלבד העניין עם האוכל? שנית את שמה לב למה שכתבת? את התשובה לעצמך!! את משתמשת באוכל כביטוי למה שאת מרגישה...תסכול לחץ וחרדה ממשהו גורם לך איבוד תיאבון.. תראי יקירה גם לאדם נורמאלי זה קורה ללא הפרעה בכלל כי כשאדם טרוד במה יהיה איך ומתי וחי במן חוסר מודעות היות ואין לנו שליטה על כל מה שיש בחיים, אז אין לו חשק לכלום (לפעמים) או איבוד תיאבון וכו' ויש כאלה המבטאים זו בצורת אכילה מוגברת ו/או אחר... ראשית עלייך להבין בדיוק מה עובר עלייך...מה את מרגישה שגורם לך פחד? או לא? חרדה ממה בדיוק? שנית יש פרחי באך שהם מצויינים תמצית במיוחד נגד חרדה אני השתמשתי בזה במקום פרוזאק שקיבלתי לי זה עזר וזה טבעי ואני מציעה לך לנסות אין צורך במרשם רופא ובכל בתי הטבע המובחרים יש את זה זה כדאי!! יש המון לחצים בחיים כאלו הבאים בצבא ועוד יבואו אחרים מה שכן, לא קיבלנו כלים מולדים להתמודד עם אלו המצבים ולכן אנחנו בחוסר אונים והדבר הכי מוכר לנו מנחם ואו קרוב אלינו זה השימוש בגופנו למטרה זו וזו טעוות מהיסוד למרות שזה קורה כמו שציינתי בתחילה לכל אדם נורמאלי לעיתים מלחץ מוגבר.. לחץ וחרדה יכולים גם להביא לקשיי נשימה ורעדים ביידים..וכו, עלייך לטפל בדרכים להתמודד עם לחצים, אולי תמצאי חומר לקריאה ועזרה אפילו באינטרנט זה שווה!! ובנוגע לאיבו דתיאבון אל תיבהלי מזה ברגע שתתגברי על זה זה יחלוף כשם שזה בא..אל תכניסי לעצמך מחשבות מיותרות בנושא האוכל כי זה לא האישיו.. המון כוח והצלחה באהבהדינדין
ב"ה הכוונה ופיקוח דיאטניים הכרחיים להצלחת התהליך שבו את נמצאת גם כדי להחזיר תחושת רעב צריך להתרגל מחדש להתנהגות נכונה של הזנה שאת צריכה להכיר לא על סמך הפרעות אכילה. בהצלחה המון אהבה
היי מתוקה..מה שלומך מלבד העניין עם האוכל? שנית את שמה לב למה שכתבת? את התשובה לעצמך!! את משתמשת באוכל כביטוי למה שאת מרגישה...תסכול לחץ וחרדה ממשהו גורם לך איבוד תיאבון.. תראי יקירה גם לאדם נורמאלי זה קורה ללא הפרעה בכלל כי כשאדם טרוד במה יהיה איך ומתי וחי במן חוסר מודעות היות ואין לנו שליטה על כל מה שיש בחיים, אז אין לו חשק לכלום (לפעמים) או איבוד תיאבון וכו' ויש כאלה המבטאים זו בצורת אכילה מוגברת ו/או אחר... ראשית עלייך להבין בדיוק מה עובר עלייך...מה את מרגישה שגורם לך פחד? או לא? חרדה ממה בדיוק? שנית יש פרחי באך שהם מצויינים תמצית במיוחד נגד חרדה אני השתמשתי בזה במקום פרוזאק שקיבלתי לי זה עזר וזה טבעי ואני מציעה לך לנסות אין צורך במרשם רופא ובכל בתי הטבע המובחרים יש את זה זה כדאי!! יש המון לחצים בחיים כאלו הבאים בצבא ועוד יבואו אחרים מה שכן, לא קיבלנו כלים מולדים להתמודד עם אלו המצבים ולכן אנחנו בחוסר אונים והדבר הכי מוכר לנו מנחם ואו קרוב אלינו זה השימוש בגופנו למטרה זו וזו טעוות מהיסוד למרות שזה קורה כמו שציינתי בתחילה לכל אדם נורמאלי לעיתים מלחץ מוגבר.. לחץ וחרדה יכולים גם להביא לקשיי נשימה ורעדים ביידים..וכו, עלייך לטפל בדרכים להתמודד עם לחצים, אולי תמצאי חומר לקריאה ועזרה אפילו באינטרנט זה שווה!! ובנוגע לאיבו דתיאבון אל תיבהלי מזה ברגע שתתגברי על זה זה יחלוף כשם שזה בא..אל תכניסי לעצמך מחשבות מיותרות בנושא האוכל כי זה לא האישיו.. המון כוח והצלחה באהבהדינדין
זהו נמאס לי אני חוזרת לאנורקסיה בא לי למות עשיתי כל מה שצריך בשביל להתמודד עם החיים וכל פעם אני מקבלת זפטה לפנים אם זה בעבודה ואם זה עם גברים נמאס לי אין לי חשק לעשות כלום אני לא מצליחה להרים את עצמי כבר יותר משנה אני מתחילה להאמין שאני כבר לא יחזור לעצמי ולמוטיבציה שהייתה לי אם לא הייתה לי משפחה הייתי מתאבדת מזמן אבל אני לא יכולה לעשות להם את זה למרות שאני כבר לא רוצה לחיות העולם מגעיל ומשעמם אני לא מוצאת את עצמי בשום מקום ............
ב"ה כי זה בערך אותו הדבר אני יודעת שהחיים בחוץ הם זיפת אחד גדול במיוחד אם אנחנו מאוד רגישים ואם אנחנו לא כל כך תקשורתיים אז על אחת כמה וכמה "הם" לא ממש מגידי עתידות וקוראי מחשבות וכדי שיבינו לעיתים צריך לומר דברים מפורשות וזה לא קל. כולנו משליכים על האחר דבר שלנו קשה להתמודד ולהכיר בעצמנו אבל בעצם הבעיה היא בנו ולא בהם. הם רק משקפים לך אותה ואם לא תתמודדי עכשיו זה יחזור לך בכל מיני צורות גם באנורקסיה עצמה כי הבעיות לא הולכות לשום מקום הן רק מתעצמות ואם יש לך אשליה שכן את טועה. אני מציעה לך להשאר ולשאול את עצמך מה לא נכון את עושה היכן את פוגשת את הבעיות שלך ולמה הרגישות להן מלכתחילה מתעוררת בקי את זה עם עצמך אני מקווה שאת בטיפול אם לא אז כדאי שתלכי בהקדם עדכני אותי המון אהבה אל תוותרי אנורקסיה שווה להתאבדות איטית ומייסרת
זה לא כי אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה זה קרה לי הרבה פעמים וזו ההוכחה שאני יכולה לשלוט בזה....... זה רק לתקופה עד שאני אירגע......ואז אני אחזור לעצמי...
בעבר אמרת שבתהליך ההחלמה יש תקופות ללא בולמוסים והקאות ואח"כ הן חוזרים . כך מס' פעמים עד שנעלמים לגמרי כמה תקופות טובות ללא בולמוסים היו לך עד שהחלמת לגמרי ?
במהלך הטיפול הרי גם חייתי חיים והיות ואי אפשר להתנתק ישר בהתחלה לגמרי עדיין דברים שהיו קורים לי בחיים היו משפיעים, כאב , עצב, יום לא טוב בעבודה, משהו מעליב שמישהו אמר, כעס..הייתי רצה עושה את זה...אבל...!!! היו פעמים שבזכות הטיפול הייתי מבינה לפני הריצה לאוכל מדוע אני אוכלת כרגע והייתח נעצרת או בכלל כשהייתי במצב הלא נעים/או הלא טוב הייתי עושה דברים אחרים במקום כדי ליצור מצב גומלין אחר.. לדוגמה: אם הייתי רגילה כשהייתי חשה עצב..לבלוס ולהקיא הייתי בעבודה קשה במקום זה כמו מנטרה ברגע שכואב לי כותבת במחברת ..או יוצאת לסיבוב 10 ד' חייבת!!! זה שבר לי את הגלגל שהייתי רגילה אליו... לא ייחסתי חשיבות למה אני אוכלת ומתי אלא ניסיתי להרגיש האם זהו רעב אמיתי או משהו אחר שצץ בתוכי ואני פותרת או מעלימה אותו באמצעות הפעולה ההרסנית הזו שהרסה לי המון בחיי!! אז בהתחלה ירדתי לפעם ביום בערך ואח"כ משהו כמו פעם בשבוע ואח"כ חודש ואח" פעם בחצי שנה ופתאום שוב יום של הקאות ושוב מנוחה של כמה חודשים..אבל כל אותו זמן ידעתי שזה זמני אני בתהליך ממחלה מיוחדת ומסויימת מאוד שאינה נפתרת זה בו ברגע..ולכן לאחר ההקאה הייתי אומרת לעצמי "דינדין לא נורא מעכשיו שוב" ומנסה להבין מה הביא אותי לנפילה כדי להיות חזקה בפעם הבאה..היום זה נעלם לחלוטין וזה מדהים אני אפילו לא חושבת על זה פעם אחת אוכלת מה שבא לי..בשעות שבא לי אני בהלם מהמצב..ומנסה לא לייחס לזה חשיבות בלי עין הרע מהפחד שלא אביא את זה שוב למצב של פיתרון אשלייתי למה שמתחולל בתוכי...ואין אדם שלא עובר עליו כל מיני דברים...ובכלל הפחד מהאוכל ומהשמנה זה תסביך שלי עם הדימוי שלי עם עצמי קודם כל וכאילו אהיה דוחה אם אהיה אחרת ולא יקבלו אותי פי שאני..וזה לא בהכרח חייב שאהיה שמנה..אבל גם לא אצלול לתוך רזון הורס אלא אלמד להנות מאוכל ומהדברים שהעולם מציע לי..בלי להשליך את המראה החיצוני על חיי.. עבדתי קשה..היו ימים של נפילות קשות ודימום מהפצע התמידי שהיה לי בוושט.. כאב..דמעות אכזבה מעצמי..ועל כל אלא עמלתי קשה ותודה לאל שנתן לי כוחות כאלה שטמונים בי להיעזר בהם..והנה אני כאן ממשיכה את חיי.. מקווה שעניתי לך..מתוקה הכל מאהבה ואמונה שאפשר אחרת!! ואפשר!! דינדין
אני חושבת שאת צודקת בקשר לתוכנית של דנה וייס. עוד כשהיתה פרסומת לתוכנית שלה פירסמו על ה"א ונראה לי שרק בגלל זה רציתי לראות את התוכנית. התוכנית הראשונה הייתה על ניתוחים פלסטיים, וראיתי את הפרק הזה. תכננתי לקראת גם את הפרק הבא, וחשבתי שזה בגלל שהתוכנית מעניינת, אבל עכשיו אני חושבת שזה היה רק בגלל שחיכיתי לפרק על הה"א. כשראיתי את הפרק על הה"א היית ממש מרותקת למסך לא זזתי ממנו, וגם איזה שבוע לא הפסקתי לחשוב על התוכנית!. אבבללללל כשישבתי לראות את הפרקים שאח"כ הם לא עניינו אותי במיוחד. ראיתי כמה דקות בגלל שחשבתי שהתוכנית באמת יפה.. אבל שאר הפרקים בכלל לא עניינו אותי.. אני חושבת שבעצם רציתי לראות את התוכנית רק בגלל אותו הפרק שבאמת גרם לי טריגר. מסתבר שאת בכל זאת צודקת.. **חמודה**
ב"ה המטרה שתביני שיש בעיה ויש טיפול ועדיף לגשת להיעזר עכשיו מאשר מאוחר כי כאמור אם הזמן הצרה רק מתעצמת וזה אף פעם לא נהיה יותר קל לומר ולהודות שיש בעיה ולטפל בה. אני מציעה שתפני רק לאנשים שמבינים בזה ולא כאלה שלא יכולים להבין או שזו לא ההתמחות שלהם. אחרת יגידו לך שכאילו לכאורה את לא במשקל שנראה על פניו שאת סובלת מהפרעת אכילה כלשהי (לטענתך) ולא באמת יהיו רגישים למצב לכוון אותך נכון וביעילות וחבל. אז עדיף שתמנעי מפניה לאנשים הלא נכונים כי זה יכול להרחיק אותך אם יגידו לך שאת נראית "בסדר" ואז מן הסתם תבואי ותגידי לי "אבל הם אמרו שזה לא נראה שיש לי הפרעת אכילה" אז אני מכירה את הסרט הזה ואני מנסה להקדים תרופה למכה נשיקות אני שמחה שאת מתקרבת להבנות שיכולות לסייע לך באמת המון אהבה אני
אני ממליצה לכם לבקר באתר בנושאי תזונה דיאטה וכושר מעניין מאד ויפה www.DietTalk.co.il תהנו:-)
ב"ה :-)
היי. החלטתי לשאול את השאלה בפורום הזה כי לא ידעתי כל כך לאן לפנות. הבעיה שלי היא לא הפרעת אכילה, אך אני חושבת שאני אוכל לקבל פה את התשובה. אני חיילת, בת 20. כתוצאה מהשירות הצבאי שלי ומאופי העבודה ( לעיתים עובדת כל הלילה ואז מפספסת ארוחת צהריים בבסיס) ירדתי באופן דיי דרסטי במשקל. כרגע אני במשקל שהוא לא תקין לגובה שלי...!!! בנוסף, אני דיי בעייתית באוכל. אני לא אוהבת לאכול בשר, ובמהלך שהייתי בבסיס לא אוכלת בשר. בסופו של דבר יוצא לי לאכול בשר פעמיים בשבועיים בערך. בגלל התזונה הלקויה שלי התפתחו לי בעיות בגוף מן הסתם, שבהן הכי חמורה היא הפסקת הוסת. איך אני יכולה לשקם את הגוף ולהחזיר את עצמי לשיגרה? אני כבר שבועיים מקפידה לא לפספס אף ארוחה וגם לאכול בשר כמה שיותר ( כרגע אני בבית) אבל עדיין, אני חושבת שאני צריכה לפתור את זה בעוד דרכים. איך אפשר לסדר וכמה שיותר מהר את עניין הוסת? ( כמובן שכבר קבעתי תור לרופאת נשים בנושא) אודה לכן אם תשיב לשאלתי, אני מאוד מאוד מודאגת!!! איילת.
ב"ה לפעמים מסדרים את זה עם גלולות וזה טעות הוסת תחזור לך לבד ככל שתמשיכי עם מה שאת עושה ותתאזני הוסת תחזור וסת היא בין היתר גם פונקציה של רקמה שומנית ואם היא חסרה מומלץ פשוט לאכול לתקופה דברים שיש בהם יותר שומן. אני לא מאמינה שיש לך הפרעת אכילה מעצם האופן שבו הצגת את הדברים. אני פשוט חושבת שקשה לך לאכול דברים שאת לא רגילה אליהם והצבא בהחלט יוצר בלגאן בעניין. אז כל שאני מציעה הוא ללכת לתזונאית שתחזק אותך. שתבנה לך מסגרת שתוכלי לעמוד בה וליישם אותה במסגרת הצבא. אגב מה שעוד עוזר הוא דיקור סיני. זה נהדר ואת יכולה לקבל את זה דרך קופת חולים עדכני אותי בהצלחה והמון אהבה :-)
היי!! דברים שיש בהם יותר שומן? מה כמו יותר גלידות? יותר פיצות וכאלה? ואמא שלי מאוד לחוצה כי אמרו לה שככל שמחכים עם זה הפגיעה היא יותר חמורה. המצב ככה כבר בין 3 ל-4 חודשים. עלייה במשקל היא לא משהו שלוקח יום ולא שבוע, זה תהליך כי צריך לעשות את זה בחכמה. שוב תודה! :)
אני אבא לבת 17 שבחודשים האחרונים ירדה מאוד במשקל. כיום שוקלת כ- 45 ק"ג גובה 1.65. אני רואה שהיא אוכלת באופן סדיר אך ממשיכה לרדת במשקל. מצאתי הבוקר במחשב שלה תכתובת בבלוג מסויים אך שהיא מרגישה שמנה ושהיא חייבת לרדת במשקל וכמה שהיא שונאת את עצמה במשקלה הנוכחית. היא הכינה לעצמה תפריט המפרט ארוחות ב- 200 קלוריות ליום (לא טעיתי 200 ) היא ממשיכה לכתוב שהיא קונה אוכל רק בכדי להקיא. תדירה שהיא מקיאה כ- 10-15 פעמים ביום. קיים קשר טוב ביני ובינה ולאמא שלה. אנחנו ממש בהלם. אלו צעדים מידיים אנחנו אמורים לנקוט כרגע?? האם עלינו לקחת אותה הערב לבית חולים? סיפרנו לה שראינו את התכתובת... תודה מראש א.י.
לפי מה שאתה מתאר אני יכולה לומר לך שהבת שלך לא תגיע רחוק.. היא תגמר לך מהר מהר... אני מציעה לך דבר ראשון לדבר איתה לומר לה שאתם יודעים, יודעים על המצב בו היא שרוייה ואתם רוצים לעזור לה אם אתה רוצה אתה יכול לשלוח לי מייל אולי אם הבת שלך תרצה אני אדבר איתה(לדעתי היא לא תרצה כי כרגע אתם לוקחים ממנה דבר שהיא לא תסכים לוותר ואני יכולה לומר לכם שזה יהיה צעד קשה לכם ולה) בכל מקרה אני מציעה לך אחרי שבוע של שיחות ולראות באיזה מצב היא נמצאת ולראות מה היעד שלה לפנות כמובן לרופא המשפחה שימליץ מה לעשות אישפוז, פסיכולוג דיאטנית... אני מאוד מצטערת על המצב שבו הבת שלך נמצאת זה מעציב אותי כל כך המצחלה הזו הרסה אותי.. ספגתי 2 מקרי מוות של סבתא שלי ובן דוד שלי בגלל המחלה וכמובן אני ואחותי היינו במצב גרוע לא פחות.. הגעתי למשקל 45 לפני שנה עד שאלוהים יודע מה קרה לי ו"נבראתי" מקווה שהמצב ישתפר בכל מקרה אם רופא המשפחה אל ממש עוזר לכם לעזור לבתכם אני מציעה לך לפנות לאיכילוב ולקבל ייעוץ מה לעשות באיכילוב יש אחות בשם יהודית ושמעתי שהיא נפלאה!!! שלך דניאלה
קודם כל , מצער אותי לשמוע על המצב של הבת שלך . נראה כי בתך במצב לא טוב . הן פיזית והן נפשית . לפי הנתונים שמסרת על המשקל והגובה שלה , היא כבר ירדה מתחת למשקל שהיא אמורה להיות . היא כרגע נחשבת תת משקל . ( אם כי גבולי , ועלייה של קילו שניים יכולה להחזיר אותה להגדרה של "משקל תקין" , אך זה לא מה שיעזור ה2 קילו ) . אני מציעה שכהורים עירניים ( כן ירבו כמוכם עוד ) לילדה עם ה"א שהולכת ומחמירה , ומתחת לגיל 18 ( כלומר מבחינת החוק עדיין תחת שליטתכם ) , תאשפזו אותה . למרות שאינני נוהגת לומר זאת , לא כניסיון ראשוני לפחות . אני חושבת שכאן , לאור חומרת המקרה , אישפוז יהיה הכי אפקטיבי . כי למעשה אם דברייך נכונים , והבנת שהיא אוכלת 200 קלוריות ביום , ומקיאה 10-15 פעמים , היא תרד במהירות אדירה מתחת למשקל שלה כרגע , שהוא נמוך גם ככה .... אני רוצה להבהיר לכם כמה דברים על מצבה : קודם כל זה טוב שאתם ביחסים טובים איתה . זה מעולה שאתם עירניים להדרדרות שלה , וזה לטובתכם שאתם עדיין כן מבחינת החוק יכולים לאשפז אותה . אפשר להגיד , אפריים , שכרגע אתה מציל את הבת שלך . פשוטו כמשמעו . אבל אל תצפה שזה יהיה קל . ממש לא . כרגע הה"א היא זאת ששולטת בה . היא זאת שמנווטת את דרכי המחשבה שלה ואת סדר היום ולכן היא גם מרגישה כפי שהיא מרגישה , כי משקלה לא תואם את הציפיות שלה . זה כמובן תסמין ברור לה"א . ההפרעה מבטאת הרבה דברים נפשיים . לעיתים חסכים , לעיתים טראומות עבר , לעיתים דימוי נמוך , בטחון נמוך , ולעיתים זה גנטי ופשוט מתפרץ בעל כורח . מה שבטוח תמיד יש טריגר ראשוני . אני רוצה להכין אתכם מראש , שהשיחה לא תהיה קלה . שהיא תתנגד , תתכחש , לא תבין מה אתם רוצים ממנה . היא לא תרצה שתיקחו לה את מה שהיא הכי רוצה כרגע . אתה מבין , העיוורון של המחלה מעוות לה את ההגיון . אפרים , ההגיון שלה עכשיו , הוא לא ההגיון שלכם ! אתם חייבם להבין את זה . הילדה שלכם , אף על פי שאתם ביחסים טובים איתה , יכולה לשקר , לרמות , להכחיש , להתפרץ ,להסתגר ,להתבודד, ולעשות הרבה דברים שאינם אופיינים לה ביומיום - רק במטרה להמשיך להחיות את ההפרעה שלה . שכמובן היא אינה מבינה שזאת הפרעה בכלל . כך שתצפו להכול ממנה . בנוסף אני שוב מדגישה , שאתם חייבים לדאוג לה לפסיכולוג . אולי היא תזדקק גם לפסיכיאטר . אני לא יודעת . תלוי מה מצבה . אל תשללו שומדבר . תנו למומחים לעשות את העבודה שלהם - אם צריך אישפוז , כדורים , אישפוז יומי ...מה שלא יהיה , לא לבטל רק כי זה נשמע קיצוני . זה בסופו של דבר מה שיעזור לה להבריא . אפרים היקר והחזק , אני מחזקת אתכם , מעודדת אתכם , ומצפה לשמוע על המשך התפתחויות . תעשו זאת כמה שיותר מהר . ילדתכם אולי אינה יודעת כרגע שאתם מצילים את חייה , אך כשתבין זאת , ושתגרמו לה להבין , היא תודה לכם על החיים החדשים שהענקם לה ! אז יישר כוח , תמשיכו להיות עם יד על הדופק כל הזמן , במעקב אחריה , ומעקב אחר הטיפול שהיא תקבל . אתם ההורים ואם משהו לא הולך כשורה , דברו עם הרופאים על כך . אל תתביישוו ! זאת זכותכם ... המשיכו בדרך הזאת . אל תרפו , זה טוב שאתם מפחדים - כמה שזה נשמע מוזר . כך אתם יותר דרוכים למצב . יותר מודעים לו . וכך יינקטו צעדים בהתאם . מצפה לשמוע מכם בהמשך , ובהצלחה בינתיים תמי נ.ב. איך הלך בשיחה איתה על ההתכתבות ...?
