פורום הפרעות אכילה - תמיכה

שלום לכולם אני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שנכנסתי לאתר אבל אני שוב כאן עברה חצי שנה מאז שהישתחררתי מהאשפוז וחשבתי שזהו מעכשיו הכל בסדר יצאתי מזה אני כבר לא אנורקסית יותר אין בתי-חולים אני חוזרת לילדים לבעל הכל היהי טוב אפילו העלתי במשקל { והרבה }וכאן זה מתחיל עכשיו זה חוזר הדיכאון התחיל השנאה העצמית התסכול העצבים אז החלטתי אני יותר לא אוכלת כי אנורקסית כמוני לא יודעת להרזות באופן מסודר היא פשוט יודעת לא לאכול ואם לאכול אז להקיא ועל המשלשלים אני לא אדבר כי את זה מעולם לא הפסקתי אני יודעת שאני הולכת ליפול ובגדול אני יודעת שמי שיסבול מזה זה הילדים כמו שהם סבלו בעבר כשאמא כמעט ולא היתה בבית תמיד באשפוזים אני גם יודעת שהילדה הגדולה 11 תראה שוב את אמא מחוברת לזונדה זאת תהיה טראומה הכי גדולה בשבילה היא כל-כך שמחה שאמא בבית היא כל-כך שמחה שאחרי הרבה זמן שאמא לא היתה יושבת ליד שולחן האוכל עכשיו היא יושבת היא תכעס תכעס עליי מאוד שזה עכשיו נגמר אני יודעת אני אמא כישלון אם אני יחשוב שאני יכולה לפצות אותם במתנות כמו בעבר שום מתנה בעולם לא תפצה אותה אם אמא שלה לא בבית או לא מתפקדת כמו אמא רגילה ומה אם הבן9 גם ככה הוא בקושי שאוכל כי זה מה שלמד מאמא שאסור להשמין אסור לאכול הרבה זה לא יפה ועל הקטנה{שנה ו9חודשיים} די לאמא לא היהי כוח לשחק לקפוץ לשיר מי ילמד אותך מה מותר ומה אסור מי יקח אותך לגן מי ירא אך את גדלה עברתי כל-כך הרבה בחיים סמים,פסיכיאטריה,חובות,אישה מוכה,גירושין,,השפלות{מהגרוש שהוא האבא של הגדולים} אישפוזים{שנמשכו חודשיים} ומה לא......... אז למה אני כל-כך טיפשה עד שיצאתי מהכול למה שוב מי ילמד את הילדים הקטנים שלי שאין דבר שיותר חשוב לי מהם באיזה דרך ללכת בשביל לא ליפול בשביל לא לסבול,בשביל לא להגיע לאן שאני הגעתי לא לעבור את מה שאני עברתי אני רק יודעת דבר אחד שאם יש מי ששומע אותי למעלה בשמים אז בבקשה אני מתחננת בפניך שמור לי עליהם כי אני יודעת שבקרוב מאוד אני לא יוכל לעשות את זה ולא בגלל שאני לא רוצה אלה בגלל שאני פשוט לא יוכל כי אני שוב בדרך לתחתית ומשם קשה לעלות ולמי שקורא\ת את דבריי תודה באמת תודה רבה שהגדשתם לי מזמנכם בקריאת מכתבי הרגשתי שאני חייבת לפרוק קצת ממה שעובר עליי תודההההההההההההההההההההההה לימי

לא יודעת למי או למה אני מתפללת, אבל אני מקווה שתשמע זעקתך. אני מקווה שנבואת הזוועה שאת מנבאת לעצמך לא תתגשם, אני מקווה שתדעי לעצור את זה בזמן. זה יותר גרוע מסרטן. את יודעת, שכשהגידול הוא עוד קטן אז יש סיכוי שעם כמה טיפולים, לא מאוד נעימים ואף לא כל כך קלים, אפשר לחיות חיים שפויים ונורמלים. זו לא גזירה. נראה כאילו כדאי שתקדימי תרופה למכה... היית שם! איך את מוכנה לשוב לזה?! יש לך כל כך הרבה מה לאבד!!! וכל כך הרבה מה להרוויח מהחיים שחיית בחצי שנה מחוץ לבית החולים! אז בעבור מה להפסיד את כל זה??

ראשית כל אני רוצה להגיד תודה מהלב שמישהו הקשיב לי ואני נשבעת לכן שזה לא מתוך בחירה קשה לי מאוד אבל איזה קול בתוכי לא מרפה ממני הוא חוזר ואומר ומציק לי את שמנה את דובה כלום לא עולה עליך כלום לא יפה לך אל תצאי מהבית תראי מה נהיה ממך מה אומרים עליך תתבישי בעצמך וזה עושה לי רע זה הורג אותי מבפנים זה לא מרפה ממני אני כבר לא מצליחה לחשוב בהגיון אני לא רוצה לחשוב מה היהי אני מנסה פשוט לברוח מהאמת הלואי שזה לא היה קורה לי הלואי ולא ההיתי חושבת על זה אני מנסה אבל זה לא הולך מה לעשות?אני כבר משתגעת אני לא יודעת למי לפנות אפילו לפסכיאטרית שלי לא סיפרתי כי ידעתי שאם אני אומר לה היא תאשפז אותי ועוד לאחר כול נסיונות התאבדות שלי אין סיכוי שהיהי תשלח אותי הביתה ואת האמת פחדתי פחדתי כל-כך לחזור לחדר ההוא במחלקה הסגורה לא לראות את הילדים בקושי לראות אור יום ולחיות מזריקה לזריקה העדפתי לשתוק לשתוק ולעבור את זה לבד ומה שהיהי היהי כי כרגע אני לא מוצאת את הפתרון אני רק יודעת שזה התחיל כי{ פשוט הפסקתי לאכול} אך זה היגמר אני לא יודעת ורק אלוהים יודע לאן הגיע והלואי והיתה לי דרך לצאת מזה כי עמוק בתוך הלב אני יודעת שקשה לצאת מזה אז אני מנסה פשוט לברוח מהמציאות מנסה לא לחשוב לאן אני הולכת? מה היהי ?למה בכלל אני עושה את זה לעצמי? למה זה קורה לי??????????????????????????????.......

עצוב, עצוב מאד. לימי, יש לך הרבה מה להפסיד, אבל נראה לי שאין טעם, כי עכשיו את רואה רק את המחלה שלך לנגד עינייך. "...מי ילמד את הילדים הקטנים שלי שאין דבר שיותר חשוב לי מהם..." האמנם? לא נראה לי. חבל שאת בוחרת ליפול מחדש ומרצון במקום לנסות להילחם בדרך אחרת. חבל.

לימי יקירתי , קראתי את הודעתך , פעמיים . קראתי גם את התגובות של הבנות בפורום . ואני רוצה להגיב בצורה קצת שונה. תראי , ברור לי העניין שנורא קשה לך עכשיו , ואת הולכת ומדרדרת . לא ברור לי , מה את הולכת לעשות בעניין . לכן החלטתי לגשת אלייך בצורה קצת שונה , לא ממקום של לרחם ( את עושה מספיק טוב בשביל שתינו ) אלא ממקום של ה"ילדה" . כלומר כוונתי היא שתביני איזה נזקים ארוכי טווח את גורמת למשפחתך , לילדייך ( שאת טוענת שהם כל עולמך ...) וכמובן - לעצמך . הדברים שאני הולכת לומר , יהיו בוטים , יהיו קשים בשבילך למחשבה , אבל זאת כוונתי - כי אני רוצה שתביני את חומרת העניין . כפי שהוא . אני רוצה שתתארי לעצמך את הסיטואציה הבאה : 4 שנים מעכשיו , הילדה הגדולה שלך בת 15 , באמצע גיל ההתבגרות , מתחילה בגרויות , יוצאת עם בנים , מתחילה להתעסק בחיצוניות כמו כל בת נורמלית טיפשעשרה בימינו .הבן שלך האמצעי בן 13 , עוד מעט בר מצווה , מתחיל להיראות כמו גבר צעיר , הקול מתחיל להישתנות , גם כן תחילת גיל ההתבגרות . והבת זקונים שלך ממש אוטוטו בת 6 . עולה עוד מעט לכתה א' , מתחילה לקרוא , כבר לא תינוקת . ואיפה לימי ? וואלה , שאלה טובה . איפה את רוצה להיות ? אה , לימי לא רצתה מספיק להיות שם בשביל לראות איך הילדים שלה גדלים . היא לא רצתה להיות שם כשהבן שלה יעלה לתורה . היא לא רצתה לשמוע מהבת שלה על היום הראשון בתיכון . והיא לא רצתה להיות שם עם הבת שלה ביום הראשון שלה בכתה א ' . אז איפה לימי בזמן הזה ? או מחוברת לזונדה , מחכה שהסבל ייגמר ושמישהו יגאול אותה מייסוריה . או שכבר אפסו כוחותיה ואין לימי . מה דעתך? ככה את רוצה שהסיפור יסתיים ? או שאת רוצה לשנות משהו ? את מבינה , הסיפור הזה , זה בדיוק מה שהולך לקרות אם את לא תעשי משהו בכדיי לשנות אותו ! אם לא תוכיחי לילדים שלך ולעצמך שאת רוצה לחיות , את פשוט לא תחיי . לא רוצה לעזור לעצמך - אף אחד לא יכול לעזור ! ברגע שמשהו ישתנה בתפיסה שלך ותרצי להיות שם בסיפור - בשביל ה-יל-ד-י-ם שלך ובשביל עצמך . אז הסוף יהיה שונה . בינתיים מי שסובל הכי הרבה , יותר ממך - זה הם ! כי הם רואים את אמא סובלת , אמא שאמורה להיות מודל לחיקוי , אמא שהתפקיד שלה בחיים זה לעזור ולתמוך , לאהוב , וללמד ולשמש כעץ איתן ! ששום דבר לא מפיל אותה ! ואיזה דוגמא את נותנת להם ? הפוכה לחלוטין . איזה ערכים הם מקבלים ממך ? של קורבנות , של חוסר ביטחון, שלא חוסר אמונה עצמית , של מפסידנים ! ואם את לא תבהירי לעצמך שלא כך הדברים , ואת כן חזקה , ואת כן יכולה להתגבר על הקשיים , ואת כן רוצה להיות שם ולחוות יחד איתם את הרגעים של החיים בעודם הולכים וגדלים , אז לימי , אף אחד לא ישנה המצב . והילדים שלך יגדלו להיות החיקוי שלך . על זה חשבת פעם ? חשבת איזה דוגמא את נותנת לילדה הבכורה שלך ? את יודעת , כמה נכנס לה לתת מודע , בלי שהיא ואת תשימו לב ?! את יודעת שהיא יכולה לפתח הפרעת אכילה גם כן , כי זה מה שהיא ראתה כל החיים שלה מאמא שלה ! כי זה מה שאמא שלה העבירה לה . זה מה שאת מלמדת אותה ! את רוצה שזה מה שיקרה לימי ?! כי תאמיני לי , אם לא תשני את המצב זה עשוי לקרות ! תמיד קל יותר לשחק את תפקיד הקורבן , לחכות למושיע שיושיע ויציל אותנו ואת המצב ! להיות פסיביים ... זה טבע האדם לצערי . אני התנגדתי לזה . ברגע שאני רציתי להיות הקורבן , ולרחם על עצמי , אף אחד לא יכל לעזור לי . עד שהחלטתי שאני רוצה לעזור לעצמי , שמגיע לי יותר ! שאני לוקחת את האחריות על החיים שלי לידיים שלי . ואת שיש לך אחריות לעוד 3 אנשים קטנים ,שמעריצים אותך , ושאת כול עולמם , זורקת הכול לפח - ומחכה שמישהו יציל אותך ויקח עליהם אחריות ?! לימי אני מצטערת , זאת אנוכיות לשמה . זה לא חייב להיות ככה . את יכולה לשנות את פני הדברים , גם אם תיפלי - תרימי את עצמך ! מה זאת הרוח תבוסתניות הזאת ?! למה את חושבת שאת שונה מכל העולם , ולא תצליחי לצאת מזה ?! למה בנות אחרות כן יכולות ?! למה אני יכולתי ? זה קל ? - ממש לא . אבל עושים את זה ! ומתחשלים ! והיום אני אדם יותר שלם , יותר בוגר , יותר בטוח בעצמו ויותר מחושל ! ועד היום אני נאבקת ביצירם של המחלה ! אבל אני יודעת שאם אני לא אתן להם , הם לא יפילו אותי , כי אני אדון לעצמי ואני מחליטה מה יהיה איתי . לימי אני רוצה שתעשי את זה בשביל עצמך , ואם את לא מעריכה את עצמך , ואת חושבת שלא מגיע לך - אז לפחות לילדים שלך . הם בטח לא אשמים . את לא מבינה כמה שפעה יש להורים על החיים של הילדים שלהם . חברה שלי פיתחה הפרעת אכילה בגלל הערה קטנה של אבא שלה שהיא "עלתה איזה קילו שתיים " . את מבינה איזה חשיבות יש לדברים בעינינו ? הילדים ? אני התחלתי לחתוך את עצמי ומלא פעמים רציתי להתאבד בגלל שאבא שלי לא יודע להיות אבא . מזל שהייתה שם את אמא שלי שבנתה מחדש שוב ושוב את כל מה שהוא הרס והורס . אז מי את בוחרת להיות - ההורה הבונה והמשקם ? או ההורה ההורס ? אלו שאלות שאת צריכה לחשוב עליהם , ואז להחליט מה לעשות עם עצמך . אני רוצה לסיים עם ציטוט מתוך ספר "חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן" של מיץ אלבום . על ילדות : " ילדות היא כמו זגוגית , יש הורים ששמים חותם ונוגעים בעדינות , יש הורים שסודקים את הזגוגית ויש כאלה ששוברים אותה לחלוטין " . מה את רוצה לעשות עם הזגוגית של הילדים שלך ? - תחשבי על זה . אני מחכה לתגובתך , ובינתיים מחזקת אותך , אנחנו כאן לתמיכה . רק תרצי לעזור לעצמך לימי , זה השלב שכולנו חייבות לעבור !!! אוהבת ומחבקת אותך תמי נ.ב. מקווה שלקחת את תגובתי לפאן החיובי , ולא כעוד טריגר לרדת על עצמך ...

ב"ה נשיקות מקווה לימי שאת לוקחת את הדברים לכיוון חיובי ולא נשברת אגב אם את רוצה עזרה לדעת איזה כיוון מתאים אני מוכנה לנסות לעזור לך באיך. צריכה שיתוף פעולה מצדך. המון אהבה

רק רציתי לשתף... החזקתי יום שלם עם אכילה נכונה. אבל היה משהו לכל אורכו, משהו שמחכה שהיום ייגמר ואוכל לשבת עם האוכל, בחסות החשכה, ופשוט לטרוף. זה הרגל שנטמע בי עמוק עמוק, זה התחיל בזמנו שהייתי חוזרת הביתה אחרי יום ארוך והיתי מוכרחה לאכול משהו- וכעת זה הרגל- דםוס שאני אוכלת בערב פחמימות- 4 גביעי יוגורט עם גרנולה. זה יכול להגיע ל10,000 קלוריות! כי אני מוסיפה את הגרנולה לכל ביס- אני בעצם אוכלת גרנולה עם קצת יוגורט- וגרנולה זה בערך 450 קלוריות ל100 גרם, ואני אוכלת איזה 400 גרם או יותר, ביחד עם היוגורטים זה 200- יפה. בחצי שעה הרסתיאת כל מה שבניתי כל היוםם. וגם לא עשיתי היום ספורט בכלל. ילדה רעה. הבטחתי לעצמי לא להקיא. הבטחתי. וגם אקיים (למי בכלל יש כוח להקיא??? זה כזה נורא) וסתם, אם הייתי טיפ טיפה יותר חזקה הייתי אומרת- טוב, לכי למיטה, העייפות כבר תנצח את הצורך ולא הייתי עושה את המחיקת- כל- המאמץ- שעשיתי ע"י המתוק הזה. 53.5. עוד 6 קילו לרדת. (לBMI20.) יהיה בסדר?

ב"ה לחץ הוא תנאי לנפילה ואם את מצפה שתעמדי בשאיפה בלתי הגיונית את בהכרח טפלי ואת גם תנצלי את ההזדמנות ותאמרי לעצמך כמה שאת נכשלת ולא שווה ואז תפלי שוב. לכן עצרי!!! זה לא ילך עם השאיפות כדי להגיע למצב שתעמדי באזון עם ההרגלים שלך הוא רק דרך התנגדות ושליטה ע"י מסגרת תזונתית והתנהגותית קבועה לאורך זמן. ... חשבי על זה.... חיבוק ענקי ואהבה רבה

זה כל מבוקשי... אבל אני לא מסוגלת.... אני לא מלחיצה- אני עובדת ריאלי- אבל אני כבר מזמן לא ריאלית... בכל מקרה... זה כל כך מתסכל שרק לני 3 חודשים כולם הפצירו בי שאני רזה מידי ועגשיו אני פתאום שוב "שמנמנה"... איך רנה זלווגר עולה ויורדת לצורך אלפי תפקידים ואני משתגעת בכל פעם מחדש כשאני פתאום הופכת ל"שמנמנה חמודה" לא רוצה להיות כזו! אני ם לא צריכה! 6 קילו מה ציתי? ומה רציתי יותר? לאכול שפוי?!? שוב אכלתייפה כל היום. אפילו היום עשיתי ספורט! ועכשיו נחשו מה קרה? נכון! התפנקתי על גרנולה...... אז היום זה גרנולה, מחר זה יהיה חטיף אחר... העיקרון!

