פורום הפרעות אכילה - תמיכה

פעם ראשונה בפורום הזה...קצת בפאניקה. אני בת 24. חיה עם בולמיה כבר 8 שנים. לאחרונה חזרתי להקיא אחרי תקופה של כמה חודשים שעשיתי את זה לעתים רחוקות מאוד. וביומיים האחרונים אני לא מצליחה, ונראה לי שמשהו לא בסדר. רפלקס ההקאה שלי כבר דיי דפוק וזה קשה גם ככה, אבל עכשיו האוכל פשוט לא יוצא, ואני מרגישה לחץ בחזה וכאילו משהו תקוע לי בוושט. נראה לי משהו לא בסדר, זה אף פעם לא קרה. למישהו זה קרה? למישהו יש מושג מה זה יכול להיות?

יקירתי אין לי תשובה לתת לך וגם היה לי בטח ובטח לא הייתי נותנת לך עיצת אחיתופל. העיצה היחידה שאני יכולה לתת לך זה לכי לטיפול. אין ספק ש"דפקת" לעצמך את המערכת והמערכת אינה מטומטמת ויש לה מנגנוני הגנה שמנסים להתנגד לנזק שאת עושה לגופך. עצרי זאת כל עוד את יכולה לפני שיהיה מאוחר מדי.

שלום אורלי יש לי שאלה לגבי אחותי הקטנה(28) מאז הילדות (גדלנו ממש יחד, אני גדולה ממנה בשנתיים) היו לה שגעונות לגבי החיצוניות שלה, למרות שתמיד היא הייתה הילדה הכי יפה בכיתה. בסביבות גיל 10 היא התחילה להשמין. היא אף פעם לא הייתה שמנה אבל בזמנו עלתה מעט במשקל. בגיל 13 היא הפסיקה לאכול באופן טוטאלי לכמה חודשים שלמים עד שחזרה לתלם ע"י התערבות של הורי בעניין. בשנתיים האחרונות כל המשפחה שמה לב לירידה משמעותית במשקל. ביום שבת האחרון היינו בים ועצמות המותניים, הכתפיים והצלעות מאוד בולטות. מעבר לכך אני שמה לב לעוד כמה דברים (אציין כל מה שאני זוכרת)- -היא לרוב אוכלת בחדר שלה ותמיד משאירה אוכל בצלחת/ חלק מהאוכל נזרק לפח בחדרה. אם היא אוכלת עם המשפחה היא כאילו "מרמה" ע"י מילוי הצלחת בסלט. -עגבניות ומסטיקים זה האוכל העיקרי שלה. -היא עלתה פי 2 בכמות הסיגריות -היא מתלוננת שהיא סובלת משלשולים חריגים -היא רוב הזמן עייפה ויש לה סחרחורות שהיא מסתירה דיי יפה (רק אני זמה לב לזה) -כשמעירים לה על המשקל תמיד יצא לה איזה משפט: "נו תגידו שאני אנורקסית" מלווה בצחקוק -יש לה בחדר משקל צמוד לארון בגדים -היא מסתובבת הרבה במטבח ובסוף אוכלת סתם איזו עוגיה קטנה -אני חושבת שהיא הפסיקה לקבל מחזור. האם אלו סימנים של אנורקסיה? במידה וכן, איך עלי לגשת אליה ומה אני צריכה לעשות? אני מודה לך מראש תודה רבה

כן דורית יקרה לצערי אחותך אנורקסית כל הסימנים המובהקים של אנורקסיה מצויינים כאן. את כאחות צריכה רק לתמוך ולאהוב ולנסות לדבר לליבה ללכת לקבל טיפול מבלי להזכיר את המילה אנורקסיה או הפרעת אכילה כי אז היא תתנגד ולא תבוא כי היא במצב של הכחשה. שתפי את ההורים ונסו יחד לחבקה ולומר לה שמבחינתם תעשו למענה הכל ואם היא צריכה עזרה זה לא בושה ללכת ולדבר. מעבר לזה זה קצת בעייתי בגיל 28 כי אי אפשר לכפות דברים היא כבר אדון לעצמה.

שלום רב, בתי החלה לפני כחודשיים לאכול פחות, זה אומר שבחודשיים הללו היא ירדה 5 ק"ג. שוקלת כיום 44.4 גובה כ-1.62/1.63, ברור לי שזה תת משקל !! היא נמנעת מלאכול בערב והיא בפירוש מנסה ועוצרת את עצמה מלאכול דברים שהיא אוהבת. לביה"ס היא לוקחת פריכיות אורז ופרי לפעמים. התרעתי בפניה שלא מקובל עלי שהיא אוכלת כ"כ מעט ולטענתה בערב היא לא רעבה ולא אוכל להכריח אותה לאכול. שמתי לב שזה די מגמתי עם בנות מכיתתה. אני אובדת עצות כיוון שאני חוששת שהיא תגיע לאנורקסיה. מה ניתן לעשות ? האם להתחיל עם בדיקת דם ? האם לדבר עם יועצת ביה"ס ? אני תוהה אם לנסות לדבר על ליבה או ל"איים" עליה שאם היא לא תאכל, היא תפסיד דברים שהיא אוהבת וכו'.

אמא יקרה את צריכה להבין שאת מדברת אליה ונכנס לה מאוזן אחת ויוצא מהשניה ושתדברי לליבה זה לא יעזור וככל שהאוכל יהפוך לאישו היא תתנד יותר וזה לא יוביל לכלום. קחי אותה לטיפול- חד משמעי. את לא מטפלת את אמא תפקידך לאהוב ולתמוך אך לא לטפל בהפרעות אכילה כי אין לך את הכישורים לכך. קחי אותה למקום שמטפל בהפרעות אכילה או בואי תתחילי עם רופא המשפחה, התייעצי איתו וספרי לו את הבעיה הוא כבר יידע מה לעשות ולמי להפנות וכמובן יידעי את היועצת שתהיה בתמונה מבלי להטיף לה מוסר כי זה לא יעזור.

לילה טוב אורלי.. דיברתי עם רופא הילדים והוא ביקש שאתייצב איתה במרפאתו. הגענו אליו, הוא בדק אותה ושקל אותה ומסר לה שאם תוך שבועיים היא לא תעלה במשקל כ-2 ק"ג הוא יאשפז אותה, אני לא ממש בטוחה שהוא איים עליה או התכוון לזה. בכל מקרה, הוא הפנה אותנו לעשות גם בדיקת דם. נראה לי שהיא די הפנימה, הבעיה היא שעכשיו קשה לה לחזור לאכול את הכמויות שהיא אכלה לפני כמה חודשים ואני שמה לב שהיא עדיין מקפידה לעשות יותר ספורט, כנראה כדי לא לעלות.. האם כרגע את ממליצה לא לדבר על זה ולא לבקש ממנה להישקל ? בכל מקרה היא תצטרך להישקל עוד שבועיים אצל הרופא, אני רק עדיין חוששת שהיא לא תעלה את מה שצריך..

שלום, אני בת 19, סובלת מהפרעות אכילה כבר כ3 שנים. מעיסוק בספורט ותזונה להרעבה ואז מהר מאוד לבולימיה, כמובן שזה הסיפור בקצרה. הלכתי למאמנת אישית בהפרעות אכילה במשך חצי שנה והטיפול עזר לי לראות דברים אחרת אבל לא באמת טיפל בבעיה מהשורש בסופו של דבר. ההקאות הפסיקו בגלל שהתגייסתי והתחילה תקופה חדשה בחיי שגם בין השאר לא אפשרה לי לעשות מה שאני רוצה בכל זמן נתון אך עדיין המשכתי עם נטילת כדורים כמו לקסעדין ולפעמיים גם תחליפים אחרים. וכעת אחרי תקופת זמן של כ4 חודשיים כמעט ללא ההפרעה חזרתי שוב להרגלי הישנים ללא שום בעיה וב"שמחה"רבה. בין השאר עם הבולימיה אני חוששת שאני סובלת מדיכאון יחסית חמור, אני באמת מרגישה שאין בי כל רוח חיים ושאין לי כוחות לעשות כמעט דבר. קראתי באינטרנט על כך שיש אפשרות לטפל בבולימיה ובדיכאון באמצעות כדורים, אוסיף לומר גם שאחרי בדיקות דם מקיפות מצאו שיש לי חוסר איזון בהורמונים ורמת טסטוסטרון גבוהה. בכל מקרה אני בבעיה כי אני נמצאת כרגע בצבא במסלול שבו איני יכולה להרשות לעצמי ללכת לקב"ן או משהו כזה ואני מאוד רוצה לטפל בבעיה שלי ולהתחיל לקחת תרופות שאולי יוכלו לעזור לי. כי הטיפול הפסיכולוגי כבר לא מועיל הרבה אני חוששת. אני מודעת לכל הבעיות שלי ולמה אני עושה אותן אך לא מצליחה להפסיק ויותר מכך הדיכאון והרגשות הללו אוכלים אותי מבפנים. לכן שאלתי היא כיצד אני יכולה לקבל סיוע וטיפול תרופתי מבלי לערב את הגורמים הצבאיים בעניין?

אין ספק שללא טיפול את רק תכנסי לשם יותר ויותר והמצב רק יחמיר. ישנה אפשרות לטפל שלא בצבא אלא במסגרת פרטית כי אף גורם אחר לא יטפל בך אם את חיילת אלא אם כן תלכי לפסיכאטר פרטי. התרופות לא יפתרו את הבעיות הם רק יטייחו אותם זה כמו שיש זיהום ותשימי פלסטר זה לא יעזור נכון? כך גם פה הפלסטר הוא טיפול רגעי, התרופות משתקות ויהפכו אותך ואת הרגשות לזומבי אך הבעיות לא באמת יפתרו. לכי לטיפול כמו שצריך אל תחשבי על הצבא אלא מה שעומד על הפרק זה החיים שלך והצלתם.

היי, יש לי בעיה, שאיני יודעת אם מוגדרת כהפרעת אכילה. אני בולסת כל היום כמויות גדולות של מזון, ללא יכולת להפסיק או לשלוט בעניין, אבל לאחר מכן אני לא הולכת להקיא. האם זו הפרעה? וגם אם לא, הרי ברור שזהו מצב לא תקין. ברצוני לדעת האם ישנה דרך להימנע מכך? אני מבינה שזה קשור למצב נפשי רגשי, ואת הגורמים המביאים אותי לידי כך, אולם אינני מסוגלת לעצור את עצמי ברגע שאני מרגישה צורך מעין זה. האם ישנן שיטות להרגיע את הגוף הדורש מזון? חוץ מזה, בעיה אחרת שמטרידה את מנוחתי היא, שבימים שבהם נעשה עמי חסד, ואני מצליחה לעבור אותם בשלום ללא בולמוסים, אני מרגישה מעין פחד לאכול וכל דבר שאני מכניסה לפי מיד גורם לי לרגשות אשם ומחשבות של: אכלתי יותר מדי עכשיו, אני בטוח אשמין... אמנם איני מרעיבה את עצמי, אבל בכל זאת אני משתדלת להוריד כמה שאני יכולה מהמזון הנצרך. האם זו יכולה להיחשב התחלה של הפרעה? אשמח לקבל תשובה, אובדת

אובדת יקרה אין ספק שיש לך בולמיה ואת בהפרעת אכילה קשה, כל התופעות מעידות על כך. הפתרון שיש לי להציע לך זה ללכת לטיפול ולטפל בקשיים ופחדים שמהם את בורחת אל תוך האוכל. ישנם בוודאי הרבה פחדים שאת לא רוצה להתמודד איתם ואת בורחת מהם ודרך טפול בשיחות את תלמדי להתמוד עם הקשיים והפחדים וכמובן עם הסיבה שבגללה נכנסת להפרעת אכילה. טפלי בעצמך אל תשאירי דברים כך, אין ספק שאת נמצאת במלחמת עולם עם האוכל, הפסיקי זאת ועצרי זאת מהר ככל שתוכלי על ידי טיפול מתאים ממישהו שמומחה בהפרעות אכילה.

היי, האמת שהתגובה שלך די הלחיצה אותי. אין ספק שיש לי בולמיה?? בולמיה לא מוגדרת כהפרעת אכילה, שבה מכניסים לגוף כמויות גדולות של אוכל, ואחר כך מבצעים פעולת "היטהרות"??? אני לא מקיאה אחרי בולמוס כזה, ומעולם לא הקאתי. אז מדוע זה נחשב בולמיה?? גם אי אפשר להגיד שאני צמה אחרי בולמוס, אני כן אוכלת.. חוץ מזה, כמעט ואין יום שעובר בלי שאני אוכלת כמויות כאלה, כך שאני כבר לא יודעת עד כמה זה בולמוס בלתי נשלט או הרגל שסיגלתי לעצמי, כלומר הרסתי את הרגלי התזונה שלי... אשמח לקבל תגובה, ותודה על ההתייחסות

שלום אורלי. אני בת 14 שוקלת 68 קג ואני 1.71 מטר. צמתי 36 שעות והיום התעוררתי בתחושה שאני עומדת להיתעלף. היו לי דקירות בידיים, בחילה והתקשיתי ללכת. מה לעשות?אני לא אמות, נכון? ז'תומרת פעם כמעט מתתי כי הייתי אנורקסית. הלב שלי לא הגיב טוב להורדת כולה 6 קילו בחודש אחד (ויותר מזה לא הורדתי) ואחרי זה התאשפזתי. עדיין יש לי בחילה נוראית.. תגידי לי מה לעות כדי להפסיק את זה בבקשה.

יקירתי אני בטוחה שאת יודעת את התשובה כי התשובה בתוך השאלה שלך. את בעמצך אמרת שהיית אנורקסית וכמעט ממת כי הלב לא עמד בכך. 36 שעות לצום זה נראה לך שפוי ונורמלי. אין ספק שלא יצאת משם ואת חזק בפנים. הדבר היחיד שאני אומרת לכי ובקשי עזרה ומהר אם את רוצה לחיות ולחיות טוב. זו לא בושה לקבל עזרה את חייבת. עזרה נפשית בשיחות לטיפול בפחדים ובקשיים ובבעיות שבגללן את שם. עשי זאת ומהר, צר לי שאני לא יכולה להמתיק את "הגלולה" ולצייר לך הכל וורוד כי זה לא כך

שבוע הבא אני הולכת לאבחון, יכול להיות שיחליטו לאשפז אותי בגלל שימוש קבוע במשלשלים??? (הגובה שלי הוא 176 ומשקל 53)

אל תפחדי תני לזה צ'אנס. תני להם הזדמנות לעזור לך ולצאת משם אחת ולתמיד. זו הזדמנות עבורך,

אני שומעת כל מיני גירסאות עליה ועל מוצריה, וחשוב לי לדעת האם יש תקן או רישיון למוצרים שהיא מייצרת. תודה רבה שולי

לא ברור למי יש רישיון ועל מה את מדברת? פרטי יותר

שלום רב, תחיה פידלר בעלת ליין הקוסמטיקה TF NATURAL COSMETIC, אשמח לענות על כל שאלה בפל' מס' 0523879295, מוצריי הם באישור משרד הבריאות, מיוצרים בחברת ש.שוורץ. אני כאן לכל פנייה, תודה, תחיה

שלום, אני בת 15 ויש לי תקופות של תאבון מוגבר ושל חוסר תאבון. מה לעשות? אולי התזונה שלי לא נכונה?