ב"ה אני ממליצה לפנות ישירות לביח שניידר או תה"ש להביא הפניה מרופאת משפחה. להסביר את המצב בפירוט היא זקוקה לטיפול במיידי!!! אני לא רואה דרך אחרת מלבד אשפוז ודווקא עכשיו כשזה עוד טרי. היא חייבת גבולות ושמירה מסביב לשעון, אחרת ההרגל יכניע אותה ואני לא מאמינה שהיא תצא מזה לבד נשמע שהיא נשאבה לזה עם כל כולה. בשום פנים ואופן לא לאשפזה במחלקה פסיכיאטרית אלא רק בזו שמתמחה בהפרעות אכילה. היא לא תאהב את זה אני לא רואה אלטרנטיבה אחרת אם היא לא היתה בולמית אולי כן אבל בולימיה חייבת השגחה. גבולות והתנגדות להרגל. היא יכולה לקבל את זה רק באשפוז עדכן אותי המון אהבה בהצלחה
אפריים יקר..אני חושבת שבמקרים כאלה יש ראשית לשוחח עם הנערה על מנת לעזור לה שתבין שהיא בבעיה ולראות האם היא מוכנה לעזור לעצמה, איני חושבת שמשהו כנגד רצונה יעזור כל כך...כי היא תמשיך לשקר ולעשות מה שהיא רוצה ובעצם לא תצליחו לעזור לה..זה שאתם ערים למצבה זה נפלא כי מאוד חשובה תמיכת המשפחה..אהבה, חום והקשבה אמיתית למה שכואב ומפריע לה... שנית יש להתייעץ עם בתי החולים בהם יש מרפאה להפרעות אכילה בדבר הצעדים שתנקטו בשיתוף עימה אני מדגישה..היא כבר בת 17 וכל החלטה שתיקחו כנגד רצונה גם אם הוא לטובתה..לא יועיל..זה מסוג הבעיות שדרוש עבודה פסיכולוגית מאסיבית..תמיכה...וזה יביא הצלחה לתמיד רק בשיתוף איתה בהחלטה של מה נעשה בעניין!! אני טופלטי בתל השומר ניתן לפנות לשם לד"ר איתן גור..ולפרט את הבעיה ומה מומלץ לעשות כל זה יקבע לאחר שיחה עימה..ורצוי מהר ככל האפשר..ההקאות מחמירות את המצב הגופני והנפשי כאחד.. ו-200 קלוריות ליום זה פשוט בלתי אפשרי לגוף להתקיים למרות שאפשר לעשות זאת.. ולהימנע מאכילה כל היום!! אפריים יקר..לקחת את ביתכם בידיים זוהי מטרה נעלה..להצלת חייה...כי זה פשוט מוות איטי..וקריסה לכל מערכות הגוף..יש להסביר והמון לדבר..ובמיוחד לא להתייאש גם כשהיא מתעקשת יש מצבים בהם נמצאת החולה בשלבים בהם היא מודעת או לא..בהם היא רוצה עזרה או לא..ועוד המון דברים שמתחוללים לה בראש...וכל זה מלווה בדיכאון הסתגרות ועוד הידרדרות במצבה.. רק במידה והיא לא תראה נכונות לעזור לעצמה והיא מעמידה עצמה בסיכון...גבוה..אפילו שהוסבר לה (לאחר ששוחתם מה לעשות) יש לפעול ללא רצונה !! בהצלחה המון כוח..ואל ייאוש אפשר לצאת מזה..והלוואי ולכל אחד היה הורים כמוכם ערים מודאגים ועוזרים... טיפ קטן...- אין לצעוק ולדבר עימה בתוקפנות כי היא תגיב בהסתגרות והכחשה לשמה!! בהצלחה אבא יקר.. דינדין
אני מרגישה כבר חסרת אונים. אני לא יכולה להפסיק לאכול. בבוקר, עוד לפני שצחצחתי שיניים, עוד כשאני במיטה הדבר הראשון שאני חושבת עליו זה אוכל. אני אוכלת המון המון בלי פרופורציה, ומרוב שאני מגזימה, כבר לא נעים לי ואני מסתירה את המזון שאני צורכת, עולה מהר לחדר ואוכלת בסתר. אני רואה שאנשים מסתכלים עלי כשאנחנו אוכלים וגם מעירים לי קצת על זה. אומנם אני לא שמנה, אלא מלאה בלבד, אבל אני מרגישה שזה דבר שיש לטפל בו, כי אולי זה גם נפשי. וזה לא משנה כמה אני מבטיחה לעצמי, ואני מתה לחזור למשקל שהייתי בו פעם, אבל בכל פעם שאני חושבת על זה אני אוכלת עוד. ואני לא מפסיקה עד שהבטן שלי מתפוצצת. מה עושים?? בבקשה בבקשה
ב"ה אח"כ לכי לרופאת משפחה ספרי לה הכל בקשי הפניה לדיאטנית קלינית אם את במכבי אני ממליצה לך בחום רב על ורד מיכאלוביץ אם את בקופת חולים אחרת פשוט בקשי הפניה לדיאטנית שמתמחה בהפרעות אכילה. אגב, יש בדוקטורס פורום שנקרא "הרזיה ללא דיאטה" שבלה אגמון מנהלת אני ממליצה לך בלי שום קשר להפגש עימה. היא משלבת גם שיחות וגם הכוונה התנהגותית תזונתית. בקשי מרופאת המשפחה שתנה אותך לבדיקות שתבדוק אצלך ברזל פריטין ויטמינים מקבוצת B אבץ מגנזיום. סוכר. בלוטת התריס. בדיקת TH רשמי לך ותבקשי את הבדיקות האלה אם בלוטת התריס שלך לא מאוזנת זה לא פלא שאת אוכלת הרבה כמו כן חוסר איזון בברזל. מאגרי ברזל יכולים ליצור את אותה הבעיה. בדקי לחץ דם מעבר לזה בקשי הפניה לטיפול פסיכולוגי אגב מנובמבר זה אמור להכנס לסל הבריאות ואת תוכלי לקבל טיפול תמורת תשלום רבעוני בלבד או משהו בסגנון. אני אשמח שתפרטי לי מה קורה לך מבחינה נפשית ביחס לאוכל אני זקוקה לעוד פרטים יש לי תחושה שזה לא לגמרי הפרעת אכילה. עדכני אותי המון אהבה יקירה :-) אני
אוהבת אותך המון דניאלה
הבנתי אותך , ואת מה שניסית להגיד בהודעה האחרונה שלך אליי . אז תודה רבה , מסכימה עם הדברים . שוב . לא אאריך יותר ממה שנחוץ , גם ככה אני עושה את זה בהודעות תגובות לאחרות ... :) אני מבטיחה לך ( ולי ) שאני מאוד אזהר ונזהרת בהווה , לשים לב לה"א "הרדומה כביכול " שלי . אני מאוד משתדלת לא להגזים , כי אני יודעת שאני יכולה להישאב חזרה למקומות שלא בא לי לחזור אליהם . מה שאני כן לומדת מכל התהליך הארוך הזה - זה שמידת הרצון שלי תקבע את ההישג , ואני רואה את זה גם בלימודים שלי בפסיכו' . יש לי יעד - ובגלל שאני עקשנית ברמות , אני אגיע אליו , כי אני רוצה . כנ"ל לגבי הדיאטה , והאיזון עם הה"א . בכל אופן , קבלי חיבוק ענק , לאות הערכה , נשיקות לבינתיים והרבה אהבה ( כמו שאת אומרת ...) תמי
ב"ה נשיקות וחיבוק ענקי :-)
אני ממש מקווה שאת עדיין מציצה בפורום ... לא רציתי להתערב בוויכוח שהיה כאן בימים האחרונים . הוא נראה לי גלש לפסים שלא אמורים לחצות ... אבל כן רציתי להביע את דעתי .. כמבון שזאת דעתי , ואת יכולה לקחת אותה או להשאיר אותה ( באנגלתי זה נשמע יותר טוב , מה לעשות ... :) ) . תראי אני חייבת להגיד לך שקראתי את ההודעה הראשונה שלך ואת ההאמת , שמעתי את עצמי לפני 3-4 שנים . ממש ככה ... את הגבת באותו האופן שאני הגבתי . ובגלל זה כנראה כ"כ חורה לי . כי אני באמת מבינה אותך . אני אמרתי את הדברים שאת אומרת . אני הייתי שם באתרי פרו-אנה . והאתרים האלה כמובן דירבנו אותי יותר ויותר להמשיך בדיאטה הרגילה לחלוטין שלי . וזה לא היה בציניות . את מבינה , אם להגיד לך את ההאמת אני חושבת שהתחלתי בדיאטה נורמלית . לא משהו חריג מאוד . טבעי שבת 15+- תעשה דיאטה לא !? הבעיה לא הייתה עם ההתחלה של הדיאטה , כי בוא נודה באמת : רוב האנשים עושים או עשו דיאטה בחיים שלהם . לא לרובם יש ה"א . אז מה כן הייתה הבעיה ? מה שבא אחרי כן . הדיאטה הפכה מנורמלית לחלוטין , לקצת יותר נוקשה , ויותר חמורה , ואז הגיע שלב הספורט הקיצוני , שהוחמר גם הוא , ולבסוף - ההקאות . עכשיו חשוב לי להבהיר כמה דברים שנוגעים לעניין : את בטח קוראת עכשיו ואומרת , "וואלה , מה התמי הזאת שלא מכירה אותי רוצה ממני , אני הריי לא מקיאה , ולא מרעיבה את עצמי , ולא עושה ספורט קיצוני או כל דבר שמיוחס לה"א " . אז מה יש לי לענות לך על זה יקירתי ? אז זהו שיכול להיות מאוד ,מותק , שאת לא עושה שום דבר ממה שאני עשיתי . אבל מבחינה מחשבתית את מדברת בדיוק כמו חברות אנורקסיות ועם ה"א אחרות שיש לי . והם אנורקסיות עם קבלות ... ואני יכולה להגיד לך בבירור , כאחת שכן בילתה באתרי פרו -אנה , שאת נשמעת ממש כמוהן . שוב , חשוב לי להגיד לך את הדברים האלה , לא בכדי לנסות חס וחלילה לפגוע ( נראה לי שאת פשוט לוקחת את הדברים שנאמרים לך בפורום למקום שלילי ולא למקום של רצון לעזור ) . נהפוכו . ושוב - עולה לך המחשבה לראש : " שוב היא מנתחת אותי ..." :) נכון ? הריי אני לא שונה ממך , הבנות כאן , אם תרצי להגיד לעצמך או לא , - לא שונות ממך ... תראי , אני די חדשה בפורום , לא ראיתי תגובות והודעות שלך בעבר לפני כן . אבל זה לא משנה לדעתי כלל . כי בסופו של דבר מה שאת רשמת בהודעתך הראשונה , נשמע לי כאילו יש לך הפרעת אכילה . אולי זה עדיין ברמת המחשבה , אבל שוב ... זה לא משנה את העובדה הזאת . ואם כבר את כאן , אז למה לא לנסות לחשוב על הדברים מזווית אחרת ? הגדולה של אדם לדעתי , זה לנסות להיכנס לנעלי מישהו אחר, ולהסתכל על התמונה בכל מיני פרספקטיבות . מה את חושבת ? בכל אופן , אני מקווה שכן תראי את הודעתי , על אף כל מה שקרה בהודעות הקודמות . כי כוונתי כאן , בהודעה הזאת היא קודם כל לנסות להציע את עזרתי . למרות שאת חושבת שאין במה לעזור , ואין צורך בדבר . גם אני אמרתי את זה ... בדיעבד אני מסתכלת על הדברים ואומרת לעצמי : " תמי , עד כמה יכלת ללכת עם העיוורון של המחלה " ... וזה צורם לי שאת נשמעת כמוני עכשיו . כי אני גם כשהגעתי למצב של הקאות , אמרתי במפורש "אני לא בולימית , אני רק מקיאה מידי פעם , אצלי זה שונה ..." לכל אורך הדרך התכחשתי לעובדה שיש לי בעיה . עד שלאט לאט , נפקחו לי העיניים , וחלק מהאמת חילחלה פנימה . זה לקח זמן , והרבה מאמצים של אנשים מהסביבה , אבל בסוף זה הצליח . ותאמיני לי אין יותר עקשנית ממני . אני הבן אדם הכי עקשן בעולם . :) זה השלב שאת יכולה להתחיל לעזור לעצמך ... לא סתם אומרים - השלב הראשון לפתרון הבעיה הוא להודות בה . :) פשוטו כמשמעו . בכל אופן , אני לא מצפה שתבואי ותעני לי שאת מסכימה עם הדברים . אבל כן חשובה לי לשמוע את דעתך בנושא . מאוד חשובה . אז שיהיה שבוע קסום , ולילה טוב נשיקות בינתיים תמי
קודם כל תודה על הבעת הדיעה והאכפתיות. אני לא לקחתי את ההודעות של הבנות ואת "הרצון לעזור" למקום שלילי.. מה שכן לקחתי למקום שלילי זה העניין שהן שופטות אותי והן בכלל לא מכירות אותי. הן אומרות שאני רוצה להיות אנורקטית. שיחשבו. זה לא נכון. ראיתי על זה הרבה סרטים, הרבה תוכניות דוקומנטריות, וחוץ מזה גם הסיפור של דינדין והילה.. ככה שיש לי מספיק סיבות לא להכנס לזה. בקשר למה שכתבת לי, קראתי הרבה כאלה דברים.. כולן אומרות ש"לפי ההודעות נשמע שיש לי הפרעת אכילה" וכולן אומרות שככה הן בדיוק התחילו. אבל... להפסיק את הדיאטה שלי עכשיו יישמע לי דבר טפשי לעשות, בייחוד שאני עדיין לא רזה ובטח ובטח לא רזה שלדית עם עצמות.. אז מה?? אני יגיד לעצמי שוויתרתי על הדיאטה ועל הסיכוי להיות רזה רק בגלל שמה? שלפי הכתיבה שלי יש לי הפרעת אכילה? ואני יישאר עם בטן?? לא עשיתי לעצמי שומדבר שיש בו סיכון ולכן לא נראה לי להפסיק את הדיאטה. ועוד דבר, אני ילדה שיודעת להשים גבולות. אני יודעת איך אני רוצה להיראות. יש תמונות של בנות רזות שאני מקנאה בהן, ויש תמונות של בנות רזות שבא לי להקיא מהן! שהן יותררר מדי רזות. אז כן, יש אצלי את המושג: "רזה מדי". יש את זה. ויש לי גם פסים אדומים. ואני יודעת מתי להגיד די ומתי להפסיק. אם אני ייראה שאני יורדת במשקל והבטן יורדת ואני מגיעה ל"יעד" של המראה שרציתי לעצמי מההתחלה- אני יפסיק את הדיאטה. יש הרבה שאומרות שאח"כ כבר אין שליטה על זה וכל זה... אבל אני חושבת שדווקא כן. אני לא ייאהב את עצמי רזה מדיי-ואף אחד גם לא ייאהב אותי כרזה מדי. תודה על האכפתיות, **חמודה**
טוב קודם כל שמחתי לקרוא שאת כן כאן עדיין . ושכן החלטת להגיב על דבריי ... אני גם שמחה שאת מבינה שכן אכפת לי , ושלבנות כאן , כן אכפת . ולדעתי ( שוב זאת רק דעתי ...) , הם לא מנסות לשפוט אותך , אולי זה נראה ככה בעינייך ... בכל אופן לעיניינו : את אומרת שהרבה לפניי אמרו לך את זה . הגיוני . את גם אומרת שאת לא תפסיקי את הדיאטה שלך רק כי "את נשמעת כמו אחת עם ה"א " ... טוב אני מבינה אותך . שוב . :) את מדברת כמו שאני דיברתי ... ואת אומרת שאם תעשי זאת - " תוותרי על הדיאטה ועל הדרך להיות רזה ?! " אז מתוקה , אם לא בשביל הבריאות שלך אז בשביל מה ?! את הריי אומרת שיש לך ידע נרחב בנושא , ככה שאניי לא צריכה לחזור על כל הסרטים הדוקומנטריים שהראו מה ההשלכות של ה"א . ואת שמעת על מספיק מקרים וראית מספיק סרטים , ויש לך את הילה ודינדין , ומה ? כל זה , כל הידע הזה ואת עדיין לא חושבת שזאת סיבה מספיק טובה , להימנע מכל מיני דברים כגון זה , הדיאטה שלך , בעוד שאופן המחשבה שלך מקבל את הליכי המחשבה של ההפרעה ? את בטח אומרת לעצמך עכשיו : " אבל תמי הזאת לא מבינה אותי , היא לא רואה אותי , והיא לא רואה שאני בכלל לא רזה , ובטח שלא שלדית " . יקירתי האהובה , אני לא צריכה לראות אותך ! זה לא משנה כלל את העובדה שאת , אם תרצי להכחיש או לא , מדברת כאחת שה"א משתלטת על סדר יומה . על המחשבות שלה , ומתחילה לאט לאט להישלט על ידה . את יודעת שכל , אבל כל החברות שלי עם ה"א התחילו כנערות מלאות ? לא רגילות , מעל הממוצע , עם קימורים , עם בטן , עם אגן ירכיים ... ואת יודעת שזה ממש ממש לא מנע מהם מלהפוך לאנורקסיות ?! זה ממש לא רלבנטי באיזה משקל את מתחילה . מה שכן משנה זה איך את מסיימת . והבנות האלה , חברותיי , ירדו וירדו וירדו ובהתחלה הם היו רזות וחטובות . והיה להם מאוד כיף בלי הבטן הקטנה , בלי משקל עודף , להיכנס למידה 36 , ואם אפשר 34 אז למה לא ? לקבל מחמאות כל היום על איך שהרזית , על איך שאת נראית טוב עכשיו . וזאת הסביבה שלצערי , אנחנו גדלים לתוכה . ואני לא אכחיש את זה . אני יודעת מניסיוני את כל הדברים האלה . אני כשהרזיתי , אז החמיאו לי יותר ויותר וכמובן שזה מדרבן אותך להמשיך . קחי את זה כמו סם . אני תמיד אומרת שזה איפשהו גובל בהתמכרות . ככה לפחות זה אצלי . בסופו של דבר ההשפעה של ה"סם" ממכרת . היא משכרת לך את החושים וגורמת לך לרצות את זה יותר ויותר . עכשיו את מדברת כאילו טעמת את טעם הסם . כאילו הבנת שאם תרדי במשקל , אז תרגישי יותר טוב עם עצמך ( לדברייך ) , שיהיה לך יותר קל לקבל את עצמך בלי בטן , בלי קימורים , עם קצת פחות שומן בגוף . כשרואים "רק את העצמות היפות" . ושכמובן , את לא צריכה להגיד את זה , אני יודעת שתקבלי תגובות חיוביות מהסביבה . יתחילו להחמיא לך , על איזה יופי ירדת . ואיזה יופי את נראית .... אוי אני כ"כ מכירה את זה . זאת החברה השטחית והחומרית שאני חיים בה . את זה אני לא יכולה לשנות . ולהגיד לך אפילו יותר מזה , גם אני כשמישהו יורד במשקל , עדיין התגובה שלי היא איזה יופי את נראית . מה לעשות . דברים נטמעים גם מבלי שאני רצה אותם . זה כוחו של התת מודע . אבל כשאני שומעת דבר כזה , תמיד נדלקת נורה אדומה . כי זה איפשהו בגבול המאוד אפור ... ואת יכולה באמת לקחת את זה לכיוון הלבן , אבל את יכולה גם להישאב לתחום השחור מבלי שתרצי ומבלי שתביני בכלל . בגלל זה אני רוצה שתהיי מודעת להשלכות של מעשייך . אז את יכולה להמשיך עם הדיאטה שלך , ואפילו להצליח בה . אבל שתהיי מודעת לעובדה , וזאת עובדה , שאת גם יכולה להישאב למשהו הרבה יותר עמוק וקשה מזה . מבלי שתרצי בכך . ומבלי שתבחיני בכך . רק תהיי מודעת לזה . שלא יגידו לך אחרי כן , "אמרתי לך " . ( כי אני יודעת מעצמי שאני שונאת שאומרים לי את זה :) ) . כמו שאמרתי , תנסי ללמוד מטעויות של אחרים . תנסי להסתכל על התמונה , מכל מיני זוויות . חמודה קחי את דבריי לתשומת לבך , בבקשה . רק תשקלי את הדברים שאמרתי . אולי יש טיפה אמת בהם . אולי לא . אבל תשקלי אותם , אל תבטלי אותם מיידית . תהיי פתוחת ראש לדברים הללו . רק שתחשבי אם אולי יש סיכוי קטנטן שאת קצת בתחום האפור כמו שאמרתי . בכל אופן תמיד את יכולה להרזות בפיקוח , מה גם שזה ייתן לך מסגרת קלה יותר לעמוד בה ומקצועית לתזונה . וכך אם אכן את צריכה לרדת במשקל , אז תהיי בפיקוח ותהיי תחת מסגרת שתספק לך כלים להתמודד עם ההרזייה , ולא עם הנפילה לתחום השחור כמו שאמרתי . מקווה שתשקלי את דבריי , אשמח לשמוע ממך ולראות מה קורה איתך , נשיקות בינתיים , אוהבת תמי
אני רוצה להיעלם. לא עוד לשמוע את הביקורות של אימי. לא עוד להיתקל במבטי התוכחה של אבי. לא עוד להתמודד עם הריחוק של החברות. לא עוד להיכנע להסתגרות שלי. מנסה לדמיין איך זה יקרה... קודם תיעלם שכבת העור הראשונה. אחר כך, ייעלמו הבשר, השומן, האיברים הפנימיים. ובסוף, הלב. לאט לאט הוא יתפוגג אל תוך האוויר. כמו טבעת עשן של סיגריה גרועה. וכל שיישאר ממני הוא משב רוח חסר משקל. חירש לצעקות. עיוור למראות. ולא מרגיש.
ב"ה :-( זה עצוב. למה את לא מנסה בשבילך?? חיבוק
אצבעונית, כאן את יכולה להתקיים רק במישור הרוח, להיעלם אבל לא להיאלם. הכתיבה שלך גרמה לי לחשוב תהי חזקה
ב"ה ברור שבסדר... :-)
ב"ה ברור שבסדר... :-)
רוצח קטן דומם. דומם?! הוא לא דומם בכלל. הוא זה שמנקר בי כל אימת שהדממה חורצת. נושק לי ומתבונן, הוא בן זוגי האמיתי, הוא אבי האמיתי, הוא חשכת הלילה ותפילת היום. הוא מושא כל מאבקי, כל כעסי, כל תאוותי, הוא המקור. יחד איתי הוא גדל, צומח, מתפתח. משכיל, מתגבר, מתחזק. מאביס אותי בשקרי. אני רואה אותך עכשיו. אני יודעת שזה הכל אתה, ההתעללות, העצב. שאתה שוכן בתוכי. לפעמים בדמות בשר ודם אתה מופיע, מוקטן, מאלץ אותי לענג אותך, עד שהחנק מעלה דמעות בעיני, מייחלת שרק תגמור כבר, שרק אחוש כבר את זרם השפיכה החם שלך כדי שתצנח ואוכל לברוח. לפעמים בדמות הריק המקונן בחלל בטני, רמז לחוסר הסיפוק, לחוסר התכלית. אז דוחף אתה את אפי לתוך המקרר ורודה בי ללעוס עד שהקרב יגמר. ואני, טיפשה, במקום להפנות את כוחי כלפיך מפנה אני אותו אלי. תמות נפשי עם פלשתים. ימות גופי בריק-בון, בריק-נות. בזיכרון מוות. אקיא אותך החוצה, לא נשכון ביחד, לא.
ב"ה מרגיש לי שלא אם לא אז למה את ממשיכה??? כי מה? את סתם פוגעת בעצמך ואם ה"הוא" במציאות בפיזי חי את חיו חופשי ל השגת מאום אפילו לא דיברת. לא אמרת את שעל ליבך.. איך הוא יודע או שהוא יודע ואז זה אומר שאולי הגיע זמן להפרד.... לא רוצה לנחש תחשבי למה את נמצאת שם אם כל כך ברור שזה לא עובד. את לא מרגישה יותר טוב ואם זה רק בשביל הכתיבה המדהימה שלך אז בכייף... מי אני שאעצור אותך... נשיקות אהובה חיבוק ענקי
אין לי כוח כבר. אני עייפה, וזה לא משתפר. השיחות האלו, החיים האלו, הייאוש הזה כל פעם חוזר, זה כמו מלחמת התשה. כל יציאה מהבית כרוכה בכל כך הרבה אנרגיה, רק בערב זה נסבל. אני הולכת ומשמינה, אני מרגישה מוזנחת, מכוערת, עסוקה בעצמי. אני רוצה לצאת מזה אבל אני לא מצליחה לבד, ואין לי ממי לבקש עזרה - ההורים שלי לא מאמינים לי, החברים שלי עסוקים מדי בבעיות של עצמם, טיפול פסיכולוגי לא עזר וגם ככה אין לי כסף להתחיל אחד חדש.