לפני שנה הגעתי למסקנה שיש לי דפוסים של הפרעת אכילה, וזה לאחר שבתקופה קשה במיוחד רגשית היו לי זלילות רבות של מתוקים ועלייה של כ- 7 ק"ג תוך חודשיים בערך. במהלך השנה הזו התחלתי טיפול- שעזר לי מואד ואני במקום אחר לגמרי רגשית, וכמו כן הצטרפתי למסגרת של דיאטה לצורך תמיכה קבוצתית. העליות הפסיקו, אבל לא הצלחתי לרדת כלום. אני עולה קילו וחצי, יורדת שניים, יורדת עוד אחד, עולה שניים. ככה במשך שנה, והיום אני בערך 2 ק"ג ממה שהתחלתי לפני שנה. בסך הכל אני צריכה להוריד איזה 5-7 ק"ג ואני ממש ממש לא מציחה. יום "טוב" יומיים לא, שבועיים טובים שבוע לא - שהורס את הכל ומוריד עוד יותר את המוטיבציה. הטיפול הרגשי לקראת סיום. האם אם אני רואה שהתמיכה הקבוצתית (שומרי משקל) לא עוזרת לי כדאי לי לעזוב וזהו, ואולי ללכת לדיאטנית אישית. בעבר דרך זו עזרה לי- השאלה כמה היא תעבוד לאורך זמן. לא יודעת איך להסביר. אני יודעת שאני ככה וככה, בלה בלה... כל מה שאנשים אומרים. אני יודעת שחלק מזה נכון. אבל ה-5 ק"ג האלה פוגעים לי משמעותית בדימוי גוף והדימוי האישי. מה עוד שהזלילות זה המשחק של השליטה והענישה העצמית שלי. האם פשוט לעשות שינוי ולעזוב את המסגרת הקבוצתית (כזכור אני שם כמעט שנה שלמה)? תודה

אילנית היקרה , אני מבינה את הצורך שלך לרדת במשקל . גם אני לאחר תקופה לא מבוטלת של בולימיה ( ולפני כן דיאטות חריפות , ודפוסים הרסניים אחרים ) העליתי במשקל . זה אחד הנזקים שיש להפרעת אכילה לפעמים . אין מה לעשות , מי שנכנס לזה לא חושב על זה שבסופו של דבר מעלים את המשקל חזרה , לפעמים עם עודפים . העניין הוא כזה , לפי מה שהסברת , את על סף סיום של טיפול מוצלח שהיטיב עמך ברמה הרגשית ובפאן הנפשי . לדעתי אם מצאת שם תקווה וחיזוק עלייך להמשיך , ולהתמיד . כי למעשה המחלה נשארת עמך גם אם לא מתבטאת פיזית . עלייך להיות חזקה ולהמשיך בדרך שהתחלת ( נפשית ) שזה צעד חשוב להחלמה . יקירתי , עלייך להבין כמה דברים חשובים : כל מקרה לגופו , אינך יכולה להסתכל אחורנית ולהגיד ששנה שלמה לא ירדת במשקל . ( מה גם שזה לא נכון כי משקלך ירד ב2 קילו שזה גם משהו ), אינך יכולה גם להשוות עצמך למקרים אחרים שכן יורדים במשקל - כמו אצל חברייך בקבוצה . כל אחד והקצב שלו . אין מה לעשות , יכול להיות שהמטבוליזם ( קצב חילוף החומרים ) שלך אכן נפגם , אולי עלייך לבדוק זאת . לעיתים זה קורה ( אם כי לא הסברת ממש איזה דפוסי התנהגות מצאת אצלך ..) . בכל אופן , אולי עלייך לנסות מסגרת אחרת , אולי יותר אישית , ללכת לתזונאית לייעוץ מקצועי , אם לא מצאת שהטיפול הקבוצתי לא עוזר לך . אבל מה שבטוח - לא להתייאש , בטח בגלל שלא ירדת בקצב שציפית . לפחות ירדת לטווח הארוך ומה שבאמת חשוב שזה החלטת החלטה נחושה ואמיצה להבריא ולעזור לעצמך ! וזה מדהים כשלעצמו ! תני לעצמך קצת קרדיט על זה ... הפאן הנפשי לדעתי הוא זה שמשפיע לטווח הארוך . אם את במצב טוב איתו , אל חשש הכול יסתדר , תני לזמן לעשות את שלו , וחפשי מסגרת שמתאימה עבורך ושאת מאושרת בה . אשמח לשמוע עוד ממך , בינתיים אזרי אומץ ואל ייאוש ! :) מחזקת אותך ומברכת אותך אוהבת תמי

ב"ה לא נראה לי שטיפול דיאטני רלוונטי כל כך עבורך לא נראה לי שזה בלבד יעזור אני חושבת שאת צריכה טיפול פסיכולוגי שמשלב בתוכו גם ייעוץ דיאטני פרטני שלא בקבוצת תמיכה שהולכת אחרי העדר כי יש בזה משהו שיכול בלי לשים לב להפיל אותך עמוק יותר למחלה גם מפני שהם נותנים לגיטימציה לרזון ואז בעיני המחלה יכולה להתעורר בך אשמה כמו "הם משתפים פעולה עם הרזון שלי. זה אומר שאני שמנה"... אני לא יודעת אם זה הנוסח המדוייק שלך אבל אני בטוחה שיש משהו כזה ולכן זה גם לא עובד. אני כאילו מרגישה שחסר לך ולכן את גם נאחזת במשקל. את בעצם לא מוכנה לקבל את העובדה שאסור לך כביכול לאכול ולכן את לא מחזיקה מעמד בדיאטה כדי לרזות ולהגיע למשקל הנכון עבורך אם בכלל כי אינני מכירה אותך. יהיה עלייך לפעול מתוך תחושה שמותר לך לאכול. באמת מותר לך!!!! וברגע שבאמת ברמה הרגשית לא תרגישי שחסר לך כל כך ושאסור לך כי לא תרדי רק אז תוכלי למתן באכילה וגם תוכלי לאזן אותה שזה בפרט הכי חשוב. ייעוץ דיאטני שמתמחה בהפרעות אכילה הוא הדבר הנכון. מישהו שיהיה רגיש ומודע לכך שאת לא מרגישה טוב עם עצמך. את אמרת שהדימוי העצמי שלך תלוי ב 7 קילו אני אומרת שגם אז לא תהיי שבעת רצון כי 7 קילו הם לא הבדל גדול כמה שזה אולי ישמע לך אבסורד ובטח שלא התנאי לכך שתרגישי טוב עם עצמך ולכן זה מצביע על משהו עמוק יותר שאת לא רוצה להכיר בקול רם. להודות בפני עצמך שיש שם משהו אחר שאת חווה כמו אכזבה כשלון אולי ואת חושבת שדיאטה תמיס את הרגשות ואני באה ואומרת לך שאת טועה ולכן חשוב שתתחילי טיפול שמתמקד בהכוונה נכונה לגבי ההפרעה שלך כדי שתוכלי לזהות באמת מה מפיל אותך ומדוע את לא מצליחה כפי שאת טוענת. אולי את בכלל לא צריכה..חשבת על זה?. עדכני אותי המון אהבה

היי אני מצטערת שאין לי מה להוסיף כדי לעזור לך אך רציתי לשאול למה את מתכוונת ב"טיפול רגשי"? האם את מדברת על פסיכולוג? אני שואלת כי אני מעוניינת לבדוק את האופציות שלי...אני שמחה לשמוע שזה עזר לך לפחות להפסיק עם העלייה בהצלחה!

כן. הייתי מודעת לשימוש בזלילות כאמצעי הענשה עבורי, וזה בא בעקבות כל מיני קשיים שבכלל לא קשורים לאוכל ולאכילה, ואפילו לא למראה חיצוני. מדובר בטיפול פסיכולוגי, שאולי לא מיגר לחלוטין את כל החלק ההתנהגותי של האכילה, אבל סייע לשנות דברים פנימיים חשובים לא פחות

כן, כן, הילה. אני השלמתי עם צורך בעזרה. מוכנה להקשיב. תודה.

ב"ה שהיא יכולה לעזור לך בשלב הקריטי שאת נמצאת בו חפשי קישור שלה פה בדף. אם לא יוצא לך אני אסמן לך נשיקות בהצלחה

נמאס לי מהחיים נמאס להלחם לא רוצה יותר..............בא לי למות ......זה סתם באסה שאני עוברת עם עצמי שמנה רזה למי אכפת כבר אפילו מזה התעייפתי....ביי לכולן

זה קשה ולא קל להיות סביב המחשבות על לאכול לא כמה איך כל הזמן..ולאת לא חייבת להתייאש..הרי אם לא היה איכפת לך לא היית בנקודה הזו.. יש דרך טיפול..ואפשר גם אחרת..אני כאן אם את רוצה מה שחשוב זה אל ייאוש כי יש אור טוב אחר.. נשיקות דינדין

ב"ה מה גם שאני בטוחה שאת לא רוצה בזה אפשר לחפש איך לצאת מזה תלוי בך אם את מוכנה לרצינות וחיפוש אמיתי מוכנה?? חיבוק ענקי ואהבה

אני כן אין טעם...........

הטיפולים לא עוזרים הכאב נשאר תמיד..........מיואשת...................

שלום לכולם , קוראים לי תמי , אני בת 19.5 ומאז שהייתי בת 15 בערך התחילו אצלי הפרעות אכילה . זה התחיל לאט לאט תוך כדיי התעסקות עם המשקל , ועם הזמן זה עבר לדיאטת כסאח , שהדרדרה לספורט קיצוני ( שעתיים וחצי כל פעם בלי להפסיק ...) ואז הדיאטה הפכה יותר ויותר קיצונית ואז הגיע השלב של ההקאות . פתאום זה היה כל כך מזכך ומנקה , הרגשתי שמצאתי שיטה חדשה ששמורה רק לי ושאף אחד לא יודע ... זה היה הסוד שלי עם עצמי . מקטע של להקיא פעם בכמה זמן , זה עבר לפעם בכמה ימים ואז לפעם ביום . ואת יכולה לאכול מה שבא לך ולהקיא ... ככה אמרתי לעצמי , ופתאום מצאתי את עצמי מקיאה גם מתוך מצב נפשי ,רק כדיי להרגיש את ההרגשה ה"נקייה" הזאת ....פתאום זה הפך להיות הדבר שאני מתעסקת איתו כל היום , כל הזמן .... כמובן שאני "שחקנית טובה" אז אף אחד לא ידע ... כולם חשבו שזה סבבה , שאני רק מורידה במשקל . בסופו של דבר , בכתה י"א אחרי שיחה של בנות עם 5 חברות שבאותו הזמן היו החברות הכי טובות שלי . כל אחת סיפרה בתורה על ההפרעת אכילה שלה . כל אחת והתיק שהיא סוחבת איתה . היו שם ספורט קיצוני , הרעבה , בולמוסים וצום והכול מהכול ... אבל בולימיה לא היה . אני נשארתי אחרונה , ופשוט אמרתי שלא היה לי מה לספר . אחרי יומיים , אני ועוד חברה היינו אצל חברה אחרת שהייתה באותו ערב . ובספונטניות , הם שאלו אותי על זה שוב . אמרתי שגם לי יש משהו אבל לא חמור כמוהם . ואז הם שאלו מה , ועניתי שאני "מקיאה מידי פעם" ... הם ממש נטרפו מזה . מאותה שיחה באותו יום , למזלי , הם לא עזבו אותי . הם גרמו לי לדבר על מה שאכלתי , ולא אכלתי , על מצב ההקאות , התדירות שלהם ועל מה הוביל אליהם . חברה שלי הסבירה לי שלדעתה זה כמו התמכרות , ואני הסכמתי איתה . ולאט לאט התלחתי להוריד את התדירות של ההקאות ... היו נפילות פה ושם , אבל הצלחתי . אני כבר למעלה משנתיים בלי הקאות . ועכשיו אחרי שנתיים שאני מרגישה טוב עם עצמי , החלטתי לעשות דיאטה . לא נתתי לעצמי יעדי הרזייה מטורפים . אמרתי שאני אעשה את זה בשביל עצמי . בשביל הבריאות שלי . אבל אני יודעת שלא עובר יומ-יומיים שאני לא חושבת על להקיא . כל השנתיים שאכלתי משהו שהוא מעבר לקלוריה , חשבתי ישר על איך ליפול לאסלה . זה הריי הכי קל מבחינתי . אבל החזקתי את עצמי ומפעם לפעם זה באמת נהיה יותר קל . אני פשוט פוחדת שעכשיו אחרי שנתיים שהנחתי להפרעת אכילה שלי ( לקח לי זמן להודות שיש לי הפרעת אכילה , גם אחרי שהודיתי שאני מקיאה , אמרתי שאצלי זה שונה ...) לדעוך ואני באמת במצב שקט ( לא אומרת בלי הפרעה לחלוטין , כי אני מאמינה באמת שדברים כאלה הם נפשיים ונשארים איתך כל החיים גם אם לא מתבטאים פיזית ) אני אתחיל שוב . שאני אדרדר למעידה קטנה ואז אני לא יודעת אם אני באמת אצליח להתרומם שוב . איך אני מצליחה לשמור על מצב מאוזן ? איך אני אדאג לא להדרדר שוב??? לזכותי ייאמר שחודש אני מחזיקה מעמד בדיאטה ולא הקאתי גם כן ...אז על זה אני שמחה אני ממש אשמח לשמוע מה יש לכם להגיד . תודה רבה מראש וסליחה על האורך של המגילה . שבוע קסום לכולם

ב"ה זה לא עובד כך, כי הבריאות שלך תהרס ומה שיישרף לא תהיה חזרה ממנו אנחנו יותר מכל אחד אחר צריכות להמנע מדיאטה ומכל מה שהוא טריגר לדיאטה. הרצון שלך לרדת במשקל אחרי השנתיים היפות שהיו לך הוא למעשה טריגר ולכן ברמת זכרון, הגוף שלך דורש לחזור על דפוסים הרסניים כי זה מה שהראת לו תקופה מסויימת ומספיק זמן כדי שזה יהיה חלק ממך להתעורר כשאת חושבת על דיאטה ומביאה את עצמך לידי יישום הרסני, כי זה לא יכול להיות אחרת ברגע שנפלת לזה את בסיכון כל חייך ולכן יותר מכל אחד אחר חשוב שתמנעי מדיאטה אבל כן תתאמני לאכול מאוזן ולהכיר מה נכון לך ולשמור על זה לאורך זמן. אם את רוצה לאכול נכון אם את רוצה לאזן את המשקל שלך לכי לתזונאית טובה ואל תעשי את זה בשום פנים ואופן לבד. בנוסף אני ממליצה לך לגשת לטיפול פסיכולוגי כדי שיתאפשר לך לתת כמה שיותר ביטוי במילים לכאבים שלך ולא להפוך את הגוף שלך לשק אגרוף שההדף שלו יהיה כואב מידי ולא תוכלי להתמודד עם זה. חשוב שיהיה לכל אלה ביטוי מילולי. רדי מהקטע של דיאטה פשוט רדי מזה. זה שלב קריטי ופני לייעוץ בהקדם. עדכני אותי המון אהבה חיבוק

אני חושבת שהבנת לא נכון את המצב . או שלא הסברתי את עצמי באופן ברור . אני לא עושה עכשיו דיאטה כפי שפעם הייתי עושה וחיה מ500 קלוריות ליום מקסימום ... אין יותר אצלי דיאטות כסאח במערכת . אני נדפקתי מזה יותר מידי ויותר מידי חברות שלי גם כן נדפקו עם הפרעות אכילה . יש לי 2 חברות אנורקסיות עם קבלות שהיו מאושפזות און ואוף הרבה זמן . אחת מהן עדיין באשפוז יומי ושתיהן לא במצב טוב . שתיהן תקועות עם ה"נגע" הזה כל החיים שלהם . אני נכוויתי יותר מידי חזק שאני אשבר עכשיו , ואדרדר מבחינת הדיאטה לדיאטה עם פחות ופחות קלוריות . אני הבטחתי לעצמי שאני פשוט לא עושה את זה , מה גם שבטווח הארוך לרוב מעלים את המשקל חזרה עם עודפים ( כמו שקרה לי , אחרי כל הטירופים שעשיתי לגוף שלי ) . אבל אני כן אוכלת מאוזן ובריא יותר . בלי שטויות וכמעט בלי סוכר לבן מזוקק . פחמימות מורכבות ודגנים מלאים , הרבה יוגורט , הרבה ירקות חלבונים טובים ... שכחתי לציין שבמשך כל השנים האלה אני הפכתי לאינציקלופדיית תזונה והפרעות אכילה מהלכת ... בהתחלה זה התחיל בגלל שרציתי לדעת כמה קלוריות יש בכל דבר . כי רציתי לדעת כמה קלוריות אני מכניסה לגוף וגם כמה מוציאה . ואחרי שהפסקתי עם הדיאטות וההפרעה דעכה , הפכתי את זה לקטע בריאותי של מה חיוני לגוף מבחינת ערכים תזונתיים: ויטמינים ,סידן ,ברזל וכו' ... ו"לשימוש עצמי" זה נראה לי בסדר ... :) . אז עכשיו אני אומנם חושבת על זה , אבל לא מעיזה לעשות את זה . אני יודעת שאיזשהו מקום זה כבר לא "הפרעת אכילה" . עם הזמן זה הפך להיות יותר קטע של הרס עצמי . זה היה סוג של פורקן של כאב . זה לא הפסיק בהפרעה וזה התבטא בעוד דברים כמו דיכאון , תקופה (קצרה אומנם אבל עדיין של קטריות) ,אבל טפו טפו טפו גם על זה השתלטתי לחלוטין . הכול תודות לחברים שלא עזבו ועודדו אותי . אז אני באמת בסדר עכשיו . אני לא הייתי אומרת שלא . אין לי סיבה לשקר . ואני דיי מודעת למצב , מתי הוא מדרדר ומתי הוא רגוע . אני פשוט רציתי לדעת מנסיון של בנות/בנים אחרים בפורום ושלך הילה , אם הם היו במצב דומה של עבר עם הפרעת אכילה ואז "דיאטה" ( יותר אורח חיים תזונתי שונה ובריא ) . מה עשיתם ? איך התמודדתם עם המצב ? אולי העיצות שלכם תועילנה לי . בסופו של דבר אני יודעת שבאיזשהו מקום אני עושה טעות שאני לא הולכת לייעוץ פסיכולוגי , אבל זוהי בחירתי ועיקרה נובעת משיקולים שאני אדם שמעדיף להתמודד עם הבעיות שלו בעצמי , ולפתור אותן בעצמי ( גם אם הדרכים לא היו טובות לפעמים ) . אני לומדת לקחים , על הבשר שלי ( תרתי משמע :) ) אשפוז אני לא צריכה למזלי , אני לא במצב כזה כבר הרבה הרבה זמן . ייעוץ יועיל לי ללא ספק , אני לא אגיד להורים שלי ביום בהיר אחד שהבת שלהם נדפקה במשך כמה שנים , ולהפיל עליהם תיק כזה ( אני יודעת מה תגידו , שהם היו מעדיפים לדעת , ושהם היו רוצים לעזור אם ידעו , ולמה אני לא משתפת , אבל זה לא פשוט כפי שזה נשמע ... ) אני בוחרת לא לעשות את זה כי זה לא מתאים לי כרגע , בעתיד אולי כן . יותר מידי אנשים תלויים בי כרגע , אני סוג של אבן תומכת לאמא שלי , לחברים שלי , להרבה אנשים ואני לא יכולה להראות להם שאני נשברת ... שיהיה לכם שבוע מוצלח ונעים נשיקות לכולם ותודה תמי

כיצד ניתן לטפל בהפרעות אכילה ללא אשפוז ?

ב"ה אינני יודעת באיזה מצב את ואם מצבך דורש אשפוז בכל מקרה מסגרת כמו ייעוץ דיאטני וטיפול פסיכולוגי יעילים לאורך זמן השאלה כמה את יכולה באמת להחזיק מעמד ללא גבולות ושמירה של אשפוז?? צריכה לשמוע ממך קצת יותר.... חיבוק

ב"ה אני נורא מבקשת שתצרי עימי קשר את לא מתייחסת להודעות שלי ואני רוצה לשאול אותך משהו אשמח על תגובה נשיקות אני

תכתבי לי למייל את הטלפון שלך [email protected] יום נפלא יקירתי דינדין

ב"ה נשיקות חג שמח... אני

אין מה לדבר... חג שמח, נשמתי! :-)

ב"ה קיבלתי את המייל שלך אענה לך בהמשך יופ נפלא מקסימה

הי הילה , בתאריך27.9.2006 המלצת באתר על המטפלת ההוליסטית אריאן לב . אמנם לא המלצת לי ישירות אך אני קראתי את המלצתך ואכן פניתי אל האישה הזאת . אני בולימית 12 שנה ולא ידעתי אך אפשר לצאת מזה האמת היא , שגם חשבתי איפה שהוא שאהיה תקועהעם זה לנצח . פניתי לאישה הזאת , בעקבות המצלתך , וראיתי מלאך בדמות פיזית . ישר ידעה לקרוא אותי לדעת מה הם המחשבות שלי מה יש בתוכי שמביא אותי לתוך השירותים לתוך האסלה . היא חיברה לי תכנית טיפולים ואני התחלתי . תראי זו רק התחלה , אבל אני מרגישה נפלא התחלתי לאהוב את עצמי להנות עם עצמי . - זה לא שא לפעמים יש לי צורך להקיא אבל אני יודעת מאיפה זה מגיע ואיך להתמודד איתו - אבל בגדול אני יודעת שהתחלתי דרך חדשה עם הרבה תקווה ואהבה ורציתי להגיד תודה לך על ההמלצה והכנות . באהבה יפעת

ב"ה אני שמחה שלא הית אנטי להצעה שלי נשיקות והלוואי ותצליחי. האמיני בעצמך זה אפשרי!!!!! אני

אני בת 24 שוקלת 65 בגובה 1.60 אני לפני חתונה וצריכה להוריד לפחות 10 קילו איך עושים את זה נכון ומהיר ההיתי מורה לארובי והפסקתי וכך שמנתי אני אוהבת לאכול שטויות ופחות אוכל. אך מה שכן אני גם לא אוכלת הרבה. את בטח מכירה את התופעה האמת שאניגם מקיאה אך לעחתים נדירות רק כשאני הפרזתי ממש ככה אני כבר 5 שנים.. חג שמח..