שחכתי להוסיף- אני נמוכה ורזה ואף פעם לא חשבתי יותר מדי על אוכל, רק שהשנה היתה לי תקופה של רעב וקצת השמנתי ואח"כ היתה תקופה של חוסר תאבון, לא הרגשתי צורך לאכול אפילו שממש לא חשבתי על לרדת במשקל ותמיד כשהייתי רעבה אכלתי,ועכשיו אני עוד פעם נורא רעבה ואני לא יודעת איך לשמור על האיזון בין לספק לגוף שלי את מה שהוא צריך ובין לא לאכול יותר מדי. תודה מראש!

את בתקופה שאת גדלה ולכן לעיתים הגוף דורש יותר אוכל ולעיתים פחות גם אדם רגיל יש לו תקופות של חוסר תאבון מכל מיני סיבות או תקופות שאוכל יותר. גיל ההתבגרות וגיל הגדילה בגלל השינויים וההורמונים צורך יותר וחילוף החומרים בו משתנה מפעם לפעם. לכי לדיאטנית שתתן לך אולי תוספי מזון ודברים שגורמים לתאבון. אני מקווה שאת לא מתעסקת יותר מדי סביב האוכל והוא מנהל אותך במקום שאת תנהלי אותו. פני לעזרה אם דברים לא מסתדרים ולכי לרופא משפחה לעשות בדיקות.

שלום אורלי אני בחורה בת 27, סובלת מהפרעות אכילה עוד מגיל מאוד צעיר. רק לאחרונה הצלחתי להכיר בבעיה ולהבין שאני עמוק עמוק בתוכה. אני מאוד מאוד פוחדת לגשת לטיפול. אני מניחה שזה פחד דיי מוכר, הפחד להשמין, הפחד להחלים. אנשים סביבי יודעים שיש לי הפרעות אכילה, אבל לא יודעים עד כמה שהיא עצומה.. אני משתמשת בהרבה שקרים ומסתירה את זה יופי. אני לא מסוגלת להרים את הטלפון ולפנות לעזרה חשבתי לאחרונה לערב אדם אחר, שאולי יעזור לי לפחות בהתחלה.. אבל אני גם פוחדת לשתף. איך אני אמורה לומר את זה לאדם קרוב? איך אומר זאת לאמא ולאבא שלי שגם ככה מודאגים מבעיות אחרות? איך בכלל אני יכולה לעשות את זה לבד? אני הרי יודעת שאם אתקשר רק לברר, זה יהיה טלפון אחד שלא יחזור על עצמו. אני כמו שמרגישה שאני צריכה שמישהו יבוא אלי ויגיד לי "עכשיו את מתחילה טיפול.. בלי שאלות". כאילו רק כך אני באמת אתחיל.. אני לא יודעת מה לעשות כל יום שעובר מלחיץ אותי יותר.. הרי רק עכשיו אני מבינה שאני באמת באמת אחת מאלה, ואיך בכלל הגעתי למצב הזה? וגם רק עכשיו אני מרגישה ורואה איזה יחס יש לי כלפי אוכל.. כאילו שכל השנים חייתי בהכחשה שהכל בסדר. מה אני צריכה לעשות? איך אני מרימה את עצמי ופונה לטיפול? איך בכלל מרימים את הטלפון ועושים את הצעד הזה? אני נורא מפוחדת ואין לי תשובות לעצמי. אני אשמח מאוד לתגובה.. אולי המלצה על איך להרים את עצמי, איך לפעול ולנסות.

אין לך מה להתבייש את חולה. את ורק את יכולה לקבל החלטה לצאת מזה ובאמת לצאת מזה. את צריכ לחשוב האם את באמת רוצה ולהיות כנה עם עצמך ואם כן אז לקחת את עצמך בידיים. תמיכה של הסביבה תעזור אני בטוחה שגם אמא ואבא יתמכו, יאהבו ויחבקו כי בסופו של דבר את בתם. חשוב שתשתפי כדי שתקבלי גב ותמיכה שעוזרת מאוד בטיפול ובדרך החוצה. ושוב אל תתביישי קחי עצמך בידיים זה שווה כל רגע שעובר יקר.

ואפילו יותר גרוע ... לא יכולתי לדבר על זה גם שהכל היה ברור וידוע לכולם בתר התחלה.. ובכלל... את לא צריכה לשתף אף אחד מהמכרים שלך.. פשוט תלכי לרופא ותבקשי הפניה לאיבחון ה"א.. מאיפה את?

יקירתי אשמח לדבר איתך במייל אני כיום נמצאת בהחלמה אין מה להתבייש, כתבי לי ואוכל להפנות אותך למטפלת שלי אים תרצי.המייל שלי [email protected]

הי אורלי, מהספר וגם ממה שרשמת אני מבינה שהבת שלך היתה אנורקסית לשעבר. האם הרופא מכפר סבא אכן הצליחה לרפא את ביתך מהפרעת האכילה?

לא רופאה אלא מטפלת אלטרנטיבית מדהימה שאכןהוציאה אותה מהמחלה. המטפלת מטפלת מעל 14 שנה בהפרעות אכילה למיניהם בחתך גילאים שונים, מגיעים אליה מבתי חולים ומרופאים. היא מדהימה.

אבי בן 69 שוקל 57.8 גובהו מטר שבעים. חולה גם בדלקת פרקים. בתהליך איבוד משקל שהחמיר מאז התקף הלב בינואר 2011. מקבל תרופות :קרטיה אחד ליום,פוסיד 2 ליום,זרוקסולין שני חצאים בשבוע, פעם בשבועיים מיקרה (הורמון של יותרת הכליה),דמיטון שני חצאים ביום ,לוסק 2 ביום,פלקוניל 2 ביום וזריקת מטרוטרקסט פעם ב 10 ימים עקב דלקת פרקים. כמו כן מקבל אשלגן 3 פעמים ביום, פוליק אציד 1 ביום. הופסקה זריקת ברזל עקב הצטברות בכבד. אבל עקב ירידת המוגלובין ל 9 מתחיל לקחת כדורי ברזל. ערכים לא טובים בבדיקות : קראטינין 2.45 UREA 179 URIC ACID 12.54 אלבומין 3.22 ALK. PHOSPHATASE 559 GOT (AST) 45 GGT 168 מה לעשות ? איך להפסיק את הירידה במשקל?

איני רופאה ואיני מוסמכת להגיד לך כיצד להפסיק את הירידה במשקל עליך לפנות לרופא המטפל ולשתפו בבעיה ולראות כיצד ניתן לפתור אותה ובמהרה. מאחלת לך רפואה שלמה.

שלום ניסיתי דרך האתר בפורום למצוא את התייחסותך לגבי מוקדים העוזרים לטיפול ואבחון בבעיות אכילה אצל נוער ללא תשלום.(אני גר באזור ירושלים או סביבתה) ללא הצלחה. אשמח אם תעזרי לי בעניין תודה רבה .

היי עוז ישנם מספר מקומות השאלה בן כמה אתה אתה יכול לפנות דרך הקופה יש בכל אזור מרפאה להפרעות אכילה בקהילה, יש מרפאה בבית החולים שניידר, ישנם מקומות כמו אגם, ושחף אין ספק ששם תוכל להיות מאובחן בבעיות אכילה ולקבל מענה ופתרון לבעייתך. לגבי ירושלים אני יודעת שיש מרפאה בבית החולים הדסה ושמעתי עליה דברים טובים מאוד. נסה שם לא יודעת איך בדיוק מגיעים אבל אין ספק שדרך 144 תוכל להשיג את הטלפון ולשאול ישירות את המחלקה עצמה או בקופת החולים שלך

הי, אני סובלת מבולימיה קשה ועוברת ב-3 שנים האחרונות ממטפל למטפל. אני סטודנטית ומאוד מתקשה לממן את כל הטיפולים היקרים, שעד כה הרגשתי שלא הועילו בכלום. אשמח מאוד לקבל המלצה ממישהו מחברי הפורום על מטפלת בהפרעות אכילה, שיש לה נסיון מוכח בטיפול בבולימיה. אני גרה באזור השרון, ויכולה במידת הצורך גם להגיע לאזור המרכז.

טלי היי ממליצה בחום על נורית מכפר סבא שטיפלה בבתי ומטפלת כבר מעח 14 שנה בהפרעות אכילה 09-7454950

כן, גם לבולמיה... חפשי את תכנית "12 הצעדים", של או.אי. (באתר שלהם מופרסמות הפגישות בכל הארץ). חברותא זו של אנשים, שתומכים אחד בשני, תוך עשיית צעדים, והתחלקות: בכוח-ניסיון והתקווה ממש מצילי נפשות. הפגישות לא עולות - אלא ממומנות ע"י תרומה של 12-15 ש"ח למפגש, ומי שאין לו אינו מחוייב. התרומות ניתנות באנונימיות.

הי, אני בת 17 עוד מעט, 1.64 על 48 קילו. לפני הבעיה- הייתי 54 קילו. לפני כ4 חודשים התחלתי לעשות ריצות 3 פעמים בשבוע, ממש מעולה, וירדתי כחצי קילו כל שבועיים. כל זה היה עד לפני כחודשיים, אמא שלי התחילה להתרגז מאוד מהריצות שאני אובססיבית למשקל שלי, ולכן הפסקתי עם הריצות. המחיר של זה היה שהפחתתי בכמות האוכל שלי, ובגלל שלא יכלתי לשלוט בעצמי זה הגיע למצב של בולמיה. הבולמיה נמשכה כחודש. יום אחד אמא שלי כמעט תפסה אותי מקיאה, והזהירה אותי שאם אני אעשה זאת שוב היא תאשפז אותי. שמעתי לה, אבל הפחתתי באוכל שלי דרסטית, ככה שביום אכלתי רק סלטים, בלי שמן בלי כלום. כל הסיפור הזה כ-2-3 חודשים, עד היום. רק לפני שבועיים שמתי לב שלא קיבלתי כבר פעמיים מחזור, ואני נורא דואגת שיהיה לי קשה להחזיר אותו. רק על זה אני חושבת. אני כבר מודעת למצבי ורוצה לצאת מזה, אבל אני יודעת שאם אני אחזור לאכול רגיל אני אעלה במשקל דרסטי מאוד. אני אובדת עצות. האם עדיין יש סיכוי להחזיר את מחזורי, ואיך?

בטח שיש סיכוי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! " תמיד יש תקווה ואור בקצה המנהרה..." ! צעד ראשון כבר עשית בזה שאת מודעת לזה.. תודה לאל :] ולפי איך שזה נשמע את גם לא אוהבת להיות במצב הזה ככה שהצעד של לקבל עזרה לא צריך להיות ביג דיל. את יכולה, וזה אפשרי. באמת שאני אשמח ורוצה לעזור. אבל את חייבת לבקש עזרה מאנשים מקצועיים שבאמת יכולים לעזור לך... וטפל ולנצח את זה אחת ולתמיד !

שלום אני בת 18 מאיזור חיפה סובלת מהפרעות אכילה, האים משהי יכולה להמליץ לי על מטפלת טובה באיזור חיפה והקריות, אין לי כח כבר להתמודד עם זה, הייתי ברמבם ונמאס לי ללכת לשם, זה לא עוזר לי

שלום שני, אוכל להמליץ לך על המטפלת שלי, שהיא באמת משהו מיוחד, מאוד מבינה אותי ואת מצבי, היא בעברה סבלה מבולימיה והפרעות אכילה ומתוך המקום הזה יש לה תובנה מאוד גדולה. גרה בקריות המייל שלה [email protected] בהצלחה!!!!!!!!!!

פרושות בכל הארץ, ומהוות את הגורם הטיפולי הראשון, שמסייע לחולים להרפא מהפרעות אלו, שמקורן אינו רק פיסי, כי אם גם רוחני ונפשי. 20 שנה הסתובבתי בעולם, עם המחלה הנוראה הזו... טיפולים כאלו ואחרים, שעלו המווווון כסף, ונדה... כלום לא עזר. הגעה לחדר של או.אי הייתה נקודה התחלה בדרכי להרפא. חשוב. מומלץ. נכון. מצליח. בעבודה קשה. בלי דרכי ביניים/קיצורים, ועם שותפים תומכים לדרך. באתר העמותע (או.אי) מתפרסמת רשימת כתובות של כלל הפגישות בארץ.

שלום לכולם, מזמן לא כתבתי ובאמת אני רוצה לתת כח לכל מי שרוצה להחלים מבולמיה או אכילה כפייתית ובכלל הפרעות אכילה, כפי שכתבתי בזמנו אני נמצאת בטיפול לאחר שנים של בולמיה ואכילה בלתי נשלטת ומאז שאני בטיפול אצל אורית (המטפלת שלי מהקריות) אני ממש מרגישה מצויין, הנה אני כבר לא יודעת מה זה להקיא תקופה ארוכה, אני לומדת לשלוט באוכל שלי ולא להיפך, אורית מחדירה בי מוטיבציה וגורמת לי להעריך את עצמי בצורה נכונה ולהבין שלא הכל סובב סביב המראה והאוכל, אל תרימו ידיים ואל תוותרו לעצכם אפשר להצליח, גם אם יש הרבה נפילות בדרך

טל יישר כוח וכל הכבוד לך על אומץ הלב ועל העובדה שאת בדרך לצאת מזה. אין ספק שזה לא מובן מאליו ודורש המון כוחות נפש ויותר מזה כל הכבוד על הרצון לעשות שינוי ולצאת מתהום הזו. ספרי לאנשים כמה חשוב הרצון לעשות שינוי כי מבלי הרצון לצאת מזה לא יוצאים מזה. אמנם יש עליות וירידות אך מכל נפילה לומדים לקום ורק צומחים וגודלים. ושוב שאפו מורידה בפניך את הכובע.

אורלי הי, תודה רבה על תגובתך המחממת את הלב, הלואי שגם אחרות יגיעו למצבי....

אני עו"ס שמטפלת באם שבתה סובלת מהפרעת אכילה כבר שנים רבות. הילדה לא רוצה לעזור לעצמה והאמא חסרת אונים. בשלב זה אני מחפשת איזושהי תמיכה לאמא, מישהו שיקשיב שיבין אותה, שיתן עצות מנסיונו.. כל דבר.. אשמח לתגובה או הכוונה כלשהי,תודה מקרב לב.0505756503.

את בהחלט יכולה לתת לה את הטלפון שלי 052-3387519 אשמח לתמוך ולייעץ מניסיוני עם בתי.