ב"ה לא עולה כסף וגם יש טיפול מקיף. שיחות. דיאטה. כל מה שאת צריכה אם נמאס לך שווה לך לנסות חיבוק ענקי והמון אהבה
הילה שלום, אחותי, בחורה צעירה בת 21 , סובלת מהפרעת אכילה, בולמיה. היא מאד רזה, אולי כי היא חלק מהזמן מצליחה להשתלט אז זה די מאזן את הימים בהם היא לא. אנחנו גילינו את זה לפני כחצי שנה, אני והורי, היא סיפרה ושיתפה. כיום היא הולכת לפסיכולוגית מתמחה בתחום אחת לשבוע. לצערי לא רק עם זה היא נאלצת להתמודד, אבינו נפטר לפני שלושה חודשים וכמובן שזו תקופה מאד קשה לכולנו אבל בעיקר לה, הוא היה עוגן מהרבה בחינות עבורה. השאלה שלי אם הליכה לפסיכולוגית מספיקה בשלב זה או שכדאי שהיא תצטרף לתוכנית נוספת, כי לפעמים אני מרגישה שהיא לא מתקדמת הרבה אבל מצד שני היא רק 4-5 חודשי איתה אז אולי זה עוד מוקדם לשפוט. אשמח לקבל את דעתך.
ב"ה מסגרת משהו שיחזיק אותה. ישים לה גבולות בולימיה היא בין היתר גם מחלה של גבולות. נפשות שלא יודעות מהו גבול ויתכן והמוות עבורה הוא עוד מפלה. אני דווקא חושבת שמסגרת אשפוזית יכולה מאוד לסייע לה דווקא בגלל שההפרעה היא די בהתחלה ואני חושבת שהיעילות של זה גבוהה יותר אני לא ציע את זה לבנות שהן שנים במחלה כי אני יודעת שזה לא יעזור אבל בנות שרק התחילו עם זה זה יכול מאוד לעזור. יש שם השגחה. מענה דיאטני שבלי שום קשר לאשפוז היא חייבת לקבל ואם היא לא הולכת לדיאטנית אז כדאי לעשות את זה בהקדם ולעמוד בסדר יום מאוזן עם תפריט נכון. מעבר לזה אני רק יכולה לאחל לך בהצלחה ולהדגיש שהפרעת אכילה אם לא מטפלים בה נכון היא מתעצמת והזמן הוא בגדר "שמן למדורה" לכן חשוב לעשות הכל עכשיו כולל אשפוז. המון אהבה
הייתי מעוניינת לדעת היכן אני יכולה למצוא קבוצת תמיכה לאכלנים כפייתים ... יותר עיניין של שיחות ותמיכה מהצד הפסיכולוגי אם אפשר באזור נתניה והסביבה אפילו אם יש מישהו שיכול להגיע אליי הבייתה . אשמח לקבל תשובה בהקדם בתודה מראש
ב"ה בררי דרך 144 את הטלפון שלהם צריך להיות להם בכל הארץ... זו קבוצה טובה שעובדת בהתנדבות ויש לה הצלחות רבות בהצלחה והמון אהבה
בני בן 10 וחצי מקבל במשך שנתיים בערך כדורים בשם קונסקטה ריטלין לבעיות קשב וריכוז וזה עוזר מתי שהוא לוקח אותם אינו אוכל כל היום עד שהשפעת התרופה פגה ואז הוא לא מפסיק לאכול כל 5 דקות רעב אמרו לי שזה בגלל הכדורים ניתן דרך דיאטנית לסדר עיניין זה האמא המודעגת
ב"ה יש אנשים שמתמחים בהוראה מתקנת ויכולים לסייע לך אני יודעת שהפתרון הקל הוא ריטלין אבל הגיע זמן שיתחילו להתמודד עם גאונות ולא להרוס חיים שהם שווים פי כמה. אל תסרסי את הבן שלך ואל תכבי אותו כי ריטלין עושה את זה והנזק הוא בלתי הפיך את בעצך רואה את זה אז למה את ממשיכה את זה בגלל שמורה מטומטמת אמרה שאין לה כוח ?! ככה נהרסים חיים ואני יודעת שיתקוממו נגדי מליון פסיכיאטרים ואנשי הוראה אם לא יותר אבל זו דעתי ואלוהים יודע שאני צודקת וזה עניין שלך אם להקשיב לזה או לא. תפסיקי את הריטלין ואת תראי שיפור מיידי וכאמור אם את רוצה לשלוח את הבן שלך לייעוץ בהוראה מתקנת אז יש מה לעשות וזה גם יעיל. הריטלין הוא תנאי להפסקת ההשמנה והבליסה שימי לב... זה יהיה רע מאוד
אמא יקרה , את בעצם פתחת כרגע את וויכוח המאה בערך בתחום הרפואה . :) ריטלין , ידוע כתרופה שנויה במחלוקת . או שאתה לחלוטין שולל כל שימוש בתרופה - כמו הילה , בטענה שזה "מכבה" את האדם שנוטל אותו . או שאתה מעריץ מושבע של התרופה בטענה שזה פותר בעיות קשב וריכוז , והיפראקטיביות שרבות מהפעמים נגזרות מהן . מה שכן ידוע על ריטלין ( יש הרבה דברים שעדיין לא מובנים ...) , הוא שיש תופעות לוואי שמשתנות מאדם לאדם . ואחת מהן היא תופעת התיאבון מוגבר , לאחר הפסקת השפעת הכדור . כנראה שבנך סובל מתופעה זו . חשוב לי להדגיש , שאלו תופעות שימשיכו להיות כל עוד הוא נוטל את התרופה . השאלה היא , עד כמה חמור המצב . אם זה מגיע למצב שזה משבש את מהלך היום שלו , ומשנה את התנהגותו , אז אולי כדאיי לשקול אלטרנטיבה אחרת כגון תרופות הומפאתיות . אך שייאמר לזכותו של הריטלין , שהוא כרגע , נחשב למוצלח ביותר בבעיות קשב וריכוז . וידוע סטטיסטית כמועיל ב75 אחוז מהמקרים . כך גם במקרה של בנך . אני מציעה לך לא לשלול שומדבר עד שתבררי עם הרופאה שרשמה לו את המרשם , מה כדאי לעשות במקרה הזה . פתרון הבעיה הוא לא רק בהפסקת הכדור . כך את נשארת עם ילד מתוסכל מפאת חוסר ריכוז . ואת זה אנחנו גם כן רוצים למנוע לא ? אז איך אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה ? לא בטוח שאפשר . ייתכן ותצטרכי להחליט מה פחות מזיק לבנך . שוב , לדעתי , עלייך להתייעץ עם רופאת המשפחה שרשמה לו את זה . דיאטנית במקרה זה לא תועיל , כי התיאבון המוגבר לא יפסק ללא הפסקת הכדור . זה לא קשור לה"א נפשית . זה לחלוטין מהכדור . ולא ניתן למנוע את זה . אם תרצי לדעת עוד דברים על ריטלין אני כאן .... בכל אופן שיהיה בהצלחה , תעדכני מה קורה ומהי החלטתך . לילה טוב תמי
המממ... שוב התחלתי דיאטה. ומאז אני מרגישה שאני רק משמינה עוד ועוד. אני יכולה ללטף את ידיות השומן שמתנדנדות לי על המותניים, להרגיש את הנשימה החנוקה בבטן. אלוהים, אני רק רוצה להשתחרר מהשד הזה. מצאתי את המקור. אני יכולה לחזור אחורה לרגע בו הכל התחיל, זה היה לפני כמעט שנתיים טיפה קטנה של דיו שחורה זלגה לתוכי כמו לתוך גיגית של מים צלולים. בהתחלה עוד אפשר היה לראות אותה, מתמזגת ונמהלת. אם רק הייתי זריזה מספיק אולי הייתי מצליחה לתפוס אותה בזמן, לשלוף אותה מהר חזרה החוצה, ולמזער את הנזק. אבל הייתי עסוקה מדי. היום נשאר רק ההד שלה, בת הקול שלה במעיין נפשי, נוקשת על קירותיי. הטיפה השחורה נעלמה במים ועכשיו אפשר רק לחוש בה, בנוכחות שלה. אני ממשיכה לנסות ולהוסיף עוד מים טריים לגיגית, עוד מים ועוד מים אבל ההד תמיד שם, לא משנה כמה אני אשתדל. את הטיפה השחורה הזו אי אפשר להוציא. לפעמים פשוט בא לי פשוט לשפוך הכול ולגמור עם זה. ספלאששש אני לא רוצה לחיות ככה. לא יתכן שזהו גורלי.
ב"ה מעניין אותי לשמוע במה עד היום התנסית ומה עשית כדי לעזור לעצמך נסי לשאול את עצמך מה לא נכון היה בטיפול שחווית במידה ועברת ואולי יש דרכים נוספות שכדאי לחפש ולהתנסות בהן. נכון שיש זכרון תאי גנטי שנוצר גם מתוך המחשבה שלנו. ההרגלים שלנו והבחירה מצטמצמת אבל אני בהחלט חושבת שאפשר להמשיך לחפש ולבדוק אפשרויות נוספות . ואם כאמור מחשבה ילדה את הכל אז מחשבה יכולה לברוא מחדש הרגלים אחרים. נכון התרגול הוא תהליך אבל כואב וארוך אבל הוא אפשרי ואת בהחלט לאורך זמן תשיגי את מבוקשך. אני אשמח לשמוע ממך להכיר אותך קצת את חדשה לי אל תוותרי אני מוכנה לנסות לעזור לך ואל תשכחי שאכילת יתר או מה שזה לא יהיה זה רק סימפטום ואת יודעת את זה. ההתמודדות עם רגשות לחלק מאיתנו היא לא פשוטה אבל אפשר ללמוד לחוות אתן להכיל אותן בדרכים שתוכלי לספוג ושלא תצטרכי להלקות את עצמך בגלל שאכזבת את עצמך או בגלל שזה לא יצא כמו שרצית ו מה שזה לא יהיה. את אדם בת אנוש. מותר לך לטעות ויש לך את כל הזמן שבעולם או כל זמן שיש ברשותך ללמוד. להתעצם. להשתפר ואפילו לתקן. המון אהבה יקירתי אל תאמרי נואש אני
בנות פורום יקרות ! הייתי עם חברים עד לפני חצי שעה ושם העלתה חברה שלי את השאלה : " האם בולימיה אצל גבר יכולה לפגוע בפריון הגברי - משמע באון הגברי "? (במילים יפות ...) . הריי אצל אשה , במצב של ה"א מתקדמת , ורזון קיצוני , חלק מההשלכות הם על הפוריות (המחזור מפסיק וכו' ...) חשבנו שאולי אצל גבר זה גם כן , אבל למיטב ידיעתי , זה מצריך רזון קיצוני ביותר שיפגע ביכולת לייצר זרעונים ולמעשה זה שלב ממש מתקדם שהגוף לא מתפקד כראוי והמערכות כושלות . אז מה דעתכם ? אני מוסיפה לשאלה גם את התוספת לדבר אנורקסי , בולימי , אכילה כפייתית ... בכלליות ה"א אצל גברים משליכה על הפריון הגברי ? נשיקות ולילה טוב ...
ב"ה אם הם סובלים מהפרעות אכילה יש לכך השלכות ובין היתר כשהגוף נמצא בחוסר איזון זה פוגע גם בתפקוד המיני גם ביכולת לייצר זרעים. כבד. וושת. כיס מרה ועוד הרבה בעיות. זרעים הם גם פונקציה של תפקוד תקין נכון ובריא של הגוף ואם הוא לא מוזן נכון הרבה איברים נפגעים כמובן שלאורך זמן. שלא נדבר על תאים במוח ש"נשרפים" וזהו אחרי הכל ברגע שאנחנו פוגמים בגוף שלנו ע"י תזונה לקויה אנחנו פוגעים בגנטיקה שלנו וזה לא פוסח על גברים. בקיצור לא ממש בריא חיבוק.
ב"ה הרבה אהבה וימים שמחים :-)
שבוע קסום לכולם ! וגם אם לא יהיו הרבה ימים שמחים וקלילים - בכל זאת תזכרו : " תמיד אחרי הסערה בא השקט . " אוהבת המון , נשיקות ולילה טוב תמי (במצב כפית קשה , עקב לימודי פסיכומטרי מרובים ושמיעת סקאזי בשעה האחרונה :) )
אין לי מושג מה קרה פה המון זמן אשמח אם תרצי איתי קשר במייל\מסנגר או כל גורם אחר זה חשוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! שיהיה לך שבוע נפלא!! דניאלה
ב"ה חיבוק ענקי והמון אהבה אני
אני?? שורדים ברוך ה' אוהבת אותך מליין דניאלה
תוכלי לכתוב לי את האימייל שלך?
החלה שלום. מזמן לא כתבתי לך, מכיון שדי התיאשתי למצוא איזו נקודת אור במחלתה של בתי. אינני חושבת שזו בולמיה של ממש, נראה לי שהמחלה התחלפה באכילה כפייתית, מכיון שהיא כל הזמן אוכלת, לא חשוב מה, ולא חשוב כמה. היא לה מקיאה, וגם לא עוסקת בספורט כלל. יש לה כרגע חבר שאיתו היא גרה, אבל שום דבר לא השתנה. הוא עלה על בעיית האכילה שלה, ומנדנד לה ללכת למכון כושר, אבל היא מסרבת לדבר על הנושא או לעשות משהו עם משקלה. היא מאוש שמנה, וכנראה גם מתבישת כי היא הולכת כל הזמן לכל מקום עם זוג מכנסיים אחד ושתי חולצות. יש לה ארו מלא בגדים (חלקם קטנים עליה) אבל היא לא לובשת כלום חוץ מזה. פעם היא מאוד אהבה לקנות בגדים, להתאפר ולהתלבש, עכשיו היא עוברת ליד החנויות, ואפילו לא מביטה בחלון הראוה. היא גם די מוזנחת. היא בטפול פסיכולוגי כבר 3 שנים, ואין שום שינוי בנושא האוכל. פעם היתה נקודת אור שבה היא נתנה לי להציץ אל עולמה, אבל הנקודה כבתה, ועכשיו לאף אחד אין זכות לדבר איתה על נושא לבוש, אוכל וספורט. ניסיתי להעיר לה, לבקש שתחליף מטפלת למישהי שמתמחה בתחום, אבל היא מסרבת לשמוע. היא חיה עם החבר שלה אבל מתבישת איך היא נראית, בבית לובשת רק סמרטוטים ישנים גדולים, ואיתו מסרבת לצאת לאירועים חברתיים, כל פעם מסיבות אחרות. אבל שום דבר לא גורם לה לעשות משהו בנידון. שנתיים אחרונות רשמתי אותה למכון כושר,לפי בקשתה ,אבל היא היתה רק רשומה, ולא הלכה. הלב שלי שבור ומדמם, בכל פעם שאני רואה אותה, היא ילדה יפהפיה, ואינני רואה דרך לצאת מהמצב הנורא הזה. עכשיו שהיא לא כל יום בבית, טוב לי יותר שאני לא רואה אותה כל יום (כרגע היא לא עובדת, אז היא שרועה על הספה מול הטלויזיה כל היום). אבל אני מאוד דואגת לה, ורוצה באושרה.אני יודעת שאין מה לעשות, אבל האם לשבת מהצד ולצפות בה דועכת זהו הפתרון? האם להעיר לה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים על איך שהיא נראית? אני פוחדת לאבד אותה...את חושבת שהיא לא מודעת לנעשה אותה? או מדחיקה? היא מחפשת עבודה, אבל גם כשמצאה עבודה, אחרי שבוע התפטרה ממנה, ורוח לה שהיא לא צריכה ללכת לשם יותר. היא כמו מנסה להתחבא מהעולם בתוך הדירה, בתוך הטרנינג הישן הגדול והטוב. אבל אני יודעת שלהיות שמנה זה לא סוף העולם, אפשר להיות שמנה, להיות שלמה עם עצמך ולחיות!!,זה לא אסון להיות שמנה,אבל היא מזניחה את עצמה וגם מתחבאת. אני שבורה ונואשת.אולי הכי נכון זה לשמור הכל לעצמי, לא לומר לב כלום ולחכות ששנוי יבוא ממנה? האם יש סכוי שבן אדם יום אחד יבין לבד, מה נכון ומה לא נכון?
נשמע שבתך שרויה במצב של דכאון עקב המצב שהיא נקלעה אליו. חוסר המוטיבציה, ההסתגרות מהעולם, תחושת הייאוש - כל אלה הם סימפטומים של דכאון, ואני מניחה שאני לא מחדשת לך כלום עכשיו. אני מניחה שהיא מרגישה דכאון עקב כשלון הדיאטה וההשמנה שלה והייאוש שהיא חשה גורם לה "להרים ידיים". על פניו הכתובת הנכונה היא מרפאה להפרעות-אכילה - מקום שנותן מענה להפרעות-אכילה מכל גוון שהוא ומודע ומכאן שגם מטפל בדכאון שמביאות עמן ההפרעות הארורות הללו. הבעיה היא שבתך צריכה להגיע להחלטה להתחיל לטפל בעצמה. מה לעשות? לתמוך בה, לדבר עמה בעדינות ולא בתקיפות, להסביר לה שיש מקומות שמטפלים בזה ושיכולים לעזור לה, לדרבן אותה לקבוע תור וללכת לפגישה ראשונה ביחד. אולי החבר שלה יוכל לדבר על לבה ולהזיז משהו בנדון. מה לא לעשות? בשום פנים ואופן לא להעיר לה בבוטות על איך שהיא נראית, לא ללחוץ עליה לעשות דיאטה או ללכת למכון-כושר כדי לרדת במשקל. כל אלה רק "יסגרו" אותה עוד יותר ויחמירו את המצב הנפשי שלה. בהצלחה.
סימה שלום, אני מבינה את המצוקה שלך כשאת רואה את מצבה הנפשי של ביתך. מנסיוני כילדה במצוקה נוראית (והיום בעצמי אמא לילדים), אין לך דרך של ממש לעזור לה. אסביר את עצמי: אין אדם יכול לקחת אחריות על אדם אחר מלבד עצמו. כנראה יש לך חלק במצבה הנפשי המדורדר של ביתך. חלק לא מודע, הקשור באימהות שלך. טפלי את בעצמך. זו הדרך היחידה לקחת אחריות. רק כך תוכלי להגיע אליה אולי ממקום שבו עשית את עבודה על עצמך ולא ממקום של ביקורת לא מודעת או האינטרס שלך כאמא שתהיה לך ילדה "בסדר" ולא שבורה ומפורקת. כל פניה שלך אליה רק תרחיק אותה מריפוי מפני שאת מייצגת עבורה את מה שהיא לא מוכנה לראות. וזה יוצר התנגדות איומה. מציעה לך לנסות ולקבל את מצבה כמות שהוא, לנסות להתחבר אליה בנושאים אחרים, ולטפל בעצמך ובמצוקה הקשה שלך. רק כך, לדעתי, יש סיכוי שתצליחי להכיל אותה באמת ולשמש לה מקור של כוח ואהבה. שולחת לך תמיכה, חיבוק, הזדהות ומזמינה אותך להמשך התכתבות. סיון.
ב"ה סימה אהובה שלי תרעיפי עליה את כל האהבה שבעולם קבלי את המצב כמו שהוא הסבר קל לגבי לבישת אותו הבגד בד"כ התנהגותכזו מעידה על תחושת ביטחון של גבולות הגוף בגד אחר לא יתן לךתחושה דומה ולכן היא נאחזת בבטחון שמשרה לה בגד מסויים והוא יהיה גם מדד עבורה להרזייה ויתכן והיא תרבה ללבוש אותו באמת אני חושבת שהיא רוצה למות ולחיות כאחד. ההתנהגות שלה מצביעה על זה נחרצות. אני חושבת שהיא לא רוצה כלום והתקווה כבתה לה את יכולה פשוט לשתוק ורק לשאול לשלומה. אולי לבשל לה כמה שזה אולי לא נשמע הגיוני. להמשיך הכל כאילו אין בעיה אבל לדעת שיש ולהיות עם היד על הדופק. אני חושבת שהיא רואהמשהו שמאוד כואב לה לראות ולכן היא בועטת והורסת כי היא מרגישה ששום דבר כבר לא חשוב ולכן היא גם לא נלחמת על עבודה שהיא משיגה. יש משהו שאת יודעת שהיא אוהבת במיוחד? אם כן נסי לעשות אותו איתה יש לי חשק לדבר איתה מעניין אם זה יתאפשר חשוב לי שתביני שאף אדם לא ננטש ושיש סדר נכון לדברים גם אם הם שרויים בבלגאן הכי גדול ואנשים מבינים בדרכם על הטעויות שלהם. לא תמיד יש לנו בחירה ולכן חשוב שכל אחד ישתדל לעשות עבודה להעצמה של עצמו ולהיות רגיש לסביבה שלו כי אנחנו מזינים את הבעיות אחד של השני ואנחנו באיזשהו מקום גדלים על האוכל הזה ובסופו של דבר האדם לא מבין כלום. נסגר ובועט באנשים היקרים לו במצבים קיצוניים כמובן. אנשים נסגרים שמים מסכות נעלמים פוחדים לא יודעים מה נכון מה לא. האנשים של היום הם שק אגרוף של חברה שרוצה מצויינות ובתהליכי התבגרות לא תמיד יש להם את הכלים לגדול באמת ואז הם הופכים קרבן של זה. סימה אהובה שלי את מדהימה אותי ואני רוצה לחזק אותך בכך שתנסי למצוא דרך להעצים את עצמך להכיר את השדים של עצמך מה לימדת את הילדים שלך מה לימדת את עצמך מה לימדו אותך ואיך את חיה ואם את מרוצה ומה את יכולה לעשות כדי לשהתנות כדי לשנות. חפשי דרך איך. העזרי באנשים. למדי על מודעות ודרך זה תגיעי לבת שלך. דרך הכוח שלך היא תלמד ותגיע לעצמה. כי היא מושפעת ממך זה תהליך הטיפול שהיא הולכת אליו טוב מאוד הוא כנראה חשף על פני השטח את כל השדים שלה. אני רק מקווה שהוא גם נותן לה רעיונות מעשיים לעתיד איך ברמה יישומית להשתפר ולעבוד על עצמה. נראה לי שבתוך כל הגיהינום הזה שלה היא כן מחפשת דרכים. אל תפריעי לה אפילו שזה קשה תעצימי את עצמך תלמדי והיא תקח מזה כוח את יכולה אני רואה לפי הכתיבה שלך ואת גם מסוגלת לעבור את זה חיבוק ענקי ונשיקות ים אהבה
התחלתי להשתמש ברדוקטיל לפי מרשם הרופאה זה מספר ימים יש השפעה חיובית כרגע אני פחות נתקפת בהתקפי זליה שאלתי מתי רצוי לקחת את התרופה בבוקר או בצהריים מאחר והתקפי הזלילה הם בדרך כלל בערב האם התרופה משפיעה במשך יום שלם האם לקחת בלי או עם אוכל
שלום לך, פורום זה אינו פורום רפואי אלא פורום תמיכה. את השאלה שלך את צריכה להפנות לרופאה שלך שרשמה לך את התרופה. נסי גם פה: http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-2455-18122,00.html שבת שלום.
שימוש בתרופה הזו - כמדכאת תיאבון..הוא פיתרון חלקי..לבעיית התקפי הזלילה.. א. להתייעץ ברופא מתי ובאיזו תדירות יש לקחת אותה ב. הבעיה הזו אינה פיתרון למה שמביא אותך להיתקף בזלילה.. אני מציעה שתפני לייעוץ וטיפול וזה יעזור לך לחיים שלמים!!!ולא לזמן קצר.. מתוקה שלי..המון כוח והצלחה..אבל הפיתרון הוא לא בעשיית מעקף זמני את צריכה לבדוק עם עצמך מה קורה בדיוק... מכל הלב..שבוע טוב דינדין
ב"ה כי זה יכול ליצור קיבים ובהמשך למה שדין דין אמרה לגבי זמנים דברי עם הרופאה כי יש אנשים שזה מעורר אותם אחרים שמרדים אותם וזה משתנה מאחד לאחד. מן הסתם אם זהמרדים אותך מומלץ לקחת בערב אם הפוך בבוקר ורק בתום שלושה שבועות ניתן לראות אם זה עושה משהו בכל אופן עדכני את הרופאה שלך זה יהיה הכי טוב לגבי כל שינוי שקורה לך אני מציעה לך לעשות בדיקות ולראות אם יש לך חסרים כמו בי למיניהם או חוסר איזון בסוכר ומלחים כי זה גם יכול להחמיר את ההתאוות שלך לזלילה ושווה לבדוק את זה ולהתאים תזונה מתאימה בהצלחה והמון אהבה
טוב חשבתי וחשבתי...על ממתי התחלתי לחשוב על אוכל כל הזמן,כנראה שכל זה התחיל בכיתה ז' או ח', התחלתי לספור קלוריות במשך איזה שנה,אכלתי עד 1000 קלוריות,ולפעמים ניסיתי 500, עשיתי הרבה דיאטות,צמתי מידיי פעם,עד שמישהי עצרה אותי מלצום(היועצת בית ספר בתיכון),אני מתה לצום עכשיו,לא לאכול,אני לא צריכה את האוכל הזה,אני מתה לרזות,את כל מה שהעליתי בצבא,אוף,אם היה לי את הכוח רצון לא לאכול,זה היה טוב,אני כבר כמעט שנה ככה לא עושה דיאטות,בקושי עולה על המשקל,פעם בכמה חודשים רק...אוף אבל אני חייבת לרזות,וניסיתי כמה פעמים לאכול מסודר אבל אין לי כוח רצון לעמוד בפני שוקולדים...אני חושבת...לא אכלתי בנתיים כלום,חושבת עם להמשיך לא לאכול היום,או לאכול,מצד אחד זה כבר לא משנה לי,אין לי כוח לכלום,אז מה יש להפסיד,מצד שני אין לי כוח לכל זה,אם אני יפול אז אני ירגיש חרא,ויש מספיק חרא...לא יודעת...דילמה עם עצמי...