מתוקה שלי..ראשית עפ"י הנתונים שלך את בסדר גמור מה הסיבה שהינך רוצה להוריד 10 קילו שזה המון, בגלל החתונה זו לא סיבה..האם בגלל שיגידו ..."אני שמנה?" או "איך היא שמנה?" מה הפחד בדיוק..זה דבר ראשון שנית..את יודעת כמובן שאין דיאטות בזק..מי שאין לו הפרעת אכילה ולומד לספק לגוף את המזון בכמות המספיקה כדי שביעה ולא כדי להשביע את העין או לגמור מהצלחת הוא אדם נורמאלי..לחלוטין ואין לו יומרות להיראות כמו הדוגמניות בערוץ האופנה שעוד רגע יש פחד שיתעלפו מרוב רעב.. אני לא מכירה אותך ולכן איני יכולה להבין מה את לא אוהבת בעצמך שגורם לך אי נוחות ופחד מלהיראות בצורה מסויימת!! בקשר להקאות..זה גרוע גם אם זה קורה מדי פעם..מי החליט מתי הפרזת ומתי לא? או מה הכמות הרצויה ומדוע כשאת מפריזה יום אחד זה גורם לך לרוץ לשירותים ..הרי יום יומיים של הפרזה לא יביאו שינוי במשקל השינוי בא עם הרגלי תזונה לקויים והפרזה באכילה לא מוסברת לאורך זמן.. תבדקי עם עצמך ותחזרי אליי אני רוצה לעזור לך להבין משהו הרבה יותר חשוב מלהראות לכולם "אני מושלמת" ואיך את מרגישה כלפי עצמך.. מחכה לך יקירה בהצלחה דינדין

אני בת 24 כל חיי אני מקשה על עצמי בריבוי דיאטות אך כבר 4 שנים מאוד חלשה האמת שאני דווקא הרבה מתאמנת אך אוכלת הרבה שטויות ולכן לא מרזה אני רוצנ לנסות איזו שהי דיאטה יש המלצות?? אני בגובה 1.60 שוקלת 65 לא טוב לי קשה לי מאוד אני אומנם לא נראת רע בכלל אבל ליפני כל יציאה אני חושבת פעמיים אם בכלל לצאת ..תעזרו לי

ב"ה זו תגובה גם לפנייתך הראשונה אין דיאטת זבנג וגמרנו אני חושבת שמן הסתם כל התנהגות ההכלה שלך נפגעה ואין דרך אחרת אלא ללכת על מה שמוכר וישן כמו תפריט שעומדים בו לאורך זמן. ללא ספק את מתארת מצב שבו כל המטבוליזם שלך נפגע וכדי לאזן אותו צריך הרבה תרגול ואזון בתזונה כדי בסופו של דבר לרדת למשקל שיהי הלך הכי נכון. פני בהקדם לדיאטנית וגם לייעוץ נפשי. אני ממליצה לך לפנות בנוסף לפורום של בלה אגמון "הרזיה ללא דיאטה" כאן בדוקטורס. בהצלחה והמון אהבה אני מניחה שגם דין דין תכתוב לך חיזוקים וחיבוקים אני

יום שלישי ורביעי הייתי בתה"ש למעקבים... קיבלתי "מנה" מטורפת מהפסיכולוגית שלי ואחכ גם מהדיאטנית שלי... הם טוענות שאני לא משתדלת מספיק לעזור לעצמי, והן לא בטוחות שהן יכולות להמשיך לתמוך בי.. הם רוצות לדבר עם מנהל המחלקה... לראות מה הוא אומר.. להגדיר את מצבי הוא על סף אישפוז שני, או הפסקת המעקבים לתמיד... הסברתי להן שקשה לי מאוד, בגלל שעכשיו אני מרגישה שטוב לי עם עצמי... אני אוהבת את עצמי איך שאני... אף פעם לא היתה לי שאיפה להגיע למשקל מסויים, אף פעם לא מדדתי את עצמי במס', אני לא מאמינה בזה, ואני חושבת שזה מפגר... אני מאמינה בתחושות הגוף... ותחושת הגוף שלי אומרת שעכשיו טוב לי... אני יכולה ומצליחה לנהל חיי יום יום...!! אני פשוט לא מסוגלת לדמיין אותי עם עוד כמה ק"ג נוספים, אני נכנסת ללחץ... לא אהבתי את עצמי אז שם... הרגשתי שזה היה יותר מידי בשבילי... אני רוצה להרגיש קלילה ונינוחה.. וככה אני מרגישה עכשיו..!!! אבל אני לא רוצה להפסיק את המעקבים, זה הדבר היחיד שמחזיק אותי שפויה וקשורה למציאות, אני יודעת 100% שאם לא היו לי אותם, אז הייתי מוותרת הרבה יותר מהר..

אני מנסה להבין כשאת אומרת שלא אהבת את עצמך שם את מתכוונת לאישפוז או למשקל גבוה יותר???

כשהייתי במשקל שאני צריכה להיות בו לפני ה BMI

גובה: 157. משקל: 53. משקל ביוני: 41.2 משקל בינואר 05: 64. הייתי אנורקסית. אני בולימית. תלוי באיזה יום. לפעמים סתם אכלנית כפייתית. שקלתי לשוב לסורי עם התפריט אותו הקצבתי לעצמי ובזכותו השלתי מעליי 20 קילוגרמים. אבל אז קראתי פה את הבכי שלי: "הלב בקושי דופק, אני צמח." ונזכרתי בתחושות הקשות, בקושי ללכת מטר, בקושי לדבר. אז השבוע יהי תפריט קיזוז- אבל איך ארזה מבלי לחרפן שוב את גופי הדאוב? בלי להקיא? בלי להתבלמס? פתאום יש לי חשק למתוק, פתאום רעב איום- חומרים במוח שמשגעים אותי. מה לעשות? איך לרזות???

אני ממליצה לך לאכול כשאת רעבה אני יודעת שזה ישמע כמו קלישאה אבל אני ממליצה לך להקשיב לגוף שלך לאכול כשאת רעבה ולהפסיק כשאת שבעה... את יכולה גם להתעמל לעשות הליכות וכדו....בהצלחה דנה

ללכת לדיאטנית מומחית להפרעות אכילה שתסדר לך תפריט קבוע בשעות קבועות ונוחות לך!!! וככה לא תצטרכי לחשוב על אוכל כל הזמן, זה לא יעסיק אותך כל היום, כי תדעי מתי מגיע זמנך לאכול ומה את צריכה לאכול... את תרגישי הרבה יותר בטוחה!!!!

ב"ה חשיבה של מחלה כמו אכילה כפייתית. בליסה וצום. הצום פירושו מחלה לא איזון או הצלחה כפי שהמחלה תופסת. הזנה טובה שהיא לא תלויה בזה אבל רק אם תרצי באמת רק אם תחליטי שאת מנסה ליצור סדר מסוים באוכל ורק אם תחליטי שאת לא מרזה, אלא קודם כל יוצרת איזון בסיסי בהתנהגות ההכלה שלך כי רק מתוך איזון של תרגול ואכילה נכונה תוכלי בסופו של דבר להגיע למשקל הנכון של הגוף שלך שגם את תהיי מרוצה בו ותופתעי לגלות עד כמה. האמיני לי זה אפשרי אבל זה לא יכול להיות דרך שאיפות מחלה בלתי הגיוניות כמו אם אני יכולה לצום אז זה אומר שאני בריאה "הצלחתי" ואם לא אז אני הופכת להיות בולמית מטורפת חסרת תקנה. אלימה. תוקפנית. זה לא עובד כך ולשם התרגול את חייבת להחליט שזה לא או שחור או לבן אלא מחוייבת ליצור סדר. לכי לדיאטנית או תזונאית אני מוכנה להמליץ לך אפילו למירב הנטורופטית או לאריאן לב נסי ואל תחליטי לבד על פי חשיבה חולנית של מחלה. עדכני אותי המון אהבה אני

אהלן, אני נערה בת ;17 את האמת שרק היום אני מוכנה להודות בעובדה שהתמודדתי איתה כבר מס' שנים. והיא מעיקה עליי ברמה שלא תתואר. אני סובלת מהפרעת אכילה כפייתית שאינה מלווה בהקאה. הגובה שלי הוא מטר 62 והמשקל כרגע הוא 57 ההפרעה שלי באה לידי ביטוי בכך שישנם ימים (לרוב זה מתפרץ על גבי יומיים) שאני פשוט אוכלת הכל, מהכל. לרוב שוקולדים, עוגות, חטיפים, פחממות מכל סוגיהן, אגוזים וכו.. עד שמגיעה למצב שכואבת לי הבטן בצורה מטורפת! ואז אני מתחרטת על כך מה שאכלתי. נכנסת לדיכאון, לא יוצאת, לא רואה חברים, ולרוב מזמינה איזה סרט. מה שקורה אח"כ. שאני נכנסת למין צום, שבו אני חייה על מסטיקים וקפה. אני מודעת לכך שאני חולה! אני לא יודעת להצביע על המחלה המדוייקת.. אני מאוד רוצה להפסיק עם זה! ולשנות את אורך החיים הפכפך הזה! קראתי קצת בנושא. ואת האמת שנירתעתי טיפה מהכתוב. ולא הצלחתי להתאים את עצמי, לכתוב בגלל העובדה שאני לא מקיאה. יש לי שאלה מאוד חשובה.. האם אכילה כפייתית זהו סוג של בולמיה?! אם כן, איזה בדיוק. התשובה לכך מהווה חשיבות רבה בחיי כרגע אז אבקש שתגיבו רק אם אתם בטוחים בתשובתכם. תודה מראש עופרי

היי את מדברת על בולמוס אכילה שזה זלילה של אוכל בולמיה זו מחלה שאוכלים בה כמויות עצומות של אוכל ולאחר מכן רוצים "להטהר" זה מתבטא בהקאה מה שאת מתארת זה בעיית אכילה לא הפרעת אכילה זו דעתי מנסיון אישי ומקריאת הרבה חומר על הנושא בכל אופן כדאי שתבררי את זה לעומק דרך ייעוץ באהבה רבה דנה

שאני לא "חולה" בהפרעת אכילה.. ?! אוקיי, עכשיו אני ממש מבולבלת.. אז איך אני משתלטת על הבעייה הזאת?! ייעוץ?! אני לא רוצה להכנס לתהליך טיפולי. אני יודעת שהכל בראש. פשוט נמאס לי! שזה חוזר על עצמו אני משתלטת על זה בלי בעייה ת'אמת "ופותרת" את העניין בהרעבה עצמית יום שלם אפילו יומיים.. אבל אחרי שבוע אני חוטאת שוב פעם והביטחון שלי לגבי עצמי יורד לאפס שוב! קשה לי עם זה.. ואני רוצה לשים לזה סוף! אולי את מכירה מקום שיכולים לשמור שם על אלמוניות.. מבלי להכנס לתהליך טיפולי.. אם יש לך ניסיון, נראה לך, שדיאטנית תעזור?! אובדת עצות!

לפי התיאור שלך מדובר בבולמיה. בולמיה מאופיינת כאכילה מופרזת כאשר לאחריה מתבצעת "פעולת תיקון". במקרה הנפוץ מדובר אכן בהקאה מכוונת, אך דברים אמורים גם לגבי חומרים משלשלים, ספורט אובססיבי ו-כן, גם ימי צום לקיזוז הבולמוס, כמו שאת עושה. זאת בהחלט הפרעת-אכילה ולא רק "בעיית אכילה". זה סוג של בולמיה. הפרעת אכילה כפייתית מדברת על מקרים בהם לא נעשית שום "פעולת קיזוז" כזו או אחרת לאחר הבולמוס. כמובן שהיא גורמת להשמנה ולרגשות אשם ותסכול קשים. דיאטנית לא תפתור לך את הבעיה, מכיוון שכמו בכל מקרה של הפרעת-אכילה המניעים הם רגשיים ודרוש טיפול נפשי.

זה בדיוק מה שקראתי במאמר של איזו דיאטנית.! תגידי אולי יש דרך לטפל בזה ללא טיפול של קב' או טיפול פסיכולוגי! אני לא חושבת שאני מוכנה לטיפול. אני די מתביישת בעובדה הזאת! זו גם הסיבה שאני לא אוכלת הרבה ליד אנשים אחרים. אמא שלי רופאה במקצועה. ואינ מרגישה שאני יאכזב אותה אפילו. ביום לאחר הבולמוס, כשאני נפוחה, ולא מרגישה טוב אני מכריזה על יום מחלה. לא באה לביה"ס אומרת לאמא שלי שכואבת לי הראש. לא לוקחת את התרופות שהיא מביאה לי. ופשוט יושבת ברגשות נחותים וקוראת איזה ספר. נמאס לי!! בא לי לצעוק על עצמי לפעמים. אני באמת לא יודעת כבר מה לעשות! מה שבטוח שהגיע הזמן לשים לזה סוף!

יש לך הפרעת אכילה. את אכלנית כפייתית. את אמנם לא שמנה אבל את במצב מאוד לא בריא גם נפשית וגם פיזית. כדאי לך לטפל בזה כי זה יכול להחמיר או להתפתח להפרעה אחרת. גם לי הייתה תקופה כזאת ולא טיפלתי בזה וזה התפתח להפרעה הרבה יותר רצינית. בהצלחה!!!!!!!!!!!

שלום לכולם למי שזוכר/ת אותי ולמי שלא.. קפצתי לביקור לאחל חג שמח ושנה טובה,מלאה בטוב אמיתי! הרבה הצלחה בדרך, ולמי משנסה לצאת תדעו שזה קשה, אבל פי אלף יותר כיף אחר כך!!שווה את זה. הילה טוב לךראות שחזרת נשיקות לכולם!!! שיר (הישנה, מזמן..)

אני זוכרת אותך... וואו, כיף לקרוא שיצאת מזה! :-) חג שמח ושבת שלום גם לך!

ב"ה איך את??? תודה על הכל המון אהבה אני

שלום רב, אני עובדת בחנות בגדים עם עוד עובדים במשמרת. עובד איתי בחור בן 25 שכולם יודעים שיש לו הפרעות אכילה. אבל אף אחד לא אומר לו שומדבר. אני יודעת בוודעות שהוא משתמש בחומרים משלשלים וברור לי גם שהוא לא רואה את עצמו בצורה גיונית. הוא מאוד מאוד רזה ועדיין מרגיש שהוא חייב להוריד במשקל. לפני כמה ימים ראיתי אותו אוכל שקית שלמה של קרקרים וגבינות ואח"כ שמעתי אותו מקיא בשירותים. זה חזר על עצמו במהלך השבוע. הבחור מאוד אמוציונלי ואני מפחדת מאוד מהתעמתות איתו על הנושא. איך מדברים איתו על זה? איך אפשר לעזור לו? למי ניתן לפנות? הוא כמובן שלא יודה בכל זה ואני לא רוצה להביך אותו ולגרום לו להרגיש לא בסדר. מה עושים?

את צריכה לפנות למרכז להפרעות אכילה בטלפון (תחפשי באינטרנט)יש את עמותת שחף וכל מיני מרכזים כאלה תספרי להם את הסיפור ותתייעצי איתם איך לגשת אליו קשה מאוד לעזור לאנשים שלא רוצים עזרה במרכז יענו לך על כל השאלות.....באהבה רבה דנה

קראתי את מה שכתבת על העבר שלך אחרי שרשמתי לך הודעת עזרה על המצב שלי ,וזה ממש נגע בליבי ,אני גם רציתי לשטף אותך שאני שנה שניה בנטורופתיה ואני לא מצליחה לצאת מיזה אני ממש רוצה ואני אכולת קינאה שבנות רזות עוברות לידי ואז אני גם מאשימה את עצמי ,אני מרגישה בושה כשאני מספרת על זה שאני לומדת נטורופתיה שזה מייצג את הדרך לתזונה בריאה ולאורך חיים בריא כשאני עם עודף מישקל ובלומוסי אכילה שבאים מחוסר הערכה עצמית וקבלה עצמית ,מהאשמות עצמיות על כל דבר שמצפים מימני,דיי נימאס לי מהמצב הזה אני רוצה לצאת מיזה להמשיך הלאה לחיות את היופי שיש מחוץ לרדיפה אחר האוכל...אני ישמח אם תעזרי לי.

קראתי את מה שכתבת על העבר שלך אחרי שרשמתי לך הודעת עזרה על המצב שלי ,וזה ממש נגע בליבי ,אני גם רציתי לשטף אותך שאני שנה שניה בנטורופתיה ואני לא מצליחה לצאת מיזה אני ממש רוצה ואני אכולת קינאה שבנות רזות עוברות לידי ואז אני גם מאשימה את עצמי ,אני מרגישה בושה כשאני מספרת על זה שאני לומדת נטורופתיה שזה מייצג את הדרך לתזונה בריאה ולאורך חיים בריא כשאני עם עודף מישקל ובלומוסי אכילה שבאים מחוסר הערכה עצמית וקבלה עצמית ,מהאשמות עצמיות על כל דבר שמצפים מימני,דיי נימאס לי מהמצב הזה אני רוצה לצאת מיזה להמשיך הלאה לחיות את היופי שיש מחוץ לרדיפה אחר האוכל...אני ישמח אם תעזרי לי.

שלום מקסימה!! יפה מצידך שזה חשוב לך עד כדי לבוא ולדבר איתו...אבל א. השאלה היא כיצד הוא יראה את הפנייה שלך? כלומר האם בכדי לעזור או הוא ירגיש מאויים בפירסום ובבושה(אפילו שכוונתך טובה השאלה איך הוא ירגיש עם זה) ב.כיצד את יכולה להשפיע ולעזור לו והאם שיחה איתך יכולה להועיל.. את מבינה אדם כזה אולי עדיין לא מודע לבעייה האמיתי שלו וכרגע הוא רגיל לעשות זאת כשיגרת חיים עד שזה מתחיל להפריע להציק ואיתו באות מחשבות דיכאוניות, עצב ומצב רוח לא טוב עד כדי שיבוש מהלך החיים..אני באיזה שהוא שלב לא יכולתי להגיע ימים לעבודה סחוטה מהקאות וימים של הרעבה..וחולי..בכי מסביב לשעון כאילו זהו סופי ומר גורלי.. אני מציעה...שתנסי זה שווה להזמין אותו אלייך כדי שלא ירגיש מאויים או באיזה מקום מסעדה בית קפה שתשבו ברוגע ותגידי לו ששמת לב ואת מודאגת לפי תגובתו תדעי איך להמשיך את השיחה ולספר לו על האתר הזה 2. את יכולה במהלך השיחה לספר לו על חברה טובה שלך (כאילו) שיש לה בעיה ואת רוצה לעזור לה ותראי את תגובתו.. הלוואי ולי היו אנשים שעוזרים לי..אבל אני חושבת שבהתחלה גם לא רציתי לעזור לעצמי.. אזרי כוח זו הצלת חיים ומצווה לשמה.. בהצלחה..המון כוח ורצון טוב..שנה נפלאה בבריאות דינדין

א. אני חוששת שהוא יקח את העניין באופן קשה. הוא יכחיש ויעלב ויפגע. הוא בחור מאוד מאוד רגיש ומאוד קיצוני. ב. עכשיו שאת אומרת את זה אני פתאום מבינה, לפני כמה זמן הוא לא הגיע לעבודה כי הוא לא הרגיש טוב והיו לו סחרחורות. הוא כל כך רזה בזמן האחרון. איך? איך הוא לא מבין שיש לו בעיה?? אני לא מצליחה להבין את זה. ואני כל כך רוצה לעזור לו. ואני יודעת שמישהו חיייב לעזור לו. למרות שאם הוא לא ירצה לעזור לעצמו, אם הוא לא רואה שיש לו בעיה אז שומדבר שאני יעשה או מישהו אחר יעשה לא יועיל.. התייעצתי עם אחת הבנות והיא אמרה שבשום פנים ואופן לא להתעמת איתו. שאסור להעיר למישהו על זה. אבל הוא עושה את זה כל כך בגלוי, ממש כאילו הוא רוצה "להתפס". אני פשוט לא יודעת מה לעשות. אולי כדאי לדבר עם המנהל של החנות?