בימים קשים אלו כשכל המדינה בהפגנה על דיור וקוטג חשבתי על רעיון איך אימהות שבנותיהן חולות באנורקסיה יכולות גם לצאת למלחמה נגד משרד הבריאות לעמוד על כך שיפתחו עוד מרכזים מחלקות ברחבי המדינה להפרעות אכילה בתי יושבת פה מולי במצב קשה מא ואין שום מסגרת הכל ברשימות המתנה תל השומר כבר קיבל אותה בפעם ה 7 וזה לא עזר לא בגלל שהם לא טובים אלה שזו מסגרת פתוחה בה כל חולה יכולה לצאת ברגע שהיא מתחילה לעלות במשקל נבהלת נכנסת לפאניקה חרדה ואז עוזבת דר גור אינו יכול להחזיק אותן בכפייה.כל מצב לגופו קארין שלי קיבלה את המחלה בפורום קשה ביותר הייתי רוצה להכניס אותה לירושלים אך בגלל שקארין בחרה בפעמים הקודמות את תל השומר הם מסרבים לקבלה ורק עכשיו כשהיא שוקלת 36 החליטו להכניס אותה לרשימת המתנה שזה בין חודשים ל 7 חודשים.אני קמה ומבקשת מאימהות שיצאו איתי להפגנה מול משרד הבריאות יחד לא להתביש לא לתת לבנותינו למות,מס הנייד שלי הוא 0542413338

אימהות יקרות בבקשה בואו יחד איתי נצא למלחמה הבת שלי קורסת כשירושלים אדישים כתבתי מכתבים נידנדתי אין מענה לצעקותי אני רוצה שקארין תחייה לא אחיה אם היא תמות אין מרכזים אין טיפולים פסיכולוגים חינם וגם זה לא יועיל במשקל כזה צריך להאזין את הגוף להתאושש אחרי זה השאר ביתי חולים ממשלתים מחזיקים אותן יום יומים לאחר מכן נותנים להן אשלגן ומשחחרים הביתה במצב של תת משקל שלאחר שבוע הכל חוזר לקודמו בואו יחדיו נילחם לא לאבד את ילדינו המחלה היא הכי קשה שיש הכי עקשנית ואנחנו ביטור הורה לא יכולות לעזור כי הרגש פה מעורב היתקשרו אלי מהר יחד נעשה נחזיר קרן אור לחיים שלהן דרך מלחמה נגד משרד הבריאות 0542413338

שלום רב. בני בן השנתיים וחודשיים לא מוכן לאכול אוכל מזין ואוכל מעט שטויות.ילדינו נשקל בטיפת חלב ושוקל 12 קילו(הוא לא גבוה אבל גם ההורים שלו לא גבוהים). עד לפני חודשיים אכל הכל (פרט לגבינות) בצורה יפה. מיזה חודשיים הילד אוכל בעיקר שטויות ,גלידה ,עוגות (כשיש) שותה שוקו אבל לא בכמות גדולה.לילד יש אחות בת שמונה חודשים שאוכלת מאד יפה. לפעמים כשאנחנו מבקשים ממנו מספר פעמים או הולכים אחריו עם הצלחת הוא עושה טובה ולוקח כמה ביסים. (לפני כ 5 חודשים) עברנו לעיר אחרת אבל השינוי היה רק חודשיים- שלושה אחרי. גם בגן הילדים הוא בקושי אוכל, אבל מאד אוהב ללכת לגן. אשמח לשמוע את חוות דעתך תודה- אב שדואג

אב דואג ויקר- הולדת אחות חדשה וכמובן מעבר דירה יכולים בהחלט לגרום זעזוע לילד קטן שקשה לו לקבל את השינויים והאוכל הוא חלק מהתגובה שלו. אל תלחמו איתו בנושא האוכל כי המלחמה תהפוך בסוף להפרעת אכילה אבל כן כדאי להתייעץ עם רופא המשפחה ולשמוע את חוות דעתו בנושא. אל תעשו מהאוכל אישו כי כשעושים מהאוכל אישו הוא הופך בסוף למלחמה של הילד בהורים וילדים הם עם מאוד חכם ומתוחכם אין ספק שהילד כבר קלט שאוכל היא נקודה רגישה אצל אמא ואבא ולכן אפשר לנצל זאת לטובתו ושוב נא לכו לייעוץ אצל רופא משפחה או בתחנה לאם ולילד.

היי אני רווקה בת 33, גובה 160 בד"כ היה לי גוף מלא, בריאה, אוהבת לאכול ויש לי תאבון. בשלושת השנים האחרונות עברתי לגור לבד, כאשר אני לא מכבידה לקנות אוכל ומצרכים, ויש לי אורח חיים עמוס ומלא, כך שאיןמ לי זמן טוב לאכול או חברה לארוחות. התחלתי לאבד משקל לאט לאט, ירדתי מ 68 ק"ג ל 57 היום, לא היה קשה בכלל וקרה ללא תכנון. אני שמחה שירדתי במשקל, אך מדאיג אותי שאני לא מרגישה רעב, לפעמים אני אוכלת דבר ראשון אחרי 6 בערב, מנסה להזכר אם אכלתי משהוא היום או לא ואז אני אוכלת במכוון כי אני יודעת שזה לא טוב. עצם העובדה שהגוף שלי לא מדבר או מתלונן למרות שזה בעייתי מדאיג אותי, אנשים התחילו לשאול אותי אם יש לי נטיה לאנורקסיה, עשיתי בדיקות גם כן, והיה ברור שרב הערכים של הויטמינים והמינרלים נמוכים אך לא מתחת לגבול. יש לי חשש שאני אתדרדר לאנורקסיה

מאיה יקרה אין לי ספק כלל שאת מהלכת על חבל דק על פני תהום עמוקה ואם תמשיכי כך מהר מאוד תפלי מהחבל לתהום כל כך עמוקה שממנה יהיה קשה לצאת. הפרעות אכילה או ליתר דיוק אנורקסיה הם לא משחק ילדים. אל תשחקי עם החיים שלך. אם ישנם בעיות תפתרי אותם ואל תברחי מהם בריחה זה לא פתרון. אולי כדאי שתנסי ללכת לקצת שיחות ולעשות קצת סדר בדברים ייתכן וזה יעזור. אל תשאירי דברים כך כי כפי שאני רואה זאת את באמת על סף תהום עמוקה וחבל.

אני בת 24 בתחילת גיל ההתבגרות העלתי במשקל, קבלתי הרבה הערות על זה ובגיל 14 הבנתי שאם האויב שלי זה אוכל אז אני אפסיק לאכול זה היה קל, קל מדי, המשקל יורד ואני עדיין מרגישה טוב ואז התחלתי לאכול ולהקיא. ואז החלטתי שאני חוזרת לחיים מלאים וחזרתי לאכול מסודר באיזשהו שלב העלתי קצת יותר ממה שרציתי אז שוב הפסקתי לאכול, ככה חצי שנה בקושי נגעתי באוכל והיה לי ממש טוב. בגיל 20 התחילו לי תופעות מוזרות והייתי בטוחה שהרסתי את הגוף שלי, אחרי בירורים מסתבר שיש לי מחלה כרונית במעיים שלא הוכח שיש לה קשר לזה. באותו שלב אמרתי לעצמי שאני מפסיקה לשחק עם הגוף שלי ואני מעדיפה לאכול כמה שיותר בריא ולשמור על משקל בריא מלשחק עם הגוף שלי. בעקבות המחלה התחלתי לקחת סטרואידים תקופה מסוימת ומאז לא הצלחתי לרדת, ההפך מאז בשנתיים האחרונות העלתי 10 קילו. כשפניתי לדיאטנים הם אמרו לי שאני אוכלת יותר מדי (כשבפועל אכלתי ארוחת בוקר, וארוחה של אחרי הצהריים כדי לא לאכול בערב) ואז לאט לאט זה החל לחלחל שוב, שוב המזון הוא האויב שלי ובשבועות האחרונים קצת חליתי וירד לי התיאבון משמעותית, כשהפסקתי עם ארוחות מסודרות ולאכול מזונות שהם בעיקר דיאט קולה, קצת טונה עם מים אני רואה ירידה אני חושבת שאני חוזרת לזה חשבתי שאני הרבה מעבר לזה ושזה לא יחזור אבל הנה זה חזר אני כל כך נהנת מהירידה שאני מחפשת איפה עוד לקצץ באוכל האם זה אף פעם לא ירפה ממני עד הסוף? בעצם מבחינתי אין דבר כזה דיאטה מסודרת כי זה ממש יותר מדי לגוף מסתבר, לא לאכול כמעט זה ממש מספיק לגוף שלי מה הולך פה?

את שואלת מה קורה פה ואני עונה האם התשובה לא בתוך השאלה? את בוודאי יודעת שאת במצב חמור ויש לך הפרעת אכילה שדורשת טיפול ומהר. לכי טפלי בשורש הבעיה ותפתרי את הבעיות והפחדים שמהם את בורחת כי אם לא תתמודדי הם לא ייעלמו מאליהם. חשוב שתקבלי טיפול טוב כדי לצאת מזה אחת ולתמיד.

היי, שמי שקד. אני ב-16 כרגע ויש לי בעיה שתאמת, אני חיי איתה כבר הרבה מאוד שנים. אני פשוט לא רעב. מהלך היום שלי הוא לא בעל פעולות אקטיביות רבות כגון ספורט בשל בעיה שיש לי (אין צורך לפרט עלה), ולכן אני יכול להבין שהגוף שלי לא צורך אוכל כי אני לא מתעמץ הרבה. אבל בכל זאת.. אין לי תחושת רעב! ואם יש לי היא מאוד קצרה ואם אני לא אוכל באותו הרגע זה נגמר. אני מנסה לעלץ את עצמי לאכול אבל זה פשוט לא הולך המבטן שלי מרגישה מפוצצת עד הסוף כבר בהתחלת הארוחה. יש משהו לעשות בנידון?? זה גיל של התבגרות ולא לאכול בזמן הזה,זה רעיון רע. ד"א אני תת משקל.

שקד הפתרון הראשוני שאציע לך הוא ללכת לשיחות למשיהו שמטפל בהפרעות אכילה כדי לבדוק מניין נובעת הבעיה שכן זה לא נורמלי שבן אדם לא אוכל כלום למשך תקופה ארוכה. יש לבדוק את שורש הבעיה ולהתמודד עם הפחדים והקשיים שמהם אתה בורח. דבר שני אני מציעה במקביל לפנות לרופא אך נראה לי שהבעיה יותר פסיכוסומטית מאשר רפואית אך רצוי להתייעץ גם עם רופא משפחה שיבדוק וייתן לך לעשות בדיקות מקיפות. אל תזניח.

היי אני בת 18 וחודשיים ואני מאבדת שוב שליטה עם הצומות והאכילה והמשלשלים.. האם יש מקומות אשפוז להפרעות אכילה לגיל שלי חוץ מתל השומר והדסה עין כרם? (ששם אני כבר נמצאת ברשימת המתנה) תודה רבה!

אם אני לא טועה בשניידר הם מקבלים עד גיל 22 אבל כדאי שתבדקי כי אני לא בטוחה

הייי..אממ אני רוצה להיכנס לאשפוז .. אפשר פרטים ? מה אוכלים שם ? כמה אוכלים ?כמה ביום !? זה לא מרתיע ממש לאכול הרבה ביום ? אפשר פירוט מדוייק .? איך שם ? איך היחס איך לישון עם בנות בחדר? מי מו מה וכל זה. איך המקלחת השירותים המיטה האווירה ? סורי על החפירה. תודה מראש ...האנורקסית שלא יודעת איך היא נכנסה למחלה הארורה הזאתתתתתתתת נמאס לי כבר ..

??? אפשר תשובה בבקשהה

היי :] הייתי בתור לאשפוז ברגע שאת מבקשת להתאשפז מזמינים אותך לשיחה עם ההורים ומסבירים לך ממש ממש טוב על הכל! כל התוכנית, איך זה הולך.. ויש להם גם חוברת עם כל ההסבר והחוקים. אני אישית נבהלתי מהחוקים והכללים אבל זה רק לטובתך! שווה לעמוד בזה בשביל לנצח את הסיוט הזה אחת ולתמידד.... אני יודעת שאוכלים איזה 7 פעמים ביום ארוחות קטנות כדי להרגיל את הגוף שוב לאוכל ולא בבום אחד גדול.. והמקום ממש קטן אבל נחמד והמיטות לשאלתך ממש סבבה :] תתקשרי אליהם!!!

חחחח טוב אני לא יודעת אם את עוד תבדקי אם ענו לך אחרי חודשיים אבל בשביל בנות אחרות אספר איך זה בערך באישפוז.ואגב, אם תקראי את זה- אני אומרת לך ממש כל הכבוד! כי עוד לא שמעתי על מישהי במצב שלך שיוזמת את כל העניין של לצאת מהמחלה בעצמה. את כניראה מאוד חכמה וחזקה! אני הייתי בשניידר ובאותו זמן לא היו עוד בנות ביחד איתי, מה שנראה לי ממש מעולה, כי אם יש כמה בנות- אז יש תחרות מי תאכל פחות. זה נוררררא! ובמקרה שלי נראה לי זה היה דווקא סבבה. ישבתי שם עם אמא שלי, קראתי עיתונים,ספרים, ראיתי טלויזיה ואכלתי בערך מ-7 בבוקר עד 5, 5 ארוחות-3 גדולות - בוקר צהריים וערב, שעכשיו כש אני חושבת על זה כל אחת מהן משתווה בגודלה לארוחה של אדם רגיל- למרות שלאנורקסיות זה נראה ממש המון והתחושה בהתחלה נוראית מן הסתם- הארוחות בד"כ כוללות בבוקר סנדוויץ', בצהריים פסטה שניצל ואפונה (ואל תדאגי זה לא כל יום ככה ויש גם מבחר) ובערב... האמת שאני כבר לא זוכרת מה יש בערב.--- ו, בין 3 הארוחות הגדולות יש נישנושים- קליק, שוקולד, בייגלה, סנדוויץ'- בסגנון הזה.. (לא הכל ביחד). הארוחה השישית- אם זה רק אישפוז-יום-זה בבית, ב-9 בערך לאכול עוגייה. אם לא התאשפזת עוד או כן, אני מאחלת לך המון בהצלחהו ותהיי מוכנה לקשיים- וככהגם כל אחת אחרת במצב דומה שקוראת את זה. אחרי שבועיים או פחות שתאכלו באישפוז אתן תשנאו את עצמכן הרבה יותר ממקודם, ותרגישו שאתן נורא שמנות- אבל תמיד תזכרו שהכל בראש שלכן- אפילו שקשה להאמין- ואני יודעת כמה קשה. אבל אחרי שנתיים כשהסתכלתי על תמונות שלי בתקופה ההיא חשבתי שאני ממש מטומטמת. הייתי יותר מידי רזה- אפילו אחרי שיצאתי מהאשפוז. אה כן ואיפה שהייתי לא הייתה מקלחת- זה היה אשפוז יום. יש להם שירותים קצת מפחידים שם, אבל רק בגלל העובדה שהמים שכשמורידים את המים יש צליל מפחיד חחחחחח. אבל מתרגלים.

אממ שאלה .... באיזה שלב ואיך אני יכולה להבין שאני לא באמת שמנה ולא באמת אוכלת המוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן כמו שאני מרגישה?!?! אני לא באשפוז אבל במעקב דיאטנית כבר חודש וחצי ואני פשוט טוחנתתתת ומרגישה דובההה אחת שלמה! אבל כולם אומרים שזה מזה לא ככה אז מן הסתם משו נדפק לי במוח, איך אני משנה את זה!?!?!

חחחח ראיתי עכשיו כמה כתבתי מקודם- ואת אומרת שאת חופרת?!

אני אחרי צבא מאז היותי ילד אני לא אוכל מגוון רחב של מאכלים: פירות, ירות בשר, דגים ועוד. למעשה מגוון המאכלים שאני מסוגל לאכול מצוצמצם מאוד: אורז ביצה קשה תירס משימורים לחם עם שוקולד הדבר מפריע לימאוד והייתי רוצה למצוא דרך שבה אוכל לאכול לפחות מספר מאכחים בסיסיים. הסיבה שאיני אוכל היא כנראה פסיכולוגית (זה פשוט מגעיל אותי) אשמח אם תמליצי לי על דרך או מקום מתאים לטיפולץ לאחרונה התחלתי טיפול פסיכולוגי אך לא נראה לי שזה מקרב את הפיתרון..

אתה חייב טיפול פסיכולוגי של פסיכולוג שהתמחותו הפרעת אכילה. אמרת שהתחלת טיפול לאחרונה טיפול לוקח זמן לא מועט זה תהליך, תן לזה עוד זמן. בנוסף אתה יכול במקביל לפסיכולוג להתייעץ עם דיאטנית שתרכיב לך תפריט אבל עיקר הטיפול בבעיה פסיכולוגי.