תאמיני לי שאני מבינה אותך ואת הצורך שלך להרזות . את הריי בפורום ה"א :) . אני רוצה רק לספר לך את הסיפור שלי שגם אני התחלתי בסביבות גיל 15 +- , עם ההפרעה . זה הריי רק טבעי שבמהלך גיל ההתבגרות , כשכולם מסביבך מסתכלים על חיצוניות , את תרצי להיות רזה . כי ככה האופנה מכתיבה , וזה מה שנחשב למקובל וליפה . אני התחלתי מדיאטה פשוטה . את יודעת , כמו כל בת טיפשעשרה ממוצעת שמתחילה דיאטה כי היא חושבת שהיא צריכה להרזות . כמובן שאחרי כמה זמן , הלכתי דיי רחוק עם עניין "הרצון של להרזות" , והדיאטה הוחמרה . הספירת קלוריות הפכה יותר ויותר אובססיבית , מ1200 קל' עברתי ל1000 , ואז ל800 , ול600-500 . ושם זה נעצר . התחלתי לדלג על ארוחות , לנסות להעסיק את עצמי כמה שיותר כדיי לא לאכול . להתחיל לעגל את כמות הקלוריות למעלה ... וככה יצא שמדיאטה פשוטה הפכתי בעל כורחי לבולמית . כי כל אדם לא מסוגל להתקיים מ500 קל' ליום לאורך זמן . אז התחילו לי פה ושם "גניבות" של אוכל , וכדיי לחפות עליהם , הקאתי . וככה חשבתי שאני אשמור על האיזון . אוכל=הקאה . זאת הייתה המשוואה . בסופו של דבר הבנתי שאני יכולה לאכול כל מה שבא לי ולהקיא . וככה תדירות ההקאות גדלה .... כפי שאת מבינה מהר מאוד , הפכתי לבולימית בלי להבין בכלל את ההשלכות ... בלי להבין שאני כזאת בכלל ... ועכשיו אני יותר משנתיים ( קרוב ל3 יותר נכון ) שלא הקאתי . להגיד שנשארתי במשקל של אז ? :) , נראה לך ? הריי מה שעשיתי אז , לא היה נורמלי . אז הגוף שלי העלה כמה וכמה קילוגרמים בשנים הללו . ואת ? נראה לך שהיית יכולה לשמור על המשקל שלך , כאחת שצמה , אוכלת 500 קל' מידי פעם , ועושה דיאטות חריפות ? הריי זהו סופה של כל דיאטת "כסאח" ... זה מה שאנשים לא מבינים . שאו שאת הופכת לאנורקסית/בולימית במצב חמור מאוד שמצריך אשפוז , או שאת חוזרת לסורך , לדרך נורמלית של תזונה , כמו לפני כן , ומעלה את מה שירדת + עוד כמה עודפים :) . אבל מה לדעתך עדיף ? איזה אופציה היית רוצה לעצמך ? אם את חושבת שהדרך להרזות היא צום ובולמוס ( התקף זלילה ) וחוזר חלילה , אז יקירתי את טועה . ובגדול . יש מספיק דרכים מתאימות ואנשי מקצוע , שלמדו את הנושא בדיוק בשביל לעזור להשיל במשקל( אם בכלל את צריכה להשיל , כי אולי כך את חושבת מבלי שתדעי לבטח ...שוב איננו אנשי מקצוע שיכולים להחליט זאת ) . אני באמת מייעצת לך , שתעשי זאת באופן מקצועי , מכיוון שנראה ואינך יודעת למתוח את הגבול . נראה כי שאת נסחפת לכיוון אחד או לכיוון שני . לאחר שתלכי לייעוץ עם דיאטנית ,( עדיפה מומחית בה"א , מכיוון שנראה לדברייך כי יש לך עבר של תסימני הפרעת אכילה ) והיא תבנה לך מסגרת שתוכלי לעמוד בה . וכך לא תשאירי מקום למחשבות כגון " אולי עדיף לי לצום " ... אל תתני למחשבות האלה להתפתח . הם אלה שמייעדות אותך להפרעה . בכל אופן , את יכולה לעשות זאת באופן פרטי , דרך קופ"ח ודרך המלצות של בנות באתר . שוב מסגרת פרטנית היא האידאלית ולא מסגרת קבוצתית סטייל "שומרי משקל " שיכולים להלחיץ אותך ונותנת מקום להשוואות ולטריגרים . אם את מרגישה שאינך מצליחה להתנגד לתסמיני הפרעה , עלייך לפנות גם כן לייעוץ פסיכולוגי שיאפשר לך פריקה של דברים ולבטח יהיה הכי מועיל בעניין . אז בהצלחה חמודה , תמשיכי לעדכן , ואני מחכה לקרוא את דברייך לילה טוב בינתיים ... אני אסיים אחרי יום ארוך שהיה לי . סופ"ש קסום ונשיקות תמי
דבר ראשון זה שאני צריכה להוריד במשקל זה כן...העלתי בצבא במשקל ואני חייבת להוריד עד הקילו האחרון...אני לא עמוק באיזו הפרעת אכילה,דרך אגב כבר איזו שנה אני לא עושה שום דיאטות,חושבת הרבה מה לאכול ומה לא,ניסיתי לאכול מסודר ולהכניס ספורט אבל לא ירדתי:( , היו לי כמה סימפטומים אולי...אבל לא הגעתי למצב שלא אכלתי שבוע,אולי צמתי 3 ימים,חייתי על אייס קפה,ואז יום הפסקה ואז עוד שלושה ימים ואז זהו,עשיתי את זה רק איזה חודש ככה,לא היה לי כוח רצון לא לאכול כל כך הרבה זמן, אבל מצד אחד אין לי כוח שוב שהמצבי רוח שלי ישתנו לפי המצב אכילה שלי,מצליחה ליהיות בשליטה או לא...כי הוא לא משהו עכשיו...ואני צריכה להוריד במשקל ואז אני יהיה במצב הנורמאלי לפי הגובה שלי...בערך...אבל אין לי כוח לעשות דיאטות עכשיו ולהתאכזב,ואני לא מצליחה לאכול מסודר יותר מידיי זמן,יותר קל זה או לא לאכול כלום,או לאכול הכל...אבל לא יודעת כבר מה לעשות...לדיאטנית אולי אני ינסה ללכת אבל זה לא כל כך משנה עכשיו כי אני טסה לאנגליה ביום שני...ל3 חודשים ככה,אז אין לי זמן לזה...מקווה לאכול שם כמה שפחות...כי אני הולכת לעבוד שם,ולא יודעת אפילו אם יהיה לי זמן לאכול (הלוואי שלא), בואי נגיד זהאוכל אצלי בראש, גם אם אני לא רעבה,לפעמים אני סתם יאכל, ואני שונאת את זה, ואם אנייהיה עסוקה יום שלם,אני פשוט יכולה לא לאכול,לא יזיז לי...כי כל עוד אני עסוקה יותר קל לא לחשוב על אוכל כל הזמן... אבל עזבי...לא משנה כבר...מקסימום אני ילך לדיאטנית אחרי שאני יחזור וזה לא עוד קצת זמן...אבל בסדר...נראה מה יהיה...לא יודעת כבר,ולא אכפת לי...
ב"ה יש לזה קשר וזה לא קשור באוכל מה קרה?.? נשיקות יפה
הילה, אני מתוסכלת לחלוטין!!! נמאס לי!!!!! אני מחכה ליום ראשון שהשיגרה כבר תחזור - לבנות מחדש את כל מה שאיבדתי והי לי כל כך טוב!!!! וכמו שאמרת השלב הבא יהיה להצליח גם כשאני בבית אבל עכשיו אני קודם צריכה להחזיר לעצמי את אותה שיגרה נפלאה שהייתה לי!!!! אני לא מבינה מה זה האתר הזה של סער - זה תמיכה נפשית למתאבדים... הדבר האחרון שאי פעם חשבתי לעשות זה להתאבד!!!! אני אוצה לחיות ואני רוצה להיות בריאה ולחיות את החיים היפים והטובים!!!! מה זה היה נשמע כאילו אני על סף התאבדות???
ב"ה זה אתר שפתוח לכל מיני הפרעות ביניהם גם הפרעות אכילה פשוט תכנסי ישר לצ'ט ותשאירי הודעה והם יחזרו אלייך בקשר לשגרה לאט לאט אל תלחיצי את עצמך זה יהיה יותר קל ממה שאת חושבת ואם לא הצלחת מיד אל תרימי יד פשוט תמשיכי לנסות המון אהבה חיבוק ענקי אני
היי..מישהו ניסה ללכת או שמע על מישהו שהלך לאיראן לב? אני שומעת הרבה המלצות עליה..גם פה בפורום מהילה בעיקר, אבל מישהו באמת יכול להגיד שזה עוזר? זה נשמע מאוד מפתה...תבואי והיא תדע מה הבעיה שלך, תוך כמה מפגשים הכל יהיה בסדר....אבל איך זה יכול להיות שמישהו ידע מה הבעיה שלי כשאני בעצמי לא יודעת? בקיצור..הייתי רוצה לשמוע חוויות\חוות דעת טובות או רעות.... תודה!!
ב"ה מישהי פה כתבה שהלכה אליה עמוד או שניים לפני הנוכחי תכלס עד שלא מנסים לא יודעים כי באמת כל אחד מגיב אחרת תתחילי לחפש להתנסות זה לא חשוב מה פשוט תתנסי תחפשי ותכירי מה נכון לך מה עובד בשבילך הדרך תתגלה לך ברגע שתתחייבי להחלמה שלך חיבוק ענקי וים אהבה אני
אחיינית שלי טופלה אצלה בגלל נושא אחר בכלל והיא המליצה לי אריאן לב היא קודם כל בולמית לשעבר ככה שהיא הכי מבינה את התחום. היא מומחית לתת מודע, שזה 95% מהמוח שלנו ככה שאנחנו לא יכולים לדעת מה הסיבות והגורמים והיא והמומחים שם כן. זה הטלפון שלהם: 036189091 בהצלחה!
אחיינית שלי טופלה אצלה בגלל נושא אחר בכלל והיא המליצה לי אריאן לב היא קודם כל בולמית לשעבר ככה שהיא הכי מבינה את התחום. היא מומחית לתת מודע, שזה 95% מהמוח שלנו ככה שאנחנו לא יכולים לדעת מה הסיבות והגורמים והיא והמומחים שם כן. זה הטלפון שלהם: 036189091 בהצלחה!
זה כל הקטע שהם מכניסים אותך לחוויה שאתה מדבר מתוך התת מודע ממש חוזר לזכרונות ישנים ומשחררים אותם אין דברים כמו הטיפולים האלה שווה לך לנסות זה מאוד מהיר
ממליצהההההההההההההה בחוםםםםםםםםם התשובות קיימות בתוך התת מודע שלך אין לך גישה לשם אבל כשאת בהרפייה חזקה הם מביאים לך תשובות שאת אומרת מתוך התת מודע והם משחררים את המקור לדפוסים אני הייתי שם ואני מאושרת היום בזוגיות הכי מדהימה, אני רזיתי אחרי שנים של אכילה רגשית אני מאושרת ואני מאחלת לך לכי ותתמסרי הם יעזרו לך
אני נרגשת מעצם המחשבה שיש עוד מישהו שאכפת לו ומנסה לעזור אז באמת תודה אני כל-כך יודעת בתוך ליבי שאתן צודקות אני כל-כך מעריכה את הדברים שאמרתן הרי אין חכם כבעל נסיון אבל אני נמצאת במצב שאני פשוט מתחילה לשנוא את עצמי על אך ששמנתי אני פשוט רוצה להרזות לא ליפול שוב לתוך התאום הזה שנקרא "הנורקסיה" אני רוצה ללמוד לעצור כשצריך אבל אני לא יודעת אך אני רוצה לחיות חיים נורמלים אבל אף-אחד לא מבין הרי אם לא הרזה השנא את עצמי וכאן יגיע הדיכאון וכול העבודה שעשיתי כולל טיפולי החשמל ירדו לתמיון ונותר לי רק האפשרות להתחיל להרזות אני רוצה לאמין שהעצור בזמן אבל את אני לא יכולה להבטיח לא לעצמי ולא לילדיי כי הרי מי כמוכן יודע שאין לזה סוף תמיד את חושבת שזה לא מספיק ואת עדין שמנה ויש לך עוד הרבה מה להוריד ועוד קילו ועוד קילו ואינה את כבר בתוך זה והנזק כבר נעשה ושאת שם את כבר לא יכולה לחשוב בהגיון וקשה לצאת מזה ואיך זה יגמר ולאן זה יגיע אף אחד לא יודע אז תגידו לי אתן מה לעשות?אך להרזות?אך לשמור על מה שבניתי?אך לשמור לא לחזור לשם?אך לדעת לא לעבור את הגבול?אני פשוט כל-כך מבולבלת אני אם חצי רגל כבר פנים ארבעה ימים לא אכלתי רק שתיתי וכבר בכלל אין לי חשק לשמוע על אוכל רק עצם המחשבה על זה עושה אותי עצבנית ומה עכשיו מתחיל הקטע של הויכוחים אם המשפחה די..מספיק.......את שוב רוצה לחזור אחורה......ואת בתוך עצמך את יודעת הם צודקים אבל לא את כמובן עושה את ההפך צועקת, רבה ,מתרגזת את רק רוצה שיעזבו אותך לנפשך אז תגידו לי אתן מה עושים?אני כבר מיואשת מחכה לתשובה ומרגישה שאתן כל-כך קרובות לליבי היחידות שמבינות אותי אוהבת לימי
אני רק רוצה להגיד לך שאני כן שמחה שלקחת את הדברים שלי ושל הילה ושל שאר בנות הפורום ל"מקום טוב" . זאת התחלה . עצם זה שאת מודעת שכל הדברים שתיארתי ,אכן יקרו ( ולימי אל תשלי את עצמך הם יקרו...) אם לא תשני את המצב ! לפני שאני אענה על שאלותייך ולבטייך , חשוב לי להדגיש כמה דברים מאוד חשובים : תראי , את אומרת "אני רוצה לדעת לעצור כשצריך" ...- מי מדבר ? לימי שרוצה להיות שם בשביל הילדים שלה ובשביל ע-צ-מ-ה (!!!) או האנורקסיה של לימי ? את מבינה , יקירתי , אין דבר כזה אמצע אצלנו , זה אולי הדבר הכי מתסכל בעניין ! בשביל זה את בחיים לא תהיי מרוצה מאיך שאת נראית וכמה את יורדת ... המחלה הזאת מעוותת לך את דרכי המחשבה . היא הופכת אותם . מה שטוב היא הופכת לרע ומה שרע לטוב ! את חושבת שתצליחי להגיד סטופ בזמן ? זאת הריי אשליה שאת מוכרת לעצמך , עליי את לא עובדת לימי . אני הייתי שם , אני אמרתי שאני אדע לשים סטופ , ולא רק שלא ידעתי אלא קרה בדיוק ההפך , זה רק הוחמר יותר . הריי יש לך יעד ראשוני של משקל שאת רוצה לרדת . ואז כשאת מגיעה אליו , יש עוד יעד , ועוד יעד , ועוד קילו , ועוד 2 קילו ... ואז מה קורה ? כאן את מחליטה אם למות כולך עור ועצמות כשהקיבה שלך לא תוכל להכיל יותר אוכל מרוב שהרגלת אותה . או להרים את עצמך ולעשות משהו כדיי לעזור לעצמך להבריא . אני רוצה שתוציאי מהראש שלך את האשלייה של אני אדע מתיי להפסיק , ואף אחד לא יוכל לתת תרופת קסם למצב ולהגיד לך "לימי , עכשיו את יודעת מתי לשים סטופ לעניין המשקל " . את , עם כל העבר שלך , עם כל הסבל עברת מהמחלה הארורה הזאת , יודעת יותר טוב ממני , שלא תוכלי לעצור כשצריך . אז פשוט תמנעי את זה בזמן ! כמו שאומרים תני תרופה למכה . אל תחכי להגיע למצב גופני ירוד , אל תחכי להגיע למצב של אישפוז , ככל שאת מדרדרת ככה הדרך חזרה יותר קשה . תתחילי עכשיו , לשנות בעזרת הפסיכיאטרית שלך את דרכי המחשבה השגויים ! המחלה מנווטת את החיים שלך עכשיו , קחי את האחריות לידיים שלך ! מגיע לך ... את אמרת בהודעה הקודמת שאת פוחדת להגיחד לפסיכיאטרית כי את יודעת שהיא תאשפז אותך . מה זה פוחדת להגיד לה ? אם לא לה , אז למי כן ??? היא אשת מקצוע שמכירה את העבר שלך ואותך ויודעת לבטח מה טוב עבורך . ואם היא תחליט אישפוז - אז אישפוז ! אל תתנגדי לזה . אני יודעת שאת לא רוצה שהילדים שלך יחזרו לראות את אמא בבי"ח . אני יודעת שאת שונאת את החדר במחלקה הסגורה . אבל לימי - זאת בריאותך ! תבריאי , יהיה קשה ( מאוד...) בהתחלה אבל תוציאי את עצמך מזה !!! תרצי לחיות , תרצי לעזור לעצמך ! תפסיקי לתת ליצרים של המחלה שמקוננת בתוכך לעשות את מה שהם כ"כ רוצים ! תילחמי בהם ! זה מה שכל בת שעוברת תהליך של הירפאות מהמחלה , עושה ! ואני אחרי שנתיים ++ בלי שהקאתי , עושה את זה כל יום ! כל יום לימי . זה תרגול וזה חוקים שאת תלמדי לעבוד עליהם עם הזמן . אבל הדבר הראשון שאת חייבת לעשות ובלעדיו זה לא לצליח , זה לרצות לעזור לעצמך ! את כנראה לא מספיק רוצה ! כי אין דבר כזה לא יכול - יש לא רוצה !!! אני שונאת שאומרים את זה ... את מפקפקת בעצמך כשאת מתחילה להגיד את זה . ועכשיו לשאלתך : מה עושים ? אז קודם כל מספרים לפסיכיאטרית שלך את כ-ל מה שאת עוברת , חושבת ועושה . משם היא תלך עם זה לאיפה שצריך . אם צריך כדורים - אז כדורים , אם אישפוז -אז אישפוז . אחרי כן , תלכי לדיאטנית מוסמכת בהפרעות אכילה , שתבנה לך "מסגרת" אוכל שמתאימה עבורך . שתעמדי בה , ושתפסיק את החשק לרזון הקיצוני . אחרי שתתחילי ללמוד לאהוב את עצמך , ולרצות לחיות לימי , תאמיני לי , גם כשיהיו נפילות את תקומי כמו גדולה ותחזרי לדרך הנכונה ! לדרך שנלחמת במחלה , ולא מסכימה איתה . אל תתני לאנורקסיה לנהל לך את החיים ! זה מצריך הרבה עבודה קשה , הרבה דם ויזע , הרבה עמידה ביעדים ( של המסגרת שתיבנה לך ולא של המחלה כמובן ), והרבה מכשולים בדרך . אבל לימי - אם תרצי את תצלחי את הדרך הזאת ! אין סיבה שאת לא ... אז תתחילי לעשות משהו בנידון . תתחילי לקחת אחריות על עצמך לימי ! ותפסיקי לרחם על עצמך - רחמים זה לא לאנשים קטנים כמו שאמרתי .... את לא אשה קטנה - תוכיחי לך שאת אשה שמסוגלת להכול !!! אותך לא שוברים ... מחכה לתגובתך , לימי יקרה , ותמשיכי לשתף ולעדכן - זה מקל ועוזר . אוהבת ויום נעים בינתיים תמי
שלום לימי, לי קצת קשה עם כל ה-'יאללה צאי מזה'. אני בטוחה שאת מבינה היטב היטב את התוצאות של מעשייך. אבל, כח ההרס שחי בתוכך (ובתוך כל אדם) חזק כרגע יותר מהקול השני, שרוצה להבריא, לחיות, לתפקד, לחלום, ליהנות. אני נורא מבינה אותך. תמיד שהלכתי לטיפולים היתה לי הרגשה שמי שעומד מולי (המטפל והקבוצה) לא ממש מבין, לא ממש תופס את כמויות ההרס העצמי אצלי. הרגשתי שאני אדם פשוט רע, מפני שאיך זה שאני "בוחרת" להעניש את ילדי ואת עצמי ובעצם בוחרת ברע. הרגשתי שלהרס העצמי יש ממש ריח שכל מי שקצת מתקרב אלי יריח ויבהל. שאני מסריחה מזה. קודם כל, בשביל לצאת מזה הייתי צריכה להרגיש את מימדי ההרס והשנאה העצמית. כן. אני בוחרת בלהרוס את גופי. כן, אני בוחרת בלהרוס את ילדי. את המעט שבניתי. וכל זה נעשה בלי ביקורת וכמה שאפשר בלי להרגיש אשמה. פשוט לכאוב את זה. לימי. כל מה שאת עושה לגופך ולילדיך, עשו לך. פצעו אותך ואת פוצעת. הכאיבו לך אז את מכאיבה. את לא מסוגלת להכיל טוב מפני שהטוב מזכיר לך את כל הכאב והחסר שחווית את בילדותך שלך. את לא מרגישה שמגיע לך. לימי יקרה. במצב כזה בו את הורסת מצד אחד ומתבוננת על זה קורה מצד שני, זה הזמן ללכת למטפל שיכיל אותך. אל תחשבי הרבה. תני לאדם אחר שעשה את הדרך לפניך להוביל אותך. למדי לסמוך ולתת אמון מפני שאדם טובע לא יכול להציל את עצמו. (כבר כתבתי בפורום זה האשה שעזרה לי מטפלת בשיטת 'מודעות עצמית באמצעות הגוף' בשם אתי גילאור 077-4007407). אל תישארי עם לבד. מגיע לך ולילדיך לחיות בשקט ובכבוד. אשמח לתקשר איתך דרך פורום זה. איתך בכאבך , סיון.