שלום מקסימה!! יפה מצידך שזה חשוב לך עד כדי לבוא ולדבר איתו...אבל א. השאלה היא כיצד הוא יראה את הפנייה שלך? כלומר האם בכדי לעזור או הוא ירגיש מאויים בפירסום ובבושה(אפילו שכוונתך טובה השאלה איך הוא ירגיש עם זה) ב.כיצד את יכולה להשפיע ולעזור לו והאם שיחה איתך יכולה להועיל.. את מבינה אדם כזה אולי עדיין לא מודע לבעייה האמיתי שלו וכרגע הוא רגיל לעשות זאת כשיגרת חיים עד שזה מתחיל להפריע להציק ואיתו באות מחשבות דיכאוניות, עצב ומצב רוח לא טוב עד כדי שיבוש מהלך החיים..אני באיזה שהוא שלב לא יכולתי להגיע ימים לעבודה סחוטה מהקאות וימים של הרעבה..וחולי..בכי מסביב לשעון כאילו זהו סופי ומר גורלי.. אני מציעה...שתנסי זה שווה להזמין אותו אלייך כדי שלא ירגיש מאויים או באיזה מקום מסעדה בית קפה שתשבו ברוגע ותגידי לו ששמת לב ואת מודאגת לפי תגובתו תדעי איך להמשיך את השיחה ולספר לו על האתר הזה 2. את יכולה במהלך השיחה לספר לו על חברה טובה שלך (כאילו) שיש לה בעיה ואת רוצה לעזור לה ותראי את תגובתו.. הלוואי ולי היו אנשים שעוזרים לי..אבל אני חושבת שבהתחלה גם לא רציתי לעזור לעצמי.. אזרי כוח זו הצלת חיים ומצווה לשמה.. בהצלחה..המון כוח ורצון טוב..שנה נפלאה בבריאות דינדין

ב"ה לעניות דעתי הוא לא ממש מסתיר את זה ולכן יש בו משהו שקורא לעזרה. לא היתי מהססת ונגשת לדבר איתו בחמלה. לנסות לבדוק יחד איתו מה קורה לו ולהעביר מסר ברור שאפשר לצאת מזו הצרה. אולי תפני אותו לגורמים כמונו שיפנה ויתייעץ... אל תבואי אליו בבהלה אלא ברכות אל תתרגשי יתר על המידה שלא תלחיצי גם אותו נסי יחד איתו לחשוב מה אפשר לעשות שאלי אותו מדוע הוא עושה את זה מה מוביל אותו לעשות את זה... פני אליו דרך שאלות אל תקבעי מולו עובדות חורצות כי הן יכולות לסגור אותו ולהרחיק אותו ממך. שקפי לו דמות שמנסה יחד איתו לברר ולבדוק יחד מהן האפשרויות עדכני מה בחרת לעשות... בהצלחה. מחזקת אותך המון אהבה \ שנה טובה

אני מאוד מודה לשתיכן על העזרה ועל התמיכה (אפילו שהבעיה לא ממש בי..:)) אני עדיין מתלבטת מה לעשות ואיך לגשת איתו על הנושא. אבל תודה לכן על ההכונה. שנה טובה.

שלום ,אני שירלי יש לי בעיית הפרעת אכילה , אני מודעת לזה מנסה לצאת מיזה וקשה לי,אין לי עם מי לדבר או לשטפ את מה שעובר עליי, יש לי עבר בכל מיני היתנסויות של בולימיה תקופות של הרעבות , רוב ההפרעב לי מסתכמת באכילה כפייתית תקופות ארוקות גם הייתי מקיאה היום אני פשוט אוכלת בכפיה ,אני מרגישה שזה סוג של הרס עצמי או חוסר הערכה וביטחון שבאים לידיי ביטוי באוכל, יש תקופות שאני אוכלת מסודר ומיתעלמת מיזה ואז זה שוב חוזר ,שם עם האוכל נימצאת "הנחמה המתוקה" שלי אני רוצה לצאת מיזה והמשיך הלאה בחיים אני אוהבת את עצמי בהרבה מקומות אך עדיין לא מקבלת את עצמי,אני ילדה שמנמנה, והיום קצת יותר כי הפסקתי לגמריי עם ההקאות אבל ההתקפות של אוכל ,וזה אוכל של מתוקים מאפים ופחממןת פשוטות,קשה לי אני לא מוצאת את הדרך לצאת מיזה להיתמודד ולשחרר את זה מימני?????.

אני בחיים לא כותבת בפורום אבל מתעדכנת כל יום וצופה בהודעות ומזדהה! אני ישמח מאוד לדבר גם!!!!

היי שרון אני מעוניינת לדבר על מה שבא לך אני מחכה ....באהבה דנה

ב"ה שנה נפלאה וגמר חתימה טובה

החלטתי להוריד קצת במשקל. הכל היה טוב ויפה במשך שבוע. פתאום גיליתי שאפשר לאכול הכל והופ לשירותים. מאוןתו הרגע, סבבה. חגיגה של אוכל והקאות. עוד פעם אחת וזוה. עוד פעם אחת וזהו. אני מבטיחה לעצמי. אבל נראה לי שאני נסחפת. לא רוצה טיפול פסיכיאטרי לא רוצה שאף אחד יידע. איך גומרים עם זה?

קשה לצאת מזה לבד אבל זה לא בלתי אפשרי אני יצאתי מאנורקסיה כי בחרתי לצאת לא שזה קל זה תהליך ארוך ומייגע אבל אני מצאתי לעצמי דרך לצאת דרך עיסוקים בדברים שאני אוהבת הלכתי לחוגים שעשו לי טוב אמנם הלכתי לחוג לריקוד ששם לכאורה ההפרעה מתעצמת כי יש הרבה מן העיסוק בגוף אבל דווקא שם הבנתי כמה שלא שווה להרעיב את עצמי וכמה שאני סובלת מזה כמובן שבהתחלה המחלה התעצמה אבל לאט לאט התחלתי להתעייף מהמרדף אחר הרזון דווקא מכיוון שזה היה כל כך אינטנסיבי העיסוק בגוף מול במראה בחוג .........דנה

מה התשובה? לא יודעת. אני חושבת שברגע שעושים את זה - חלה התפנית, כי מאותו הרגע את יודעת שמה שלא יהיה - מעכשיו יש לך "פתרון קסם" ביד. את יודעת שמעכשיו אם תרגישי שהגזמת - תמיד תהיה לך הדרך העוקפת. איפשהו זה יתיר לך להשתולל עם האוכל. בואי וארשום לך מספר תופעות לוואי וסכנות "נחמדות" של הקאות חוזרות בתקווה שזה יעזור... אז ככה: התייבשות, שיבוש אלקטרוליטים (ובייחוד אשלגן), היחלשות שריר הבליעה, צרבת תמידית, ריפלוקס תמידי (חזרה של תוכן הקיבה אל הוושט), הרס טוטאלי של השיניים, ריח רע מהפה, בצקות בגוף, התנפחויות, דלקת בבלוטות הרוק עד כדי צורך להסירן בניתוח, כאבי ראש, מיגרנות, דימומים בוושט, דלקות חוזרות ונישנות בגרון,אי ספיקת כליות, אי ספיקת לב, וכמובן בשביל הפינאלה - דום לב ומוות מסריח במיוחד. מה אגיד לך? לא נשמע כיף במיוחד.

זו התחלה מצויינת להמשך..בהתחלה זה מזהיר מפתה ומושך יו אפשר לאכול ולהוציא אבל הזמן ככל שיגבר חו"ח מראה שהגוף עולה במשקל, עור הפנים לא נקי, תסבוך בכל פעם שתרצי לאכול משהו וכל חייך יהפכו לתהום שקשה לצאת ממנה..אני מציעה שתפפני לעזרה זה חשוב..ממי חייך בידייך..וזה הזמן לתפוס את זה ברגע טוב שהינך מודעת לזה..וזה חשוב מאוד.. אם תצתרכי עזרה אני כאן.. נשיקות ושנה טובה דינדין

ב"ה "אני עכשיו מקבלת את עצמי כמו שאני!!!!" השלב הבא הוא לפנות לייעוץ תזונאי וליצור לעצמך מסגרת טיפולית נפשית - רגשית בונה ויציבה לאורך זמן. לבד המאבק הוא בלתי אפשרי וככל שתסתירי את עצמך בתוך בועה מפני עזרה ואנשים קרובים את תפלי שוב ושוב ברור שהנפילות לא יפסקו באחת אבל רצוי להתחיל תהליך התנגדות כבר מעכשיו פני לקבל עזרה אני מוכנה להמליץ... מה את אומרת רוצה הכוונה???

מתוקה , מנסיוני ומנסיון של כחצי מהבנות שאני מכירה ( עם הפרעות אכילה מכל הסוגים והרמות ) , אין דבר כזה זבנג וגמרנו בהפרעת אכילה . מרגע שהתחלת , מרגע שיש מעידה זה מצריך תפנית חדה שמשנה את דפוסי ההתנהגות ויותר חשוב מזה את דפוסי המחשבה . כי המחלה היא נפשית וגם אם מפסיקים לתקופה להקיא זה לא אומר שהמחלה נעלמה . תראי אני יכולה לספר לך על המקרה שלי , אני לא ראיתי כמה המצב חמור , אני אפילו לא חשבתי שאני נכנסת תחת הקטגוריה "בולימית" . רק בזכות חברות שלי ( שחשבתי שיבינו אותי כי הם היו גם כן עם הפרעות אכילה ) אני התחלתי להבין את חומרת העניין . הדרך הכי קלה הריי זה לצלול לשירותים ולהוציא הכול , אבל הדרך הקלה הזאת יכולה להוביל אותך למקומות שאת לא מעלה לעצמך על הדמיון . הבריאות שלך זה הדבר הכי חשוב שיש לך . בלי חיים ובלי שתרגישי במיטבך לא תוכלי לרדוף אחרי החלומות שלך והשאיפות שלך . תראי אני מציעה לך לחשוב על האופציות הללו , ולפי מידת המוכנות שלך לפעול על פיהם . א) טיפול מקצועי - ללא ספק הדרך היעילה ביותר . יעזרו לך גם בפאן הנפשי וגם בפאן הבריאותי , התזונתי . וגם יבנו לך מסגרת , ומסגרת היא ה-דבר שחשוב כאן . ב)לשתף מישהו קרוב שאת סומכת עליו , שאת יודעת שהוא יכול לעודד אותך להמשיך להיאבק , להרים אותך כשאת נופלת , שיהיה לך אוזן קשבת ומשען תימוכין . זה באמת מאוד חשוב - וזה מה שהיה אצלי ונתן לי את הפוש הראשוני לרצות להציל את עצמי . א-ב-ל , חשוב לי להדגיש שזה מאוד ריסקי . כי כל מקרה לגופו ולא כל אחד יכול לעשות את זה ללא עזרה מקצועית . זה קשה מאוד . וצריך אנשים חזקים שלא מוותרים לידך , שדיי יהיו שם בכל רגע נתון . למעשה זה תחליף לטיפול למי שלא מוכן ללכת לטיפול מסיבות כאלה ואחרות . ג)להמשיך לכתוב כאן , ולשתף במה שעובר עלייך , אנשים שנמצאים באותה הסירה . ושמבינים אותך . זה בכל מקרה יועיל לא ? ד) לפנות ךמגרות אלטרנטיביות של טיפול , כמו חוגים שיסיחו את דעתך . לדעתי לעשות את זה בליווי של עוד משהו כי זה שוב ריסקי מאוד ... בכל אופן מקווה שעזרתי , שיהיה בהצלחה אנחנו פה , אז תמשיכי לעדכן איך הולך איתך תמי

תודה. כשעניתי לבנות לא שמתי לב שהתייחסת גם את לפניה שלי. זה כל כך נכון מש שכתבת לי. בחודשים האחרונים אני מריגשה שהגעתי לסף, שאני לא מסוגלת להמשיך ככה יותר. זה דורש יותר מדי אנרגיות ומשפיע הרבה מעבר למה שאני מוכנה על החיים שלי. יכול להיות שבן הזוג שלי יודע, והוא באמת מהסוג שישתוק אם אני לא אפתח ראשונה בשיחה. אני מרגישה שפתיחה של העניין בפניו תוריד ממני (אני כותבת את זה ויודעת שזה לא הגיוני). אני טובה בעיניו, והוא דואג לומר לי את זה, בכל כך הרבה דברים אחרים וקשה לי לחשוף את החולשה הזאת. אני מקווה, שאוכל לצאת מזה בלעדיו למרות שאני יודעת שעצם החשיפה שלי מולו - תהיה קשה אבל אחר כך תעשה לי חיים הרבה יותר קלים. הוא גם מין פריק כזה של כושר ובריאות ואני ממש לא. זה לא שאני מושלמת, ממש לא וגם הוא מכיר צדדים אחרים שלי אבל הצד הזה המכוער ביותר, לא בא לי לחלוק איתו. פה אני רוצה לבד, אבל האם זה אפשרי ?

השאלה היא אם את רוצה, ועד כמה את רוצה. שמעי, 23 שנה לא "הולכות ברגל". זה כבר הופך להיות כוחו של הרגל. את כבר לא מכירה וזוכרת שום דבר אחר. שלא לדבר על הבריאות הפיזית שמן הסתם נגרם לה נזק לא קטן גם אם אינך מרגישה זאת עכשיו. אני מניחה שאני מתכוונת לומר שגם אם מחשבתית את מרגישה בשלה ליציאה לדרך חדשה ובריאה יותר - תצטרכי לעבוד הרבה על התרגום למעשי. האם את מרגישה מוכנה לכך באמת? במאבק הזה את לבד בכל מקרה, בין אם בחרת לספר לבן זוגך ובין אם לאו. אולי תרגישי תחושת הקלה לאחר שתספרי לו, אך המלאכה תהיה עדיין כולה על כתפייך. כי בסוף את תמיד נשארת עם זה לבד. רק את וזה. רק זה ואת. אגב, אינני רחוקה מגילך, ואינני מדברת על זה עם אף אחד ממשפחתי. כל המשפחה שלי עם בעיות נפשיות, אז לשם מה לזרוע עוד פאניקה ובהלה? האם זה יקדם אותי לאנשהו? לא. עדיף לי להמשיך להתמודד עם זה לבד. כן, קשה מאד לאדם לחשוף חולשה וללכת לקבל עזרה. זה החלק הקשה ביותר, אבל יש כאלה שזה עזר להם... ברוכה הבאה ובהצלחה.

הי, אני יודעת שאני לבד עם זה - אני גם מרגישה ככה ומהרבה בחינות זה מתאים לי. כמו שכבר אמרתי נכון להיום ועד היום לא רציתי לשתף אף אחד בזה. אצלך כולם משוגעים, גם אצלי לכל אחד יש את הצרות שלו ואת הצרכים שלו ואני מרגישה שקל לי יותר לעזור להם מאשר לשתף אותם בצרות שלי. אני לא יודעת אם אצליח לבד - השנים אומרות את שלהן, אבל אני מאמינה שיש דרך החוצה, ובכל מקרה אם או בלי עזרה, זה המון תלוי רק בי שיהיה לכולן חג שמח

הי בנות ותודה על ההתייחסות. רק להבהיר, אמרתי שיש לי את הבעיה 23 שנים. אני כבר בת 36. והיא התחילה הרבה לפני שהתחתנתי. אני חושבת שהקשר שלי עם בן זוגי רק חיזק אותי בהרבה תחומים אחרים. לתחום הזה אני לא מסוגלת ואני מקווה רק עדיין, להכניס אף אחד וגם אותו. בעינייני שליטה - אני ממש לא פריקית של שליטה אבל כמו שאמרתן כל אחת זקוקה לשליטה על חייה. עם האוכל אני מאבדת אותה לגמרי - או שמחזיקה חזק מידי - לא למדתי לנווט בתחום הזה, לעומת הרבה תחומים אחרים בחיי - וזה המפליא, וזה כנראה מה שגם מעצים את הבעיה ומתסכל כל כך

וואו אני בהלם 23 שנים??? זה מוכיח שכשלא מטפלים בבעיה היא לא עוברת מאליה אני עדיין ממליצה לך ללכת לטיפול ולברר אף פעם לא מאוחר להציל את עצמך מעצמך אני מאחלת לך בהצלחה!!!

נכון, זה המון זמן. אבל היו שנים טובות יותר ושנים פחות טובות. התקופות הכי טובות היו כשהייתי בהריון - הייתי כל כך עסוקה בחוויה המדהימה הזו, והגוף ממילא משתנה וגדל כך שיכולתי להניח לעצמי מעט. אין לי מושג איך להתחיל ולהסביר למה עדיין לא הלכתי לייעוץ מקצועי. יכול להיות שאחד הקשיים העיקריים זה פשוט להכיר בכך שהבעיה לא פתירה מעצמה. אין ספק שהיום כשאני עובדת משרה מלאה ואמא לשלושה ילדים קטנים (מקסימים ומדהימים) גם העניין הכלכלי ובוודאי חוסר הזמן משפיעים על היכולת לתרץ למה אני לא מטפלת העצמי. אחד הדברים שאף פעם לא היו לי ולהפתעתי אני מוצאת אותם כאן (לפני כחודש ניסיתי פורום אחר), למרות שהתחלתי רק היום, זה אוזן קשבת ומישהו לחלוק איתו, יותר נכון איתה. כולן כל כך צעירות כאן ואני "קשישה" בינכן. אני מקווה שההרגשה תמשך ואיתה יבואו גם דברים אחרים ממני לעצמי.