שלום יש לי שאלה, או יותר נכון- הייתי שמחה אם מישהו יסביר לי איפה אני עומדת. אני בחורה בת 27, לאחרונה אני מקבלת הרבה תגובות מאנשים.. דודים, הורים, אחים, שכנים.. רוב המשפטים דיי דומים: "מה זה? את אנורקסית?" במילים כאלה ואחרות.. ואמא שלי כמובן לא מפסיקה לאחרונה- "תראי איך את נראת.. עד שיום אחד את תפלי ואז תביני על מה אני מדברת".. מעבר לזה, בכל יום אני נשאלת את אותן שאלות- "מה אכלת היום?". אני לא ממש מצליחה להבין מה קורה ומאיפה התגובות האלה מגיעות. תמיד הגוף שלי הפריע לי, האמנם אף פעם לא הייתי שמנה או מלאה מאוד, אבל תמיד היה לי חשוב להקפיד שלא לאכול יותר מדי. כשהייתי בת 14 בערך (עברתי גיל התבגרות מאוד קשה), החלטתי להפסיק לאכול, זה נמשך לכשלושה חודשים וחזרתי לאכול לאחר איומים לאישפוז. מאז לא חשתי צורך שוב להגיע למצב הזה, אבל הקפדתי מאוד לא לאכול יותר מידי, לשים לב כמה אחוזי שומן, כמה שוקולד אכלתי היום וכו'.. אולי לא שמתי לב ופשוט התרגלתי יותר מדי? אולי אני מגזימה יותר מדי? הרי לא יכול להיות שכולם חושבים שאני אנורקסית ורק אני חושבת שהכל בסדר. אני באמת באמת לא חושבת שיש לי גוף רזה מדי, אפילו אני חושבת שיש לי רגליים לא רזות. מעבר לכך אני חייבת להיות גלויה ולומר שלאחרונה אני מוצאת עצמי במצב דיי משונה. אני מטורפת על נשנושים ושוקולד מאז ומעולם, וזה מה שקורה לי בחשיבה היום יומית- אם נניח אכלתי באיזה יום 2 פרוסות לחם עם שוקולד, אני אסכים לעצמי עוד שוקולד, אבל על האוכל אני מוותרת. לעיתים מגיע הערב ואני לא אוכלת כדי שבלילה אני אוכל לאכול במבה קטנה או איזה משהו טעים. או אם אכלתי 10 עוגיות, אני לא אוכלת כלום. האם זו חשיבה אנורקסית? יכול להיות שבאמת רזיתי ולא שמתי לב? אומרים שאנורקסיות רואות עצמן שמנות במראה.. יכול להיות שזה משהו שהושרש בי? או עצם ההבנה שלי מבטלת את האפשרות לאופציה כזאת. למה התגובות האלה? אני לא רואה את עצמי רזה, ואומרים לי שאני יותר מדי כזאת, למה?

אין לי ספק שלפי מה שאת כותבת פה את יודעת היטב שאת בבעיה ואת חולה באנורקסיה אך את מתכחשת לעניין. אין ספק שישנה בעיה חמורה שחייבת להיות מטופלת. התעסקות אובססיבית בקלוריות וסביב אוכל שמנהל לך את החיים מהווה בעייה שנקראת הפרעת אכילה מאחר ואת מתארת פה שאת כמעט ולא אוכלת ואם כן אז מינימאלי אין ספק שאת קצת מעבר ואת אנורקסית. לכי לטיפול וטפלי בשורש הבעיה מהר ככל האפשר. ללא טיפול טוב לא תצאי משם. העובדה שאת מסתכלת במראה ורואה עצמך שמנה זה חלק מהבעיה של המחלה.

שלום לכולם, אני בן 24,וסובל מזה 4 שנים מתופעה שאני בעצם קם מספר פעמים בלילה אחרי שכבר נרדמתי והולך מיד למקרר לאכול. האכילה,בדר"כ מורגשת כחסרת שליטה וגורמת לתחושה רעה בבוקר שאחרי. אשמח אם תוכלו להרחיב לי בנושא הזה,ו או להפנות אותי למקום שיוכל לעזור לי בבעיה החמורה.. תודה רבה

אלון שלום! אין ספק שיש לך הפרעת אכילה ואתה צריך טיפול. אם אתה אוכל באובססיה אך לא מקיא יש לך בעיה של אכילת יתר כפייתית ואם אתה עושה בולמוסי אכילה ומקיא אתה חולה בבולמיה. אין ספק שלפה או לפה זוהי הפרעת אכילה. אתה חייב עזרה. ישנם מקומות שמטפלים בהפרעות אכילה וכן יש גם מטפלים שמטפלים בהפרעות אכילה. אל תשאיר דברים ככה. תפתור אותם. ישנם דברים שאתה בורח מהם,ישנם פחדים והאוכל מהווה אצלך נחמה ופיצוי על דברים אחרים שכדאי לבדוק מאין זה נובע. טפל בעצמך ואל תזניח. זו לא בושה לקבל טיפול ועזרה.

שלום,אני בת 17 עוד כמה חודשים..אני שוקלת 64 (העלתי 2 קילו כי זזלתי בשישי שבת ..) אז יום רביעי שקלתי 62... הגובה שלי הוא - 1.60 לפני חודשיים התחלתי דיאטת כאסח והורדתי 11 קילו (התחלתי ממשקל של 73 והגעתי ל62) .. אכלתי במשך יום יום 400 קלוריות בלבד והלכתי לחדר כושר 5 ימים בשבוע וכל אימון היה בסביבות השעתיים שלוש...אני לא רוצה להמשיך עם הדיאטה הזאת יותר,אני לא רוצה לעשות דיאטות יותר גם או לספור קלוריות כי באמת שנמאס לי,אבל אין לי ספק שאמשיך לעשות ספורט..מה שמפחיד אותי עכשיו זה שאני אעלה במשקל בקצב מטורף ושעכשיו אני אראה אפילו שמנה יותר כי הגוף שלי יאגור שומן... או שאני אשקול יותר... מה אני אמורה לעשות כדי לשקם את הגוף שלי עכשיו בלי שאני אעלה במשקל בצורה דרסטית? או שאני אעלה במשקל ואז הגוף שלי יתאזן וישאר במשקל שלו בלי לזוז או אפילו ירד? זה נשמע טוב מדי .. אני גם בטוחה שהוא נכנס למנגנון ההרעבה וההגנה העצמית .. בשישי שבת זללתי בצורה מוגזמת עד שהרגשתי שבעה בצורה בלתי נוחה כבר ואכלתי גם כשממש לא היייתי רעבה ... אני מרגישה כלכך אובססיבית,ברמה חולנית כבר.. אני מתכוונת להחביא את המשקל ולהפסיק להישקל כל יום במיוחד בגלל שאני מרגישה כאילו אני מפתחת הפרעת אכילה..אני מעדיפה לעלות במשקל עכשיו מאשר להיות אנורקסית בסוף.. לפני שבוע יים(יום שישי) קמתי והחלטתי שאני מוכרחה להפסיק עם הדיאטה הזאת כי כבר הרגשתי שאני לא מסוגלת מבחינה פיזית אז החלטתי שבאותו יום אני יאכל יותר טוב ויראה מה קורה.. אז איכשהו זה נגרר ליום זלילה כזה ואכלתי מה שבא לי..ביום שבת אכלתי 700 קלוריות וגם יום ראשון ושני אכלתי 700..ביום שלישי אני חושבת שאכלת 800 קלוריות או 900... וביום רביעי הבנתי שאני פוגעת בעצמי עדיין וגם שנמאס לי לספור קלוריות אז אכלתי יותר באותו יום..הייתי אומרת 1200 קלוריות פחות או יותר כי לא ספרתי..אותו דבר לגבי יום חמישי ואז שישי ושבת ממש נסחפתי כמו שסיפרתי קודם..ויום ראשון אכלתי 600-700 קלוריות,היום גם אכלתי 700 עד שפתאום בערב אמא שלי חזרה עם פיצה וגלידה קטנה כזאת ולא יכולתי כאילו כבר לא היה לי אכפת כלכך אז אכלתי משולש פיצה,קערת קורנפלקס משוקולד כזה ואת הגלידה ועוד 2 פרוסות עם חמאה..ואז עוד קערת קורנפלקס ואיזה 5 במבות קטנות את חושבת שאחרי כל זה הגוף שלי עדיין בטוח שאני מרעיבה את עצמי ונמצא במנגנון הרעבה? מה את מייעצת לי לעשות עכשיו? איך לתקן את הנזק שעשיתי לגוף שלי מבלי להעלות יותר מדי במשקל ? רק לא דיאטה בבקשה אני לא רוצה לשמוע יותר את המילים:דיאטה,קלוריות,משקל :( אבל מצד שני אני גם לא רוצה לזרוק לפח את כל העבודה הקשה שעשיתי בחודשיים האלה... למרות שאני מודעת לעובדה שהתעללתי בגוף שלי...אגב המחזור החודשי שלי ממש מאחר ואני מתחילה לדאוג .. אני אשמח לקבל תשובה.. ולקבוע איתך פגישה אם זה אפשרי!(אפילו בתשלום) אני מאוד מקווה שאפשר לקבוע איתך פגישה! במידה ואי אפשר תוכלי לפחות להמליץ לי על אנשי מקצוע שיכולים לעזור לי? אני פשוט לא כלכך מבינה בנושא ולא יודעת למי לפנות ואני צריכה עזרה דחופה כי הדיאטה הזאת השתלטה לי על החיים ופגעה בי נפשית וכנראה שגם פיזית...אני רק רוצה לחזור לחיים הקודמים שלי בלי ההפרעת אכילה הזאת בלי לחשוב על כל דבר שאני מכניסה לפה ולספור קלוריות ולמדוד מה שאני אוכלת ולהישקל כל בוקר :( בבקשה אני על סף ייאוש... תודה!

קארין יקרה! ראשית הייתי ממליצה לך ללכת לדיאטנית ולא בכדי לעשות דיאטה אלא בכדי שתעזור לך לקבל תפריט מאוזן שמכיל את כל אבות המזון כך שתהיה הקפדה על התפריט ועל האכילה כדי להחזיר לך את האיזון לגוף שאבד כתוצאה מהמשחקים של כן לאכול ולא לאכול. דבר שני הייתי ממליצה לך ללכת לשיחות כדי לפתור בעיות ופחדים ולהתמודד עם הדברים שמהם את בורחת וכמובן לבדוק מדוע קיים עיסוק יומיומי עם הקלוריות והאוכל מעבר לנורמה. העיסוק התמידי באוכל ובקלוריות והבריחה לאוכיל כנחמה וכפיצוי באים מסיבה מסויימת וברגע שתתמודדי עם שורש הבעיה הבעיה תעלם. אל תזניחי אני בטוחה שאת בחורה מדהימה וחכמה, הצילי את עצמך לפני שתשאבי כל כך חזק פנימה ואז באמת יהיה קשה לצאת משם. את חייבת עזרה מקצועית.

היי זו בטי וגם אני סובלת האפרעות אכילה זה אתכיל מאנורקסיה ואכשיו בולמיה ומאוד קשה לצאת מיזה אני מבינה את המצב שלך

היי לא יודעת איפה להתחיל בדיוק אני בת 19... התחלתי להתעסק עם המשקל שלי בגיל 11, אף פעם לא הייתי שמנה, תמיד הייתי רזה.. אפילו מאוד רזה. אני מניחה שזה התחיל מהלחץ היותי מתעמלת, מהרצון להידמות לבנות המצליחות האלה שזוכות בפרסים. בגיל 11 התחלתי לפספס ארוחות, לא הייתי עושה משהו יותר קיצוני מזה.. מה שכן הייתי חושבת על זה כל הזמן! ומשווה את עצמי לבנות הגדולות יותר ממני שכבר נסעו לחו"ל וזכו במדליות. אני לא יודעת מה קרה.. אבל בערך בגיל 13 עזבתי את ההתעמלות, והתחלתי "להתמרד" לשתות, לעשן לעשות שטויות בעיקר, עד גיל 15 המחשבות שלי לא הגיעו לביטוי כזה גדול. בתקופה הזאת התחלתי להקיא, לא אכלתי במשך ימים, זוללת, מקיאה, נסגרת בחדר ופוגעת בעצמי, אוכלת נורמלי וחוזרת שוב.. כמה במשך כשנתיים.. כאילו הייתי שני אנשים שונים לחלוטין. בזבתי אנרגיה כל כך גדולה! ולא חייתי כמעט! הסיבה שאני כותבת פה, היא שבזמן האחרון המחשבות האלה התחילו להציק לי שוב. השנאה העצמית הזאת.. שאני לא יכולה להיפטר ממנה. אני מחפשת חיזוקים מחבר שלי - משהו שלא מתאים לי בכלל לעשות... אני חסרת בטחון ברמה כזאת שזה מערער את היחסים שלי עם כולם, עם חברות עם חבר שלי. אני הורסת לעצמי את כל מה שבניתי..אני מאבדת את עצמי בכל המחשבות המגעילות האלה אני לא יודעת איך לצאת מזה.. אני מנסה אבל זה משיג אותי.. אני צריכה עזרה, כמה מילות עדוד, סימפטיה. בעיקר הייתי צריכה להוציא את זה ממני, כי אין לי ממש עם מי לדבר על זה. אני עדיין לא מוכנה להיחשף ככה..

אני קוראת את הסיפור שלך וליבי נצבט. אני מבינה שאת במלחמה יומיומית עם האוכל והקלוריות ואין זה פשוט עבורך זה גוזל ממך המון אנרגיות. אין לי ספק שאת בחורה מוצלחת ומקסימה ואף פעם אל תחפשי סיבה להיות כמו אחרים כי אין מה להשוות כל אחת יש לה את היופי הפנימי שלה והייחוד שלה ואין ספק שגם לך יש המון מה לתת לעולם. יקירתי אני מציעה שתנסי ללכת לטיפול בשיחות כדי ללמוד להכיר את עצמך מחדש ולאהוב ולקבל את עצמך מחדש. אני גם חושבת שאת חייבת טיפול כדי ללמוד להתמודד עם פחדים וקשיים שקיימים בך וגורמים לך לא לרצות לאכול. אל תזניחי את עצמך. אגב איפה ההורים בסיפור? אני מקווה שבאמת תעשי צעד ולא תתני לאנורקסיה לשבש את חייך ולגזול ממך כל כך הרבה אנרגיות ואני יודעת שזה לא קל כי נשאבים פנימה אך נסי בכל זאת בעזרת טיפול וחיזוקים לצאת מהמקום הנורא הזה זה אפשרי.

שלום אני בת 18 מאיזור חיפה סובלת מהפרעות אכילה, האים משהי יכולה להמליץ לי על מטפלת טובה באיזור חיפה והקריות, אין לי כח כבר להתמודד עם זה, הייתי ברמבם ונמאס לי ללכת לשם, זה לא עוזר לי

הי לכולם, אני רוצה לעדכן אתכם אני בת 25 מגיל 14 אכלנית כפייתית ובולימית פניתי להרבה מקומות לעזרה, עד שחברה לקחה אותי למטפלת מקסימה מהקריות בשם אורית ומאוד נעים לי לבוא אליה, היא כל כך מבינה אותי ואני לאט לאט בצעדים קטנים מחלימה , אני יודעת שהדרך עוד ארוכה אבל היא גורמת לי להבין שאפשר לצאת מזה, אשמח לתת יותר פרטים למי שמעוניין. אל תוותרו לעצמכם

שמחה לשמוע שאת עלית על דרך המלך. ישר כוח וכל הכבוד על כך אני יודעת כמה לא קל. כל מי שיכולה לעזור בתחום מבורכת.