ב"ה כי את נמצאת במצב מאוזן פחות או יותר וזה כן בידיים שלך לעצור את זה עכשיו !!! את יכולה להמנע מהנפילה הבאה ואת יכולה לעצור את הסרטים שמורצים לך בראש את יכולה ואם את רוצה דברי איתי ישירות [email protected] כתבי אלי ואתן לך את הטלפון אני יכולה לנסות להפנות אותך לכל מיני גורמים ובזה כן יש לך בחירה. את יכולה להסכים. את יכולה לא ואם לא אז וויתרת אבל זה לא קשור לזה שלא קיימת דרך כביכול לצאתמהמבוך תעסיקי את עצמך תרחיקי את עצמך מהזירה ואם את מרגישה שאין לך בחירה חפשי דרך. חפשי. אל תקבעי שזה לא ילך ואל תקבעי שזה הסוף ואל תקבעי שאין מוצא ואין מה לעשות כי אם את תוותרי אומר לך בגסות רוח בלי בושה גם אם תשנאי אותי אני מאחלת לילדייך שיקחו אותם ממך כי את מעוללת להם רע ואני חושבת שאת נפלאה ושרק את עשית משפט לעצמך ומותר לך לטעות ומותר לך ליפול והם יודעים את זה והם יעריכו אותךיותר אם תקבלי את זה ותגידי "אוקי נפלתי אבל אני מתמודדת ולא מוותרת" וזה יהיההכוח שלך וזה יהיההכוח שלהם לכולם קשה כל אחד עם הקשיים שלו מה את חושבת שלי לא קשה שלאנשים שאני מכירה לא קשה אני יודעת מה זה המסע להחלמה. ואני יודעת שהוא קשה אבל אני גם יודעתאיפה היה בידיים שלי לזרוק הכל לפח. קיבלתי שנפלתי והתמודדתי והמתנות הגיעו ברגע שאתתביני את זה כל הסביבה שלך תסתדר עם זה. אלוהים נתן לך אותם לפיקדון וזה בסדר לטעות אבל לא מקובל עלי שתרימי יד ותגידי זהו. אני יודעת שהמחלה היא נבלה לא קטנה אני יודעת שהיא תעשה הכל להפיל אותך ובזה את צודקת אין לך בחירה ואני בטוחה שזה גנטי אצלך. אבל את כן יכולה בכוח לחפש דרכים להחלים באמת דווקא עכשיו כשאת בשלב ביניים ולא לוותר. המון אהבה יקירה אל תברחי זה הכי קל זה הכי קשה וזה הכי לא יעיל והכי לא עובד את ממילא לא תוכלי לברוח אז השארי ותתמודדי חיבוק ענקי
הייתי רוצה לפתוח את זה לדיון... את דעתי אני רוצה לשמור לסוף. אבל באמת רגע תשקיעו מחשבה בזה...
האמת שזאת שאלה טובה . אני מבינה מאיפה זה מגיע . כי גם אני שאלתי איך זה הפך להיות כ"כ פופולרי להיות בת עם הפרעת אכילה . כל הזמן אני שואלת את עצמי . אני חושבת שאצל הרבה בנות , בייחוד בשנים האחרונות , כשהרזון הפך להיות מודל לחיקוי ו"ההירואן שיק" ממש נכנס לאופנה , הפרעות אכילה התחילו או הוחמרו . אבל ככה זה אצל כל הפרעה נפשית . תמיד יש טריגר ראשוני שמעורר אותה . אני חושבת שיש את הבנות , שאין מה לעשות , אופנה , לא אופנה , הם בסופו של נכנסו למעגל הזה , כי ההפרעה קיימת אצלהם . כי משהו התעורר מלבד הפופולריות שהמחלות קיבלו . אני יכולה להעיד על עצמי , שאצלי זה התחיל כטריגר אישי , מתוך דיאטה "קלה" שהוחמרה , והוקצנה ועברה להקאות בסופו של דבר ... אבל מה שממש החמיר את המצב , לדעתי , הייתה הסביבה . אני זוכרת כילדה בכתה י' , שהייתי מנהלת שיחות של דירבון אחת את השנייה , לאכול פחות , לעזור לספור קלוריות . ומי שאכלה פחות , זכתה לתגובות נלהבות מהחברות האחרות - את מבינה אחרי איזה עיוורון מסנוור הלכנו ?! אני ממש זוכרת שיחה שלי עם חברה שהיה לה יום של בולמוסים מטורפים - יום של צום . והתמכרות לדיאט קולה , למסטיקים ... כל החרא הנלווה הזה.... ובשיחה אני זוכרת שדיברתי איתה ואמרתי לה : " אכלתי רק תפוח ושוק של עוף בתנור היום " ושתיתי מים . " והיא ענתה לי : " איזה כיף לך !!! " ... את מבינה - זה הפך להיות פופולרי , מדרבן . באמת יש איזשהי הילה סביב בנות עם הפרעות אכילה ... וככה לדעתי זה תפס תאוצה וכל בת ששמעה על חברה שעושה את זה , התחילה גם כן , מדרבנים בנות לעשות את זה . גם בתת מודע וגם ישירות . ועד מהרה , בנות נכנסות למעגל הקסמים הזה , וקשה להן אחרי זה לשלוט בזה , הם הופכות לקורבנות שהמחלה גוררת אותם עוד ועוד ... וכמובן , קשה אחרי כן להפסיק . אז זה מין מעגל קסמים כזה שמתחיל אצל הרבה בנות , בימינו , כסוג של אופנה , ועד מהרה הם נשאבות לעולם הזה של הפרעות אכילה שמכתיבה להם את כל הליכי המחשבה שלהם וסדר היום . זאת דעתי . וניסיוני :) אני אשמח לשמוע ממך מה את חושבת על הנושא שהעלית . נשיקות בינתיים תמי
זה דבר ראשון, כי באמת חשוב לי לשמוע, ועד כמה שהשאלה שלי ייתכן ותקומם רבות אני מוצאת עצמי מתחבטת בשאלה זו שוב ושוב... הרי לא יתכן שפתאום כל בנות ישראל לוקות בהפרעה נפשית! לא יתכן שבבת אחת מתגלות כל כך הרבה בנות שעברו בחיים חוויות קשות ולכן היום זה מתבטא בהפרעה נפשית כל כך חמורה. זה נשמע אבסורד! האם הדור הזה גדל למציאות כל כך קשה שבגינה כולם הפכו חולי נפש מסוכנים לעצמם? או שהפכנו מפונקים ואנחנו מוציאים דברים מפרופורציות והופכים כל אי נוחות למצוקה עמוקה וגדולה שמביאה אותם להפרעת אכילה- שכפי שמוצגת ע"י דעות רבות ומחקרים רבים- כסימפטום של משהו עמוק הרבה יותר. "משהו עמוק הרבה יותר" "סימפטום של כאב גדול" "נרקסיזם" ועוד כהנה וכהנה. זה מעניין. איזו חוויה קשה עברו בנות העולם הזה שכולן לוקות בנפשן? הרי טיפול בנפש הבחורה הלוקה בה"א הוא טיפול מעמיק אשר לבסוף מוציא אמתלה לקיום ההפרעה. לדעתי זו שגיאה. נורא קל למצוא תירוצים להפרעת אכילה- החל בדימוי עצמי, בעיות הסתגלות בילדות, קשיי התמודדות עם העולם, פרפקציוניזם ועוד- בעיות שקיימות כמעט אצל כל אדם חושב. בעיות שאפילו חיוניות לקיומו של אדם חושב! הכרחיות! האדם חייב להתמודד עם קשיים! מקשיים לומדים ומתחזקים! כיצד ייתכן שהגענו למצב בו תרגום כל הפרעת אכילה מתבטא בקושי בהתמודדות עם החיים. זה תרגום מאולץ לדעתי.- אך אני מעוניינת להציג פה סייג: יש מקרים בהן הויתור על האוכל הוא באמת נובע מבעיה נפשית עמוקה. אך לעיתים- ואלו המקרים עליהם חשוב לי לדבר: לעיתים המקרה הוא יותר פשוט- ולכן אולי גם יותר מסובך. בנות בעלות בעיה משקלית שואפות להגיע למראה שהן יהיו שלמות איתו- מראה רזה ומקובל- כמו שתיק כזה או אחר אופנתי- כך גם המראה הרזה מאוד אופנתי ואותו הן רוצות "לקנות". המחיר למראה הזה דורש משמעת מאוד גבוהה. מאוד קשה. דורש להגביל לעצמך את הצורך הקיומי- ומכיוון שאוכל נכנס לחיינו לאחרונה כמגבש חברתי, כדרך להפיג שעמום, כפינוק, כתעסוקה- ככל כך הרבה דברים שהם מעבר להזנה נטו- קל להשתגע מרוב דיאטה! וקל, כל כך קל להתפתות לשלם את המחיר הגבוה ביותר עבור סחורה מובטחת- כלומר- בריאות תמורת רזון. אני מקווה שהצלחת לרדת לסוף דעתי... נשיקות וחג שמח!!
ב"ה בצילומים למשל אני רואה הרבה פעמים ששמים דגש על "הירואין שיק" מבליטים באמצעות איפור זוויות חדות בגוף. יש ממש צילומים שמקצינים רזון ובסה"כ די נותנים לזה דרור ברור שזה גם הפרעה נפשית אני חושבת שדוגמניות הן בעצמן נופלות לזה בגלל דימוי עצמי נמוך. אי גיבוש עצמי והתמכרות לחיצוניות כי החיים בפנים לא תמיד נסבלים. סה"כ זה שילוב של הרבה דברים אני לא חושבת שאפשר לקטלג את זה אבל ללא ספק יש הרבה השפעות וזה גם בין היתר גנטי, כימי לגמרי
מה שלומךך? התגעגעתיייייייי! סתם קפצתי לראות מה נשמע בפורום.. לא השתנה הרבה..חוץ מזה שנוספו פה כמה אנשים שאני לא מכירה.. מה איתי את בטח שואלת? חשבתי אם לכתוב לך את האמת או לא..יכולתי לכתוב לך שחזרתי לאכול מאוזן, לפי תפריט של דיאטנית, שאני עושה ספורט בצורה מאוזנת, שלקחתי טיפול אצל פסיכולוג, שהפסקתי לחשוב על דיאטות והשמנה,שהדימוי העצמי שלי עלה מאוד, שאני אוהבת את עצמי איך שאני, ושהתרחקתי מכל העולם של הפרעות האכילה. אבל אז..חשבתי לכתוב לך את האמת, שאולי בשביל אדם בעל ה"א היא תישמע טובה, אבל בשביל כל אדם אחר היא לא תישמע כל כך טוב. אז ככה: מאז שעזבתי כאן את הפורום הרצון שלי לדיאטה התחזק מאוד מאוד!! ואם קודם היית מוותרת לעצמי ואומרת: "לא נורא...יש נפילות בדיאטה", עכשיו כבר אין דבר כזה אצלי. חיזקתי את הדיאטה מאוד, שיפרתי אותה, נהיה לי הרבה יותר כוח רצון,נהייתי חזקה, יש לי פחות "נפילות", החלטתי לא לוותר לעצמי. עברתי לפורומים באתרים של פרו-אנה, שם נתנו לי עצות לגבי הדיאטה. גם האכילה השתנתה: אם קודם זה היה ארוחת בוקר+ ארוחה בבי"ס [[סנדוויץ' של לחם קל או לחמניה קלה]]+ בצהריים סלט+ בערב ארוחה מלאה עכשיו זה השתנה, אני אוכלת רק 2 ארוחות ביום שבהם: בצהריים-סלט בערב-ארוחה מלאה. אני שותה המון המון המון המון המוןןןןן מים!!, התמכרתי למסטיקים. אני שותה אך ורק עם סוכרזית אני מחשבת כל מה שנכנס לי לפה אני כל הזמן מסתכלת על בנות רזות ברחוב אוכל לא משמין לא נכנס לי לפה אם הוא נראה לי משמין. גם אם יש בו 0 קלוריות והוא נראה לי משמין אני לא ייאכל אותו. אני מתעצבנת המון. קורה לי לפעמים שאני פתאום מתעצבנת מאוד על המשפחה שלי.. אני לא יודעת אפילו למה. אני נעצבת המון. לפעמים קורה לי שאני ממש ממש עצובה ואני מתחילה לבכות. ותתפלאי-אני ממש לא יודעת למה או מה גורם לי לבכות. אני גם נורא פוחדת: אני פוחדת להפסיק את הדיאטה אני פוחדת מה יקרה להרגלי האכילה שלי כשאני אפסיק את הדיאטה אני פוחדת להשמין אני פוחדת להגיע למצב של אכילת יתר כפייתית. הדימוי שלי גם ירד נורא. אני נגעלת מלהסתכל על עצמי במראה והמשפט " אני יפה" לא יכול לצאת לי מהפה. חשוב לי להבהיר הילה: אני לא עושה את זה במטרה להפוך את עצמי לחולה. חלילה. גם חשבתי המון על הסכנות שטמונות בכזאת דיאטה. אם זה השפיע עליי? לא. אני חושבת שהרזון חשוב לי יותר מהכל עכשיו יותר מתמיד. הרזון תמיד היה חשוב לי אבל עכשיו זה התעצם! זה ממש שולט בי!! כאילו נכנס בי מעין כוח. אדיר. לא יודעת להגדיר. אבל רק חשוב לי שתביני: אני במטרה להפוך את עצמי לרזה ולא להפוך את עצמי לחולה. הילונת, זה אמנם נשמע רע,אני יודעת.. אבל...איך אומרים? המטרה מקדשת את האמצעים.. לא? אוהבת המוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן **חמודה**
האמת שהייתי שמחה להגיד לך את זה באופן יותר אישי ולאו דווקא באופן כזה שכולם רואים. אני הולכת לכתוב כאן דברים קשים- תהיי מוכנה. מלכתחילה ניתחתי את דמותך בפורום כאחת שנכנסת לפורום על מנת להטעין מצברים. על מנת להכיל כמה שיותר מידע בתוכך ובסוף להצליח להיות אחת מהן. אחת מהבנות של הרזון. השולטות בעצמן. המחושבות. ה א נ ור ק ס י ו ת. פשוט תודי בזה. תודי שרצית להיות חלק. לא בפניי- בפני עצמך- שלא מספיק לך רק להרגיש ש"יש לך בטן" ולהיות כל הזמן בדיאטה שלא מצליחה. רצית להיות בדיאטה קשוחה - ממש קשוחה- כזאת שבטוח מצליחים בה- שלא כל הזמן כשתיללי ש"אני רואה בטן והעירו לי על בטן ואני לא אוהבת את איך שאני נראית" יגידו לך- "לא נורא. ככה כולן". לא.- את לא רצית להיות כמו כולן. רצית לשייך עצמך לזרם שנראה בענייך אליטיסטי- שהיה לו פן רומנטי עמוק כלשהו, שעורר אותות ומופתים של מצוקה שגררה תשומת לב חיובית ושלילית.- מבנות כמוך- חיובית. ואת רצית שבנות כמוך יעריצו אותך. שבנות כמוך יסתכלו עלייך ברחוב ויגידו- "יו היא כזאת רזה, בטח לא אוכלת כלום, כל הכבוד לה". לא. את רצית את זה. כולנו אמרנו לך- הדלקנו לך אלף אלפי נורות אדומות- אבל את רק ראית כאן צד אחד- או שאת אנורקסית- או שאת שמנה. אין אמצע. אז זהו- יש אמצע. ואם היינו מוצאים אותו לא היינו בפורום הזה. יש. יש אמצע חמודה!!!!! הוא קיים ואפילו נראה טוב!! נראה רזה, מוצק, נקי וחתיכי. יש לו רגליים ארוכות ומחוטבות ובטן שטוחה ושרירית. לפעמים אפילו רואים את העצמות היפות- אלו שיפה לראות. ואת יודעת מה? באמצע לא מתעלפים. לא מעסיקיםן את עצמך כל היום באוכל. לא קונים 2 חבילות מסטיקים ביום ומתמלאים ממים או מדיאט קולה. לא סובלים ממצבי רוח. חיים טוב. חיים כמו בני אדם. מתעסקים בדברים נעלים הרבה יותר. אני יודעת שיצא לי מכתב יהיר ומתנשא מאוד. אני פשוט ראיתי כל הדרך את מה שכתבת. והזדיהתי עם המון דברים. גם אני כשהגעתי לפורום עוד לא הקאתי. פשוט חשבתי יותר מידי. לא לקח הרבה זמן- ו"ספגתי" מהפרום שכולם מקיאים או הקיאו- אז גם אני. את מבינה? זו החדרה בכוח של הדברים הללו- זו כניסה עמוקה לעולם השטני הזה!! את קונה לעצמך ילדות לא מאושרת. בגרות לא מאושרת. את בטח נורא גאה בעצמך על צליחת הצום שאת כופה על עצמך. וואו. כל הכבוד. באמת, אף אחת לפנייך לא הצליחה להרעיב את עצמה. יופי לך. מה זה אתגר מדהים. אולי אפילו תצלחי להתעלף! יוואו! אז באמת יגיע לך צל"ש! אולי עוד חודשיים תתאשפזי ואז באמת תקבלי את "עיטור העוז לאנורקסית". מה נראה? שקשה להיות אנורקסית??? זה קל נורא! זו ההנחה הכי גדולה למי שנכשלה בדיאטות ודימוי עצמי!! למטה תמיד קל להגיע. פשוט עוזבים. עזבת חמודה. ומשום מה את מאושרת לספר את זה. אל תגידי שלא. את לא הראשונה. סליחה שאני ככה. אבל זה פשוט מביך. למחלה הזאת יש כזו הילה מפוארת. של הצלחה. ואני תמיד הייתי כל כך נבוכה. כל כך הסתרתי בכוח אותה. כשהייתי רזה שילדית תמיד הייתי אומרת שיש לי בעיה בגוף- שלא רציתי את זה. לא אגיד לך שאני לא רוצה להצליח כמו אז לא לאכול. כי זה לא נכון. המכתב שלי היה מכוון אלייי בדיוק כמו אלייך. אני מתה לרזות עוד. אבל למזלי בפורום מתועדות השעות הקשות שלי. מזל שכתבתי, תמיד כשמסתכלים לאחור רואים רק את הדברים היפים. את הג'ינס מידה 34 שישב עליי מדהים, את הכניסה לשמלות של העבודה עם כל הדוגמניות שאומרות לי (בפעמים הראשונות בחיי) שאני כזאת רזה. היה תענוג. אבל הכל היה שחור. הכל. ואם תמצאי הודעות שלי מפבואר מרץ אפריל מאי תביני לבד. איבדתי אותי. לא את כולי. רק את מה שהיה טוב בי. יודעת מה? פשוט תתנתקי מהאינטרנט. תצאי לעולם האמיתי. או שתשתי רעל. ממילא אין הבדל בין הרעל שאת מאביסה בו את עצמ דרך מסכי המחשב והטלוויזיה. אשמח לתגובתך. תרגישי חופשי לתקוף
לפי מה שהבנתי מהמכתב שלך, את בעצם חושבת שאני רוצה להיות אנורקסית. ואני חושבת, שאת בעצם לא מפרשת אותי נכון!. אני ממש, אבל ממש לא מתכוונת להיות אחת כזו. אני מודעת לסיכונים, אני כבר יודעת כל כך הרבה על אנורקסיה, על מה שהיא עושה לגוף.. שלא. ממש לא נראה לי שאני רוצה להיות אחת כזאת. מה נראה לך? שאני חושבת לעצמי כל יום איך להיות אנורקסית הכי מהר שאפשר?? אז את ממש טועה! לידיעתך, אני כל לילה חושבת על הסיכונים שכרוכים בדיאטה הזאת. מה את חושבת? שלא חשבתי לעצמי כמה זה נורא להיות רזה שלדית ומגעילה, שאין בך נשיות, שהשיער נושר, שאין מחזור.. בטח שחשבתי על זה!! אני לא הולכת ולא מתכוונת להיות כזאת!! אני לא רוצה להיראות כזאת! אני רוצה להיות רזה בצורה יפה! לא רזה מדי. וכן, את אולי מתפלאה, אבל המושג "רזה מדי" קיים אצלי בלקסיקון! באמת נראה לך שאני רוצה להתעלף?? להתאשפז?? מה ייצא לי מזה?? עשית אותי קצת משוגעת. בנית לי תדמית לא נכונה. את יודעת? זאת בעצם אחת הסיבות שעזבתי את הפורום. שיגעו אותי פה. פעם אמרו לי ככה, ופעם אמרו לי ככה. התחילו לפענח אותי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. עכשיו יש פשוט דרך אחת ישרה וברורה- דיאטה. נמאס לי שמנסים לפרש אותי, שמנסים לפענח אותי, לבדוק מה אני עושה, למה, מאילו מניעים, מה ייצא לי מזה אח"כ, ומה אני בעצם מנסה להגיד. מה אני איזה אובייקט? הגעתי לכאן בתחילת הדרך, סוף כיתה ח', כי הייתי מבולבלת. הגעתי מבית שבה הדיאטה היחידה היא שאמא שלי עושה וזאת דיאטה של צום והקאות. לא ידעתי אם זו הדרך המקובלת או לא. אז הגעתי לפה. מלאהשאלות. רציתי להתייעץ. רציתי עזרה. רציתי מישהו לספר לו ולא היה לי למי. הילה ניסתה לשכנע אותי שיש לי הפרעות אכילה. הייתי מוכנה להשבע לה שאין לי. בסוף זה חדר אליי. אולי בכל זאת יש לי הפרעת אכילה. נגיד. החדרתי את זה למוח. אבל אח"כ, עוד גורמים נכנסו לענין פה בפורום. כתבו לי: אין לך הפרעת אכילה. מה את עושה בפורום הזה? זה רק טריגר בשבילך. את לא אחת מאיתנו.כביכול- את לא שייכת. אז עזבתי. רציתי להשתייך. לאנשהו. אבל לרזות לא השתייכתי. גם לא לשמנות. גם לא למופרעות האכילה כנראה. אז השתייכתי לבנות שבדיאטה. דיאטה כמו שלי. את חושבת שאני מתגאה. מתגאה לספר מה שאת ניסית להסתיר. אז לא. שוב את טועה. אם באמת היית עוקבת אחרי ההודעות שלי היית רואה כמה אני מתביישת לספר שאני בדיאטה. אני מתביישת. אני לא רוצה שיידעו באילו דרכים אני עושה דיאטה. אני לא מדברת על זה עם אף אחד. אני פוחדת שייגלו. עכשיו אני מבינה שייעוץ ועזרה אני לא אקבל פה. ובצדק. זה פורום ה"א-תמיכה. אני לא צריכה תמיכה. אף פעם לא הייתי צריכה. אל תדאגי, לא תראי אותי פה הרבה בפורום. בעצם, לא תראי אותי בכלל. אני לא מתכוונת "להטעין מצברים" פה. את בטוח יודעת שיש מיליון אחרים שבהם אני יכולה "להכיל מידע בתוכי". אם אני רוצה אני יכולה. גם להיות אנורקסית אני יכולה. אני פשוט לא רוצה.
היי חמודה...בת כמה את?
יום טוב.
את ממש דפוקה. באמת. את מנסה בכח להיות אנורקטית רק כדי לקבל צומי ועוד ממי? מאנשים שאת אפילו לא מכירה. אם את כל כך רוצה להיות חולה תעשי את זה בשקט. בפורום הזה יש בנות שהן באמת חולות אבל מנסות להבריא. את חושבת שלהיות אנורקטית זה כיף? אם כן אז תלכי לפורומים של פרו אנה ותפסיקי להתלהב כאן כי זה באמת לא מרשים אף אחד, אם לא אז פשוט תפסיקי עם השטויות האלה כי את לא יודעת לאן את מכניסה את עצמך.
ב"ה בשלומך לצערי הרב את מפתחת הפרעת אכילה קשה וכולי תקווה שתעזרי בהכוונה נכונה כי את הולכת בדרך שגויה. גם אם לא תכתבי תהיי ערה לכך והזהרי מתי תביני??? נשיקות והמון אהבה שלך
שלום לכן נפלאות, בתי היחידה החלה בגיל 12.5 (בחופש הגדול שבין ביה"ס היסודי לבין חטיבת הביניים) להפסיק לאכול. בתחילה זה היה "מטעמי בריאות" הפסיקה לאכול מתוקים ולאט לאט הפסיקה לאוכל עוד ועוד מאכלים ולבסוף כשבועיים לאחר תחילת שנת הלימודים החלה גם להקיא. היא מאוד קטנה (1.45 מ') והגיעה למשקל של פחות מ-29 ק"ג. רופאת מתבגרים שפניתי אליה נתנה לה תפריט יומי אולם היא לא הצליחה לאכול כך והורידה עוד ממשקלה. הרופאה הפסיקה לה את שיעורי הבלט (היא לומדת בלט מגיל 4) וכל פעילות גופנית. הילדה נראית נורא, פשוט נורא ומאוד עצובה ומאוד עצבנית וכל היום עסוקה בנושא האכילה, מה תאכל, מתי תאכל וכד'. היא טוענת שהיא איננה מקיאה יותר - אך אני לא רואה עליה במשקל. מה עושים?? הצילו את ילדתי !!! אני מתה מפחד!!! אנא עזרו לי והפנו אותי למקום הנכון לטיפול. תודה אמא כאובה מאוד
אינני יודעת מהיכן את בארץ, אך הייתי מייעצת לך לפנות ליחידה להפרעות-אכילה במרכז רפואי "שניידר" לרפואת ילדים בפתח-תקווה. התקשרי אליהם להתייעץ ולקבל פרטים להמשך. טל': 03-9253761 או 03-9253616. רפואה שלמה.