ב"ה תגלי הרבה דברים בזמן שתלמדי לזהות מה מלכתחילה הפיל אותך לזירה הנוראית של הפרעות אכילה. אני מאחלת לך כי זו תהיה עליה רצינית בהתפתחות שלך ורגע לוותר על האסון הזה שמכלה אותך כל כך הרבה זמן. חיבוק מאמינה בך

אני עוזבת את הפורום. אני חושבת ששלוש נקודות צודקת במה שהיא כתבה לי, הפורום באמת לא עוזר לי ואולי הוא רק מביא לי טריגרים. אני בכל זאת לא אנורקטית ולא בולימית. יש פעמים שאחרי שאני קוראת את ההודעות בפורום המצב רוח שלי ממש מתהפך-או שאני נהיית ממש עצובה או ממש כעוסה... נראה לי שאני לא באמת צריכה עזרה. לפחות לא מפורום כזה.. אולי אני עוד אמצא את הדרך שלי מתישהו. רציתי להגיד תודה להילה. הילה המון המון המון תודה על כל העזרה, הייעוץ, ההבנה, ההכוונה, האהבה, השיתוף, הביטחון וכל הדברים שהענקת פה בפורום. המון תודה גם לדינדין על כל העזרה ועל הכללל ולכל שאר חברי הפורום שהיה להם אכפת. אוהבת **חמודה**

ב"ה לאהוב ולכבד את עצמך אנחנו לא כאלה חשובים אלה חייך את החשובה וזה בסופו של דבר מה שחשוב מבחינתך אם את אומללה וקשה לך נסי לחפש דרך לעזור לעצמך אם לא בפורום אז במקום אחר... תרגישי חופשי לכתוב לי זה לא סוף פסוק מבחינתי ואת יכולה לכתוב. וזה בסדר אם את צריכה הפסקה. אני מציעה לך לקרוא את הדברים. להרגע. לחשוב עליהם בראיה רחבה יותר מה בעצם באמת ניסינו כולם לומר לך בהצלחה וחיבוק ענקי המון אהבה

חמודונת??!!! מתוקה שלי מרוב עומס לא יצא לי לשוחח איתך.. אני מבינה שרצונך לעזוב וזוהי החלטה שלך ושתדעי שתמיד יש כאן מענה גם סתם לדבר על דברים שמציקים כי גם דברים כאלה משפיעים על חיינו בכל מקרה אם תרצי נשמה המייל האישי שלי הוא [email protected] אוהבת אותך..חיים טובים ממוש.. שנה טובה מלאה דברים טובים ובשורות משמחות אמן!! דינדין

אני כבר לא כל כך צעירה, סובלת שנים (23) מאיזשהוא סוג של הפרעת רכילה עברתי אנורקסיה, בולמיה, הקאות, ימי צום, דיאטות מבוקרות והמון כאלה שלא, התקפי זלילה - כל פעם שנדמה שאני יוצאת מזה, ומצליחה למספר שבועות לאכול שפוי ולא לחשוב על אוכל, משקל וכו' כל הזמן, אז זה חוזר ובגדול. אף פעם לא הייתי בטיפול וכמעט שלא שתפתי בכך אף אחד מסביבתי הקרובה. כלפי חוץ הכל בסדר, ואפילו בעלי המאוד מאוד יקר לי לא מצליח לראות מה שמתחולל עמוק בתוכי (תמיד אפשר למצוא תרוץ אחר למצב רוח רע). היום אכלתי בלי הכרה אחרי שבשלושה שבועות האחרונים ירדתי ארבעה קילו. נמאס לי, הכל חוץ מזה בחיי קרוב למושלם, והבעיה הזו מסרבת להניח לי ופעמים רבות לא מאפשרת לי להנות מכל הטוב שאיתי - מה עושים ?

היי מיכל גם אני בת 23 ורציתי לייעץ לך מנסיון.... דבר ראשון את אומרת שלא עברת טיפול אף פעם וזה דבר גרוע לדעתי ,אני ממליצה לך קודם כל לפנות למישהו אפילו לעובדת סוציאלית בעיר מגורייך זה ללא תשלום והם תמיד שמחים לעזור דרך הטיפול קודם כל את תביני מה גורם לך להיות מופרעת אכילה שזה כבר חצי תרופה זה אמנם תהליך אבל הוא משתלם אני יודעת שזה קשה בכלל להחליט לבקש עזרה אבל אזרי אומץ ועשי זאת הפרעת אכילה נובעת ממצוקה נפשית מאי ידיעה או יכולת להתמודד עם מצבים מלחיצים בחיים או מעצם ההתמודדות עם החיים עצמם אני ממליצה לך במיוחד גם מעצם היותך נשואה יכול להיות שחוסר תקשורת בנישואים מגביר את ההפרעה את חייבת לתת מקום לרגשות שלך להחיות אותם להכיר בהם ולבחון אותם באהבה רבה אחת שמבינה....

לפעמים הפרעת האכילה נובעת מתסביך קטן של רזון ורצון לגוף מוקפד. אולי טיפול יוכל לעזור, אבל זה צריך לבוא ממשמעת עצמית יותר קשה

לפעמים הפרעת האכילה נובעת מתסביך קטן של רזון ורצון לגוף מוקפד. אולי טיפול יוכל לעזור, אבל זה צריך לבוא ממשמעת עצמית יותר קשה

ב"ה השקר הזה מכרסם לך בפנים ואת כבר לא מסוגלת לחיות איתו ולכן הקושי מתעצם המחלה מתעצמת ואת נעלמת. עצובה. משתגעת. אם כך את רוצה לראות את חייך אז את יכולה להמשיך. נראה לי שאם כתבת פה אז את עומדת בפני שינוי מהותי בחיים שלך כי כל מי שנכנס לפה יש לו סוג של מכנה משותף. כולנו רוצים לצאת מזה ואתם גם תצליחו!!! ואת לבד מרגישה שזה לא יכול להמשך כך ואני רק מפרגנת לך. הגיע זמן לחשוף. לקבל על עצמך את האומץ והאחריות להבין שחייך יקרים ושהם זקוקים לחתיחת שיפוץ. זה שאוהב אותך רואה יפה מאוד מה קורה לך אבל לפעמים לא תמיד פשוט לדבר עליהם במיוחד לאור העובדה שאת שותקת כאילו הם לא קיימים אבל זה לא אומר שלא רואים. תתפלאי לגלות כמה רואים. בשלב ראשון דברי איתו. שלב שני פני לעזרה. אני מוכנה לכוון אותך אבל זה משהו שלפני הכל את צריכה להתחייב בפני עצמך. ואם את חושבת שזה בלתי אפשרי אז טעות אפשרי ועוד איך!!! אבל אני מסכימה איתך שצריך ללמוד מחדש איך. המון אהבה וחיזוקים ברגע הקשה.

הי מיכל, אני גם סובלת הרבה שנים (15)ולאחרונה הצטרפתי לפורום, כמוך מעולם לא הייתי בטיפול וגם אצלי בלי עין הרע הכל טוב חוץ מ... לאחרונה ביררתי על מטפלים וקיבלתי הרבה המלצות על דניאלה גריין גם מהילה המקסימה - מה אני אגיד לך ברור שזה צריך לבא מבפנים אבל אולי זה יתן את הדחיפה?

אני זקוקה נואשות למקום בו אוכל לקבל טיפול פסיכולוגי בשילוב עם דיאטנית, בגישה יותר מבינה ואלטרנטיבית ולא כמו במרפאות השונות שגרמו לי להתדרדרות. דחוף..

ב"ה בכל אופן מחר אני אוכל לברר לך אז תשתדלי לכתוב לי עוד היום נשיקות

באזור עפולה-טבריה אפילו חיפה והקריות העיקר שיהיה.. בקשר למרפאות כל האפשרויות כבר נפסלו, אז הפיתרון הוא רק דיאטנית שמתמחה בהפרעות אכילה תודה

פשוט תתקשרי ואת תביני על מה אני מדברת! אריאן הייתה בולמית 15 שנה והיא באמת ריפאה את עצמה והיא תוכל לעזור לך זה מרכז שמתמחה בתת מודע בגישה הוליסטית. 036189091 036189041

היי יש מישהו שמעוניין לדבר ולהעביר חוויות יש לי צורך לדבר .....

יש כאן לפחות עשרה שישמחו לעשות זאת בפורום

ב"ה נשיקות

אמא שלי הייתה פעם אשה מאוד מאוד שמנה. שתמיד רצתה לרזות. ת מ י ד. היא עשתה בחייה הרבה דיאטות. הרבה סוגים. הרבה מינים. כל פעם היא הורידה 20 קילו, ועלתה בחזרה, הורידה, עלתה יותר וחוזר חלילה. עד שלפני שנתיים היא הצטרפה לתוכנית הרזייה ידועה ורזתה קרוב ל40 קילו. הרגלי האכילה שלה איומים- את הבוקר היא פותחת בשני ארטיקים דיאט מנשנשת בדרך איזה קוביית שוקולד. טוסטים קצת. הרבה חסה כשמתחשק. קצת גבינה חצי אחוז, והרבה ארטיקים דיאט, וסוכריות ללא סוכר ומסטיקים. יום אחד בשבוע היא מתפרעת- אוכלת הכל, מהכל. ממתקים, עוגיות, שוקולד שוקולד שוקולד. תמיד כשהילדה הלכה לקניות עם אמא היא הסתכלה בעגלות של אחרים- משפחות שפויות, לא קונים מסטיקים וכל מיני דברים דיאט בסיטונאות, אנשים שקונים גבינות 3%, אגוזים, פירות,ותמיד היא רצתה להיות גם קצת נורמלית. ואז הילדה ירדה לתת משקל. וכולם קראו לה אנורקסית. ואז אמא גילתה שבנוסף היא מקיאה. וכשהילדה אמרה לדיאטנית שבבית אוכלים ככה וככה - והילדה הסבירה את האמת- אמרו לה שלאמא יש הפרעות אכילה משל עצמה. וכשהילדה מטיחה באמא שקשה לה להקשיב לעצותיה כיוון שהיא בעצמה אוכלת נורא ואיום- האם נפגעת עד עמקיי נשמתה ומכחישה הכל בתואנה שאין לזה קשר ו"את בחורה חולה!". איך מסבירים לאמא? או שבאמת- אני סתם "בחורה חולה"???

בוקר טוב ... איך את מסתדרת עם היותך בבית? שלחתי אלייך אתמול תגובה אז אם בא לך לדבר אני אשמח........

אבל למצוא תירוצים לא להיות בבית זה לא חוכמה. היום הייתי בבית רק בבוקר עד שיצאתי לסידורים- והצלחתי להעסיק עצמי בדברים שבאמת הייתי צריכה ולא ליפול לאוכל. אם זה רק עניין של הרגל אז קצת מאמץ בהתמדה אולי יפתור את הבעיה... אני מקווה שכך יהיה...

הילה קראתי את הסיפור שלך ונדהמתי איך 16 שנה נתת לעצמך להיות בתסבוכת הזאת לא שאני מעבירה ביקורת אני באמת בהלם שאפשר להיות חולה במחלה הזאת כזה פרק זמן .. היו לי בעיות אכילה קלות מגיל 13 ובגיל 16 זה החמיר אפשר לומר שקיבלתי שכל בגיל 17 והתחלתי להבין כמה שאני מבזבזת את החיים שלי וכמה שזה לא שווה את כל הסבל הזה עד היום יש בי מין רצון כזה לחזור לזה אבל אחרי יומיים אני מתעשתת ככה אני יודעת שיצאתי מזה ...רציתי לומר לך שכל הכבוד לך שלקחת את נסיון החיים שלך והחלטת להשפיע על נוער שחווה את המחלה הנוראית הזאת כי בינינו אף חולה לא מאמין למטפלים ואת באה כחולה לשעבר ואומרת שאפשר אחרת ולא כמטפלת שעובדת לפי הספר ...הייתי חייבת לדבר עם מישהו על הנושא אני מקווה שתכתבי לי ותספרי לי קצת על החוויות שלך ואולי אוכל ללמוד קצת על עצמי ואבין דברים כי את יודעת לפעמים את חושבת או מרגישה שרק את חולה במחלה הזאת וכשאת משוחחת עם מישהו את מרגישה שאת לא לבד ויודעת שזה קיים........................

ב"ה יש כאלה שאומרים ההיפך שאין לי תארים וכאילו מה אני בעצם מתיימרת לעשות אבל זה כמו שאת אומרת זה מתעורר מתוך משהו עמוק - חזק ממני. סוג של שליחות. תחושה. כוונה שהם ללא ספק בתיאום יוצא מגדר הרגיל ומושך אותי יותר ויותר לחקור את זה ממקום של התבוננות והעצמה ולא מהמקום של לחוות ולחזור על העבר שוב ושוב, אלא באמת לגדול ברמה הדדית. שאלת איך? אני מניחה שהסיפור שלי מורכב מהרגיל ויש בנות לא מעטות שחוו אף יותר שנים בזירה הזאת כך שזה לא ממש נדיר ולא מפתיע שזה ארך כ"כ הרבה שנים כי לא רציתי לצאת מזה. אני חושבת שהסיבה לכך נבעה בעיקר מזה שלא רציתי לחיות ואז שום דבר לא הניע אותי קדימה ואם יש לך סימפטום הרסני שהוא בגדר טבע שני הוא מן הסתם יתעצם אלא אם כן תחליטי אחרת ואז גם יקרה שינוי וזה בדיוק מה שקרה לי כשהחלטתי "הגיע זמן לחיות!!!". לרצות לחזור למחלה היא תופעה מוכרת אבל זה חלק מהעניין. חלק מההתמודדות שדווקא מהבחינה הזו לא נראית לי כמשהו נעלם - נכחד. זה משהו שקיים ותמיד ישאר כי זה חלק מהכאב על השנים. על המחלה. על הקושי. על אי היכולת לאהוב באמת או לקבל באמת את מי שאנחנו ולכן זה תמיד ברגעי משבר יראה קוסם אבל מי שיצאה מזה תדע לזהות שזה לא כלום אלא אשליה בלבד ולכן היא גם לא תתן דרור לזה אלא אם כן היא באמת תרצה להרוס את חייה מתוך ייאוש ואיבוד תקווה. אני חושבת שאולי אני באופן נבדל מתמודדת כל הזמן בכל מיני וורייאציות עם הגדילה שלי ללא הנחות אני כל הזמן עסוקה בזה מתוך הכאב שלי לגבי השנים האלה. מתוך החיפוש העצמי. ההתפתחות. השינוי. ההתאבלות על דברים שעבר זמנם. חזרה למצבים מסויימים. וויתור. הכרה מחדש. אני מול האחר. אני יחד עם האחר וגם מתוך רצון נעלה לתת כמה שיותר ביטוי לחלקים הטובים שבי (כי הרסנים לא חסר). אני נפגשת כל הזמן עם אנשם שלקחו על עצמם את המשימה לגדול באמת. מאלה שלא תראי אצלם מסכות. אני לומדת הרבה ואני חווה משברים ונפילות וכמה וממשיכה וזה אני חושבת האיך הפרטי שלי. אני מקבלת שנפילה היא חלק מתהליך. אני כל הזמן מחפשת לתת וזה עושה אותי בריאה מאוד תמיד גיליתי והופתעתי כל פעם מחדש שברגע שאני יוצאת מעצמי למען האחר אני נעשית חזקה. בריאה. שמחה. זה משהו שאני מרבה לעשות ואני מוצאת אותו עובד בכל רמה שהיא. עד כדי כך שאני מוצאת את היקום מפרגן לי בהרבה מאוד דרכים שמעולם לא חלמתי שיתממשו. אשמח שתשאלי יותר ספציפית. משהו שקשור להתמודדות שלך ואז אולי אוכל לכוון אותך. המון אהבה ברכה ואל תחשבי פעמיים החיים שם רעים מאוד. לא כדאי לך לחזור לשם.

אחת הסיבות הגדולות שלי ל"רצון" לחזור לשם היא הקושי שלי להתמודד עם חיי היום יום אני סובלת מחוסר בטחון ממש נוראי יש אנשים שקרובים אליי שאני אומרת להם את זה הם צוחקים עליי יותר נכון אני אומרת להם שאני ביישנית כי לומר שאת חסרת בטחון זו חולשה וינסו לטפס עלייך .. החוסר בטחון שלי מתבטא לעיתים בחרדה מלדבר עם אנשים שנראים לי מאיימים אפילו שהם לא או ללכת לראיון עבודה שאני יודעת שכל אחד מפחד אבל לי קרה שהשתתקתי ולא יכולתי להוציא מילה מהפה ולכן לא התקבלתי זה מתבטא בלימודים שאני מחפשת מה ללמוד לתואר כדי שכמה שפחות אני אצטרך להתמודד מול אנשים זה נושא שאני עובדת עליו אני משתפרת אבל הבעיה היא שהתוצאה מאוד איטית והעולם לא יושב ומחכה לי אני חייבת להשתלב בשביל להיות קיימת ומוערכת ושהתייחסו אליי ברצינות וזה מאוד קשה להרגיש שאת שווה כמו כולם זו עבודה עצמית מאוד קשה הסובבים אותי לא מבינים עד כמה הבעיה שלי חמורה מבחינתי זה בעצם מעכב אותי בחיים מאוד וזה מה שגורם לי לתסכול ולרצון לברוח לשם אבל אני כל הזמן מחזיקה את עצמי במיוחד שאני מבינה כמה זה לא שווה את זה כל הסבל של ההרעבה....אני מקווה שקלטת אותי בין השורות באהבה רוני...

הרבה זמן אני בבית. ללא עיסוק של 24 שעות. מעסיקה עצמי באוכל. בבדידות. בדיכאון של עצמי.מעניין, כשאני בסטטוס דינאמי, לא בבית, אני יכולה במשך יום שלם, יומיים, שבועיים לא לאכול דבר. דבר! אבל בבית- אני זוללת. פשוטו כמשמעו- זוללת. וזה מעגל- כי אם זללתי- לא אצא מהבית- לא אחשוף עצמי לעיני כל, וכעת, אחרי שאני שוב שוקלת משקל שלא רציתי לראות (ביולי עוד הייתי תת משקל...היום אני 11 קילו יותר) אני מתביישת לצאת. מה אעשה? אני יודעת שאנסה. מחר, אנסה לא להיות בבית. לאכול מעט ולקזז. אבל אני לא יודעת כבר. הייתי רוצה לאכול מבלי להתייסר. הדרך היחידה שאני מכירה היא טיפול פסיכולוגי- אבל איך דיבורים יעזרו לי? אני לא מפסיקה לדבר ולשטח את שאני מרגישה, אני עושה אנאליזות לעצמי עם חברה שלי ושתינו מבינות מעט בפסיכולוגיה... אז... מה? איפה הקסם? מבחינה קוגנטיבית זה באמת תלוי רק בי, אבל איך התפיסה שלי תוכל להשתנות? איך זה לא יציף את מחשבותיי? טיפים יתקבלו בברכה. שנה טובה. נקייה יותר. מאושרת יותר.

שלום לך ... זה נכון שכשנמצאים בבית אוכלים יותר לפעמים זה משעמום וזה קורה לרוב האנשים השאלה היא איך את מסתכלת על זה התסכול שלך בא ממקום אחר וזה מדבר דרך האוכל אני מדברת מנסיון ... הטיפ שאני יכולה לתת לך הוא להתמקד בעשייה של דברים שאת אוהבת אם זה חוג או לצאת למועדון כל דבר שיעסיק אותך ושיעשה לך טוב אם את רוצה שנדבר בהרחבה אני אשמח לדבר איתך...... באהבה רבה רוני

ב"ה להחליט שהנפילות זה חלק ממך כרגע להחליט שהמצב הזה הוא חלק ממשהו שעלייך לעבור בלי לחץ להחליט שאת מפסיקה לשפוט גם אם לכאורה "צריך" לחיות אחרת. להחליט שאת מנסה כל פעם שאת מרגישה חזקה וזהו בלבד לעת עתה. לקבל שכרגע את חלשה לקבל שכרגע את עוברת תהליך גדילה לקבל שכרגע את רוצה לבדוק עם עצמך מה את באמת רוצה וכן הלאה את יכולה לבד לבחור החלטות ברוח ההחלטות שמניתי לך פה למה? אני מניחה שזה יוריד ממך הרבה לחץ להבין שמותר לך כרגע להיות במצב הזה ואז מתוך שחרור ורגיעה תתחזקי ותוכלי מהר יותר לשוב לנסות להתאזן. אחד הדברים שמפילים אותך הוא משהו בסגנון או הכל או לא כלום אבל זה לא סותר את העובדה שהגוף צריך הזנה שביום מן הימים יהיה עלייך ללמוד להזין אותו בתבונה ולא דרך מסע של קיצוניות וזה יקרה רק ממקום של שחרור וקבלה שאת כרגע לא בשליטה. שאת צריכה שיחות לא כדי לנתח פסיכולוגית או להיות גאון בפסיכולוגיב כי ברור שאת יכולה להכניס אותם בכיס הקטן (סליחה על הביטוי המכוער) אלא יותר להרוויח זמן שבו את מתבוננת עם עוד מישהו על הדברים לומדת לזהות ולאט לאט נמנעת מהרגלים עקשים ומחליפה אותם בחדשים. לא משנה כמה זמן זה יקח. העיקר שאת בדרך. מה שצריך לקרות ממילא יקרה. המון אהבה

שלום הילה. יש לי שאלה.. אני בין 27 שוקל 57 גובה 1.76 לפי דעתי אני שוקל פחות ב-5 ל-10 קילו פחות ממה שאני צריך. בואי נגיד שאני אוכל הכול אבל לא יותר מידי, מה שהקיבה מצליחה להכניס. אני מאוד רוצה להשמין אבל לא מצליח, אני לא לחוץ על זה יותר מידי וזה אף פעם לא הפריע לי. אבל כבר רצוי שאני קצת יגדל במשקל. קודם כול מה אפשר לעשות האם ללכת ליעוץ דיאטתי? האם יש תפריטים מיוחדים שאני צריך להקפיד עליהם? בקיצר מה עלי לעשות? תודה מראש.