היתי מעונינת להכיר אנשים שסובלים כמוני מבולמיה חזרתי ארצה אחרי 10 שנים בחו"ל.השעה 3 בבוקר היתי בסדר ביומים האחרונים והיום הרסתי את עצמי שוב באכילת יתר ,קשה לי לנשום ומשתדלת לא להוציא מהפה. בכל אופן אם תרצי להפגש ולדבר ולעבור ביחד את ה"משבר " אני פו!בכללי אני בחורה מלאת שימחת חיים ומה שמכניס אותי לאדם אחר ולרחמים ואי ביטחון זה האוכל ואני אצא מזה!!!האמייל שלי:[email protected]

היי זו בטי ואני בולמית ונורא קשה לי לצאת מהבולמוסים וההקאות הגעתי לתת משקל שמסקן את חיי בבקשה עזרי לי מהלעשות אך את נגמלת מיזה אני בפייסבוק

הי בטי אשמח לדבר איתך כתבי לי למייל שלי [email protected]

אני יכולה להמליץ על נורית שנדמה לי שאחת השיטות הטיפול שלה זה הינסיולוגיה, אני לא ממש בטוחה, בדקי איתה. הטלפון שלה 097454950 והיא מדהימה אבל על כל מקרה היא מטפלת נהדרת והיא מצילה רבים מהפרעת אכילה. נסי שווה ניסיון אן לך מה להפסיד והיא מטפלת מכפר סבא

שלום רב שמי ניסן כהן, סטודנט מצטיין שנה ג' להנדסה. בגיל 16 הייתי 80 קילו על 1.5 מטר והחלטתי לרדת במשקל. בגיל 18 עם דיאטה מתונה של אכילה מהכל אבל קיצוץ בכמויות שבניתי לעצמי הגעתי למשקל של 57 קילו על 1.6 מטר. באותה שנה החלטתי ללכת לחדר כושר כדי לחטב את עצמי ובמקביל לקחתי ייעוץ תזונתי ומשם נהרסו לי החיים. התחלתי להבין מה הם קלוריות ומה זה דבר משמין ולא וכמה צריך ליום. התחלתי לאכול לפי תפריטים. הגעתי לצבא לאחר 3 חודשים מסיום הלימודים ושברתי את התפריטים שבנו לי כי לא יכולתי להתאים את הצבא לתפריטים. עליתי תוך חודש 7 קילו. הרגשתי מגעיל עם עצמי והתחלתי להיות בולמי. לאחר שנה גילו נכות שהייתה לי וסיימתי את הצבא במשקל 55 קילו. התקבלתי מהר לאוניברסיטה מיד לאחר השחרור כי פסיכומטרי היה לי מגיל 16. באוניברסיטה שמו יותר דגש על זה שרזה=מצליח ועוד לא היה לי זמן לתכנן תפריטים אז התחלתי לדכא את התיאבון. זה היה בהתחלה שבוע צום ויום בולמוס עם משלשלים וספורט מוגזם למרות שידעתי שיש לי ברקע מחלת לב קטלנית. לאחר שהיה לי ריב עם אמא שלי וראיתי שדרך האוכל אני יכול לשלוט בה הפסקתי לאכול לגמרי ולקחתי רק משלשלים. בגיל 21 הגעתי למשקל 32 קילו. למזלי הפסיכופטי הבחנתי שסימני החיים שלי לא תקינים מעבר לרגיל {דופק מנוחה לרוב היה אצלי 40 ולחץ דם 90/60} הפעם לא הצלחתי לנשום ויד שמאל נרדמה לי לגמרי {הבנתי שמדובר על כך שהלב מאותת לי לשלום}. שלחתי את עצמי למיון מיד והגעתי לחדר מיון עם ברדיקרדיה רצינית של 20 פעימות ללא גלי P וQ תוך כמה דקות חטפתי דום לב למזלי זה קרה במיון. בלי יותר מדי שאלות הוכנסתי לטיפול נמרץ לב. בערב התעוררתי מהקומה שהייתה לי ולמרות שמתתי לא רציתי לאכול כלום. מאז גיל 18 שגילו כי אני חולה בSICK SINUS SINDROME עקב בעיה גנטית נדירה בשם HOLT ORAM הייתי מועמד להשתלת קוצב. הפעם לא הייתה שאלה וקיבלתי מתנה לחיים קוצב DDDR. לאחר ההשתלה ובדיקת הקוצב ראו כי הלב כמעט ולא מייצר חשמל ותלוי 100% בקוצב. לאחר כחודש בטיפול נמרץ שבו עליתי 3 קילו חזרתי ללימודים. התחלתי לעלות במשקל עקב איומים מאימי כי אם לא אני עף מהבית והיא לא רואה אותי מתאבד שוב דרך האוכל. עליתי ל42 קילו עם בולמוסי אכילה. הרגשתי רע עם עצמי ותוך חודש ירדתי ל34 קילו. מיותר לציין ששוב חטפתי דום לב הפעם למזלי זה היה בשיעורי הקונדיטוריה שהתחלתי ללמוד{המשפחה עודדה אותי וגם ככה אהבתי והם חשבו שזו דרך טובה לעלות במשקל מהר}. כיום עקב מעבר של שני צינתורים נוספים וכך שהמצב הכללי של הלב שלי מחמיר מרגע לרגע עקב הבעיה הגנטית אני אוכל מדיכאון/משיעמום/משמחה או מהכל ואני מרגיש תמיד שאני יכול לאכול וזה מתבטא עם אפיזודות של הקאות או ספורט ברמה שאני יודע שברגע שאני יורד מהאופניים אני מסוגל לחטוף דום לב באותו הרגע ואת האמת לא איכפת לי. כל פעם שאמא שלי צועקת עליי אני יודע שהאכילה הקומפולסיבית שלי תעצבן אותה ואני אדחף אפילו חצי מגש מתוקים כדי לעצבן אותה או איזה משהו בכמות מוגזמת העיקר לשלוט שוב בחיים שלי. אין טעם לציין שלעבוד עכשיו אני לא מצליח עם כל בולמוסי האכילה שלי וכל פעם שאמא שלי צועקת עליי הבולמוס גדל למימדים עצומים שמצריכים לפעמים אשפוזים על מנת להחדיר זונדות. נמאס לי מהמצב הזה וכל בוקר אני מתעורר ואת האמת שאני יודע שזה ישמע אובדני אבל כל בוקר אני בוכה על זה שהתעוררתי. אבא שלי רופא בקרטריולוג אז יש לי גישה לתרופות בלי הגבלה. עקב ההפרעות קצב שיש לי בלב אני יודע שדיגוקסין ובטא בלוקרס רעילים לי ברמות כאלה שלקיחה שלהם תהרוג אותי תוך כמה דקות וכמו כן יש לי תמיד רמות נמוכות של מלח ומספיק לי יום אחד להקיא מהבוקר עד הערב בלי לאכול והפרעת הקצב תהרוג אותי. טסתי לאיטליה כדי לנסות להיות הולמס ולהיות רחוק מאוכל אבל לצערי למשפחה שלי יש את האמצעים והם איתרו אותי במהירות. כל פעם שאני מנסה לברוח למדינה אחרת אני נתפס על ידי הקשרים של אמא שלי. אני מועמד לאשפוז ברמבם אבל אני חושב שהאשפוז הזה לא יעזור לי כי לאחריו אני עלול לחזור לאנורקסיה/בולמיה/אכילה קומפולסיבית רגשית. אם אני רואה או שומע אוכל עכשיו אני אוכל מדיכאון כי גם ככה אני יודע שהרבה לחיות אני לא אחיה {מצב משפחתי=הרבה אנשים מתים אצלנו צעירים אם המחלה פגעה בלב}. הסיבה היחידה שאני לא לוקח שום כדור מסוכן או מקיא מהבוקר עד הערב היא שאני לא רוצה לראות שוב את אמא שלי בוכה וממש לא את מישהו אחר מהמשפחה שלי בבקשה תעזרו לי אני מתחנן אני חכם מדי כדי למות צעיר.

יש רק מישהוו אחד שיכול לנצח את הגיהינום הזה שאתה נמצא בו, רק מישהו אחד שיש לו את הכוח, מישהו שאתה יקר לו מכל, מישהו שנלחם עבורך וכל כך רוצה שתצא מזה חיי, שתשתחרר מזה.. רק אחד יודע את הדרך, אחד שמכיר אותך ויודע כל צעד וצעד שתעשה. אחד שמוכן להקריב עבורך הכל - העיקר שתצא מזה... הוא מבטיח לך את הניצחון, עאת השלום ואת התקווה. הוא רוצה שתפנה אליו, שתתן לו את כל הכאב והבאלגן ותבקש ממננו... הוא פה. הוא אוהב אותך יותר מכל דבר. קוראים לו אלוהים

הייתי ממליצה לך שיאללה תיקח את עצמך בידיים....היו לך כבר כמה "הזהרות"!!! שמכעט מתת... נו אז למי אתה מחכה??? תלך לאישפוז, אבל לאישפוז של הפרעות אכילה ודחוף!! ותיקח את עצמך בידיים, כי רואים שאתה רוצה לחיות, אתה חכם וצעיר, מזה אתה עדיין ילד, ויש לך את כל כל כל החיים לפנייך...ושומעים את זה שאתה רוצה לחיות: "שאני לא רוצה לראות שוב את אמא שלי בוכה וממש לא את מישהו אחר מהמשפחה שלי בבקשה תעזרו לי אני מתחנן אני חכם מדי כדי למות צעיר" זה מה שאתה כתבת...תקרא את זה שוב ושוב...אתה רוצה לחיות, אז תתחיל את הדרך הנכונה...אתה יכול לעשות כל כך הרבה בחיים, אתה נשמע מאוד אינטיליגנט, וחבל שהחיים יפספסו אחד כמוך...וחבל שאתה תפספס כל כך הרבה הזדמנויות לעשות כל כך הרבה דברים יפם וכייפים בחיים...זוגיות, מפשחה, ילדים, טיולים בחו"ל, ללמוד משהו שאתה אוהב, לעשות דברים שאתה אוהב...אתה ממש לא רוצה להפסיק את כל זה!!! אז אני מציעה לך דחוף ללכת לאישפוז להפרעות אכילה, זה שיחות, תבין מאיפה כל זה התחיל, וכך תוכל לפתור את כל התסבוכת הזאת שנכנסת אליה, זה תפריטים של אוכל, כדי שתתרגל לאכול מסודר לחיים, כמובן שקודם תגיע למשקל תקין ואז תוכל באמת לבנות לך את החיי אכילה שלך כמו שצריך... באמת המלצתי בחום ואהבה...כי חבל עלייך!! אם אתה צריך ורוצה עוד משהו רק תשאל... בהצלחה

אני בולעת קיסמי שיניים כבר קרוב לשנתיים, ראיתי שעוד אנשים בעולם עושים את זה, האם זה מסוכן והאם אפשר להפסיק?! אני מרגישה שזאת סוג של התמכרות...

ברור שזה סוג של התמכרות מה זה נראה לך נורמלי לאכול קיסמי שיניים. אוכלים אוכל לא קיסמים וכן זה מסוכו זה כמו לבלוע סיכות מספיק שזה יינעץ במקום לא נכון או ידקור איבר פנימי ואת תדממי או תחנקי והלך עליך. מה זה השטויות האלה? לכי לטיפול יקירתי לפני שתזיקי לעצמך אם לא הזקת עדיין לעצמך. גם דבר כזה יושב בקיבה זה לא נראה לי תקין. הפסיקי עם זה ולכי לטיפול כן זו ממש התמכרות.

לפעמים אני קונה במיוחד קופסא... זה התחיל לי בגיל מאוד צעיר... ואני גם חושבת שזו התמכרות לכן חיפשתי אם יש עוד אנשים כאלה ושמחה לדעת שכן... אני ממש מכרסמת אותם לחלקים קטנים וזה אכן מתעכל... הייתה תקופה שהפסקתי ואז חזרתי שוב... אולי זה בגלל שחסר איזה ויטמינים בגוף או משהו.. בכל אופן אני גם קצת מפחדת מההשלכות של זה... ורוצה להפסיק.

בתור אחת שלומדת כל מיני תהליכים שקורים בגוף...פיזיולוגיה וכל מיני תהליכים שקורים בגוף...אז לדעתי זה מסוכן,לא נראה לי שזה מתעכל, כנסי לאינטרנט וחפשי אם הגוף מעכל עץ...אם הוא מוציא אותו מהגוף או משאיר אותו שם, ואם הוא אכן משאיר אותו בגוף אז בטח צומח לך איזה גוש של עץ, ואני אומרת שזה מסוכן...צריך לבדוק...לא נראה לי שהגוף מוציא את זה...תלוי באיזו תדירות או אם את ממש לועסת את זה וזה ממש מתפורר לקטנים קטנים... אני לא מבינה בזה או משהו...זה פשוט נשמע מסוכן, למקרה והגוף משאיר את זה בגוף, אם הוא לא יודע להוציא את זה...

מי שזוכר,הייתי כאן בתקופת הצבא,הייתי בדיכאון, סגרתי הרבה בצבא, הייתה לי איזו הפרעת אכילה קטנה,רציתי כל הזמן לברוח מכל ההתמודדויות ההם שהיו לי, מהכל... אז תאמת שרק קפצתי לומר שממש טוב לי, אני לומדת בוינגייט, ממש נהנת מכל רגע, מחייכת לרוב... תאמת שאתמול כנזכרתי וחפרתי בכל ההודעות מ2005-2007 לא ידעתי איך לעכל את זה או להכיל את זה כל כך..כל התקופה הזו שאני לא יודעת אפילו אם היא פתורה, או שאני צריכה לפתור אותה...אז אתמול קצת היה לי כבד...אז הייתי חייבת לשתף..הייתי מאוד מוטרדת אתמול, ישבתי איזה 5 שעות לפחות על כל "התיק" הזה מהעבר...עד 4 בבוקר... וגם ראיתי שמולאן כתבת כאן וחמודה, אז אמרתי שאני אשאל מה שלומכן? מקווה שיותר טוב מאז...אני מקווה שעשיתן איזו שהיא דרך עם עצמכן... אני יכולה לומר שאני עשיתי דרך ארוכה...ללא טיפול, וללא שום דבר, אחרי הצבא התחלתי לעשות מה שאני אוהבת ומה שטוב לי לעשות...אז כנראה שאז, בתקוםה ההיא לא מיציתי את עצמי, אז שקעתי עם כל מה שהעיק עליי ורק אגרתי וצברתי בבטן...וההורים, והדיאטות שהתחילו להן מגיל 13-14, והבגרויות שראיתי בהן כמכשול עצום, הכל הפך לאיזה גוש שלג, ובצבא רק התגבר... בקיצור תאמת שאני לא יודעת מה אני עושה עם כל הדבר הזה..האם להעלות אותו ולבדוק מה קרה, או לנסות לפתור דברים, או להניח לזה ולא להעלות לי טריגרים שלא צריך...לא יודעת... טוב שיהיה יום מקסים לכולם... מעיין

איזה קטע, גם אני סתם נכנסתי היום לראות מה קורה, אחרי שהרבה זמן לא נכנסתי. איזה כיף לראות שאת בסדר ומרגישה טוב ומחייכת.. זה כיף להסתכל על הכל כבדיעבד, לדבר על הכל בלשון עבר. מה את לומדת בוינגייט? ואיך הולך? אני חושבת שזה כן ממש טוב שישבת וקראת את כל ההודעות האלה כי זה כן משהו שצריך לעשות..אני לא יודעת אם עכשיו כל בעיות העבר נעלמו כי את בתקופה טובה או שהן באמת נעלמו לגמרי. כי מה יקרה ברגע שיהיה פתאום לא טוב?.. אז הכל יחזור שוב? זה משהו שאת צריכה לדעתי לבדוק עם עצמך. אני עכשיו בצבא ולפני זמן רב אזרתי אומץ וביקשתי לראות קב"ן בגלל כל הנושא הזה. זו היתה קב"נית והיא נפגשה איתי פעם אחת בערך ובמילים יפות רמזה לי שלא ניפגש יותר והיא תפנה אותי למישהי אחרת בבסיס אחר. אז לא רציתי ואמרתי לעצמי שדי, לא צריך טובות. לפני חודש בערך היא פתאום שלחה מייל לקצינה שלי וכתבה רשימה של תאריכים שבהם אני אפגש איתה- כל יום רביעי פעם בשבועיים. לא ידעתי אם לשתף פעולה או לא כי בזמן הזה כבר הפסקתי עם ההקאות והדיאטות. אז השבוע אמרתי לקצינה שלי שתבטל את זה.ואז חזרו ההקאות. מה שאני באה להגיד פה זה שאצלי לפחות, חשבתי שהכל פשוט נעלם אבל אז זה חזר פתאום בשניה. את צריכה לבדוק את זה.. אבל באמת שאני שמחה שטוב לך! ערב נעים!