אז ככה , קודם כל צר לי שבתך נכנסה למעגל של בנות עם הפרעות אכילה . זה באמת כל פעם מצליח לצבוט לי באיזשהו מקום כשאני שומעת סיפור כזה , ולצערי ממש לא חסר , כך ששמעתי על מספיק מקרים . תראי , לדעתי , הרגשות שלך - הפחד , הדאגה , החרדה , וכו' ... - מאוד (!) חשובים . ובואי אני אסביר את עצמי - אם את כך דואגת לבתך זאת מהסיבה שאת מודעת לסיכון שבדבר , להשפעות ההרסניות שיש למחלה הזאת על הגוף ועל הנפש . וזה , גם אם לא נראה לך , כבר דבר טוב . האמת היא , שאני אוסיף ואומר שהלוואי שכל האמהות היו יותר עירניות למצב של הבנות ( והבנים ) שלהם כמוך . אם כולם היו שמים יותר לב ל"דברים הקטנים" ולוקחים יוזמה כמו שהורים צריכים לקחת במקרים כאלה , אז המגיפה הזאת , לא הייתה מתפשטת לכאלה מימדים , ולפחות כמה בנות נוספות היו יכולות להיות במצב יותר טוב . בכל אופן , לעניינו , לשאלתך , מה לעשות ? אז טוב שקודם כל פנית לעזרה מקצועית . רופאת מתבגרים זאת אופציה , אם כי לדעתי , עלייך לנסות דבר אחר אם לא הולך איתה . הדבר הטוב ביותר שבתך תוכל לקבל כרגע זאת עזרה נפשית - משמע ייעוץ פסיכולוגי . אי אפשר לדעת מה מתחולל בתוך הראש הקטן שלה . ולפעמים אולי זה מצריך התערבות של כדורים . ( אל תיבהלי , זה רק במקרים שפסיכיאטר מורה לתת אותם , ויש סיבה לכך - חוסר איזון כימי במוח ... ) . בכל אופן זה הדבר הראשון - תתחילי לדאוג שהיא תטופל בפאן הנפשי . זה הכי חשוב , וזה מה שבסופו של דבר יהיה אפקטיבי לטווח הארוך . לגלות מאיפה נובעת הבעיה , מה חסר לה בחיים , מה הסיבות וההתייחסות שלה לדברים . אלו דברים שאיש מקצוע צריך לברר , ובעזרת כלים מקצועיים להתחיל לטפל בה . דבר שני שצריך לטפל בו - זה הפאן הפיסיולוגי . הגופני . תראי לאנורקסיה ובולימיה יש תופעות קשות על הגוף . אני לא רופאה , ואני מבינה שגם את לא , לכן הדבר האידיאלי , לדעתי , זה שמקביל לטיפול פסיכולוגי , היא תטופל בפאן הבריאותי . הרופא יקבע מה מצבה , ולפיכך יקבע מה לעשות בנידון . אמא יקרה , אל תוותרי , אני יודעת שאת מרגישה חסרת אונים ולפעמים את פשוט מרגישה שאוזלים לך כל הכוחות להיאבק בה , אבל בשום אופן אל תיכנעי ! תהיי עירנית למצבה , לשינויים במראה ( שיעור , פצעים , פצעים בפה , לבישת בגדים ארוכים גם כשחם ועוד ...) וגם לשינויים התנהגותיים ( דיכאון , עצבנות ,הסתגרות שקרים - מאוד סביר להניח שהיא תגיד לך שהיא לא מקיאה או שהיא אכלה וזה לא נכון , ועוד שינויים נוספים ...) . בכל אופן הילה , תתן לך הכוונה יותר מקצועית קרוב לוודאי , לאן לפנות באיזור מגורייך ואת את רוצה אז גם המלצות שלה למטפלות . אל תדאגי , אם תמשיכי להיות עקבית במעשייך איתה , ותשיגי לה את העזרה המתאימה , היא תהיה בסדר . את יותר ממוזמנת להמשיך ולכתוב כאן , ולשתף ולהתייעץ . מחזקת אותך ומחכה לשמוע ממך ... לילה טוב תמי .
תמי מתוקה, תודה רבה לך על העידוד והתמיכה. הצלחת לרומם קצת את נפשי הדואבת וכן אני גרה במרכז תל-אביב ורוצה לקבל המלצות לגבי אפשרויות טיפול פסיכולוגיות/פסיכיאטריות לי ולבתי היקרה לי מכל. אנא כתבו לי להיכן אוכל לפנות קרוב למקום מגורי ובעלויות סבירות מפני שכבר דיברתי עם פסכיאטר שרצה רק לפגישת יעוץ אחת: 800 ש"ח ועוד מטפלים נוספים שגובים 700-800 ש"ח לשעה שזה ממש ממש קשה לי לעמוד בזה. אשמח לקבל תשובותיכן המהירות. אתן נפלאות וכן ירבו כמותכן ואשמח לשתף אתכן בהמשך הדרך, לתמוך ולהתמך. תודה
כל הכבוד שאת עירנית למצב הילדה ומצבה מידרדר כפי שאת מתארת וזה חמור..הבעיה הזו יכולה להביא למצב של שיתוק מערכות הגוף, בכלל מחזוריותה כאישה..נפילת מערכת החיסון ועוד דברים כאובים שהגלגל לא יוכל להחזיר עלייך לפנות לעזרה פסיכולוגית, טיפולית היות ומענה של דיאטנית לא מועיל באופן יחידני במצב של בתך..זה בעצם טיפול בסימפטום ולא בשורש הבעיה אני אישית טופלתי אצל דניאלה גריין הטלפון שלה הוא: 054-2230058 היא נהדרת דברי איתה ..ותראי כיצד אפשר להגיע לטיפול אם לא היא..פני לתל השומר ניתן לשלוח מכתב גם בפקס לד"ר גור ותראי כיצד אפשר לעזור לה היא זקוקה להמון תמיכה עזרה ואהבה.. המון כוח יקירה שלי..אם תתעורר שאלה בעיה או כל דבר..אני כאן.. שבוע נפלא המון בריאות דינדין
ב"ה דווקא בגלל שזה די טרי זה יכול אפילו להועיל כי הם יכולים יחד איתה לעצור את ההתפתחות ואת הזמן בהתמעה של ההפרעה לפני שהיא תופסת מקום של הרגל וטבע שני ע"י פיקוח מסביב לשעון פני לשניידר בדחיפות או תה"ש אשפוז במרה הזה מומלץ גם אם זה אומר לצאת מהלימודים הבריאות שלה במקום הראשון בהצלחה
שלום עד לא מזמן סבלתי מבעיות אכילה היום פחות או יותר בסדק ירדתי במשקל 50 קילו אבל זה היה יותר מידי כי ירדתי ל40 קיולו ואני מטר שבעים היום אני 60 קילו אבל עדין אם חששות .נוצרה לי בעיה בעיכול אני בת 22 תקופה ממושכת שכול דבר שאני מכניסה לפה אפילו שתית מים בליעת כודר וכמובן אוכל אני צריכה גרפס הבעיה היא שם לא יוצא לי אני מרגישה ממש לא טוב רעשים בבטן קוצר נשימה עצבנות עיפות עשיתי בדיקה ואמרו שיש לי רפלוקס האם זה בגלל זה הרופא אמר לי תלמדי לחיות אם זה אבל זה ממש קשה אני לא יכולה לאכול בחברה או בעבודה כי אני פוחדת לא להרגיש טוב אם לא יוצא תודה
גרעפסים נובעים מבליעת אויר או משתיה/אכילה מהירות מדי. הם יכולים לנבוע גם ממתח, עצבים ולחץ נפשי. רפלוקס הוא מצב של חזרה של אוכל מהקיבה לוושט ולפה. לא נראה לי שזה המצב אצלך. עצתי לך - פני לרופא אחר דרך הקופ"ח.
ב"ה רפלוקס זה די בעייתי הקאת בעבר?? בכל אופן תוסיפי משקה אלוורה זה יכול לעזור לך ואפשר להשיג את זה בבית טבע חוץ מזה ללמוד לחיות עם זה חשוב מאוד אבל גם צריך ללמוד איך נראה לי שהרופא שלך לא מנחה אותך נכון יש מזונות שאסור לאכול. כמו אלה שיש בהם ריכוז גבוה של חומצה. מזונות כבדים צריך לאכול מאוד לאט ומעט כל כמה זמן את לא יכולה לאכול ארוחות גדולות או ארוחה אחת גדולה אסור לך ירקות ואם כן ממש מעט גם לא פירות ואם כן ממש מעט אני מציעה שתפני לנטורפתית שתעזור לך בעניין אם תרצי כתובת אפנה אותך המון אהבה אני
חשבתי שעשינו יותר מידי תגובות שרשרת , וזה נהפך לקצת ארוך אז החלטתי להעביר את הודעתי למעלה . בעיקרון רציתי להגיד לך שריגשת אותי . באמת . מידת האמונה שלך בי , מרגשת אותי . וזה מחזק ומחשל , וזה הכי עוזר לי בעולם להתמודד ולהיאבק במחלה , בייחוד כשהיצרים שלי ,"הקולות" כפי שאני קוראת להם ,מתחזקים וגוברים . את כל פעם מזכירה לי כמה יכולת יש לי בידיים . וששוב , לי יש את האחריות ואני זאת שמחליטה לאן להוביל את הדברים . כפי שאמרתי ללימי ... גם ההודעות ששלחתי ללימי , באיזשהו מקום הזכירו לי שאין גבול למה שאני מסוגלת , העיקר שאני רוצה בכך . זה מצחיק שמהודעה שאני שלחתי שאבתי יותר כוחות ... כאילו חיזקתי את עצמי תוך כדיי שאני מנסה לחזק את לימי . את רואה שהפורום עוזר ?! אז מותק , אני לוקחת את עצתך , בכיוון שאני חושבת שהוא נכון עבורי . מין פשרת ביניים בין הרצון שלי עכשיו - לעשות "דיאטה" , לרצון של להימנע ממנה . אני פשוט אדאג לקחת את הדברים ביותר פרופורציות . כלומר , גם אם יש שבוע שלא ירדתי כפי שהייתי מצפה , אז וואלה לא סוף העולם . בסופו של דבר לאט ובטוח , עדיף על מהיר ולא בטוח ... וכן לזכור שיש לי את הכוח להימנע , אני חזקה מספיק להתנגד . ואני אצליח , בעזרתך ובעזרת הפורום ... וככה אני נמנעת מהקולות האפלים להכתיב לי באיזה כיוון ללכת , ומה לעשות , שלא לדבר על להרגיש . אני חושבת שזה פתרון טוב עבורי , להימנע מאכזבה זה פשוט להנמיך ציפיות כשזה מתקשר לנושא הזה . העיקר שזה לא ישתלט לי על המצב רוח ויגרום לי לשביזות , או להיפך להיי מטורף בגלל כמה מאות גרמים מסריחים :) . ככה זה בחיים איתנו , טריגרים יש כל הזמן , וכל הזמן את צריכה להיות מספיק עירנית בכדיי לזהות פוטנציאל להישאב שוב למחלה , להיות מודעת לעצמך , ולמצב שאת שרויה בו . לעבוד על עצמך , לתרגל , כמו שאת אומרת . זה כ"כ נכון ! רק ככה מגיעים לאיפה שרוצים . עם עבודה קשה ואמונה בעצמך וביכולות שלך . בנוסף לא קשור לנושא האישי שלי ...טוב בערך כן קשור אבל לא ישירות :) : כבר המון זמן שחשבתי ללכת להתנדב בבי"ח במחלקות פסיכיאטריות , גם של הפרעות אכילה , וגם של עוד נושאים אחרים .... מה דעתך ? לא ריסקי מידיי עבורי ? כי זה באמת נותן לי סיפוק ענקי כשאני יודעת , שעזרתי או תמכתי בבת נוספת . ואני יודעת את זה מבנות אחרות , וחברות שלי שיש להן את הפרעות אכילה . איך אני יכולה בעתיד לעשות את זה ? ( אחרי שאני אסיים את הפסיכומטרי שאני עושה עכשיו ואחרי תאילנד שיבוא לאחר מכן שוב ... :) , בסביבות פברואר ... נראה לי אידאלי ) חיבוק ענק ותודה ענקית אוהבת המון המון תמי
ב"ה אני חושבת שהבהרתי את העניין לגבייך ואת צריכה להזהר אני לא מציעה לך להתעסק בהתנדבות עם חולים פסיכיאטרים מכיון שזה יכול להפיל אותך וזה מיותר כמו כן להמנע בהתנדבות בהפרעות אכילה, אלא אם כן תצטרפי אלי לפורום ואז גםתוכלי לשמור על עצמך כי מפגשים עם בנות שיש להן הפרעות אכילה הוא בהחלט יכול להיות טריגר שאם אתעדיין רגישה כדאי להמנע מכך. אולי התנדבות בבית חולים דנה זה יכול להיות דבר טוב או בעמותת עלם את פשוט צריכה לפנות אליהם ישירות ולשאול אם הם צריכים, הם מגיבים מהר ודי משתפים פעולה עם אנשים שרוצים אז כדאי לברר דרכם אפילו דרך האנטרנט ולהתקשר טלפונים ואחכ להפגש איתם. בקשר אליך ולא רק, לא תמיד אנחנו נמצאים במצב של בחירה וזה סותר את מה שאני בדכ נוטה לומר פה בפורום, כי יש מצבים של גנטיקה מושרשת מידי שצריך מדריך טוב ממש להמרת דפוסי תאים שיביאו אותנו למצב של בחירה. הרבהאנשים מתנגדים לשמוע את זה ודי נכנעים ומרחמים על עצמם דרך זה שכאילו לכאורה אין מה לעשות אבל על אף קושי "אין הבחירה" אני חושבת שהחיפוש תמיד פתוח ותמיד אפשר למצוא דרכים לחיות מתוך התמודדות ולא כניעה וזו כן בחירה. חשוב לי שלא תצמצמי מידי ותבדקי את עצמך. תעסיקי את עצמך בדברים אחרים אחרי שאת אוכלת ואל תחשבי על הנושא הזה. העיסוק בדברים אחרים יעזור לך בזה. חוץ מזה אני אוהבת אותך ושלחת לך ים של אהבה נשיקות אני
הילה'לי אהובה , כמה דברים ... תחילה , את האמת שקצת התאכזבתי לשמוע שאינך חושבת שכדאי לי להתעסק בהתנדבות במחלקות פסיכיאטריות . :) אני מבינה שאת אומרת את זה מתוך רצון לעזור , ועל זה אני מעריכה אותך מאוד ( אין לך מושג עד כמה ... ) . נראה לי שפשוט קצת לא רציתי לשמוע כזאת תשובה ... כאילו רציתי שתבואי ותסכימי איתי ותגידי : "וואלה רעיון מעולה ..." . שיהיה לי אישור למה שאני רוצה לעשות . אבל לא סתם העליתי את זה בפנייך לשאול לדעתך . הריי ידעתי באיזשהו מקום שזה קצת ריסקי . למרות שאל תשכחי , שכבר המון זמן לא הקאתי . ולא עשיתי דיאטות הרעבה , וספורט קיצוני וכול מה שהייתי עושה כסימפטומים של ה"א . ככה שמהבחינה הזאת אני מאוזנת ממש .... בכל אופן , אולי באמת זה לא מתאים עכשיו מהבחינה הזאת . אולי אני עדיין צריכה את הזמן שלי , ובשלב יותר מתקדם אני אוכל גם לפנות לתחום כזה של התנדבות . סתם מתוך סקרנות : אני מבינה למה לא כדאי לדעתך שאני אתנדב במחלקה לה"א , אבל למה מחלקות אחרות גם לא ? ( כמובן מה שיש הרשאה להתנדב שם ...) זה גם נראה לך כטריגר שיכול להשפיע / לעורר אצלי סימפטומים מההפרעה ? לעת עתה , אני אבדוק את הנושא לגבי הכיוונים שאת העלית . אולי לכיוון של בי"ח דנה באמת ... אולי כיוונים אחרים ... מה שבטוח , אני אעשה משהו בנידון ... זה מספיק חשוב לי ומציק לי הרבה זמן ... בנודע לנושא השני : יכול להיות שזאת רק השעה , החוסר שינה שמובילה לעייפות קשה ולחוסר ריכוז משווע , והשטויות שחברים שלי שיגעו אותי עכשיו . אבל לא ממש הבנתי , איך החלק השני של ההודעה שלך - לגבי הגנטיקה והחוסר בחירה מתקשר אליי ... מצטערת שאני קשה כרגע :) . לדעתך אצלי זה משהו יותר מושרש ? גנטי ? אולי ... אני לא ממש יודעת לענות על זה ... אבל אני לא מבינה את שאמרת "לא תצמצמי מיד ותבדקי את עצמך " .... לצמצם מה ? את האפשרויות ? . כי אני ממש לא עושה את זה .... אני הריי חוזרת ואומרת שהכוח בידיים שלנו . לדעתי גם אם זה גנטי וטבוע עמוק בך - את עדיין יכולה לשנות את זה . ואת זה אני יודעת מדעית . בסופו של דבר ,סביבה (כלומר מה שאת מחליטה לעשות בעניין , רצונות וכו' ) קובעת באותה מידה כמו תורשה . לכן אין לעניין חשיבות יתרה בעיניי . זה לא תירוץ להגיד , אצלי זה גנטי .... גם הגן להתאבדות ( כן יש כזה גן :) ). זה לא אומר שאני ממששת אותו ... חוץ מזה אני באמת מנסה להעסיק את עצמי בכדיי לא לחשוב על מה אני אוכל , ומה אכלתי במהלך היום ... להגיד שזה מצליח כל הזמן ? לא ממש .... אבל לפחות זה נשאר ברמת המחשבה ולא לוקח הילוך גבוה יותר . בכל אופן , אני אוהבת אותך המון , אני אלך לישון לי עכשיו ... אז לילה טוב , ושבוע קסום ונעים לכולם . נשיקות ... נ.ב. אני מעלה משהו לדיון בהודעה אחרת , אז הילה - דעתך בבקשה :)
הי הילה הי כולם... בהחלה הכל היה נראה אופטימי, החזקתי את עצמי לא זללתי ולא הקאתי... והיה נפלא הייתי לילדה המאושרת בעולם.... חשבתי לעצמי שזה אפשרי לצאת מזה -- עד שהגיעו החגים - ביקורים דחופים יותר בבית והכל נהרס, כל מה שבניתי ועשיתי במשך חודש שלם פשוט נעלם!!!! אוף זה מתסכל!!! ומעבר לזה אני לא מצליחה לחזור להרגלים הכל כך טובים שהצבתי לי אז-- זה היה קשה אבל כיף ועמדתי בכך בכבוד!!! ת'אמת אני קצת אובדת עצות עכשיו... פניתי לנופית - אבל זה רחוק ממקום מגורי והם אמרו זה יהיה קשה להתחיל טיפול בצורה כזו... אז מה ?? למי ללכת??? אני רוצה לצאת מזה אני יודעת שהחיים ההמשוחררים האלו בלי הזלילות והקאות כל כך טובים!!! אפילו הציונים שלי במבחנים בתקופה הזו פתאום קפצו להם והפכו למושלמים... בבקשה תעזרו לי תעזרו לי להחזיר את התקווה - אני רוצה להבריא!!!! רעותי
רעותי יקירתי , כפי שאמרתי , אני מייעצת לך קודם כל להירגע ולנשום עמוק . אוקי , אז קרה . אז מעדת . יש מעידות בחיים . בייחוד בהפרעות אכילה . אף אחד לא מצפה ממך להפסיק בבת אחת וזהו , יותר אין הפרעת אכילה . הריי שתינו יודעות , שזה תהליך ארוך מאוד שמתחיל קודם כל בנפש . הנפש היא המקור להכול . לשאלתך - אפשר לצאת מזה ? וודאי שאפשר ! הכול אפשרי אם רק תרצי . וזאת לא סתם קלישאה . אני באמת מאמינה שאם את רוצה משהו בכל כולך , את תשיגי אותו . אז את השלב הכרחי והחשוב ביותר כבר עשית , לא ?! את מודעת לבעיה שלך , את מודעת לנזקים שלה , והכי חשוב - את רוצה להבריא עצמך נפשית ופיזית ! וזה כשלעצמו מעולה . כל עוד את זוכרת את זה- שאת וצה להבריא ולעזור לעצמך - אז את על הגל מותק . תראי , אני לא אשלה אותך ואותי - לדעתי , ומנסיוני , יש מעידות . וזה באמת בלתי נמנע במצבים כאלה כשאת מלאה בפיתויים מסביב , כמו בחגים ,שהמסגרת שלך קצת נשברת ויש מלא ארוחות ושאר טריגרים ברקע . אבל זאת דרך שאת תלמדי לעמוד בה עם הזמן . כבר חודש שהחוקים שהצבת לעצמך , "המסגרת" שבנית , עבדו , את הפסקת עם ההקאות - ומצב רוחך עלה והשתפר פלאים , זה הריי רק טבעי שזה ישפיע על פאנים אחרים בחייך , כמו לימודים . את הריי מלאת ביטחון שאת מסוגלת לעמוד מאחורי היעדים שאת מציבה לעצמך ! וכך קרה גם עם המבחנים , והציונים שראית בהתאם . אז מה , מעידה אחת , תשבור את רוחך ? אחרי כל מה שהשגת ? כל מה שהצלחת לבנות - ב-ע-צ-מ-ך ?! תחשבי על זה . אם הצלחת חודש , אני בטוחה שגם חודש וחצי , חודשיים וגם הרבה יותר מזה עם הזמן את תצליחי ! אין לי ספק בכך . אני אמימנה בך , את תמשיכי להאמין בעצמך ? אלו שאלות שאת חייבת לשכנע את אצמך שיש רק תשובה אחת . והיא כמובן חיובית ! אין לא ,אין פקפוקים , אם יש - מה שרק טבעי , כי זה תסמיני המחלה , תאבקי בהם , אל תתני להם לנצח ! את חזקה יותר מזה . יקירתי , אני רוצה שתביני שכל מה שאני אומרת , אני באמת יודעת שמצליח . איך אני יודעת ? אני כבר יותר משנתיים בלי הקאות . להגיד שאני לא חושבת על זה- הריי שתינו יודעות שזה לא נכון . להגיד שלא מעדתי - מעדתי ונפלתי המון , אבל הרמתי את עצמי וחבריי עטפו אותי באהבה ועזרו לי לקום שוב על הרגליים . עכשיו אני יותר מחושלת . גם עכשיו יש טריגרים כל יום . גם עכשיו , יש לי קולות של ההפרעה שאומרים לי לצלול לשירותים ולהוציא הכול . אני עושה את זה- לא . למה ? כי אני נותנת לקולות האלה לדעוך , למרות הסערות והקונפליקטים שמתעוררים בעקבות זה . אני הצלחתי , אחרות הצליחו , גם את תצליח אם תרצי בכך ! אין לי שום ספק בכך !!! תאמיני בעצמך . אנחנו פה כדיי לתמוך ולהזכיר לך כמה את שווה - אם את שוכחת לפעמים ... בכל אופן , אני מציעה לפנות לייעוץ , כי הנפש שלך היא הדבר החשוב ביותר . זאת הבריאות שלך הריי . ועל בריאות לא מתפשרים . אל תתייאשי מלחפש . אני בטוחה שבנות כאן בפורום והילה יתנו לך אפשרויות ייעוץ באיזור מגורייך . הצלחה ואמונה שלמה בעצמך , תמשיכי לעדכן ולכתוב מה מצבך . אוהבת תמי
ב"ה אני אנסה לברר לך קרוב למגורייך דבר נוסף קחי את מה שקורה עכשיו ערבון מוגבל כי כל השהות ליד ההורים מעצימה את המחלה למה? ככה!! זה פשוט ככה עובד זה מעורר בך זכרונות דברים בלתי נשלטים ולהתמודד בנוסף גם עם זה למעשה בלתי אפשרי. לא סתם אומרים שחלק מההחלמה הוא לצאת מבית ההורים וזה נכון גם לך. דבר נוסף תיכף נגמר סוכות ואח"כ את תחזרי ליצור לעצמך איזון. את תאמרי לעצמך עכשיו "יש לי עוד כמה ימים כי קשה לי ואני יכולה ליפות בהם אבל אח"כ, אחרי סוכות עם המרחק אני חוזרת להיות טובה לעצמי ואני ממשיכה להתמודד..." משהו כזה וזה בדוק מה שתעשי. זה בלתי אפשרי לצפות שעכשו בחג תוכלי לגבור על ההרגלים שלך זה תמונת מצב אידיאלית שיכולה לקרת רק ממרחק. רק אחרי הרבה מאוד זמן שאת ללא הרגלים הרסניים ממשות של קולות מחלה. אני יודעת שקשה לך תחזיקי מעמד חיבוק ענקי וים אהבה אל תפסיקי לכתוב. בטאי את עצמך והפסיקי לצפות
אני באמת משתדלת לא להישבר אב לפעמים זה כלכך קשה לעמוד בכל הפיתויים מסביב - והאמת שהפיתויים האלו הם באמת ביטוי לתיסכולים עצמיים, אני שמה לב לזה - אני אפילו יכול לזהות מתי אני הולכת להישבר... ועוד יותר קשה תחושת הכישלון.... ולשאלתך - אני נמצאת באיזור טבריה... ואני יודעת על המרכז ברמב"ם אבל זה גם רחוק מאוד... מובן שאם זה המרכז היחיד פה אפנה אליו - זה פשוט מקשה... זה כזה אירוני אני כאילו ילדה רגילה אני סטודנטית לומדת כמו כולם.. עובדת , אירוני ביותר אבל עם ילדים ונוער-- מנסה למנוע מהם כנראה להגיע למצבי.. אבל לא אני לא ילדה רגילה, מבפנים הכל הרוס ומבולגן, חסר כל יציבות והיגיון!!! אני חוזרת עכשיו מהעבודה, חושבת על כל האחריות שיש לי שם, חיים, חינוך וערכים של ילדים קטנים וגדולים... ואז עוברת סוויצ' וחושבת על עצמי.. זה לא מסתדר שזה אותו בנאדם מתפקד!! לילה טוב רעותי
שלום לכולם. אני קוראת כאן בפורום הודעות של אנשים שכולם מבקשים עזרה.גם אני הייתי במקום הזה. במצוקה נוראית, על גבול האבדון. אני רוצה לספר על אישה שעזרה לי מאוד מאוד ומתוך העזרה שהיא היגישה לי אני היום יכולה לטפל באנשים אחרים. דבר שהוא בגדר נס מבחינתי. מפני שהרגשתי כל כך אבודה ולא ראויה. קטנה ודפוקה וחסרת אונים. שמה של המטפלת הזאת היא אתי גילאור והיא מטפלת באופן פרטני וגם בטיפול קבוצתי. קבוצה בהנחייתה תיפתח בדצמבר הקרוב באזור כפר סבא. היא מטפלת בשיטה הנקראת 'מודעות עצמית באמצעות הגוף' והמקום שהיא נותנת בחדר הוא פשוט להיות אני כולי מי שאני באמת. אני מצאתי אדם שמכיל אותי על כל הכאבים, התשוקות והצרכים. כאבתי ובכיתי את האין הנורא שבפנים, הארתי לתוך מערה חשוכה. וקיבלתי את הזכות להיות מי שאני באמת. אני מצרפת את כתובת האי-מייל שלי וגם את הטלפון שלה-077-4007407. מאחלת לכולכן להירפא, לגדול ולחיות באמת. סיון
ב"ה את נפלאה וזה משמח אותי לקרוא שאת לומדת את עצמך ומביאה את הבנות שלך לידי יישום גם אם קשה לך. תודה רבה על השיתוף. זה חשוב אני מאחלת לך בהצלחה רבה והמון אהבה אני
חשבתי על רעיון - לנסות להוביל מהלך חקיקה שיחייב מפרסמים להוסיף אזהרה על כל פרסומת שהדוגמנית בה עברה ריטוש בפוטושופ, בדיוק כמו שעל פרסומות לסיגריות מופיעה אזהרה. וכל מי שאומרת - חחח, יצטרכו לשים אזהרה על כל פרסומת ומודעה - זה בדיוק העניין! אולי ככה ילדות, נערות ונשים כמונו יפסיקו לסבול מדימוי עצמי נמוך (אגב, גם גברים, לדעתי, מתחילים לסבול מזה). אולי ככה נוכל למנוע מהילדה הבאה לפצוח ב"דיאטה", להיכנס למעגל. אני לא יודעת מה איתכן אבל לי נמאס להרגיש שאני לא מספיק טובה. זה אולי נשמע לכן מטומטם אבל זה לא. עם שנאה עצמית לא נולדים. אז נכון שאני כותבת עכשיו מתוך רגע ש"טוב" לי, ואין סיכוי שאני אזכור את זה בפעם הבאה שאני אסתכל על עצמי במראה ויתחשק לי להקיא, או בפעם הבאה שאני אהיה עצובה ושוב אסמם את עצמי עם אוכל, אבל אולי ככה אני אוכל לסחוב את הרגע הזה רק עוד קצת... אני עוברת דפוס דפוס, כמו רופא, מנסה לעקור אותו, לטפל בו, ללטף אותו. אולי יום אחד אני אפסיק לחשוב על זה. אולי יום אחד אני אוכל לקבל את עצמי כמו שאני. די, אני כבר רגל אחת בחוץ. ועוד מחשבה - פתאום גיליתי שאחד הדברים שהכי מפחידים אותי בעולם זה קולה (אמיתית, לא דיאט), פעם הייתי שותה בכיף לפעמים, היום זה כמו שמישהו יציע לי לשתות נפט. אתן חושבות שאני צריכה לנסות ולשתות את זה שוב? בטח יקח הרבה מאוד זמן עד שאני ארשה לעצמי.