לך לסופר פארם תשאל. ייעוץ דיאטני אף פעם לא מזיק . גם ייעוץ נטורופתי.

ב"ה בכל מקרה כדאי להכנס לבית טבע להתעניין על מזונות מרוכזים ולהוסיף אותם לתזונה שלך כל יום. זה גם יכול להיות מהנה. בלי שום קשר רצוי ומומלץ לעשות את זה באיזון עם מעקב והכוונה מקצועית. אם אתה לא אוהב לאכול ועניין האוכל נתפס בעיניך כעול אז מן הסתם העובדה שאתה לא עולה במשקל קשורה בזה. יהיה מעניין לבדוק בהצלחה

אני חושבת שקודם כל כדאי לך לגשת לרופא-המשפחה שלך ולעשות בדיקות-דם כלליות (ספירת דם, חלבונים, כולסטרול, סוכר ,ברזל וויטמינים ובמיוחד ויטמין בי-12). במידה והכל תקין אין לך אלא לשמוח ולשאול את עצמך האם מצבך הנוכחי מפריע לך. אם לא - סבבה, תהנה, ואם כן - כדאי לך לגשת לדיאטנית (אפשר גם דרך הקופ"ח)שתרכיב לך תפריט מהמאכלים שאתה אוהב ותעזור לך להעלות מסת שריר על גופך. מסת שריר תייצב את הגוף שלך, תחזק אותו, תחטב אותו ותתרום יותר לבריאות שלו ושלך.

שוב, הבטן כואבת, אני אשתה עוד כוס תה, לשטוף את הגוש שתקוע שם, זה בכלל לא עוזר, אני אשתה עוד כוס מים. אני נלחמת עם הכעס על עצמי, על כך ששוב נשברתי ונתתי לעצמי לאבד שליטה, לטרוף,לטרוף. שוב אכלתי ואכלתי ואכלתי, אפילו שהבטן מלאה. אחר כך גם נשקלתי (לראות מה הנזק), אפילו שאני יודעת שאסור, כאילו בכוונה להכאיב לעצמי. העולם שאנחנו חיות בו הוא דיכוטומי, בנוי מ"אפס ואחד" - הגוף הנכון והגוף הלא נכון, זו האשליה, זה הרעל. אני מנסה להזכיר לעצמי שהמציאות היא ריבוי, אינסוף גופים שונים, כל אחד שונה, אין שני גופים זהים. אבל עדיין, אני רוצה את הגוף הזה, המושלם, האחד. זה שצריך לשאוף אליו. אני עצובה. כן, אני עצובה. ואני כבר לא יודעת אם אני עצובה בגלל שאני אוכלת או שאני אוכלת בגלל שאני עצובה, חלון בתוך חלון בתוך חלון, זו תמונת מראה. אני מלאה את עצמי באוכל, רק כדי לא להרגיש את החלל העצום שבבטן, רק כדי לא להרגיש את העצב, מסממת את עצמי באוכל, מקהה את החושים. אחר כך אני מגעילה את עצמי, נשכבת במיטה ולא זזה, אני דומם, אבן. האוכל מטפס במעלה הקיבה, רוצה לצאת, אני מרגישה אותו. רק רוצה להשתחרר. למה זה שוב פעם קורה לי? למה?

תשמרי על עצמך. תהיי אופטימית. נסי למצוא את הרגע שלפני הרגע שאת ממלאת עצמך באוכל. אם את מספיק חזקה- את תצליחי.

ב"ה רגע קשה יום קשה לא כל יום אותו הדבר והיום ...מחר... רגע חדש תהיי אחרת ואם כואב באמת וזה עמוק יותר וזה לא קשור באוכל נסי לשאול מה באמת כואב לך גוף? אי הקבלה שלך את עצמך?? קרה משהו?..מה קרה? מישהו אמר לך משהו.?? ראית משהו שהכאיב לך?? מה התעורר בך??. מה חסר לך?? מה את רוצה שישתנה באמת למדי לזהות והתחייבי למה שאת באמת רוצה לשנות בעצמך ועם זה תקבלי הרבה מאוד כוח להחלים. המון אהבה אל תשכחי עכשיו רגע חדש

יש לי שאלה, הפרעת אכילה חייבת לנבוע ממשהו נפשי שקרה? בכל הפרעות האכילה זה נובע ממשהו נפשי? זה לא יכול סתם לבוא מרצון לעשות דיאטה? זה לא יכול להיות שמישהי רצתה לעשות דיאטה ונפלה להפרעה "בטעות"? תמיד חייב להיות "סוד" כלשהו או שמשהו שמסתתר מאחורי הדיאטה? וזה קורה בכל הפרעת אכילה? **חמודה**

ב"ה בשום דבר בחיים. שום דבר אינו סתמי. הכל קורה ויש לזה סיבה גם אם מקורה בחיים אחרים יש סיבה ויש דנ"א ויש גנים ויש זכרון לתאים שהם כל כולם מי שאת ויש הגדרות ותבניות ותמיד תמיד יש סיבה ויש זכרון שמתעורר ע"י שפע של טריגרים ומה לעשות את צריכה להתמודד בדיוק כמו כולם. הרעיון הוא ללמוד לזהות מה מסתתר מאחורי הבעיה הכי קרוב לכאן ועכשיו. לקחת אחריות ולהתמודד עם עצמך כמו שאת ולא עם אשליה או עם משהו שמכפה עליה. ובנינו את יודעת יפה מאוד להגדיר מה כואב לך מה קשה לך ומה מפריע לך. זה שאת בוחרת לומר שזה לא קשור ולא שייך זה כבר סיפור אחר אבל בסוף תביני שזה אותו סיפור בדיוק ולא כל כך ישאר לאן לברוח. בסוף תאלצי להתמודד עם זה. (מקווה) נשיקות

כששאלתי את השאלה שאלתי אותה באופן כללי.. עכשיו אני שואלת באופן אישי: לי באממתתתתתתתת אין שומדבר מאחורי ההפרעה! לא דיכאונות ולא עצב, לא שברו לי תלב, לא התעללו בי, לא הייתה לי ילדות קשה, לא היו לי הורים מכים, לא הייתה לי אהבה נכזבת, לא היה לי כישלון גדול...פשוט כלוםם באמת שכלום. נהייתה לי בטן ואז החלטתי לעשות דיאטה כדי להוריד אותה. אין מקרי אחד חד פעמי ומיוחד שה"א אכילה קורת סתם כך? בלי שומדבר מאחורה? בלי שהיא באה לחפות על שומדבר? אז או שיש לי הפרעה מיוחדת במינה..או ש.. לא יודעת. **חמודה**

אני התחלתי כבר לפני בערך חודש את התפריט לעלייה. בהתחלה שקלתי 39 קילו והייתי אמורה לעלות ל50. מאז עליתי 3 קילו אבל אני פשוט לא מסוגלת לעלות עוד. ב2 השקילות האחרונות אני רימיתי ושתיתי מים עד שבשקילה האחרונה שקלתי 49. בשקילה הזאת הרגשתי איך זה לשקול ככה כי לא רק הבטן שלי התנפחה אלא כל הגוף ובערך שעתיים אחרי ששתיתי המכנסיים פשוט התפוצצו עלי. אני לא יודעת מה לעשות כי אני מאוד רוצה להבריא ואני אוכלת לפי התפריט חוץ מכמה קיצוצים פה ושם ולפעמים ריצות ומשלשלים. מצד שני אני ממש לא רוצה להשמין כל כך. אני לא מבינה את זה- אם אני אוכלת נכון זה בלתי אפשרי להיות רזה ובריאה?

ב"ה את משקרת לעצמך תקראי שוב מה כתבת ותראי לבד שאת עושה את זה רק בתנאים שלך וכדי להבריא את צריכה לזרוק את התנאים שלך לפח כי ההחלמה לא מסתכמת רק בעליה במשקל. למה שתית לפני? זה נקרא לרצות להחלים? על מי את עובדת? אני מוכנה לקבל שאת פוחדת לוותר על זה. זה כבר נשמע יותר טוב אבל את לא באמת רוצה "רוצה" פירושו לחשוב שאת עיוורת. לחשוב שאת חירשת שכל מה שהכרת עד עכשיו את מקבלת על עצמך לשכוח. פירושו לקבל על עצמך שאת מפסיקה לתכנן ואת זורמת ועולה במשקל. מדברת. מתחילה להכיר את עצמך מחדש. מזהה מה מפיל אותך. מה הפריע לך מלכתחילה שיצר אצלך את המפלה הכואבת הזו ונשארת עם הכאב מספיק זמן. מתאבלת. לומדת להכיר את עצמך מחדש ולא באמצעות שליטה במשקל ורק אז תצליחי לוותר סופית על העוגן המר הזה שאפילו לא עונה על ציפיותייך שלך. קבלי שיש מישהי שאת עוד לא מכירה מתחת לעור הצהוב שאת לובשת. זה פירושו לרצות באמת. אני הייתי שם ואני יודעת בדיוק מה זה אומר כשאת רוצה באמת ומה זה אומר שאת רק בכאילו רוצה. כי נשמע שאת תעלי במשקל ועל פי כל מה שאת מספרת את תרדי שוב ואז אני שואלת את עצמי האם הטיפול שאת מקבלת יעיל. לי נשמע שלא כי לעלות במשקל זה לא הפתרון אבל זה חלק בלתי נפרד מהחלמה ויש עוד דברים שצריך לגעת בהם ואני לא בטוחה שמלבד ההתעסקות במשקל את נוגעת בהם בטיפול שלך ואז את בבעיה. הדרך שלך לבדוק אם הטיפול יעיל או לא הוא לשאול את עצמך אם את מוצאת את עצמך בטיפול מדברת אך ורק על הסימפטום ולא על מה שיצר אותו אם כן כדאי יהיה לשקול לעבור למטפל אחר, כי לדבר על הסימפטום לא יפתור לך את הבעיה הוא רק יעצים אותה. המון אהבה

ב"ה לאחר התייעצות עם כמה אנשי תקשורת החלטתי לכתוב על זה... אני פונה אלייך פה כי אין לי דרך אחרת ואולי גם איני רוצה. מספיק מבחינתי שזה יהיה רשום פה בפורום. זה באמת מספיק. אני חולקת על דעתך ודי רוצה להביע התנגדות מאוד גדולה לתכנית שהפקת שבעיני לאור כל התגובות פה היתה מיותרת וברצוני שכל מי שנחשף לפה יהיה ער להשלכות של זה בעיניים חולות ובריאות כאחת. אם יש לך רצון להגביר מודעות בקרב הקהילה ולרצות לעזור לבנות זו לא הדרך. העברת מסר שאין דרך חזרה מהפרעות אכילה ועוד הרבה מסרים שהם שיטחיים ונמוכים בתפיסת העניין ואת טועה בגדול כי זו לא מהות ההפרעה וגם לא שחידשת משהו. אם את רוצה באמת לעזור צריך להפיק תכנית וללכד את כל אלה שהצליחו לצאת מהפרעות אכילה ולשקף דרכן מודל חיובי כי אפשר לחיות ללא זו הצרה עובדה שהן הצליחו ואף אחד לא יכול לקחת את זה מהן גם אלה שמתנגדות לריפוי של עצמן כתירוץ ואשליה שלא קיימת אחת שיצאה מהפרעות אכילה כשל וכזב. רק דרכן לא דרך החולי. החולי מגביר את הטריגר החולי מעצים את החולי ככה זה כשמתמקדים במשהו. את לא יודעת כמה בנות יצאו מזה. אני מכירה אותן, הרבה מהן ולא. הן לא חיות בצל ההפרעה והן לא חזרו לזה. למה הבנות שפה. הבנות בכלל לא יודעות מזה? למה לא להעביר מסר חיובי? למה רק שלילי? דרך התכנית את הזנת את המחלה מבלי שבכלל ידעת (או שכן?) מה בדיוק רצית להעביר או להשוויץ שעשית משהו?! כי כך זה היה נראה התכנית הזו היתה בבחינת טריגר להרבה בנות חולות...בזה רצית? כי את זה השגת. מעניין אותי לדעת מה חשבת לעצמך כשהפקת את התכנית על אותן בנות השרויות במחלה על הדוגמניות שמכניסות את עצמן לזה מתוך רצון לא מפני שהן חולות. (הן נכנסות לשם ממודעות) וזה שונה גלקסיה מאלה שמצאו את עצמן "פתאום" בזירה.... איזה מחקר עשית מה למדת מזה ושוב בשאלה מה ניסית להעביר לנו כי אני לא הצלחתי להבין ומסתבר שלא רק אני אשמח על כל תגובה

הילה, אני לא חושבת שהיא ניסתה לעשות משהו רע, להיפך!! לדעתי היא ניסתה להגביר את המודעות בה"א! לאלה שאולי עומדות להכנס לתוך זה-לעצור אותן-שייראו כמה זה נורא!! לאמהות של בנות שעומדות להיות כאלה, או לאמהות של בנות שכבר כאלה והן רק לא שמות לב לכך- להשב את תשומת לבם! אני לא חושבת שבהכנת התוכנית היא ניסתה להוות טריגר לבנות חולות-זה קרה פשוט בגלל שהן חולות!! לדעתי היא פשוט ניסתה להגביר את המודעות-לאלה שנכנסו לזה, לאלה שבתוך זה, ולאלה שעומדת להכנס לזה. לא נראה לי שזה נבע מכוונה רעה. אבל את כן צודקת בקשר לזה שאולי היא הייתה צריכה להראות גם את הבנות שיצאו מהמחלה ולא רק את אלה שמתו או שבתוכה עדיין. **חמודה**

ב"ה זה היה אמור להגביר מודעות? נראה לי שזה בולשיט ואם היא לא יודעת את זה כאמור, אז חבל מאוד לפתוח משהו שלה עצמה אולי אין שמץ של מושג. להגביר מודעות בקרב אמהות? לפעמים אני חושבת שאמהות אטומות ברמות שאני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר או לפתוח פה ולא פלא שבנותיהן שרויות במצב סוף והן אפילו לא יודעות. לא נראה לי שתכנית כזו יכולה לעורר בהן משהו וסליחה מראש אם פגעתי בציפור נפשה של מישהי מכן אבל מיותר לגמרי לערוך את זה בצורה כזאת היא גם לא חדשה מאום. אבל היא כן היתה טריגר לכן להתעצם במיצים של המחלה - עובדה!!!

ידעתי שכך יהיה, ובכל זאת- הזקתי לעצמי עוד באותו הלילה. בבת אחת התנפחו לי הבלוטות, חשבתי שאני נחנקת. אבל נו, זה היה צפוי. רציתי רק לומר שרציתי למנוע או לנסות למנוע את שידור הפרק הארור הזה. רציתי לצלצל, לפקסס, לשלוח מיילים, לזעוק - לאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!, אבל דכאוני הפוסט-אנורקטי הותיר אותי נטועה בכסאי ללא יכולת ניע וזיע. טוב, נו, ממילא זורקים זין על מה שאני אומרת. ממילא זה לא היה עוזר. דנה וייס? שתלך לעזאזל. היא תמכור את האמא שלה תמורת רייטינג. בשביל מה היא עשתה את התוכנית הזאת? אני בטוחה שהיועצים שהיא התייעצה איתם התריעו על הנזק הפוטנציאלי שבדבר. אז בשביל מה? בשביל להגביר מודעות? כולם היום יודעים מה זה אנורקסיה! בולשיט! אני לא רוצה להתחיל לתאר לעצמי כמה מברשות שיניים נתחבו לפיות צעירים בפעם הראשונה אחרי שידור התוכנית וכמה צומות איומים נפצחו ממש למחרת. אני לא רוצה להתחיל לספור את כל החדשות והחדשים שנפלו לבירא עמיקתא זה בגלל התוכנית הזאת. דוגמניות?? הן לא בהכרח אנורקטיות. הן בתת-משקל כי הן צריכות להיות רזות בשביל העבודה שלהן, אז הן מורעבות. אבל הן לא בהכרח חולות באנורקסיה. אנורקסיה היא מחלת-נפש. מי מפתח אנורקסיה?? המיוסרות, הכואבות, הפגיעות, הבודדות! זאת יכולה להיות דוגמנית, וזאת יכולה להיות המכוערת בתבל. אין שום קשר בין שני הדברים. אמהות?? בהרבה מקרים הן אשמות. כל האמהות שעסקו בדיאטות רעב בעצמן ושהגבילו את הבנות שלהן באוכל ושהעירו להן הערות - כדאי להן שישתקו ושישבו בצד. את הנזק שהן גרמו כבר אי אפשר לתקן. וכמובן החבר'ה הקבועים - עדי ברקן, ד"ר איתן גור... נו, מה הם חידשו? כלום! חזרו על אותם דברים נדושים. עוד תוכנית סטיגמטית, מזיקה ומיותרת לחלוטין. אבל מה? העיקר הרייטינג. למה? כי רייטינג שווה כסף, וכסף מעוור עיני אנשים.כן, הוא מעוור גם עיני חכמים. נו, אין חדש תחת השמש.

אבל מה אפשר לעשות????

אני מסכימה איתך במאה אחוז. אני אמנם לא ראיתי את התכנית אבל בדיוק מאותן סיבות שדיברת עליהן. התכניות האלה לא מצילות בריאות וגם לא חולות- הן רק נותנות רעיונות. לא ראיתי את התכנית כי אני בתוך המחלה ואני יודעת שאם הייתי רואה אותה היו נכנסים לי רעיונות לראש גם אם לא הייתי רוצה והראש שלי מספיק מלא במחלה והדבר האחרון שאני צריכה הוא להגביר אותה עוד יותר. ככל שאני חושבת על זה נראה לי שגם אני הדרדרתי בדיוק מהסיבות האלה. אמנם אף פעם לא הייתי שלמה עם הגוף שלי אבל גם לא הכרתי שיטות כמו הקאות, הרעבה או משלשלים. ה"שיטות" האלה חדרו אליי רק מכל הכתבות והתכניות על הפרעות אכילה.