בעצם הדיבור על זה עוזר, מהנסיון שלי...זה עוזר לשפוך דברים מהלב, להוציא את זה החוצה, כמובן שתזהרי כשאת מוציאה משהו כי זה סוג של סיכון, אבל מצד שני את חייבת לקחת את הסיכון הזה כי המצב שלך לא ממש טוב... אני ממליצה לך באמת בחום ללכת אלייה...גם אותי אחר כך הפנו לקבני"ת, לומר לך שעזר, לא, תאמת שבהתחלה היא חשבה שאני עוד אחת שמספרת סיפורים ורוצה רק לצאת מהצבא או משהו כזה...אבל אחר כך כשהיא הבינה שאני רצינית והכל, אז היא התחילה להלחץ, אני לא זוכרת למה זה נגמר, או איך...נראה לי שפשוט עמד להסתיים לי השירות או משהו כזה... וואו אני זוכרת את החמודה מאז, ילדונת בת איזה 15 היית לא? ופתאום את אומרת שאת בצבא, וואי איך הזמן טס לו...עברו 5 שנים מאז לא...?! מקווה שתעזרי אומץ ותעשי משהו למען עצמך...כי ההקאות האלו מתי שהוא רק יגמרו לך את הגוף.. אני לומדת תואר ראשון לחינוך גופני, אוהבת את זה הכי בעולם, אני חייה את הספורט, וזה לא נבע מהפרעת אכילה, זה משהו שבא מבפנים, השטויות שעשיתי אחר כך, השפורט רק תרם לזה:) בקיצור אני לא חושבת על האוכל, מה אני יאכל וכמה, אבל מה שכן תמיד ישאר אצלי, שאני שומרת על המשקל שלי שישאר יציב, עם יד על הדופק, אוכלת הכל, אבל כשאני רואה שאני קצת מגזימה, מורידה איזה חטיף או שניים, ושומרת על הגוף שלי מעוצב וכמו שהוא..גם מאז שהפסקתי להסתכל על האוכל וכמה אני יאכל ועל הדיאטות, אחרי הטיול הגדול, רזיתי באיזה 6 קילו, בלי לשים לב, ובלי לעשות כלום...פשוט הייתי עסוקה מלא בעבודה, ובתכנון של מה אני הולכת לעשות עם החיים אחרי הטיול..וזה באמת נכון, מאז שלא חושבים מה אני יכניס היום לפה וכמה ומה לא, אז המשקל מתאזן לו, ואם משלבים ספורט בצורה נכונה ולא מוגזמת, אז בכלל זה פלאים. אני יכולה לומר לך שאני שלמה עם הגוף שלי כבר איזה 3 שנים, אוהבת אותו, עד לפני 3 שנים הלכתי לים עם מכנס ועכשיו עם ביקיני רגיל...ולא הייתי שמנה, ועכשיו אני גם לא שמנה,אפשר לומר שאני רזה...אבל בצורה טובה:) וואי חפרתי.. בכל מקרה מאחלת לך המון המון בהצלחה...אני יכולה לייעץ לך כל דבר באמת, רק תשאלי..ואני מקווה שתעשי את הצעד הנכון (כן ללכת לקבני"ת, ועוד זה פסיכולוגית בלי כסף) תחשבי על זה לא עולה לך 300 ש"ח פגישה איתה, וזה שווה ללכת ולפרוק קצת מה שיש לך על הלב...ואולי לנסות לפתור אצלך דברים...

יקירתי החיים זה לא משחק. את חייבת ללכת ולהתמיד בשיחות אם את באמת רוצה לצאת מזה. צר לי אבל הצבא לא ממש יודע להתמודד עם הפרעות אכילה כן גם הקב"נים שלהם גם אם הם טובים הם לא מומחים בהפרעות אכילה. לכי אפילו בטיפול בחוץ אבל העיקר טיפול בשיחות כדי לצאת מזה באמת אם את באמת באמת רוצה לצאת מהמקום הזה אחת ולתמיד.

נכנסתי עכשיו אחרי שנים שלא.. וראיתי "מעיין" פה למעלה וחשבתי עלייך למרות שהייתי בטוחה שזו מעיין אחרת... יאאא עבר מלא זמן... לא יודעת אם כדאי לך לחזור לפה... אם התחלת לשכוח אז למה?

עברה עליי איזו מועקה קטנה, אז סתם נזכרתי בכל, ושאלתי את עצמי אם כדאי או אני צריכה לפתור את הדברים האלו מהעבר, כי יש הרבה דברים שלדעתי לא פתורים, שכל פעם שאני נזכרת בהם לא כל כל נהיה לי טוב...אז לא יודעת...אולי יש משהו שם לא פתור...או שיש ולא בא לי להכנס לזה... בסה"כ טוב לי בחיים, אני נהנת ממש מהלימודים שלי, "שורדת" מנטלית ופיזית, כי יש לי כל מיני פציעות ספורט ואני צריכה להתמודד עם זה במהלך תואר 1 לחינוך גופני, שזה אומר לעסוק בספורט כשיש לי בעיות, אז איך שהוא אני צריכה "לזרום" עם התואר הזה בלי להתפרק פיזית סופית...יש לי בעיות ברכיים, בלט דיסק, ועוד כמה דברים לא רגילים...אז סה"כ כמו לכולם יש עם מה להתמודד, והשאלה איך מתמודדים עם זה... מקווה שהכל טוב אצלך...או לפחות את בדרך הנכונה או הטובה בשבילך..?!ומה שלומך חוץ מזה?

אני דיברתי איתך אולי את לא זוכרת , אני בתת משקל ואני בטיפול לא אשפזו אותי עדיין אני נשקלתי שבוע שעבר ועליתי קצת מאז שדיברנו..... אני אוכלת בסדר גמור אך עדיין טיפה סופרת קלוריות השיער שלי נושר ואני לא בטוחה שזה קשור כי אין לי דופק נמוך או משהו כזה.....

שכחתי להוסיף מה הבעיה שלי? למה שאני אוכלת המשקל שלי לא עולה?

נוי הגוף שלנו זה מערכת מאוד חכמה הוא לא שוכח דברים שעושים לו כל כך מהר. זה נרשם באיזה שהוא מקום באחד התאים. כשאת חוזרת לאכול זה לא הוקוס פוקוס וכאילו כלום לא היה וכאילו שלא עשית לעצמך כלום בעבר ולא שיחקת עם האוכל. הגוף זוכר הכל כמו מחשב חכם. ייקח לו ז מן לחזור לעצמו ולהחזיר לעצמו את מה שהחסיר בתקופה שלא אכלת או אכלת והקאת והזקת לו. המשיכי בדרך שהתחלת כדי לצאת מהמחלה אל תתייאשי זה לא הוקוס פוקוס ביום אחד אבל לאט לאט הוא יחזור לעצמו . אל תרימי ידיים כל כך מהר. וכמובן לכי לטיפול בשיחות זה חשוב כי האוכל זה לא האישו פה אלא הנפש.

אורלי שלום כתבתי לך לפני חודשייםם וחצי, על ביתי בת ה 14.5 שנכנסה לא מרצונה לאנורקסיה, ומאז שהכנסתי אותה לאישפוז כבר חודשיים וחצי לשניידר,אצל פניג, אני חשה שמבחינת חשיבה היא לא משתפרת,דיברתי עם החברה שלה, ורציתי לדעת איך מבחינה חברתית אם חזרה לעצמה,היא סיפרה לי שביתי מדברת איתה רק על ירידה במשקל וכשמשחררים אותה הביתה ולבית הספר בהדרגה הידה לא משתפת פעולה, איך להתנהג איתה,הפחד שיעבירו לי אותה למקום אחר כמו לדוגמא שלוותה,זה פחד גדול שלא מרפה ,איך אני ממשיכה לטפל בילדה אני חסרת אונים כשהיא תחזור הביתה לשיגרה הפחד משתק אשמח לקבל ייעוץ איך אני מחדירה למחשבה שלה לשנות את החשיבה שלה.והיא לורחת רסיטל השאלה היא איך ומתי לדעתך יתחילו להוריד לה את הכדור אניפוחדת לאבד את הילדה יש לך פתרון לאן לקחת את הילדה?יש משהו שאת מאמינה שישפיע על הילדה לחשוב אחרת,הילדה מחפשת לחזור לרקוד,זה לא בא בחשבון,מה עושים?אשמח לקבל תשובה

שניידר הם נהדרים ומדהימים אך שם מטפלים בעיקר בהגעה למשקל הייעד ושהם מגיעים לשם משחררים אותם. אנחנו יודעים היטב שהבעיה היא הנפש ולכן חובה ללכת למטפל/ת טובים שטפלו בשורש הבעיה ובפחדים ובקשיים וילמדו אותם להתמודד ולאהוב את עצמם מחדש. אני יכולה להמליץ על נורית מכפר סבא שטיפלה באביטל והיא מדהימה. ברור לי שבשניידר זה להתאשפז ולהשתחרר כי בנפש לא טיפלו מספיק זמן היא עדיין חולה. אם את רוצה לדבר איתי תרגישי חופשי וצרי איתי קשר בטלפון 052-3387519 תתקשרי אחר הצהריים אשמח לדבר איתך ולהיות לך אוזן קשבת ומייעצת כאמא לאמא.

אני רוצה ללכת לאשפוז , בולמיה , אבל שמעתי שקיים כזה דבר אשפוז פרטי ???? אפשר פרטים על כל האשפוזים ..? מיזשהו יודעע מקומות טובים ???? מתה להחלים כבר אני עוד שנייה לא יצא מזה בחיים

האישפוזים היחידים באזור המרכז הינם בשניידר ובתל השומר. אני לא מכירה מקומות פרטיים אבל אני יכולה להמליץ לך על נורית המדהימה שתנסה לעזור לך לצאת משם והיא מקבלת בכפר סבא. הטלפון שלה 09-7454950 היא טיפלה בבתי והיא תעזור לך ללא אישפוז אם את לא במצב קריטי. כמובן שזה מחייב רצון שלך לצאת מזה באמת ושיתוף פעולה לשינוי.

אני במצב קריטי ביותר... מה לגבי שלבים בהרצליה...?? מה הטלפון...? אפשר גם פרטים בבקשה?

אני בת 16, אנורקסית כבר שנתיים. נשקלתי היום אחרי הרבה זמן שלא נשקלתי. אבל נשקלתי עם גינס, בגדים, נעלים ופלאפון.. כמה זה מוסיף למשקל? תודה.

יקירתי לא משנה עם ג'ינס בלי גינס לכי לטיפול ומהר לפני שיהיה מאוחר מדי המשקל הוא רק קצה המזלג הבעיה היא הנפש שאינה במקום הנכון ואת חייבת טיפול לאהוב ולקבל את עצמך מחדש. אל תפלי לתהום הזו ואם את שם נסי בכל כוח לצאת ממנה

שלום אני בת 19 מטר 75 .שוקלת 51 המשקל שלי ירד.. הבעיה שאין לי נטייה להשמנה... האם יש פיתרון ??

אם הירידה במשקל אינה נובעת מדיאטה או הרעבה סימן שיש לך גנטיקה טובה וחילוף חומרים טוב ואשרך שכך. השאלה האם באמת לא ירדת במשקל כי החלטת לא לאכול.

דווקא אני מקפידה לאכול טוב..וזה לא שיש לי בעיה של אוכל.. אבל לפעמים אוכלת מלא שטיות.. וזה גם גנטי אצלי במשפחה ..שאין להם נטייה להשמנה.. הבעיה שאני רוצה לדעת איך להשמין..כי אין לי תפריט שאומר לי איך לאכול נכון..

רציתי לשתף, הייתי בולימית ואכלנית כפייתית כעשר שנים כיום אני בת 26, לא ידעתי איך אצא מזה עד שחברתי היחידה שיודעת מהבולימיה הפגישה אותי עם אישה מקסימה בשם אורית שגרה בקריות, שלקחה אותי אליה למספר פגישות וגרמה לי להאמין בעצמי ולהפסיק לכעוס על כל העולם, הייתי אצלה כבר ב6 מפגשים ועם התובנות שלה והטיפול שהיא עושה לי אני פחות מקיאה ומרגישה הרבה יותר טוב, אני יודעת שהדרך עוד ארוכה אבל אפשר לנצח את הבולימיה, החיים נראים אחרת לגמרי אל תתייאשו

היי טל, אני בולימית כבר 6 שנים כמעט, הפצעים על הפנים, הכאבים בגוף, שיניים מתפוררות/שחוקות חולשה,דיכאון-ניסיתי טיפולים-תרופות-נסעתי חיפה -ת"א חצי שנה אך לא עזר דבר.. את חושבת שכדאי אישפוז? איך הולך לך? את בדרך החוצה? לי קשה בטירוף , אני כבר חושבת לפעמים להרים ידיים מהחיים בכלל

הי, תודה על ההתעניינות, אני ממש מרגישה נפלא, כמובן שזה לא פשוט והבולימיה לא נעלמת מהר אבל אני מרגישה שאני בדרך הנכונה, התחלתי לקבל את עצמי ולהפסיק לשפוט את עצמי, הבנתי מהמטפלת שלי אורית כמה נזק עושות ההקאות ,היא כל כך מבינה אותי ומאוד עוזרת לי, הייתי ממש ממליצה לך לנסות להגיע אליה, גם עם זה מצריך נסיעות לקריות (אינני יודעת היכן את גרה)מזמן לא נתקלתי במשהי כל כך חמימת לב ומבינה עניין, אם תרצי פרטים עליה רשמי לי למייל שלי ואתן לך בשימחה,[email protected]

אל תרימי ידיים, בהחלט אפשר להחלים, אני כבר חודש בטיפול, מרגישה נפלא, יש פה ושם נחיתות אבל אני מרגישה שהטיפול שאני עוברת עוזר לי ,במידה ואת מעוניינת לדבר עם מי שמטפלת בי אשמח לכתוב לך מייל של מי שמטפלת בי, כדי לך לשוחח איתה היא לא מחייבת כלום, היא מבינה את העיניין כי בעברה גם היא באה מאותו מקום של בולימיה ויש לה שיטה שהיא מטפלת ועוזרת. בכל מקרה אל תזניחי את זה החיים שווים ויפים!!!! אין קסמים

אני בדרך החוצה.... הסכמתי לאשפוז כי הבנתי שאני לא מצליחה לבד וכי מסגרת של בית זה לא מחזיק אותי. הבנתי שאני צריכה משהו יום יום כל היום, כי כל כך רציתי כבר לצאת מזה... יומיים לפני הרגשתי שכן יש לי את הכוח לצאת מזה, שכן יש כוח להילחם וכי אסור אסור לוותר!!! החלטתי לא ללכת לאשפוז כי הבנתי והאמנתי שכן אפשר, שאני יכולה, למרות שידעתי שהדרך בבית היא יותר קשה ויותר מסוכנת. אם את באמת לא יכולה לבד ( שזה די הגיוני) , ואת שמה לב שבבית לא זז כלום אלא להיפך, אני הייתי הולכת לאשפוז... תשכלי טוב טוב את ההחלטה שלך, ותקחי החלטה רצינית!! ובעניין אשפוז - אני ממליצה לך להיכנס בכל זאת להמתנה כי זה המתנה של חודשים...