את יודעת ששכחתי טעמו של סוכר רגיל? אני מכירה רק סוכרזית.
ב"ה גם את יכולה להתחיל להשמיע בקטן את קולך כל קול שיצטרף למעצמה רק יוסף בהכנעת הטרור חסר רחמים שיש בעולם הפרסום. אבל זה מתחיל בך. בי. בכם להתחיל לנפח את תיבות הדואר שלהם ולהשמיע קול זועם ואמיתי שלכם!!!! עם הזמן זה יעשה את שלו. כי ככה זה כשמזינים צמח ההזנה שלכם דרושה כדי שזה ייעלם. זה לא ייעלם כשכולם ישתקו המילה שלכם היא המהפך!!! אני מחזקת אותך מאמינה בך היי סלחנית והדבר הנכון יקרה בזמן הנכון את תצאי מזה רק אנשים שמתעמתים עם החושך של עצמם מגיעים לחוות הארה ויישום החיים במלאות. באהבה רבה אני
שלום! אני בחורה בת 23...מאז שאני זוכרת את עצמי אני בדיאטות וביו יו למעלה ולמטה בשנים האחרונות זה רק החמיר...הכשלון מתבטא בהתקפי אכילה (בינג'ים) עצבניים שאין לי שום שליטה עליהם..בהתחלה זה היה פעם בהרבה זמן...אחרכך פעם בשבוע ולאחרונה זה נהיה כל יום אני לא מסוגלת לצאת מזה! ניסיתי ללכת לקבוצת OA של אכלני יתר - אני מרגישה ששם הטיפול הוא באוכל והאוכל זה רק סימפטום ויש שם הרבה דברים שפשוט לא מתאימים לי בדקתי את האפשרות ללכת למרפאת הפרעות אכילה ברמב"ם נכון שאומרים שגם אכילה זללנית היא סוג של הפרעה אבל אני רוצה להאמין שעדיין לא הגעתי לרמות האלה..אני לא מקיאה ולא שום דבר כזה....פסיכולוג זה פשוט יקר מידי אני רוצה לצאת מזה!! ואין לי מושג איך! אני מתפללת ליום שאוכל לקום ולשלוט בחיי בלי האוכל בלי המחשבה האובססיבית עליו בלי לקום באמצע הלילה וללכת ישר למקרר ואחרכך גם בבוקר, וגם אחרי ארוחת הצהריים וגם כשכולם הולכים לישון...עייפתי! הנפש שלי עייפה הגוף שלי עייף! פשוט עייפתי..........אנא.....עיזרו לי. איך אוכל לעזור לעצמי? מה האופציות שלי? אני רוצה לצאת מזה, בבקשה.....
כל אחד הוא מאוד שונה, אבל בגדול הסיפור שלך מזכיר לי אותי. גם אני מעולם לא הקאתי, אבל הזלילות והמחשבות עליהן, ההטרדות הרגשיות סביב הנושא, וגם כל הזמן הבדיקה הזו, האם אני כבר "שם", האם כבר אני עונה לאיזו הגדרה כמו בולמית או אכלנית כפייתית. ובעיקר ההתעסקות בנושא השליטה או החוסר שליטה. לאורך כל התקופה ידעתי שיש עוד דברים שמציקים לי, שגורמים לי לחוסר שקט פנימי מאוד גדול, ובסופו של דבר בהחלטה לא פשוטה וקלה החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. צריך לבוא בגישה שאין"הוקוס פוקוס", אבל יש דרך שמתחילים ללכת בה. דרך קופת חולים זה יותר זול, וחוץ מזה אם את לומדת באוניברסיטה או משו כזה יש גם לשכות ייעוץ, ופסיכולוגים בתעריפים אפשריים. הכסף הזה הוא ההשקעה הכי גדולה שתעשי בעצמך אי פעם. אל תחכי "שיהיה ממש בעייה". לא צריך להגיע לטיפול רק בשיאו של המשבר הכי גדול בחיים. אפשר לעשות את הצעד הזה גם קודם.
המון המון תודה. אני מניחה שזה מה שאני אעשה תודה על היחס והתמיכה בהצלחה
ב"ה בכל קופת חולים יש אפשרות לקבל טיפול פסיכולוגי יעיל תמורת תשלום סמלי שיאפשר לך לעמוד בטיפול. אל תוותרי ואל תשתמשי בכסף כתירוץ הפרעת אכילה לא משנה איזה בסופו של דבר הופכת להיות חוסר איזון כימי נוראי מעבר להרגל והתמכרות ואז משמע שזה עד מהרה לא יהיה בשליטה שלך מה שכבר נשמע שאת שם והתערבות כימים כגון שימוש בתרופות הוא לעיתים הכרחי במצבים האלה. אני רוצה להאמין שאת עוד לא זקוקה לזה ולשם כך את חייבת להקדים ולטפל בעצמך הן מבחינה תזונתית הן מבחינה נפשית. קופות חולים מאפשרות את זה. אל תתני לעצמך ליפול יותר. תמשיכי לכתוב ספרי עלייך קצת יותר. מה קורה לך באמת... וכבר מחר או היום גשי ובררי לגבי עזרה מתאימה. אני מחזקת אותך ואל תאמרי נואש אפשר לחיות באיזון עם דימוי עצמי טוב ועם הזנה מתאימה צריך ללמוד את זה להכיר את זה לתרגל את זה ולשם כך דרוש זמן. למידה והרבה סבלנות. המון אהבה יקירה אני
שלום לכולם אני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שנכנסתי לאתר אבל אני שוב כאן עברה חצי שנה מאז שהישתחררתי מהאשפוז וחשבתי שזהו מעכשיו הכל בסדר יצאתי מזה אני כבר לא אנורקסית יותר אין בתי-חולים אני חוזרת לילדים לבעל הכל היהי טוב אפילו העלתי במשקל { והרבה }וכאן זה מתחיל עכשיו זה חוזר הדיכאון התחיל השנאה העצמית התסכול העצבים אז החלטתי אני יותר לא אוכלת כי אנורקסית כמוני לא יודעת להרזות באופן מסודר היא פשוט יודעת לא לאכול ואם לאכול אז להקיא ועל המשלשלים אני לא אדבר כי את זה מעולם לא הפסקתי אני יודעת שאני הולכת ליפול ובגדול אני יודעת שמי שיסבול מזה זה הילדים כמו שהם סבלו בעבר כשאמא כמעט ולא היתה בבית תמיד באשפוזים אני גם יודעת שהילדה הגדולה 11 תראה שוב את אמא מחוברת לזונדה זאת תהיה טראומה הכי גדולה בשבילה היא כל-כך שמחה שאמא בבית היא כל-כך שמחה שאחרי הרבה זמן שאמא לא היתה יושבת ליד שולחן האוכל עכשיו היא יושבת היא תכעס תכעס עליי מאוד שזה עכשיו נגמר אני יודעת אני אמא כישלון אם אני יחשוב שאני יכולה לפצות אותם במתנות כמו בעבר שום מתנה בעולם לא תפצה אותה אם אמא שלה לא בבית או לא מתפקדת כמו אמא רגילה ומה אם הבן9 גם ככה הוא בקושי שאוכל כי זה מה שלמד מאמא שאסור להשמין אסור לאכול הרבה זה לא יפה ועל הקטנה{שנה ו9חודשיים} די לאמא לא היהי כוח לשחק לקפוץ לשיר מי ילמד אותך מה מותר ומה אסור מי יקח אותך לגן מי ירא אך את גדלה עברתי כל-כך הרבה בחיים סמים,פסיכיאטריה,חובות,אישה מוכה,גירושין,,השפלות{מהגרוש שהוא האבא של הגדולים} אישפוזים{שנמשכו חודשיים} ומה לא......... אז למה אני כל-כך טיפשה עד שיצאתי מהכול למה שוב מי ילמד את הילדים הקטנים שלי שאין דבר שיותר חשוב לי מהם באיזה דרך ללכת בשביל לא ליפול בשביל לא לסבול,בשביל לא להגיע לאן שאני הגעתי לא לעבור את מה שאני עברתי אני רק יודעת דבר אחד שאם יש מי ששומע אותי למעלה בשמים אז בבקשה אני מתחננת בפניך שמור לי עליהם כי אני יודעת שבקרוב מאוד אני לא יוכל לעשות את זה ולא בגלל שאני לא רוצה אלה בגלל שאני פשוט לא יוכל כי אני שוב בדרך לתחתית ומשם קשה לעלות ולמי שקורא\ת את דבריי תודה באמת תודה רבה שהגדשתם לי מזמנכם בקריאת מכתבי הרגשתי שאני חייבת לפרוק קצת ממה שעובר עליי תודההההההההההההההההההההההה לימי
לא יודעת למי או למה אני מתפללת, אבל אני מקווה שתשמע זעקתך. אני מקווה שנבואת הזוועה שאת מנבאת לעצמך לא תתגשם, אני מקווה שתדעי לעצור את זה בזמן. זה יותר גרוע מסרטן. את יודעת, שכשהגידול הוא עוד קטן אז יש סיכוי שעם כמה טיפולים, לא מאוד נעימים ואף לא כל כך קלים, אפשר לחיות חיים שפויים ונורמלים. זו לא גזירה. נראה כאילו כדאי שתקדימי תרופה למכה... היית שם! איך את מוכנה לשוב לזה?! יש לך כל כך הרבה מה לאבד!!! וכל כך הרבה מה להרוויח מהחיים שחיית בחצי שנה מחוץ לבית החולים! אז בעבור מה להפסיד את כל זה??
ראשית כל אני רוצה להגיד תודה מהלב שמישהו הקשיב לי ואני נשבעת לכן שזה לא מתוך בחירה קשה לי מאוד אבל איזה קול בתוכי לא מרפה ממני הוא חוזר ואומר ומציק לי את שמנה את דובה כלום לא עולה עליך כלום לא יפה לך אל תצאי מהבית תראי מה נהיה ממך מה אומרים עליך תתבישי בעצמך וזה עושה לי רע זה הורג אותי מבפנים זה לא מרפה ממני אני כבר לא מצליחה לחשוב בהגיון אני לא רוצה לחשוב מה היהי אני מנסה פשוט לברוח מהאמת הלואי שזה לא היה קורה לי הלואי ולא ההיתי חושבת על זה אני מנסה אבל זה לא הולך מה לעשות?אני כבר משתגעת אני לא יודעת למי לפנות אפילו לפסכיאטרית שלי לא סיפרתי כי ידעתי שאם אני אומר לה היא תאשפז אותי ועוד לאחר כול נסיונות התאבדות שלי אין סיכוי שהיהי תשלח אותי הביתה ואת האמת פחדתי פחדתי כל-כך לחזור לחדר ההוא במחלקה הסגורה לא לראות את הילדים בקושי לראות אור יום ולחיות מזריקה לזריקה העדפתי לשתוק לשתוק ולעבור את זה לבד ומה שהיהי היהי כי כרגע אני לא מוצאת את הפתרון אני רק יודעת שזה התחיל כי{ פשוט הפסקתי לאכול} אך זה היגמר אני לא יודעת ורק אלוהים יודע לאן הגיע והלואי והיתה לי דרך לצאת מזה כי עמוק בתוך הלב אני יודעת שקשה לצאת מזה אז אני מנסה פשוט לברוח מהמציאות מנסה לא לחשוב לאן אני הולכת? מה היהי ?למה בכלל אני עושה את זה לעצמי? למה זה קורה לי??????????????????????????????.......
עצוב, עצוב מאד. לימי, יש לך הרבה מה להפסיד, אבל נראה לי שאין טעם, כי עכשיו את רואה רק את המחלה שלך לנגד עינייך. "...מי ילמד את הילדים הקטנים שלי שאין דבר שיותר חשוב לי מהם..." האמנם? לא נראה לי. חבל שאת בוחרת ליפול מחדש ומרצון במקום לנסות להילחם בדרך אחרת. חבל.
לימי יקירתי , קראתי את הודעתך , פעמיים . קראתי גם את התגובות של הבנות בפורום . ואני רוצה להגיב בצורה קצת שונה. תראי , ברור לי העניין שנורא קשה לך עכשיו , ואת הולכת ומדרדרת . לא ברור לי , מה את הולכת לעשות בעניין . לכן החלטתי לגשת אלייך בצורה קצת שונה , לא ממקום של לרחם ( את עושה מספיק טוב בשביל שתינו ) אלא ממקום של ה"ילדה" . כלומר כוונתי היא שתביני איזה נזקים ארוכי טווח את גורמת למשפחתך , לילדייך ( שאת טוענת שהם כל עולמך ...) וכמובן - לעצמך . הדברים שאני הולכת לומר , יהיו בוטים , יהיו קשים בשבילך למחשבה , אבל זאת כוונתי - כי אני רוצה שתביני את חומרת העניין . כפי שהוא . אני רוצה שתתארי לעצמך את הסיטואציה הבאה : 4 שנים מעכשיו , הילדה הגדולה שלך בת 15 , באמצע גיל ההתבגרות , מתחילה בגרויות , יוצאת עם בנים , מתחילה להתעסק בחיצוניות כמו כל בת נורמלית טיפשעשרה בימינו .הבן שלך האמצעי בן 13 , עוד מעט בר מצווה , מתחיל להיראות כמו גבר צעיר , הקול מתחיל להישתנות , גם כן תחילת גיל ההתבגרות . והבת זקונים שלך ממש אוטוטו בת 6 . עולה עוד מעט לכתה א' , מתחילה לקרוא , כבר לא תינוקת . ואיפה לימי ? וואלה , שאלה טובה . איפה את רוצה להיות ? אה , לימי לא רצתה מספיק להיות שם בשביל לראות איך הילדים שלה גדלים . היא לא רצתה להיות שם כשהבן שלה יעלה לתורה . היא לא רצתה לשמוע מהבת שלה על היום הראשון בתיכון . והיא לא רצתה להיות שם עם הבת שלה ביום הראשון שלה בכתה א ' . אז איפה לימי בזמן הזה ? או מחוברת לזונדה , מחכה שהסבל ייגמר ושמישהו יגאול אותה מייסוריה . או שכבר אפסו כוחותיה ואין לימי . מה דעתך? ככה את רוצה שהסיפור יסתיים ? או שאת רוצה לשנות משהו ? את מבינה , הסיפור הזה , זה בדיוק מה שהולך לקרות אם את לא תעשי משהו בכדיי לשנות אותו ! אם לא תוכיחי לילדים שלך ולעצמך שאת רוצה לחיות , את פשוט לא תחיי . לא רוצה לעזור לעצמך - אף אחד לא יכול לעזור ! ברגע שמשהו ישתנה בתפיסה שלך ותרצי להיות שם בסיפור - בשביל ה-יל-ד-י-ם שלך ובשביל עצמך . אז הסוף יהיה שונה . בינתיים מי שסובל הכי הרבה , יותר ממך - זה הם ! כי הם רואים את אמא סובלת , אמא שאמורה להיות מודל לחיקוי , אמא שהתפקיד שלה בחיים זה לעזור ולתמוך , לאהוב , וללמד ולשמש כעץ איתן ! ששום דבר לא מפיל אותה ! ואיזה דוגמא את נותנת להם ? הפוכה לחלוטין . איזה ערכים הם מקבלים ממך ? של קורבנות , של חוסר ביטחון, שלא חוסר אמונה עצמית , של מפסידנים ! ואם את לא תבהירי לעצמך שלא כך הדברים , ואת כן חזקה , ואת כן יכולה להתגבר על הקשיים , ואת כן רוצה להיות שם ולחוות יחד איתם את הרגעים של החיים בעודם הולכים וגדלים , אז לימי , אף אחד לא ישנה המצב . והילדים שלך יגדלו להיות החיקוי שלך . על זה חשבת פעם ? חשבת איזה דוגמא את נותנת לילדה הבכורה שלך ? את יודעת , כמה נכנס לה לתת מודע , בלי שהיא ואת תשימו לב ?! את יודעת שהיא יכולה לפתח הפרעת אכילה גם כן , כי זה מה שהיא ראתה כל החיים שלה מאמא שלה ! כי זה מה שאמא שלה העבירה לה . זה מה שאת מלמדת אותה ! את רוצה שזה מה שיקרה לימי ?! כי תאמיני לי , אם לא תשני את המצב זה עשוי לקרות ! תמיד קל יותר לשחק את תפקיד הקורבן , לחכות למושיע שיושיע ויציל אותנו ואת המצב ! להיות פסיביים ... זה טבע האדם לצערי . אני התנגדתי לזה . ברגע שאני רציתי להיות הקורבן , ולרחם על עצמי , אף אחד לא יכל לעזור לי . עד שהחלטתי שאני רוצה לעזור לעצמי , שמגיע לי יותר ! שאני לוקחת את האחריות על החיים שלי לידיים שלי . ואת שיש לך אחריות לעוד 3 אנשים קטנים ,שמעריצים אותך , ושאת כול עולמם , זורקת הכול לפח - ומחכה שמישהו יציל אותך ויקח עליהם אחריות ?! לימי אני מצטערת , זאת אנוכיות לשמה . זה לא חייב להיות ככה . את יכולה לשנות את פני הדברים , גם אם תיפלי - תרימי את עצמך ! מה זאת הרוח תבוסתניות הזאת ?! למה את חושבת שאת שונה מכל העולם , ולא תצליחי לצאת מזה ?! למה בנות אחרות כן יכולות ?! למה אני יכולתי ? זה קל ? - ממש לא . אבל עושים את זה ! ומתחשלים ! והיום אני אדם יותר שלם , יותר בוגר , יותר בטוח בעצמו ויותר מחושל ! ועד היום אני נאבקת ביצירם של המחלה ! אבל אני יודעת שאם אני לא אתן להם , הם לא יפילו אותי , כי אני אדון לעצמי ואני מחליטה מה יהיה איתי . לימי אני רוצה שתעשי את זה בשביל עצמך , ואם את לא מעריכה את עצמך , ואת חושבת שלא מגיע לך - אז לפחות לילדים שלך . הם בטח לא אשמים . את לא מבינה כמה שפעה יש להורים על החיים של הילדים שלהם . חברה שלי פיתחה הפרעת אכילה בגלל הערה קטנה של אבא שלה שהיא "עלתה איזה קילו שתיים " . את מבינה איזה חשיבות יש לדברים בעינינו ? הילדים ? אני התחלתי לחתוך את עצמי ומלא פעמים רציתי להתאבד בגלל שאבא שלי לא יודע להיות אבא . מזל שהייתה שם את אמא שלי שבנתה מחדש שוב ושוב את כל מה שהוא הרס והורס . אז מי את בוחרת להיות - ההורה הבונה והמשקם ? או ההורה ההורס ? אלו שאלות שאת צריכה לחשוב עליהם , ואז להחליט מה לעשות עם עצמך . אני רוצה לסיים עם ציטוט מתוך ספר "חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן" של מיץ אלבום . על ילדות : " ילדות היא כמו זגוגית , יש הורים ששמים חותם ונוגעים בעדינות , יש הורים שסודקים את הזגוגית ויש כאלה ששוברים אותה לחלוטין " . מה את רוצה לעשות עם הזגוגית של הילדים שלך ? - תחשבי על זה . אני מחכה לתגובתך , ובינתיים מחזקת אותך , אנחנו כאן לתמיכה . רק תרצי לעזור לעצמך לימי , זה השלב שכולנו חייבות לעבור !!! אוהבת ומחבקת אותך תמי נ.ב. מקווה שלקחת את תגובתי לפאן החיובי , ולא כעוד טריגר לרדת על עצמך ...