הילה יקרה ולכל המעוניין .. אני התראיינתי לתוכנית של דנה וייס לפני שהתחילה בשנה שעברה ומשום מה לא שידרו את זה ודווקא אני פירסמתי את האתר...וכן רציתי שבנות יידעו שאפשר לצאת מזה וזה לא הסוף התאכזבתי שלא שודר הקטע איתי בו נחשפתי לחלוטין עם מחלתי לשעבר בביתי שלי ממש עם בנותיי..והכל בשביל לעודד עוד בנות מוזר שהם בחרו להציג זאת אחרת.. שיהיה לכולכם שנה טובה ובריאה כי אפשר אחרת..ווכולנו יודעים שתקשורת זה לא תורה שאומרת אמן...וחבל שכך.. נשיקות לך ולכולכם.. אוהבת דינדין

ב"ה נשיקות אהובה בטח שאפשר אנחנו יודעים!!!

אין לי כוח לקום בבוקר. לעבור אינספור שעות בלי אוכל. לתפקד על אוטומט. אין לי כוח לאף אחד. למבטים, לשאלות. ניסיונות כושלים להבין. אין לי כוח לחשוב. על הבדידות, הריקנות. על המשקל. ואין לי כוח להילחם. אין לי כוח. המחלה הזאת חזקה ממני.

ב"ה תחליטי שכך ותראי שזו תהיה האמת החדשה שלך באהבה רבה שנה נפלאה

"תחליטי שכך..." כלומר להחליט שאני מוותרת על הדבר היחידי בחיים שנותן לי שקט. להחליט שאני מוותרת על הדבר שמכהה כל כאב ועצבות. להחליט שאני מוותרת על הדבר שמרחיק את כל החרדות והמחשבות שקוברות אותי בעצמתן. להחליט שאני מוותרת על הדבר לו אני מחכה כל היום, שמהווה נקודת אור חולנית. להחליט שאני מוותרת על חלק ענק ממני שכבר לא זוכרת את עצמי בלעדיו. ומפחדת לגלות. להחליט שאני מתמודדת עם כשלנות, לחצים, מגרעות. להחליט שאני מתמודדת עם רגשות עכשוויים ורגשות שהדחקתי שנים. להחליט שאני חושפת את המחבוא שלי. להחליט לוותר. מסתכלת על הרשימה....ועוד לא מוכנה.

הוצאת לי את המילים מהפה... מזדהה איתך ממש! ההרגשה הזאת שאני כבר לא יכולה להתמודד עם שום דבר בעולם הזה, עם שום דבר בחיים האלה... מאחלת לך שתגלי בעצמך המון כוחות, שאולי אף פעם לא העזת להאמין שהם קיימים. שתגלי בעצמך אומץ, ושאת יכולה ומסוגלת לעמוד בלי פחד מול המחלה הזאת, להלחם בה ולנצח אותה... שרק תצליחי להאמין בעצמך, השאר כבר יגיע מעצמו... שנה טובה!

מישהי שמעה על דניאלה גריין? - מטפלת בהפרעות אכילה תודה!

כן, שמעתי שהיא ממש טובה!!!!!

ב"ה שנה טובה אהובה

שלום רב, אני מחפשת בדחיפות פסיכולוג או פסיכיאטר מומחה הטוב ביותר מאזור המרכז המומחה בהפרעות אכילה - אנורקסיה . בברכה ורד

ב"ה 0522588161 עבד בזמנו עם מיטראני בתל השומר מומלץ בהצלחה שנה טובה

ב"ה 052-3588161

בדרך כלל הקפדתי, כולל דיאטנית, והתעמלות, אבל לאחרונה העליתי במשקל 8 ק"ג, בעיקר מפני שנגמלתי מהתמכרות אחרת.(עישון). הבעיה היא בלילות ואני מסוגלת להגיע גם ל-10 פרוסות לחם ביום, בורקס ופיצות במשלוח הביתה. גובהי 156 ס"מ ומשקלי 85 ק"ג. חוץ מהבעיה האסתטית אני מבינה שזו גם בעיה בריאותית. כיצד ניתן לעזור לי?

ב"ה בדיקת דם הכרחית וגם איזון והכוונה דיאטני כי הצורך שלך לא סתמי ואפשר לאזן אותו בדרך יעילה יותר באמצעות תזונה נכונה שלא תפגע במשקל שלך וגם תשמור בסופו של דבר על הכוחות שלך ותמתן את הצורך המוגזם שלך שנובע מחולשה וחוסר שצריך לאתר ולכן חשובה הבדיקה. רוצה המלצות??? המון אהבה שנה טובה

תודה. אכן קיימת בעייה של מחסור בסודיום, והרבה פעמים אני זקוקה פתאום למלח, ואוכלת משהו מאוד מלוח כמו תפוצ'יפס, או אפילו זיתים, וזה מרגיע אותי. מצד שני,(בגלל יתר לחץ דם שמטופל בכדורים ולכן בסדר) נאמר לי ע"י הדיאטנית שעלי לשמור דיאטה דלת מלחים. לא רק שאיני מקיימת דיאטה כזו, אלא שכמו שציינתי, אני אף מוסיפה. האם תוכלי לעזור לי?

שלום רב, אבקש לקבל ,אם זה אפשרי,כתובת למרפאה או רופא שמטפל בהפרעות אכילה לילדה בת-8 תודה אתי

בכזה גיל?! לדעתי תיפני לבתי החולים

תודה על התשובה המהירה. אנא כתבו לי לאיזה בית חולים בסביבות ראשון לציון וכיצד מבצעים את הדבר.

ב"ה נסי לבדוק אם הילדה לומדת בכיתה שיש בה בנות נוספות שלוקות בהפרעה אם כן שתפי עובדת סוציאלית ההתערבות שלך חשובה לבנות נוספות עדכני מה קורה בהצלחה ושנה נפלאה

ב"ה :-) שיפתח דף נקי פתח מבורך לרישום על צמיחה ותיקון טוב שנה טובה להת' שבוע הבא

אוהבת המון המוןן ותודה על העבודה הפלאה שאת עושה כאן בפורום מה היינו עושים בלעדיין הילה? מהה?? גמר חתימה טובה **חמודה**

אמן אמן, חתימה טובה לכולן/ם :)

אני תקועה עמוק מדי בהפרעות אכילה האלה, לא מצליחה לצאת מזה!!! אני בטיפול אצל פסיכולוגית כבר יותר מחצי שנה ואני כבר לא בטוחה שזה טוב לי ועוזר לי ללכת אליה. איך יוצאים מזה?? אני כבר לא שולטת בזה ולא יכולה לחזור ולאכול נורמלי. אני באמת רוצה שהכל כבר ייגמר... תעזרו לי...

ב"ה אהובה הקשיבי הפרעות אכילה עד שאנחנו מבינים מהי באמת עוברים הרבה בשביל חצי שנה הוא זמן מינימלי למדי כדי להסיק מסקנות ועלייך להמשיך כי זה מעט מידי אני מציעה לך בנוסף להתעניין במרפאת קופח החולים שלך היכן יש שיקום להפרעות אכילה ולהצטרף לזה. אני יודעת שיש באיכילוב קבוצה טובה. אני מוכנה לברר לך באיזה קופח את?... חיבוק וגמר חתימה טובה

תודה על התשובה הילה! אני בטיפול באופן כללי כבר יותר משנה. אבל באמצע החלפתי מטפלת כי היא יצאה לחופשת לידה... הביעה שלי היא שאני כבר לא מרגישה שהטיפול מקדם אותי או עוזר לי. אני תקועה עם כל הכאב הזה בפנים וכבר אין לי מה לעשות איתו, וגם הטיפול לא עוזר כבר. מה זה בדיוק שיקום? אני בקופת חולים כללית ומאזור ירושלים. שבת שלום ורק טוב...

שלום, מאז שעזבתי את הבית של הורי לפני שנתיים התחלתי לאכול יותר. אני מוצאת את עצמי מתעסקת באוכל רוב שעות היממה, מבשלת, מתכננת, מחכה לתחושת רעב. שמתי לב שהצורך באוכל מגיע יחד עם תחושת בדידות, אני מתעסקת באוכל בעיקר כשאני לבד. לא משנה עד כמה אני אמלא את חיי, בעבודה, בלימודים, בבילויים, תמיד יש את הרגעים האלו של הבדידות, הריקנות, ואז ישר רצים למקרר. תחושת הבדידות כל כך עמוקה ואני לא יודעת איך לפתור אותה - הרי תמיד יש רגעים של לבד, אני לא יכולה לגור עם הורי לנצח. זו בעיה אחת. הבעיה השניה היא כשמתחילים להשמין, אז מתלווה לאכילה המוגברת גם כעס, ועוד מעגל נפתח. מנסים לעשות יותר ספורט, לעשות דיאטה, אבל אי אפשר לשלוט בפה. נסיתי אפילו להקיא כמה פעמים אבל הבנתי שזה רק מגביר את בולמוסי האכילה. מנסים למנוע מהגוף משהו שהוא צריך, מתחילים להתבלבל בין רעב אמיתי לרעב מדומה, העיסוק רק הולך וגובר. אני לא יודעת איך לשבור את ההתנייה הזו בין עצב לאוכל. אני לא יודעת אם הבעיה היא בתחושת העצב שנובע מהבדידות (אפשר לפתור אותה בכלל?) או באכילה המוגברת שנובעת ממנה או בכעס שנובע מהאכילה המוגברת... איך שוברים את המעגל? הייתי כבר אצל פסיכולוגית אבל לא הצלחנו לשנות את הדפוס - אפשר בכלל לשנות דפוס כזה?

ב"ה יקירה ואהובה לא פשוט להתמודד עם בדידות אבל היא לא באמת קיימת. בדידות לפי דעתי היא אשליה. למעשה אני לא חושבת שבדידות היא משוואה שאומרת שאת לבד אני חושבת שאת יכולה להרגיש בודדה גם כשאנשים רבים נמצאים לידך. אני מציעה לך לנסות למצוא ולחפש עם עצמך מתוך שקט מה אומרת הבדידות שלך מה מסתתר מאחורי זה ולהבין אותה, אלו מילים קשות מסתתרות מאחוריה שאת לא רוצה לומר בקול רם והתעמתי עם זה כי זו התרופה שלך אני לא חושבת שאת באמת מבינה מה קורה לך ברגעים האלה ואם זה באמת שעמום או בדידות אני לא חושבת שאת יודעת להגדיר מה הבעיה או שאת פוחדת לראות אותה כמו שהיא ולחשוב שאין לה פתרון למה היא קשורה בעצם ואולי כן יש לזה פתרון אני לא סגורה על זה שזו בדידות. נראה לי שזה יותר מזה. נראה לי שאולי את פשוט לא אוהבת את החיים שלך וששום דבר לא ישביע אותך ואז זה אומר שהשאלות שאת שואלת לא נכונות ושאת בעצם לא רוצה לראות את הבעיה באמת. אני חושבת שאם את לא בטיפול ולא מדברת על הדברים אז זה רע מאוד ואולי כדאי לשקול אפשרות כזו בייחוד שאוכל ורעב הם בין היתר משוואה של מילים חנוקות שלא מוצאות ביטוי אחרת. אגב אם קשה לך לגור לבד. אני מציעה לך לשקול לעבור לגור בשותפות או שאת גרה כבר בשותפות ואז זה עוד יותר מחזק את מה שאני אומרת לך... את תמיד זוכרת את עצמך כמי שלא מרוצה חייה? אם כן אז הבעיה לא קשורה באוכל ושום דבר לא יפתור לך אותה עד שתחליטי עם עצמך שאת מוכנה לחיים האלה. לקושי. לאתגר. לאי הנעימות. להכלה. למערכות היחסים. לטעויות. לנפילות. לכעסים. לרגשות. לעבר הלא פתור. לאהבה. לבלבול. לעשייה. לצמיחה. לשינוי ולאין סוף רגעים קטנים ויפים שקורים בדרך ושבתוך כל מה שאמרתי לא רואים אותם אבל אפשר לראות גם אותם. כל זה הם גם חלק מהחיים. חלק גדול מהחיים כארש חווים אותם בעיקר במערכות יחסים לא משנה איזה. את מוכנה לזה? אם כן אני בטוחה שתמצאי את הפתרון אם לא אני מציעה לך לבדוק מה מכאיב לך נורא ולהיות מסוגלת לקבל שאת הולכת לעבור תהליך שהוא בלתי נמנע מהצמיחה שלך כדי שיום אחד תהיה מסוגלת להתעלות מעל כל אלה ולחיות את חייך כמו שאת באמת רוצה ולא מעיזה לומר. אני יודעת שהתשובה שלי לא שגרתית אבל אני בטוחה שתמצאי בה את האמת שלך אני אשמח לשמוע קצת יותר עלייך המון אהבה חיבוק

אני נורא מזדהה... קראתי את מכתבה של binge eater ואני מרגישה כאילו כל מילה נכתבה ממני... מתוך הקרביים שלי... גם אני כשאני בבית, לבד, מתעסקת באוכל, המון המון, כך שממש הרוב המכריע של שעות היום עוברות לי בחיתוך ירקות, בישול, אפייה(אפילו אם לא אני זו שאוכלת), זאת ועוד- אין שעה ביום שלא נכנס לי משהו לפה- מסטיקים, שתייה, תמיד אני זקוקה לסיפוק אוראלי. אני מבינה את מה שאת, הילה, אומרת. אך זה לךא מספק, כיוון שאני מוצאת ביטוי לתחושות קשות שעוברות עלי- אני מדברת הרבה על מה שעובר עליי- אפשר להגיד שאני מתעסקת בעצמי כל כך הרבה שזה גובל בנרקיסיזם. אני מתלבטת אם ללכת לפסיכולוגית שמתמחה בהפרעות אכילה או לא- כיוון שהפרעת האכילה הרי נובעת מהתחושות. אני מפחדת שמשהי שמתמחה בהפרעת אכילה תהיה מקובעת, כפי שכבר קרה לי- הגעתי בתת משקל לטיפול, וחרדתי מלעלות במשקל כי אף פעם לא אכלתי ביןום את כמות הקלוריות שאני צריכה לאכול- תמיד אכלתי או ממש הרבה יותר או ממש הרבה פחות. וכשלא נתנו לי לאכול ממש הרבה ]חות- אכלתי ממש רהבה יותר. והתוצאת- 7 קילו בשבוע עליתי. לא נורמאלי. ואני בדרך למעלה- משקלית. דרך המלווה במספר רב של הקאות ביום. אני לא כיולה לסבול את זה יותר. זה בא בד בבד עם העובדה שאני בבית הרבה. כל כך קיוותי שהצבא יביא לתמורה ושינויים- איך התבדיתי............... זה כל כך כואב. החיים שלי פשוט הפכו להיות כישלוםן. אתמול ידיד שלי אמר לי "את יודעת? אם לפני שנתיים היו שואלים אותי מי מהשכבה יגיע רחוק ויהיה מישהו- הייתי אומר שזו תהיה את." ומה היום? שנוי במחלוקת. אני חייבת לחזור להיות מי שהיתי.. איך עושים זאת???

הילה, תודה רבה על התגובה הלא-קונוונציונאלית. קראתי את הדברים שלך כמה פעמים וכל פעם משהו אחר מתחבר, יכול להיות מאוד שאת צודקת. האמת, שתשעים אחוז מהזמן אני בסדר גמור. יצרתי סביבי מערכת של איזונים ובלמים שבעזרתה אני מצליחה לשמור על עצמי, ואני מנהלת אורח חיים יציב. אני משתדלת להרחיק כל ניצן של אגרסיביות שעולה - תסכול, כעס, עצב. אני מתקדמת לאט לאט, לפני שנה עוד הייתי מקיאה, מודדת היקפים ונשקלת שלוש פעמים ביום, היום אני רק נשקלת, אני פשוט לא מרשה לעצמי יותר מזה. רק אוכלים-ובוכים. הבעיה היא בעשר אחוז הנותרים, אותם רגעים שפתאום הכאב מבליח והוא כל כך חזק שאותם תשעים אחוז נראים כמו פיקציה. באותם רגעים נדמה שזו המציאות, זו הממשות, וכל מה שהיה לפני הוא רק "שלום בין שתי מלחמות". מה שמשתנה מתקופה לתקופה זה בעיקר התדירות שבה אותם עשר אחוז מופיעים - לפעמים זה פעם ביום, לפעמים פעם בשבוע, לפעמים אפילו פחות, גם העוצמות משתנות מפעם לפעם. אבל כשזה מגיע שוכחים לגמרי שאלו רק העשר אחוז, זה כל כך אמיתי. כל החיים מצאתי דרכים להכאיב לעצמי, אני לא יודעת למה. היום זה האוכל, מחר זה יהיה משהו אחר. מבחינתי, כל עוד תהיה בדידות יהיה כאב, או אולי - כל עוד יהיה כאב תהיה בדידות. אני לא מרשה לעצמי להיות מאושרת. אני לא יודעת איך להגיע למקור של התחושות האלו, מישהו נגע בהן פעם באמת? אני אמשיך להתנהל בשקט שבין המלחמות, עד לפעם הבאה. עוד לא מצאתי את המקור.

שלום בנות.... ובנים אם יש.... אני בחורה בת 23 מהדרום חולת בולמירקסיה טיפוסית כבר 6 שנים, כאשר ברוב הזמן האנורקסיה שולטת. אני לפני טיסה לתקופת זמן מאוד ארוכה, כמות ההקאות היזומות עד עכשיו הייתה בערך יום כן יום ללא וגם ללא בולמוסים. השבוע האחרון, התחלתי, לבלמס ולהקיא, דבר שבחיים לא היה לי, אני מקיאה מעל לשלוש פעמים ביום, ואני פוחדת להשמין כל כך!!!!!!!!!! אני עזבתי טיפול בגלל הטיסה, ואני מרגישה כישלון כל כך גדול שלא הצלחתי לבד, ועוד הדרדרתי לבולמוסים! הבטחתי לעצמי שבחיים אני לא אבלמס, אני צריכה עזרה ותמיכה, בבקשה תגיבו אני מיואשת

ב"ה אני חושבת שהידיעה שאת נוסעת ושאת לא יודעת מה יהיה או לקראת מה את הולכת או בכלל עצם זה שהטיפול הופסק זה גרם לך להרגיש חוסר ביטחון וגם בלי לשים לב האיץ לך את הסימפוטומים ואת מרגישה שאת באי שקט והדרך היחידה להרגע היא לבלוס ולהקיא והאמת זה די מובן גם אני הייתי נכנסת להיסטריה במצב שלא ברור לי לאן אני מכניסה את עצמי ולאנשים שיש להם בולימיה הכי חשוב שתהיה להם מסגרת יציבה אם אין יציבות או תחושה של ביטחון המחלה מרקיעה שחקים וחבל"ז כמו שאומרים. יקירתי זה לא הולך ונהיה יותר קל. אם את לא מטפלת זה רק מתעצם והסכנה לא חולפת מעצמה היא כאמור רק מתעצמת. אני לא חושבת שהנסיעה היא דבר נבון לעשות ואולי כדאי לך לוותר עליה ולחזור לטיפול בהקדם!!!. עדכני אותי המון אהבה וחיבוק ענקי

הילה שלום! רקאתי את מה שכתבת לגבי טיפול תרופתי אך הנני חוששת מזה מאוד .ראשית אני לא יודעת אילו תרופות יכולים לתת לי ושנית כיצד הם ישפיעו על חיי היום יום שלי. אם תוכלי לפרט יותר לגבי זה אשמח מאוד. תודה מרי[

ב"ה מרי יפה. ללא ספק תופעות לוואי הן לא נעימות אבל הן חלק בתגובה לשימוש בתרופות לפחות בתקופה הראשונית אח"כ זה אמור לחלוף עם וויסות נכון והשגחה. בעקרון שימוש בתרופות חייב להיות עם ליווי צמוד ואם יש תופעות לוואי בלתי נסבלות בד"כ שוקלים לשנות מינון או להחליף סוג. תקופה ראשונית עד שהתרופה משפיעה זה בד"כ חודש אח"כ מחכים עוד חודש לראות אם יש בכלל רמיסיה במצב. יש היום תרופות עם תופעות לוואי כמעט לא מורגשות ויש כאלה שבכלל לא מעוררות אותן. זה משתנה מאחד לאחד. התרופות שנותנים הן בד"כ אנטי דכאוניות ולפעמים גם עושים שימוש בתרופות נויירופילפטיות כשיש בריחה מסויימת מהמציאות ופגיעה עצמית שגובלת קצת בפסיכוטיות. סליחה אם אני מבהילה אותך אבל לא תמיד ישר קופצים לזה בד"כ מתחילים עם האנטי דכאוניות וזה לבד אמור לעזור ולהשפיע לטובה. אני מציעה לך כמו כן לעשות את זה באופן פרטי אפילו שזה הרבה יותר יקר. זה משהו שאת חייבת לעשות עם מישהו טוב. מוכר שיש לו נסיון בתחום אני מוכנה להמליץ לך תופעות לוואי אפשריות תיאבון מוגבר ירידה במשקל או שינויים במשקל יובש בפה. כאבי ראש בתקופה הראשונית לחץ דם נמוך נמנום כאבי רגליים. שרירים פגיעה בראיה בכל אופן כאמור אם יש תופעות לוואי שהן בלתי אפשריות את לא אמורה להמשיך עם התרופה וצריך לשנות. המון אהבה אני

כתבתי לך לפני כמה ימים על חברה טובה שלי שהיא בולמית ואמרת לי להתייעץ עם עובדת סוציאלית. איפה אני יכולה ליצור קשר עם אחת שתעזור לי? יש לך אולי טלפונים לכאלו באזור ירושלים? בתודה מראש.