אפשר בהחלט להחלים אם רק בוחרים בכך ורוצים לעשות שינוי. זה תלוי אך ורק בך ורק את יכולה להוביל את השינוי ולקבל החלטה. בחרי בחיים זה אפשרי בהחלט למרות שזה לא הוקוס פוקוס ביום אחד וזה תהליך זה בהחלט שווה.

את ממליצה על אשפוז?..איפה טוב? איפה כדאי? מה כדאי

מתה לדעת איפה הגבול איפה אפול בסוף לצום ימים שלמים לעשות ספורט בלי הפסקה העיקר לבדוק איפה הגוף הקטן שלי יגיד לי די. אני די חזקה מסתבר אני אוכלת יותר מדי. בגלל זה. ולפעמים כשעולה הבוקר ושוב לא בא לי ללכת ללימודים באוניברסיטה ושוב לא בא לי לראות אף אחד, אני קצת מתחרטת.

הגדרת נכון סוג של טיפשות ושטות לעשות טעות שאחר כך כל חייך תצטערי עליה. את צריכה להחליט ולבחור בחיים או במוות ההחלטה בידיים שלך בלבד רק את יכולה להוביל את השינוי אם תרצי בכך.

בוקר טוב,הבת שלי בת 15,יפהפיה,תלמידה מצטיינת , חוסר בטחון לגבי הגוף שלה בשנה האחרונה , מההסטוריה במחשב אצלה גיליתי לפני כחודש שהיא מסתובבת באתרי אנורקסיה , יזמתי איתה שיחה , דיברנו על מה שמפריע לה (חברים בעיקר) ועל עניני יאטה ובריאות - הכל ברוח טובה וסבלנות.(לא אמרתי לה שהייתי אצלה במחשב) נראה שהמצב השתפר מאד עד לפני כשבועיים - התחילה לרוץ כל יום ולהפחית שוב באוכל , נכנסתי הבוקר למחשב שלה וגיליתי שעשתה בלוג והיא רושמת שם פוסטים על צום , על הגוף שלה וכו' ברור שאפנה מיידית לטיפול השאלות שלי - המלצה לגבי מטפל / פסיכולוג באזור השרון האם לחסום בשלב הזה את הגישה לאתרם המטורפים האלו? תודה אני לחוצה ממש וזה דחוף סיגל

אמא יקרה ודואגת אין ספק שדואגת בצדק. אם תחסמי את האתרים זה לא יעזור היא תמצא דרך להגיע אליהם בכל מיני דרכים ומקומות. אין ספק שבתך חייבת מטפל/ת וללכת לשיחות. אשמח לשוחח איתך ולתת לך מעט מנסיוני כאמא שהייתה שם הטלפון שלי 052-3387519 ולגבי מטפל אשמח להפנותך לנורית שטיפלה והוציאה את בתי היקרה מהמחלה נורית מקבלת בכפר סבא והיא מדהימה. היא היתה שם בעצמה ויצאה משם ולמדה שנים על גבי שנים ומטפלת מעל 14 שנה בהפרעות אכילה, מומלץ בחום היא מדהימה באמת 09-7454950 ושוב אל תשאירי דברים כך השיחות לא יעזרו כי היא תמשיך בשלה הכחשה זה חלק מהבעיה זה כמו פיצול אישיות שתי אנשים באחד. טפלי בזה דחוף לפני שהמצב ידרדר. זה לא בושה ומדובר בחיים של הבת שלך הדבר היקר יותר מכל.

כאב של אמא ורצון עז לעזור.. דבר מדהים! אני בתור בת, הדבר שאני כל כך צריכה במצב הזה מאמא שלי הוא להרגיש את האהבה, לא דרך שאלות או ניג'וסים וכו, אני פשוט יודעת שאני צריכה להרגיש את האהבה שלה, את החיבוק.. וזה כל כך חסר, משאיר חלל. המלצה שלי - חבקי אותה כמה שאת יכולה! תני לה להרגיש שהיא חשובה ואהובה. לא שזה יפתור את הבעיה, אבל זה כל כך עוזר.

טוב אני ממש מתוסכלת כבר .. לפני שנה הפסקתי לאכול וירדתי בשלושה החודשים הראשונים 16 קג, ומאז יורדת קצת, עולה קצת, יורדת קצת.. בסוף מרץ אשפזו אותי במצב מסוכן לשבועיים וחצי בבית חולים במטרה של לייצב את הגוף טיפה, אבל יצאתי משם במצב יותר גרוע משנכסנתי. יצאתי אבל עם מוטיבציה חדשה ורצון לשינוי, שלפני שבועעים וחצי זה הפך באמת להחלטה של לצאת מזה וגם לעשות משהו נגד זה ולהפסיק לוותר.. מאז אני באמת אוכלת כמעט רגיל ובלי בעיה, אבל אני מתה מבפנםי ואני מרגישה ככ לבד שזה מסוכן! אני מפחדת ליפול בחזרה, למרות שאני יודעת שזה לא יקרה.. אז למה אני מתוסכלת אם המצב ממש משתפר?? כי הגוף שלי פשוט לא רוצה להרגיש יותר טוב!!! אני עדיין חסרת סבלנות, עצבנתי, בחוסר שלווה, חלשה, דופק מהיר וכל שאר השטויות.. למה, למרות שאני אוכלת יחסית למה שהיה בשנה האחרונה הרבה, הגוף שלי עדיין 'מת' ?!?!

שרה יקרה ברור לכולנו כמו לך שהמשקל והאוכל זה לא האישו פה את חייבת טיפול לא לעלייה במשקל אלא טיפול לנפש. את חייבת ללמוד לאהוב ולקבל את עצמך מחדש וכמובן ללמוד להתמודד עם הבעיות והקשיים ועם שורש הבעיה שהביאה אותך לשם. המשקל ימשיך להיות נדנדה תעלי ותרדי תעלי ותרדי אך הנפש תשאר חולה עם לא תקבל טיפול ודחוף אז לכי וטפלי דברי ופתרי דברים זה לא בושה.

האמת אני מודעת לזה לגמרי.. אני יודעת שצריך למצוא את הכאב הזה בפנים, שאני חייבת פשוט חייבת לאהוב את עצמי אחרת אני יפול מבור לבור. אני בטיפול של שיחות כבר יותר מחצי שנה וזה לא מתקדם לשום מקום, אני פשוט לא מוצאת את הסיבה! לא מוצאת שורש הבעיה! כניראה אין שורש בכלל.. סתם נכנס לי ג'וק לראש. אבל השאלה שלי היא - אם אני פשוט ימשיך לאכול עכשיו טוב, ויחזור להרגלי אכילה רגילים, אז הבעיה ספציפית בתחום של האוכל תיעלם? יצא לי הג'וק מהראש? אני יוכל לצאתת מזה..? ובנוגע לשיחות, אני לא יודתע מה לעשות. כי חצי שנה כבר, וזה לא מתקדם. תודה רבה דרך אגב! טוב לדעת שיש מישהו שמבין..

"לא קל לי האמת לשתף אתכם, להיחשף במערומיי ולתת לכם לדעת עליי כל כך הרבה, כנראה שלריאליטי אני לא כל כך מתאימה.. זה לא כל כך בא לי בטבעיות , אני מודה. הסיבה שאני כותבת כאן את הדברים, היא כי אני יודעת שזה חשוב. אני היום בת 24, אני עובדת במרכז טיפולים בתת מודע ( אני יודעת שרובכם חושבים ?!?!!?!?!) אבל כן.. מדובר בשיטה מפותחת שיכולה לאתר אמונות שורשיות בתת מודע ולשחרר אותן וגם את ההתניות שגורמות לנו ביומיום, לאבד את עצמנו ולהתנהג לא בצורה שמועילה לנו. אני רוצה אבל לספר לכם מעט על דברים שעברתי במהלך חיי ועל חלק מהשינויים שאני עשיתי. אני בתיכון למדתי משחק, בבית ספר מקסים שבחיפה. אני תמיד הייתי בחורה מלאת חיים, קצת לא מחוברת לקרקע ,כולם מסביבי היו בטוחים שאני בחורה מאושרת . אני זוכרת שבשיעור אחד המורה של תיאטרון בתנועה, עצרה את השיעור וביקשה מכל התלמידים למחוא לי כפיים בגלל שהצלחתי לרזות כל כך ואני נראת טוב יותר על הבמה. מהזיכרון הזה הסיפור שלי מתחיל, אני זוכרת שהרגשתי כל כך טוב אני הייתי כבר כמה שבועות בדיאטת ה"עד 500 קלוריות ביום" והתוצאות שלי מצאו חן בעיני,אפילו מחאו לי כפיים! בעיקר השליטה מצאה חן בעיני, הרגשתי שאני שולטת בי, הייתי באותה תקופה פרפקציוניסטית בלימודים , פחות ממאה והייתי בוכה ( כן כן, הייתי מאלה), פרפקציוניסטית למראה שלי ולאט לאט הורדתי עוד ועוד ועוד במשקל. אני מגיעה מבית שהפרעות אכילה זה לא חדש, אבל כשאת נכנסת למצב של שליטה , זה כמו שאחותי אריאן אמרה לי פעם - זה כרטיס נסיעה לכיוון אחד.. יש רגע שכבר אי אפשר כבר לרדת" וכך היה רזיתי עוד ועוד.. אין לי אפילו תמונות מאותה תקופה כי לא אהבתי להצטלם עד שלא אהיה ממש ממש רזה כמו שבטלביזיה, להיות הדוגמנית שתמיד רציתי להיות ובאמת האמנתי שבשביל להיות שחקנית מצליחה אהובה עשירה אני צריכה להיות רזה מאוד- לא תופסת יותר מדיי נוכחות. אחרי כמה חודשים לא קיבלתי וסת, הגוף הרגיש התרעה והפסיק את הדימום. אני מודה שנבהלתי אבל לא יכולתי לעצור, לעלות על המשקל היה חלק ניכר מהיומיום והקיבה הצטמצמה ופחדתי לאכול או להודות בזה שאני קצת בבעיה. למזלי משפחתי שמה לב לזה שאני מרזה בקצב מסחרר ולא אוכלת כמעט כלום (הדיאטה שלי הייתה ממש מגוחכת!) מלחץ של המשפחה הם שלחו אותי למקום כלשהו שאת שמו לא אחשוף שמתיימר לתת עזרה לבעלי הפרעות אכילה, שם "זכיתי" לקבל יחס של מטרד, חולה, לא נורמאלית! ופשוט בצורה משפילה הכריחו אותי בלי להתייחס למצב הנפשי העגום שהייתי בו ( כן! בנאדם שמגיע למצב שכזה לא מגיע סתם ויש דברים שעומדים מאחורי הקלעים, וזה יכול לקרות גם לאדם עם הכי הרבה פוטנציאל , נוכחות, כריזה שבעולם.. אתם לא יודעים מה יושב שם בתת מודע של האחר..) להישקל מדיי שבוע , נתנו לי תפריטים של אכילה נכונה אבל לא התיחסו למצבי הנפשי בכלל, למה בחורה בת 16 מרעיבה את עצמה! בגלל שחששתי מכך שלא יהיו לי ילדים ,שיתפתי פעולה והמציאות התפוצצה לי בפנים אני במשך חודשים אכלתי בכמויות מטורפות !!!! אחרי חצי שנה שהייתי בתת משקל , אני שמנתי עשרות קילוגרמים ועדיין לא קיבלתי את התמיכה שבאמת רציתי! לא התייחסו בכלל לכך שהעניין של משקל המעוות בראש שלי הוא רק סימפטום למשהו יותר עמוק כמובן שנבהלתי והתחלתי בתחביב הישן ולא נחמד שלי, שהכרתי מכמה חברות לכיתה - להכניס אצבע ולהקיא! וזאת התחלתה של תקופת ה"בולימיה" שלי ( למי שלא יודע - בולימיה זה מצב של חוסר שליטה מול אוכל, אכילה של כמויות ענקיות של אוכל , והמון רגשות אשם ואז הקאה מכוונת של האוכל, ההקאה זה לא העניין *חוסר השליטה* זה העניין, וזה כמו כדור שלג ענקי ללא סוף). זה בא לסירוגין אבל הראייה המעוותת הייתה קיימת.. -רק כשאני ארזה אני אקנה לי בגדים יפים- -אם אני יוצאת היום אז אני לא אוכל כלום- -אם אני שמנתי אני לא אצא מהבית שלא יראו אותי ככה- ועוד ועוד ועוד.... אבל זה הפסיק באיזה שהוא שלב.. והכול היה "בסדר" עד שבשנת השירות שלי, שוב זה קרה הייתי מעורערת ועלו לי דברים שהיה לי קשה להתמודד איתם ושוב חייתי מבולמוס לבולמוס.. אז הייתי מספיק חכמה לבקש עזרה וקיבלתי ב"מתנה" כדורים שחוץ מלגרום לי לא להרגיש כ-ל-ו-ם-, כמו שיתוק וייאוש ומירור לא עזרו לי.. אף אחד לא באמת עזר לי... רק ניסו לטשטש את הבעייה, לא לפתור. זה באיזה שהוא שלב נפסק, אבל אכילה רגשית זה משהו שהיה קיים בי שנים! חוסר שליטה הזה מול אוכל, יחסי אהבה -שנאה. .היום כשאני בסיום של תהליך בשיטת אריאן לב לתת מודע, אני פשוט כבר לא שם.. חשוב לציין שהעניין של אוכל זה לא האישו בכלל,אני קיבלתי הרבה מעבר לזה בטיפולים האלה, אני פתרתי את הדברים מהשורש וזה מה שחשוב אני במקום אחר ואני יכולה להביא את עצמי, לבטא את עצמי ולאהוב את החיים ואת עצמי ולהצליח האירוני הוא שמאז ומעולם ניראתי טוב, קילו יותר או קילו פחות, בכלל עניין של מראה זה מאוד עניין של ביטחון ויצא לי להכיר אנשים יפיפיים שלא היה ליהם שמץ של ביטחון או אהבה עצמית- אז מה זה שווה? אני מספרת לכם את הסיפור ואין לי אפילו לא קצת תחושה של כאב, אני כל כך לא שם מבפנים שזה כאילו אני מספרת על מישהי אחרת... מדהים שמשחררים משהו מהתת מודע , זה פשוט לא "נוגע לך יותר" למה אני מספרת את זה?!... אז ככה... יש לי המון המון לקוחות, ויש כאלה שעדיין לא, שנמצאים במצב שהייתי בו ואני יודעת שיש כאלה במצב קשה בהרבה. זה לא משנה אם זה חרדותדיכאוןחוסר חיבור לעצמךתחושה של דחייהביטולמחיקהחרדת נטישה הרס עצמיהפרעות אכילה השמנה חולי פחד במהאלימות ועוד.... כל אלה הם סימפטומים של מצוקה מהתת מודע, וכיום אין טיפול שנותן מענה אמיתי , יציב ונכון לריפוי עמוק לכל התקיעויות האלה, אנשים מקבלים את חייהם כעובדה ולא מצליחים להאמין בכלל שהם יכולים לחיות אחרת. שיטת הטיפולים במרכז בו אני עובדת , נתן לי ונותן מדיי יום פתרון תמידי ,קבוע ללקוחות שלו, כי הם עובדים על התת מודע על שורש הבעיה- האמונה השורשית שגורמת לתחושה של תקיעות בחיים. הרבה מאוד מהאוכלוסייה כבר מסוממת בכדורי הרגעה נגד דיכאון ריטלין ועוד... במטרה לטשטש את הבעיה אבל לא לפתור אותה.. כולם מנסים רק לתפקד אבל הנשמה רוצה עזרה וזועקת להיות חופשייה באמת. הראייה בחברה שלנו מ-ע-ו-ו-ת-ת- ואני רוצה לצעוק את זה שכולם יתעוררו !!! כמה שטויות מכניסים לנו לראש ולמה? בשביל למכור עוד ניתוח פלסטיבגד ועוד... אומרים שלנו שאנו הנשים יכולות להשיג כל תפקיד שרק נרצה.. אבל בבקשה לא לתפוס יותר מדיי נוכחות.. עדיף שתשקלי שני קילו וזהו.. תשאירי מקום לגברים שלידך.. תכניסו טוב טוב לראש שלכם, קוראים יקרים שלי מגיע לכם לחיות באהבה , שלווה , חירות אמיתית, הצלחה ושגשוג ואם אתם מרגישים ( וחלקכם ישקרו לעצמכם עכשיו... זה בסדר.. אתם יודעים את האמת עמוק בפנים) שאתם לא ממצים את מלוא הפוטנציאל, שאתם חיים במעגלים, שאתם לא באמת מצליחים לחיות את החיים שאתם רוצים לחיות תדעו שיש מפתחות בשביל לצאת לדרך חדשה ויש היום שיטת טיפולים שעובדת ברמה בינלאומית שמטרה המלאה לעזור לכם לממש את מלוא הפוטנציאל שבם שיטת "אריאן לב לתת מודע" תתקשרו ובאמת תתחילו לחייך- 036189041 0508871767 המון אהבה ותודה שהקדשתם לי כמה דקות יקרות , גאיה.