ב"ה נשיקות מקווה לימי שאת לוקחת את הדברים לכיוון חיובי ולא נשברת אגב אם את רוצה עזרה לדעת איזה כיוון מתאים אני מוכנה לנסות לעזור לך באיך. צריכה שיתוף פעולה מצדך. המון אהבה
רק רציתי לשתף... החזקתי יום שלם עם אכילה נכונה. אבל היה משהו לכל אורכו, משהו שמחכה שהיום ייגמר ואוכל לשבת עם האוכל, בחסות החשכה, ופשוט לטרוף. זה הרגל שנטמע בי עמוק עמוק, זה התחיל בזמנו שהייתי חוזרת הביתה אחרי יום ארוך והיתי מוכרחה לאכול משהו- וכעת זה הרגל- דםוס שאני אוכלת בערב פחמימות- 4 גביעי יוגורט עם גרנולה. זה יכול להגיע ל10,000 קלוריות! כי אני מוסיפה את הגרנולה לכל ביס- אני בעצם אוכלת גרנולה עם קצת יוגורט- וגרנולה זה בערך 450 קלוריות ל100 גרם, ואני אוכלת איזה 400 גרם או יותר, ביחד עם היוגורטים זה 200- יפה. בחצי שעה הרסתיאת כל מה שבניתי כל היוםם. וגם לא עשיתי היום ספורט בכלל. ילדה רעה. הבטחתי לעצמי לא להקיא. הבטחתי. וגם אקיים (למי בכלל יש כוח להקיא??? זה כזה נורא) וסתם, אם הייתי טיפ טיפה יותר חזקה הייתי אומרת- טוב, לכי למיטה, העייפות כבר תנצח את הצורך ולא הייתי עושה את המחיקת- כל- המאמץ- שעשיתי ע"י המתוק הזה. 53.5. עוד 6 קילו לרדת. (לBMI20.) יהיה בסדר?
ב"ה לחץ הוא תנאי לנפילה ואם את מצפה שתעמדי בשאיפה בלתי הגיונית את בהכרח טפלי ואת גם תנצלי את ההזדמנות ותאמרי לעצמך כמה שאת נכשלת ולא שווה ואז תפלי שוב. לכן עצרי!!! זה לא ילך עם השאיפות כדי להגיע למצב שתעמדי באזון עם ההרגלים שלך הוא רק דרך התנגדות ושליטה ע"י מסגרת תזונתית והתנהגותית קבועה לאורך זמן. ... חשבי על זה.... חיבוק ענקי ואהבה רבה
זה כל מבוקשי... אבל אני לא מסוגלת.... אני לא מלחיצה- אני עובדת ריאלי- אבל אני כבר מזמן לא ריאלית... בכל מקרה... זה כל כך מתסכל שרק לני 3 חודשים כולם הפצירו בי שאני רזה מידי ועגשיו אני פתאום שוב "שמנמנה"... איך רנה זלווגר עולה ויורדת לצורך אלפי תפקידים ואני משתגעת בכל פעם מחדש כשאני פתאום הופכת ל"שמנמנה חמודה" לא רוצה להיות כזו! אני ם לא צריכה! 6 קילו מה ציתי? ומה רציתי יותר? לאכול שפוי?!? שוב אכלתייפה כל היום. אפילו היום עשיתי ספורט! ועכשיו נחשו מה קרה? נכון! התפנקתי על גרנולה...... אז היום זה גרנולה, מחר זה יהיה חטיף אחר... העיקרון!
לפני שנה הגעתי למסקנה שיש לי דפוסים של הפרעת אכילה, וזה לאחר שבתקופה קשה במיוחד רגשית היו לי זלילות רבות של מתוקים ועלייה של כ- 7 ק"ג תוך חודשיים בערך. במהלך השנה הזו התחלתי טיפול- שעזר לי מואד ואני במקום אחר לגמרי רגשית, וכמו כן הצטרפתי למסגרת של דיאטה לצורך תמיכה קבוצתית. העליות הפסיקו, אבל לא הצלחתי לרדת כלום. אני עולה קילו וחצי, יורדת שניים, יורדת עוד אחד, עולה שניים. ככה במשך שנה, והיום אני בערך 2 ק"ג ממה שהתחלתי לפני שנה. בסך הכל אני צריכה להוריד איזה 5-7 ק"ג ואני ממש ממש לא מציחה. יום "טוב" יומיים לא, שבועיים טובים שבוע לא - שהורס את הכל ומוריד עוד יותר את המוטיבציה. הטיפול הרגשי לקראת סיום. האם אם אני רואה שהתמיכה הקבוצתית (שומרי משקל) לא עוזרת לי כדאי לי לעזוב וזהו, ואולי ללכת לדיאטנית אישית. בעבר דרך זו עזרה לי- השאלה כמה היא תעבוד לאורך זמן. לא יודעת איך להסביר. אני יודעת שאני ככה וככה, בלה בלה... כל מה שאנשים אומרים. אני יודעת שחלק מזה נכון. אבל ה-5 ק"ג האלה פוגעים לי משמעותית בדימוי גוף והדימוי האישי. מה עוד שהזלילות זה המשחק של השליטה והענישה העצמית שלי. האם פשוט לעשות שינוי ולעזוב את המסגרת הקבוצתית (כזכור אני שם כמעט שנה שלמה)? תודה
אילנית היקרה , אני מבינה את הצורך שלך לרדת במשקל . גם אני לאחר תקופה לא מבוטלת של בולימיה ( ולפני כן דיאטות חריפות , ודפוסים הרסניים אחרים ) העליתי במשקל . זה אחד הנזקים שיש להפרעת אכילה לפעמים . אין מה לעשות , מי שנכנס לזה לא חושב על זה שבסופו של דבר מעלים את המשקל חזרה , לפעמים עם עודפים . העניין הוא כזה , לפי מה שהסברת , את על סף סיום של טיפול מוצלח שהיטיב עמך ברמה הרגשית ובפאן הנפשי . לדעתי אם מצאת שם תקווה וחיזוק עלייך להמשיך , ולהתמיד . כי למעשה המחלה נשארת עמך גם אם לא מתבטאת פיזית . עלייך להיות חזקה ולהמשיך בדרך שהתחלת ( נפשית ) שזה צעד חשוב להחלמה . יקירתי , עלייך להבין כמה דברים חשובים : כל מקרה לגופו , אינך יכולה להסתכל אחורנית ולהגיד ששנה שלמה לא ירדת במשקל . ( מה גם שזה לא נכון כי משקלך ירד ב2 קילו שזה גם משהו ), אינך יכולה גם להשוות עצמך למקרים אחרים שכן יורדים במשקל - כמו אצל חברייך בקבוצה . כל אחד והקצב שלו . אין מה לעשות , יכול להיות שהמטבוליזם ( קצב חילוף החומרים ) שלך אכן נפגם , אולי עלייך לבדוק זאת . לעיתים זה קורה ( אם כי לא הסברת ממש איזה דפוסי התנהגות מצאת אצלך ..) . בכל אופן , אולי עלייך לנסות מסגרת אחרת , אולי יותר אישית , ללכת לתזונאית לייעוץ מקצועי , אם לא מצאת שהטיפול הקבוצתי לא עוזר לך . אבל מה שבטוח - לא להתייאש , בטח בגלל שלא ירדת בקצב שציפית . לפחות ירדת לטווח הארוך ומה שבאמת חשוב שזה החלטת החלטה נחושה ואמיצה להבריא ולעזור לעצמך ! וזה מדהים כשלעצמו ! תני לעצמך קצת קרדיט על זה ... הפאן הנפשי לדעתי הוא זה שמשפיע לטווח הארוך . אם את במצב טוב איתו , אל חשש הכול יסתדר , תני לזמן לעשות את שלו , וחפשי מסגרת שמתאימה עבורך ושאת מאושרת בה . אשמח לשמוע עוד ממך , בינתיים אזרי אומץ ואל ייאוש ! :) מחזקת אותך ומברכת אותך אוהבת תמי
ב"ה לא נראה לי שטיפול דיאטני רלוונטי כל כך עבורך לא נראה לי שזה בלבד יעזור אני חושבת שאת צריכה טיפול פסיכולוגי שמשלב בתוכו גם ייעוץ דיאטני פרטני שלא בקבוצת תמיכה שהולכת אחרי העדר כי יש בזה משהו שיכול בלי לשים לב להפיל אותך עמוק יותר למחלה גם מפני שהם נותנים לגיטימציה לרזון ואז בעיני המחלה יכולה להתעורר בך אשמה כמו "הם משתפים פעולה עם הרזון שלי. זה אומר שאני שמנה"... אני לא יודעת אם זה הנוסח המדוייק שלך אבל אני בטוחה שיש משהו כזה ולכן זה גם לא עובד. אני כאילו מרגישה שחסר לך ולכן את גם נאחזת במשקל. את בעצם לא מוכנה לקבל את העובדה שאסור לך כביכול לאכול ולכן את לא מחזיקה מעמד בדיאטה כדי לרזות ולהגיע למשקל הנכון עבורך אם בכלל כי אינני מכירה אותך. יהיה עלייך לפעול מתוך תחושה שמותר לך לאכול. באמת מותר לך!!!! וברגע שבאמת ברמה הרגשית לא תרגישי שחסר לך כל כך ושאסור לך כי לא תרדי רק אז תוכלי למתן באכילה וגם תוכלי לאזן אותה שזה בפרט הכי חשוב. ייעוץ דיאטני שמתמחה בהפרעות אכילה הוא הדבר הנכון. מישהו שיהיה רגיש ומודע לכך שאת לא מרגישה טוב עם עצמך. את אמרת שהדימוי העצמי שלך תלוי ב 7 קילו אני אומרת שגם אז לא תהיי שבעת רצון כי 7 קילו הם לא הבדל גדול כמה שזה אולי ישמע לך אבסורד ובטח שלא התנאי לכך שתרגישי טוב עם עצמך ולכן זה מצביע על משהו עמוק יותר שאת לא רוצה להכיר בקול רם. להודות בפני עצמך שיש שם משהו אחר שאת חווה כמו אכזבה כשלון אולי ואת חושבת שדיאטה תמיס את הרגשות ואני באה ואומרת לך שאת טועה ולכן חשוב שתתחילי טיפול שמתמקד בהכוונה נכונה לגבי ההפרעה שלך כדי שתוכלי לזהות באמת מה מפיל אותך ומדוע את לא מצליחה כפי שאת טוענת. אולי את בכלל לא צריכה..חשבת על זה?. עדכני אותי המון אהבה
היי אני מצטערת שאין לי מה להוסיף כדי לעזור לך אך רציתי לשאול למה את מתכוונת ב"טיפול רגשי"? האם את מדברת על פסיכולוג? אני שואלת כי אני מעוניינת לבדוק את האופציות שלי...אני שמחה לשמוע שזה עזר לך לפחות להפסיק עם העלייה בהצלחה!
כן. הייתי מודעת לשימוש בזלילות כאמצעי הענשה עבורי, וזה בא בעקבות כל מיני קשיים שבכלל לא קשורים לאוכל ולאכילה, ואפילו לא למראה חיצוני. מדובר בטיפול פסיכולוגי, שאולי לא מיגר לחלוטין את כל החלק ההתנהגותי של האכילה, אבל סייע לשנות דברים פנימיים חשובים לא פחות
כן, כן, הילה. אני השלמתי עם צורך בעזרה. מוכנה להקשיב. תודה.
ב"ה שהיא יכולה לעזור לך בשלב הקריטי שאת נמצאת בו חפשי קישור שלה פה בדף. אם לא יוצא לך אני אסמן לך נשיקות בהצלחה
נמאס לי מהחיים נמאס להלחם לא רוצה יותר..............בא לי למות ......זה סתם באסה שאני עוברת עם עצמי שמנה רזה למי אכפת כבר אפילו מזה התעייפתי....ביי לכולן
זה קשה ולא קל להיות סביב המחשבות על לאכול לא כמה איך כל הזמן..ולאת לא חייבת להתייאש..הרי אם לא היה איכפת לך לא היית בנקודה הזו.. יש דרך טיפול..ואפשר גם אחרת..אני כאן אם את רוצה מה שחשוב זה אל ייאוש כי יש אור טוב אחר.. נשיקות דינדין
ב"ה מה גם שאני בטוחה שאת לא רוצה בזה אפשר לחפש איך לצאת מזה תלוי בך אם את מוכנה לרצינות וחיפוש אמיתי מוכנה?? חיבוק ענקי ואהבה
אני כן אין טעם...........
הטיפולים לא עוזרים הכאב נשאר תמיד..........מיואשת...................
שלום לכולם , קוראים לי תמי , אני בת 19.5 ומאז שהייתי בת 15 בערך התחילו אצלי הפרעות אכילה . זה התחיל לאט לאט תוך כדיי התעסקות עם המשקל , ועם הזמן זה עבר לדיאטת כסאח , שהדרדרה לספורט קיצוני ( שעתיים וחצי כל פעם בלי להפסיק ...) ואז הדיאטה הפכה יותר ויותר קיצונית ואז הגיע השלב של ההקאות . פתאום זה היה כל כך מזכך ומנקה , הרגשתי שמצאתי שיטה חדשה ששמורה רק לי ושאף אחד לא יודע ... זה היה הסוד שלי עם עצמי . מקטע של להקיא פעם בכמה זמן , זה עבר לפעם בכמה ימים ואז לפעם ביום . ואת יכולה לאכול מה שבא לך ולהקיא ... ככה אמרתי לעצמי , ופתאום מצאתי את עצמי מקיאה גם מתוך מצב נפשי ,רק כדיי להרגיש את ההרגשה ה"נקייה" הזאת ....פתאום זה הפך להיות הדבר שאני מתעסקת איתו כל היום , כל הזמן .... כמובן שאני "שחקנית טובה" אז אף אחד לא ידע ... כולם חשבו שזה סבבה , שאני רק מורידה במשקל . בסופו של דבר , בכתה י"א אחרי שיחה של בנות עם 5 חברות שבאותו הזמן היו החברות הכי טובות שלי . כל אחת סיפרה בתורה על ההפרעת אכילה שלה . כל אחת והתיק שהיא סוחבת איתה . היו שם ספורט קיצוני , הרעבה , בולמוסים וצום והכול מהכול ... אבל בולימיה לא היה . אני נשארתי אחרונה , ופשוט אמרתי שלא היה לי מה לספר . אחרי יומיים , אני ועוד חברה היינו אצל חברה אחרת שהייתה באותו ערב . ובספונטניות , הם שאלו אותי על זה שוב . אמרתי שגם לי יש משהו אבל לא חמור כמוהם . ואז הם שאלו מה , ועניתי שאני "מקיאה מידי פעם" ... הם ממש נטרפו מזה . מאותה שיחה באותו יום , למזלי , הם לא עזבו אותי . הם גרמו לי לדבר על מה שאכלתי , ולא אכלתי , על מצב ההקאות , התדירות שלהם ועל מה הוביל אליהם . חברה שלי הסבירה לי שלדעתה זה כמו התמכרות , ואני הסכמתי איתה . ולאט לאט התלחתי להוריד את התדירות של ההקאות ... היו נפילות פה ושם , אבל הצלחתי . אני כבר למעלה משנתיים בלי הקאות . ועכשיו אחרי שנתיים שאני מרגישה טוב עם עצמי , החלטתי לעשות דיאטה . לא נתתי לעצמי יעדי הרזייה מטורפים . אמרתי שאני אעשה את זה בשביל עצמי . בשביל הבריאות שלי . אבל אני יודעת שלא עובר יומ-יומיים שאני לא חושבת על להקיא . כל השנתיים שאכלתי משהו שהוא מעבר לקלוריה , חשבתי ישר על איך ליפול לאסלה . זה הריי הכי קל מבחינתי . אבל החזקתי את עצמי ומפעם לפעם זה באמת נהיה יותר קל . אני פשוט פוחדת שעכשיו אחרי שנתיים שהנחתי להפרעת אכילה שלי ( לקח לי זמן להודות שיש לי הפרעת אכילה , גם אחרי שהודיתי שאני מקיאה , אמרתי שאצלי זה שונה ...) לדעוך ואני באמת במצב שקט ( לא אומרת בלי הפרעה לחלוטין , כי אני מאמינה באמת שדברים כאלה הם נפשיים ונשארים איתך כל החיים גם אם לא מתבטאים פיזית ) אני אתחיל שוב . שאני אדרדר למעידה קטנה ואז אני לא יודעת אם אני באמת אצליח להתרומם שוב . איך אני מצליחה לשמור על מצב מאוזן ? איך אני אדאג לא להדרדר שוב??? לזכותי ייאמר שחודש אני מחזיקה מעמד בדיאטה ולא הקאתי גם כן ...אז על זה אני שמחה אני ממש אשמח לשמוע מה יש לכם להגיד . תודה רבה מראש וסליחה על האורך של המגילה . שבוע קסום לכולם
ב"ה זה לא עובד כך, כי הבריאות שלך תהרס ומה שיישרף לא תהיה חזרה ממנו אנחנו יותר מכל אחד אחר צריכות להמנע מדיאטה ומכל מה שהוא טריגר לדיאטה. הרצון שלך לרדת במשקל אחרי השנתיים היפות שהיו לך הוא למעשה טריגר ולכן ברמת זכרון, הגוף שלך דורש לחזור על דפוסים הרסניים כי זה מה שהראת לו תקופה מסויימת ומספיק זמן כדי שזה יהיה חלק ממך להתעורר כשאת חושבת על דיאטה ומביאה את עצמך לידי יישום הרסני, כי זה לא יכול להיות אחרת ברגע שנפלת לזה את בסיכון כל חייך ולכן יותר מכל אחד אחר חשוב שתמנעי מדיאטה אבל כן תתאמני לאכול מאוזן ולהכיר מה נכון לך ולשמור על זה לאורך זמן. אם את רוצה לאכול נכון אם את רוצה לאזן את המשקל שלך לכי לתזונאית טובה ואל תעשי את זה בשום פנים ואופן לבד. בנוסף אני ממליצה לך לגשת לטיפול פסיכולוגי כדי שיתאפשר לך לתת כמה שיותר ביטוי במילים לכאבים שלך ולא להפוך את הגוף שלך לשק אגרוף שההדף שלו יהיה כואב מידי ולא תוכלי להתמודד עם זה. חשוב שיהיה לכל אלה ביטוי מילולי. רדי מהקטע של דיאטה פשוט רדי מזה. זה שלב קריטי ופני לייעוץ בהקדם. עדכני אותי המון אהבה חיבוק
אני חושבת שהבנת לא נכון את המצב . או שלא הסברתי את עצמי באופן ברור . אני לא עושה עכשיו דיאטה כפי שפעם הייתי עושה וחיה מ500 קלוריות ליום מקסימום ... אין יותר אצלי דיאטות כסאח במערכת . אני נדפקתי מזה יותר מידי ויותר מידי חברות שלי גם כן נדפקו עם הפרעות אכילה . יש לי 2 חברות אנורקסיות עם קבלות שהיו מאושפזות און ואוף הרבה זמן . אחת מהן עדיין באשפוז יומי ושתיהן לא במצב טוב . שתיהן תקועות עם ה"נגע" הזה כל החיים שלהם . אני נכוויתי יותר מידי חזק שאני אשבר עכשיו , ואדרדר מבחינת הדיאטה לדיאטה עם פחות ופחות קלוריות . אני הבטחתי לעצמי שאני פשוט לא עושה את זה , מה גם שבטווח הארוך לרוב מעלים את המשקל חזרה עם עודפים ( כמו שקרה לי , אחרי כל הטירופים שעשיתי לגוף שלי ) . אבל אני כן אוכלת מאוזן ובריא יותר . בלי שטויות וכמעט בלי סוכר לבן מזוקק . פחמימות מורכבות ודגנים מלאים , הרבה יוגורט , הרבה ירקות חלבונים טובים ... שכחתי לציין שבמשך כל השנים האלה אני הפכתי לאינציקלופדיית תזונה והפרעות אכילה מהלכת ... בהתחלה זה התחיל בגלל שרציתי לדעת כמה קלוריות יש בכל דבר . כי רציתי לדעת כמה קלוריות אני מכניסה לגוף וגם כמה מוציאה . ואחרי שהפסקתי עם הדיאטות וההפרעה דעכה , הפכתי את זה לקטע בריאותי של מה חיוני לגוף מבחינת ערכים תזונתיים: ויטמינים ,סידן ,ברזל וכו' ... ו"לשימוש עצמי" זה נראה לי בסדר ... :) . אז עכשיו אני אומנם חושבת על זה , אבל לא מעיזה לעשות את זה . אני יודעת שאיזשהו מקום זה כבר לא "הפרעת אכילה" . עם הזמן זה הפך להיות יותר קטע של הרס עצמי . זה היה סוג של פורקן של כאב . זה לא הפסיק בהפרעה וזה התבטא בעוד דברים כמו דיכאון , תקופה (קצרה אומנם אבל עדיין של קטריות) ,אבל טפו טפו טפו גם על זה השתלטתי לחלוטין . הכול תודות לחברים שלא עזבו ועודדו אותי . אז אני באמת בסדר עכשיו . אני לא הייתי אומרת שלא . אין לי סיבה לשקר . ואני דיי מודעת למצב , מתי הוא מדרדר ומתי הוא רגוע . אני פשוט רציתי לדעת מנסיון של בנות/בנים אחרים בפורום ושלך הילה , אם הם היו במצב דומה של עבר עם הפרעת אכילה ואז "דיאטה" ( יותר אורח חיים תזונתי שונה ובריא ) . מה עשיתם ? איך התמודדתם עם המצב ? אולי העיצות שלכם תועילנה לי . בסופו של דבר אני יודעת שבאיזשהו מקום אני עושה טעות שאני לא הולכת לייעוץ פסיכולוגי , אבל זוהי בחירתי ועיקרה נובעת משיקולים שאני אדם שמעדיף להתמודד עם הבעיות שלו בעצמי , ולפתור אותן בעצמי ( גם אם הדרכים לא היו טובות לפעמים ) . אני לומדת לקחים , על הבשר שלי ( תרתי משמע :) ) אשפוז אני לא צריכה למזלי , אני לא במצב כזה כבר הרבה הרבה זמן . ייעוץ יועיל לי ללא ספק , אני לא אגיד להורים שלי ביום בהיר אחד שהבת שלהם נדפקה במשך כמה שנים , ולהפיל עליהם תיק כזה ( אני יודעת מה תגידו , שהם היו מעדיפים לדעת , ושהם היו רוצים לעזור אם ידעו , ולמה אני לא משתפת , אבל זה לא פשוט כפי שזה נשמע ... ) אני בוחרת לא לעשות את זה כי זה לא מתאים לי כרגע , בעתיד אולי כן . יותר מידי אנשים תלויים בי כרגע , אני סוג של אבן תומכת לאמא שלי , לחברים שלי , להרבה אנשים ואני לא יכולה להראות להם שאני נשברת ... שיהיה לכם שבוע מוצלח ונעים נשיקות לכולם ותודה תמי