ב"ה פני למנהלת או למזכירות ושאלי היכן נמצאת העובדת הסוציאלית בבית הספר ובאיזה ימים היא מקבלת. חייבים לערב את היועצת והמנהלת וגם לפנות להורים אבל כדאי שמישהו סמכותי יעשה את זה. נראה לי שכל הכיתה הזו צריכה ניעור. בהצלחה עדכני מה קורה

אנחנו בכיתה י"א, ויש לנו חברהש כבר שנתיים לא אוכלת כלום. אבל ממש כלום. אנחנו לא זוכרות אותה אוכלת אפילו פירור. פנינו ליועצת בית-הספר, והיא לא עזרה לנו כ"כ.. חשבנו לפנות להורים שלה, אבל אנחנו לא יודעות אם זה הפיתרון הנכון. אנא, עזרו לנו!!! אנחנו כבר לא יודעות מה לעשות!!

אני מצטערת לומר לך אבל היא צרכה להבין לבד שהיא בבעיה אני מציעה לך לפנות הוריי החברה שלכן כי את האמת אני יכולה לספר לך סיפור קצר שלי- בגלל המחלה ספגתי 2 מקרי מוות של אנורקסיה ואני ואחותי אישית היינו במצב גרוע לכן עליך פנות בהקדם האפשרי להוריי החברה למרות שהחברה תשנא אותכן כל כך אבל עליכן לעשות זאת עבורה כי כל עוד היא לא עברה את גיל ה18 הורייה יכולים לאשפז אותה אם מצבה גרוע... אבללללללללללללללל אבללללללל גדול יכול להיות שאיישת היא לא רעבה מתי שהיא אתכן(1:100) ותנסו שוב לפנות ליועצת אולי היא תבין אתכן ואולי תוציאו ליועצת מהאינטרנט כתבות על אנורקסיה מקרים של מוות ואתן לא רוצות שתגיע למצב הזה החברה שלכן ואולי זה יעזור לי לי הייה יועצת מטומטמת שלא שמה לב איך "נעלמתי" והיו לי חברות לכיתה שיהו גם עם ה"א והיא שמה ( אצבע שלישית) כי היא לא רצתה כאב ראש... או כי יש לה מיקרים אחרים שהיא קוראת להם מקרים חשובים כי הם מקרים של בעליי חברות גדולות בארץ בבית הספר... קיצר פני להורייה החברה בהקדם האפשרי ותעשי המ שביקשתי ממך לעשות עם היועצת וגם תדברי עם החברה שלך ראשית כל לדעת מה עובר לה בראש אני לא מבטיחה לך שהיא תנדב לך מידע אבל את יכולה לנסות אם לא יצליח לך אז לעשות מה שייעצתי לך גמר חתימה טובה דניאלה

ב"ה כשזה מגיע להפרעות אכילה אין דבר כזה "נעים לא נעים" זו מחלה שמתים ממנה ושנתיים לא נשמעות לי כמו משהו שיכול להשקיט את הלב. נשמע שהיא נמצאת שם עמוק. יכול להיות שאין מצב לערב את ההורים ושלהורים אין עיניים לראות יש אנשים כאלה ואז מומלץ באמת קודם כל בשלב ראשוני לפנות למנהל בית ספר ושהוא ינחה את ההמשך לגביה. יש מודעות לזה היום. מומלץ לומר שפניתם ליועצת ודבר לא עזר במידה וישלח אתכן שוב לשם.

תודה, אצלי בנס (באמת נס) ההריונות מחזיקים ובאמת לא היה משהו מאד דרמטי אבל את יודעת השיניים , השיער דברים שאת מדחיקה אבל הם שם והחשש שהבנות שלי יגדלו וילמדו/יקלטו אני לא יתן שהן יחיו ככה.. אבל ההרגל כ"כ חזק, הבריחה האוטומטית לאוכל (בלי שום כוונה לשלם את מחיר המשקל..) אף פעם לא פניתי לעזרה מקצועית אבל לאחרונה אני בוחנת את האופציה, יש המלצות? ושוב תודה על התגובה והשיתוף

ב"ה ילדים רואים הכל קולטים הכל גם אם אין לזה מילים זה שם והם יודעים לגבי עזרה תאמרי לי באיזה אזור את ואמליץ לך אני חושבת שזה הכרחי לאור מה שאת מספרת. אגב זה יכול לעלות לך הרבה יותר משיניים ושיער כי כשזה יגיע ללב שלך לא תשאר אמא לילדים שלך. את כבר לא קיימת. תחשבי עליהם ובתור אחת שגדלה עם אמא אנורקטית יש דברים שאת לא שוכחת בתור ילדה שגדלה בצל הורים בעייתיים ואני בטוחה שלא תרצי לעולל זאת במודע לילדייך. עכשיו את רואה. קחי על זה אחריות יש לך מספיק זמן לתקן. אגב. יש מישהי בשם אריאן לב שהיא עצמה היתה בביצה הסרוחה של בולימיה ויצאה משם בגבורה. חפשי באנטרנט את השם ותגיעי לאתר שלה. שווה לך ליצור עימה קשר. היא גם אמא לילד ואני מורידה בפניה את הכובע על מה שהיא עושה. אז עדכני אותי ואל תאמרי נואש בהצלחה וחיבוק ענקי תאמיני את יכולה

אני אחפש - תודה! אני באזור גוש דן. את צודקת אין לי ספק שזה באוויר גם אם אני מנסה לגונן...זה נורא את נשואה הילה? ראיתי שכתבת הפלה ניסית שוב מאז? בתחום הזה יש לי המלצות :) כל הכבוד לך על הסבלנות והמענה כאן לכולן , רק טוב!

וואו אני ממש כועסת, היא הוציאה את זה מכל הקשר... עשו את זה כל כך שיטחי... אני לא חושבת שאני כזו שיטחית, אף פעם לא רציתי להיות דוגמנית ואני גם לא רוצה! לא ככה כמו שהן, וכן הן מכעיסות אותי כי הן כל כך שיטחיות בכל אופן... אנורקסיה היא לא רק סביב השיטחיות החיצונית, יש המון דברים גם מעבר לזה... הפיסכולוגית שלי אומרת שזה צורת החיים שלי, הביטוי ההתנהגות, אמצעי התקשורת... אוקיי... אבל זו לא השיטחיות המפגרת שהראו שם!!! ואולי כן אני קצת דפוקה כי אני רוצה לחיות ככה, אבל באמת טוב לי כרגע איך שאני :( סליחה על ההתבטאות!!! הייתי חייבת לפרוק את זה קצת... שיהיה לילה שקט לכולם!

ב"ה אולי דוגמניות שטחיות.. אולי לא סליחה אם אני פוגעת במישהו אבל לפעמים נדמה לי שהן נהינות מזה ואני שואלת למה? למה? כי הן מטומטמות? כי הן באמת שטחיות? למה אתן שם? אם אתן כל כך סובולות אם כל כך לא טוב לכן...למה? כי זה יפה? כי זה מה שהחברה רוצה? מי אמר לכן לשתף עם זה פעולה? את יכולה להיות יפה... מטופחת.... למהאת מכניסה את עצמך לעמדה של תחרות והשוואה כדי לפגוע באחרת את פוגעת בעצמך. אני לא מאמינה שיש דוגמנית שנהינית מזה אני רואה דוגמניות ברחוב הן משפילות מבט אז למה המבט המושפל? הפרעת אכילה היא לא שטחית היא למעשה לא קשורה באכילה או בגוף. הפרעת אכילה היא של כולם כולם עם הפרעת אכילה. אף אחד כבר לא אוהב את עצמו כולם רוצים לשנות את עצמם ראי מהצד מרפאות אריאל פה בדוקטורס אז בשביל מה תכנית טלויזיה? כי מה? ואז להמשיך לפרסם... לתת לזה דרור.. אנחנו אוהבים לדבר מעשים עוד לא ראיתי ראיתי הרבה שמתו מזה הכרתי אז בשביל מה? בשביל ריטינג? בשביל הפרסומות שבאמצע שגם הן גדושות במסרים על השחטה עצמית בשביל מה?< בשביל לומר שעשיתם ברחוב אתם כל כך מנוכרים אחד מהשני אז מה הקטע? זה לא יעצבן אבל לא אכפת לי אם זה מעצבן ואם זה מקומם סימן שזה נכון

וואו אני שמחה על התשובה שלך.. כמה פחדתי לכתוב את זה פה, כי לא ידעתי לאיזה תגובות לצפות מאנשים.. אני שמחה קיבלתי תגובה טובה... אני כועסת שכל פלוצית, סליחה על הביטוי, מתיימרת להיות אנורקסית, כאילו זה הפך לטרנד אופנתי שכזה... וזה סובב רק שיטחיות... היא יודעת מראש שהיא הולכת להיות כזו היא רוצה להיות כזו... כשאני נכנסתי לתוך כל החרא הזה, לא ידעתי שיש מצב שבעולם, שאני כזו אחת מהם... באמת שלא!!! חשבתי הכל בסדר איתי וככה אני מתנהגת... והיום כל פעם מחדש אני מגלה עוד ועוד תסביכים שהובילו אותי למצב הזה... אני באמת חייבת להגיד, המחלה הזו היא לא סתם.. היא באמת דבר חזק, היא לא שיטחית.. היא הרבה יותר חזקה ממה שנראה... אני חייה איתה כבר 3 שנים בערך... וזה קשה מאוד... גם היום שאני מבינה את הדברים הרבה יותר טוב.. לפחות יהיה לי על מה לדבר עכשיו עם הפסיכולוגית שלי :)

אני לא גרה בבית עם ההורים וכבר שלושה שבועות סיגלתי לעצמי סגנון חיים נורמלי בלי הקאות בלי זללות - הצבתי לעצמי גבולות ועמדתי בהן.... זה עשה אותי מאושרת, גיליתי שיש תקווה שאפשר להצליח.. ואז חזרתי הבייתה בסך הכל לשלושה ימים של חג - והכל השתבש.. כל ההרגלים ובגבולות נעלמו.. זה תיסכל והפכתי לייצור עצבני ומתוח.... הרגשתי הכי רע שבעולם-- וכך לשלושה ימים חזרתי - להקיא.... ועכשיו בדירה שלי - בחיים שלי הכל כלא היה, כבר לא בא לי לזלול וגם לא להקיא..... חזרתי לרוגע ולשלווה שלי.... .... מה קורה פה... זה מתסכל - מפחיד אותי לחזור שוב הבייתה - אני לא רוצה להישבר שוב... זה עשה לי רע... רעותי

ב"ה חג הוא תמיד טריגר אין מה לעשות... תעברי הלאה. אני בטוחה שיבואו ימים וזה לא יטריד אותך תמשיכי כאילו לא קרה כלום. עובדה שלפני הצלחת. אנחנו אנשים שזקוקים לשגרה. ליציבות וברגע שהיא נשברת הביטחון שלנו מתערער ואלה מסוג הדברים שקורים כאשר אנחנו מתערערים. אז קבלי את זה בהבנה. אני מבינה אותך. חיבוק ענקי וים של חיזוקים ואהבה הילה

מזלל טובב!!! סופסוףףףףף זה קרה! מה קרה?? אבא שלי סופסוף שם לב שיש לי בטן!! סווווופפפפפפפסוווףףףףף הוא הביןןןןןןןן!! אתמול הוא אמר לי: חמודה, או שהחולצה הזאת עושה לך בטן-או שיש לך בטן אמרתי לו: יש לי בטן! ובלב שלי חשבתי: טוב ששמת לב!! בוקר טוב אליהו!! אז הוא אמר: אבל לא הייתה לך ואני עוד פעם אמרתי לעצמי: דיי..באמת?... טוב, עכשיו מספיק קצת עם הציניות, תאמת, אני לא כל כך יודעת אם רציתי שהוא "ישים לב" לבטן. אולי עמוק עמוק עמוק בפנים... רציתי שיהיה עוד ספק אחד קטן שאין לי בטן. טוב עכשיון בקשר לחג איך עבר עלייך?? מקווה שהיה טוב.. שתהיה לך שנה טובה.. שבוע הבא יום כיפור..איזה כיף- צום! איזה באסה- ארוחה מפסקת.. החג היה לי ממש חרא לא הפסקתי לאכול ממש ממש הרבה והיום שהחלטתי לחזור לשגרת הדיאטה גם אכלתי!... לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי.. לא יודעת.. בקרוב אני יתחיל לעשות ספורט בע"ה.. בינתיים שנה טובה וגמר חתימה טובה.. **חמודה**

ב"ה אז עכשיו יש לך אישור יש לך בטן סיבה לדיאטה. סיבה לספורט. את מרוצה? טוב. נראהמה הוא יגיד כשתגיעי ליעד שלך ואת תגיעי. אצלי היה נפלא באופן מפתיע למדי. היה לי חג מהנה. אז תודה ליקום שאפשר את זה, כי באמת לא האמנתי...חחח נשיקות

קודם כל אני שמחה שהיה לך חג מהנה! דבר שני ראיתי אתמול תכנית על הפרעות אכילה.. הראו שם מישהי שמאושפזת בתל השומר והיא הייתה ממש שמנה!! היא הייתה בולימית.. ואם אני היית רואה אותה לא הייתי מאמינה שיש לה הפרעת אכילה.. והיא אמרה שבהתחלה היא אמרה לעצמה: אבל מה? אני רק עושה דיאטה.. הזכיר לי קצת את עצמי.. הדגישו שם בתכנית שה"א זה לא בהכרח להיות רזה זה עצם המחשבה על דיאטות ומשקל וכל הדברים האלה.. והציגו גם את עולם האנורקסיה.. וואי זה ממממש מפחידד! הראו אחת שלא מסוגלת לאכול, ורואים לה את העצמות... והראו את הזונדה.. ואחת שהתאבדה.. וואי לא חשבתי שזה ככה!! זה מפפפחחחחיייידדדד!!!!! מצד שני, במקום להרחיק אותי מכל הדיאטות.. זה רק חיזק אותי להמשיך לעשות דיאטה.. ואני גם יסביר לך למה: הראו שם דוגמניות.. ובנות שרוצות להיות דוגמניות.. והם היו מממממש רזות!! וכל כך קינאתי בהן.. אבלל.. גם אמרו שרוב הדוגמניות סובלות מה"א ורוב הדוגמניות שעלו שם על משקל ה-BMI.. ראו שיש להם bmi נמוך מדיי.. בכל מקרה.. נראה לי שעכשיו הבנתי מזה אנורקסיה.. לא נראה לי שאני רוצה ליפול לשם... חס וחלילה.. הדיאטה תמשיך.. אולי עם קצת יותר מעצורים. קצת. יום טוב **חמודה**

אני ממש לא מבינה מה הבעיות שלך. את בנתיים לא חולה אבל זה ניראה כאילו את מנסה למשוך תשומת לב או לחלות בכוונה. מצד שני את חושבת שהפרעת אכילה היא מחלה נוראית שאת בחיים לא רוצה להכנס אליה. תתגברי על עצמך כבר!!!!! אם את חושבת שיש לך בטן ואת רוצה להוריד אותה בצורה מאוזנת פשוט תלכי לדיאטנית שתרכיב לך תפרחט מאוזן לירידה במשקל ואז באמת תקפידי ליישם אותו. בנתיים זה ניראה כאילו את מחפשת לעצמך בעיות בחיים ואת לא פותרת אותן בכוונה שבעצם הבעיות שלך עם המשקל והגוף שלך באות רק כדי לכפות על הבעיות האמיתיות שלך בחיים, שהן משפחה לא תומכת ואולי גם בדידות. אני ממש לא מתכוונת לפגוע בך אבל רק שתדעי שלדעתי את הבעייה הכי גדולה שלך כביכיול את יכולה לפתור בקלות ושאת צריכה להשקיע מאמצים בטיפול נפשי(אולי שיחות אצל פסיכולוג) כדי לפתור את הבעיות האמיתיות שלך.

וכל דיאטנית שתשקול אותי תגיד לי שאני לא צריכה דיאטה.. כי אני שוקלת 40 וזה בסדר לגובה שלי, גם ה-bmi שלי תקין, זאת רק בטן! בטן לבד! זה לא שאני שמנה ממש! אני ממש לא מנסה לחלות! אדראבא, זה נראה לי מחלה מפחידה ואני בחיים לא יירצה לחלות בה ואני לא מחפשת בעיות בחיים, הבעיה האמיתית שלי זה הבטן וזה לא בא לחפות על שומדבר כי לפני שנהיתה לי בטן הכל היה בסדר אצלי ולא הייתי צריכה שום "טיפולים נפשיים" כמו שאת אומרת. אפילו לא חשבתי על בטן ודיאטות. זאת רק הבטן! אין כלום מאחוריה והיא לא מחפה על שומדבר. היא הבעיה היחידה שלי. **חמודה**

שלום לכם! השאלה נשאלת בקשר לילדה בת 12, במשך השנים האחרונות (זה בא והולך) היא לוקחת כסף (לוקחת מההורים בלי רשות) וקונה לה ממתקים, ברצוני לציין כי לא חסרים לילדה ממתקים בבית, וניסינו לדבר איתה על העיניין אך היא ממשיכה, כתוצאה מזה היא משמינה בצורה מוגזמת. מה ניתן לעשות עם זה? בנוסף היא ילדה טובה שלא מציקה לאף אחד, ולא עושה רע לאף אחד שיהיה לכם יום טוב1 סמדר

ב"ה רק מישהו שהוא עצוב מאוד זקוק לכל כך הרבה מתוק. לא קיימת סיבה אחרת. ואם היא צריכה מתוק באובססיביות כנראה שחסרה לה שמחה ותמיכה רגשית. היא יכולה להיות בסדר. היא יכולה להראות בסדר. ציונים בסדר הכל "בסדר" למה היא לא מאושרת? ואל תגידי לי שהיא כן. היא לא! מה קרה? רצוי שישלחו אותה לטיפול רצוי שתהיה בחוג. במקום שיאפשר לה לתת ביטוי למה שהיא חונקת בתוך עצמה. בהצלחה