יקירתי קודם כל אני מורידה בפניך את הכובע על כוחות הנפש להיחשף ועל הסיפור המדהים והנוגע אין ספק שיש לך מה לתת את מדהימה. אשמח אם תעזרי כמוני להרבה בנות לצאת ולהבין לאיזה בור עמוק הם נכנסים בור שהכניסה אליו קלה אך היציאה ממנו לא. שנית אני בזה לאותה מורה על המחיאות כפיים ועל העידוו לרזון אני מקווה שהמורה הבינה שחלק מהמצב שלך באשמתה הגדולה ואני מקווה שהמצפון יציק לה כל חייה כי היא לא יודעת למה היא גרמה במודע או לא במודע. תפילתי שהרבה בנות יצליחו לעשות את השינוי ואמן ואמן ותצליחי לעזור להם כי אין חכם כבעל ניסיון.שאפו לך (כל הכבוד!!!))

היי, שלום יש לי בעיות עם האוכל בערך מכיתה ח'.. ואני כרגע בת 24 שזה בערך 11 שנה.. במהלך כל התקופה הזאת היו לי המון תקופות של הרעבות עשיתי המון דיאטות כאסח שכמעט בכל אחת רזיתי 20 קילו.. מעולם לא הייתי תת משקל אבל.. ואחרי כל ההרעבות הייתי משמינה כפול השיא היה שהגעתי לפני שנה למשקל 100 קילו מאז רזיתי המון והשמנתי שוב חלק ואני כרגע בעודף משקל BMI 32 שזה המון.. ואני שוב בדיאטה בתקווה להוריד את כל מה שהעלתי נמאס לי מהיו יו הזה.. הבעיה שלי היא שחזרתי להקיא בשבועיים האחרונים עכשיו אני לא מקיאה את כל האוכל אלא רק חלק ובטח חלק קטן ואני מאוד מגבילה את עצמי במזון בלי בשר מוצרי חלב ועכשיו גם לחם הפסקתי.. השאלה האם בגלל שאני בעודך משקל כזה זה נחשב בכלל בולמיה או הפרעת אכילה או מה זה בכלל כי אני מרגישה שיש לי בעיה אבל בגלל העודף משקל אני קצת מבולבלת.. אני מאוד מתוסכלת ונראה לי גם בדיכאון ובעיקר מיואשת משנים על גבי שנים של ייאוש וסבל אני יודעת שאני בקרוב ארזה את הכל ואהיה שוב רזה כי לקחתי את עצמי ממש בידיים עכשיו.. אני מצד אחד מאוד צריכה את ההקאות זה הדבר היחידי שמחזיק אותי כרגע אבל מצד שני אני לא טיפשה אני יודעת שזה לא בריא וזה יקח אותי למקום רע מאוד כמו שהייתי בעבר ואולי הפעם אפילו יותר גרוע כי אני נחושה יותר מאי פעם.. האם יש מרכזים שיכולים לעזור לי אם באמת המצב שלי בעיה או בגלל שאני בעודף זה לא נחשב אלא צריך להיות בתת משקל או משקל רזה בשביל שזה יחשב כנדרש טיפול? תודה על עזרתכם מראש, מיואשת

יקירתי ברור לחלוטין שאת עם הפרעת אכילה חמורה ביותר או ליתר דיוק בולמיה. אגב מרבית הבולמיות אינן רזות בכלל נהפוך הוא הן מלאות ולכן קשה לעלות על הבעיה שלהם.ברור לחלוטין שאת חייבת בטיפול אמליץ לך ללכת לשיחות כדי לפתור בעיות עם עצמך לברר עם עצמך למה את מתעסקת כל הזמן עם האוכל והקלוריות, לברר לעצמך איפה את מרגישה ריקנות נוראה ולמה את בורחת לאוכל במקום להתמודד עם הבעיות ובעצם להתמודד ולהתסכל לבעיות ישר בעיניים. את חייבת ללמוד לאהוב את עצמך כי זה נובע ממקום של שנאה עצמית נוראית. אני יכולה להמליץ על נורית המדהימה שמקבלת בכפר סבא והטלפון שלה 09-7454950 והיא מדהימה מדהימה ואם לא מטפל פרטי נסי באגם או אולי בנופית או בשחף שאני לא מכירה ולא יכולה להמליץ כי אני לא יודעת מניסיוני איך הם. אל תשאירי דברים כך במצב לא פתור כי אחרת זה ייגמר רע. לכי לטיפול ומהר.

תודה... רצית לשאול אם יש לך מושג על העלויות של טיפולים כאלה בערך? פשוט אני לא במצב כלכלי שיכול להרשות לעצמי משהו מאוד יקר

שלום לכולם! אנו קבוצה של סטודנטיות לעבודה סוציאלית אשר עושות פרוייקט בעבודה סוציאלית קהילתית בנושא המענים להפרעות אכילה בדרום הארץ. במסגרת הפרוייקט אנו מנסות לשפר את מערך המענים באזור זה. לשם כל אנו מנסות לברר ולרדת לעומק ההגדרה של מהו "זמן המתנה סביר/ ראוי" לטיפול בהפרעות אכילה? נשמח לשמוע את דעתכם... כמתמודדות/ים, מטפלות/ים וכמובן כל בעלי עניין ורקע בנושא. בתודה- הסטודנטיות!

שלום לכן, אני גרה בדרום ( דרומית לבאר שבע) והייתי חודשיים המתנה לאשפוז בשניידר. קיבלו אותי אחרי חודשיים כבר כי אמא שלי כל יום כל היום התקשרה לבקש שוב ושוב שיקבלו אותי כי המצב ממש גרוע, אבל אם היא לא הייתה מתקשרת - זה היה לוקח יותר זמן. לדעתי זה ממש ממש לא טוב שצריך לחכות ככ הרבה זמן, כי יש מקרים דחופים שלא יכולים לחכות את כל החודשים האלה!!!! אלב אמרו לנו שמה לעשות, אין הרבה מקום והתור ארוך....

היי כולם, רציתי להתייעץ איתכם על נושא קצת אחר שמתקשר גם לבעיית האכילה. עד לפני כחודש וחצי הייתי שייכת למסגרת שנת שירות.למי שלא מכיר-זאת שנה לפני הצבא,שמוקדשת לתרומה לקהילה.בשנה הזאת גרים בדירה עם חברים וכל העיסוק מוקדש לתרומה.בעצם הבעייה שלי התפתחה שם.בשלב מסויים הגעתי למצב שהתפקוד שלי ממש לא משהו,וכל האחראים עליי נורא לחצו מהבחינה הזאת.היה לי קשה לתפקד,וחיפשתי כל סיבה אפשרית לזה,רק לא הסתכלתי על הבעייה עצמה-בעיית האכילה שלי. בשלב מסויים שהבנתי שזו הבעייה חשבתי שכדאי שאחזור הביתה,לטפל בעצמי.במסגרת הזו "נלקחת" הפרטיות ויש קושי לשים לב לעצמך.המחשבה לעזוב את השנת שירות נבעה מהמקום שיהיה לי זמן לטפל בעצמי בבית,למצוא לי מסגרות אחרות (עבודה,אולי קצת התנדבות אחרת) ולמלא לי את החיים בדברים שיעשו לי טוב. אבל זה לא קרה.. כל מה שחשבתי שיעזור,רק הפך להיות גרוע יותר.אני לא מצליחה לגרור את עצמי לעשות דברים,כל דבר שהוא!מה שאומר שאני ממש כל היום בבית וממש לא עושה כלום! אפילו את החברים כבר הפסקתי לראות.. שום דבר לא עושה לי טוב,ולא גורם לי הנאה אמיתית.השנת שירות שכיביכול "ברחתי" ממנה נראת לי עכשיו כמקום להאחז בו,מה שלא היה לי עד עכשיו. יש לי שם חברים ממש טובים שיודעים על הבעייה ותומכים המון. בשלושה ימים האחרונים ביקרתי שם (ישנתי בדירה עם החברים) והרגשתי שאני חוזרת לעצמי.צחקתי ונהנתי מכל דבר שוב.הייתי שוב אני..ואז עלתה בי המחשבה שאולי כדאי שאחזור לשם.. (ברור שזה לא יהיה באותה מידת אינטסיביות,אבל כל מה שאני אעשה הוא טוב,כי בבית זה במילא לא קורה ).ועכשיו כשחזרתי הביתה,שוב מתחשק לי להתסגר,שוב לא בא לי לדבר עם אף אחד.. כשהייתי שם גם חשבתי על הטיפול,עלזה שכדאי שאתחיל לקחת אותו ברצינות ולשמוע לכל מה שהמטפלים אומרים (מה שממש לא קרה עד עכשיו).ושוב,כשחזרתי הביתה הקול הרע לשמוע רק לעצמי חזר אליי.. והשאלה שלי היא - את חושבת שזה יהיה נכון לחזור? אני לא מצליחה להבין עם עצמי איך אני רוצה לחזור למקום ששם הכל התחיל.. יש קשר למקום הזה ולבעייה הזאת? ואם כן,אז למה זה המקום היחידי שאני כן נהנת בו וכן חוזרת להיות עצמי? אשמח לשמוע כל דעה שהיא.

שלום אורטל, אני חושבת שאת צריכה להיות במקום שעושה לך טוב, ולברוח ממקום שגורם לך לדיכאון. פשוט תתרחקי קצת מהבית.. זה עובד אצלי. יש לי הפרעת אכילה כבר שנה (אני בת 16), וכל פעם כשאני בבית, בעיקר כשאני לבד, אני אוכלת הרבה ומקיאה, או שאני לא אוכלת, ואני כל הזמן עצובה. אז אני פשוט מתרחקת מהבית שלי. אני יוצאת עם חברות, או עם אמא שלי, או אפילו לבד. את לא יודעת כמה שזה עושה לי טוב! אני בטוחה שגם לך זה יעשה טוב אם תתרחקי מהבית ותהיי רק במקומות שעושים כך טוב, עם אנשים שאת אוהבת ושאוהבים אותך. בקשר לשירות, אני לא יודעת עד כמה טוב לך שם. נשמע ממה שכתבת שאת ממש נהינת שם וזה עושה לך טוב, אז כדאי לך להשאר שם. ואם באמת שם מקור הבעיה, אז ברור שהטיפול צריך לבוא משם... יש לך שם הרבה חברים שאוהבים ותומכים, אז תנצלי את זה!! בהצלחה, תרגישי טוב! סוזן [email protected]

את חייבת קודם כל להיות איפה שטוב לך וטוב לך במקום שאת עסוקה בדברים ולא במחשבות ולכן הקפידי תמיד להיות עסוקה במה שמעניין אותך מעבר לזה את חייבת טיפול כי לברוח זה לא הפתרון. הבעיות והקשיים יצוצו בכל מקום ולא יעלמו כבמטה קסם. לכי למישהו ושוחחי אל מה שמפריע לך על הפחדים שלך ועל הדברים שאת מנסה לברוח מהם, נסי להתמודד איתם ולא לברוח מהם ואין ספק ששיחות יעשו לך טוב וישנו דברים. אל תזניחי דברים לא נפתרים מעצמם ומעכבר זה נהיה גדול כמו פיל זה רק מתעצם.

כן.בדיוק התחלתי טיפול,אני מקווה שזה יעבוד וילך טוב..אני באמת מנסה להסתכל על הבעייה בעיניים ולא לברוח ממנה.ובמקום שטוב לי זה עובד הרבה יותר טוב. סוזן תודה גם לך על העצה!

היי אני רק התגייסתי לצבא..ואני אחרי הטירונות..הקורס עדיין לא התחיל אז אנחנו רק נרשמים ואני נמצאת כרגע בבה"ד 7... האמת שאני לא יודעת לאן לפנות....ישלי בעית אכילה כבר מעל לשנה...כבר קרוב לשנתיים...שאני אוכלת אכילה רגשית ואני רק משמינה...אני בחורה מלאה ...אבל אני מפחדת שזה יחמיר...אז לאחרונה התחלתי פשוט להקיא כל מה שאני אוכלת... אני מפחדת שכבר פיתחתי לעצמי בולימיה... אני לא יודעת אם בצבא יכולים לעזור...כי באזרחות כן פניתי לגורמים אבל אף אחד לא הבין אותי...ווויתרתי וגם האמצעים הכספיים שלי על הפנים.... אני מפחדת שאם אני אגש למישהו בצבא יורידו לי פרופיל או יוציאו אותי או לא יודעת מה....אני לא רוצה טיפול עם כדורים זה מגעיל אותי...אולי שיחות? אני לא יודעת...אני צריכה מישהו קבוע כזה...אבל אני לא יודעת למי לגשת..לאן לפנות..מה לעשות גם אני לא יודעת איפה אני אהיה למרות שאני יודעת תתפקיד...למי לפנות? הבנתי שיש קב"ן אבל אני לא רוצה לשם כי לא ניראלי שמישו יבין אותי..אני צריכה מישהו שמבין בנושא הזה...אבל אני מפחדת שישנו לי משהו בבצבא בגלל שאני אחשוף את זה..מבינים?.. מה אתם ממליצים לי? תודה רונה.

יקירתי צר לי לבשר לך אבל את כבר בולמית ולפני שתסחפי חזק פנימה ותפלי עמוק לתהום בקשי עזרה. את יכולה ללכת בצבא לקב"ן ולבקש שיחות או בחוץ באופן פרטי כי בגלל שאת חיילת זה אולי בעייתי דרך קופת חולים. עשי זאת מהר ככל האפשר כדי שלא תפלי עוד ועוד פנימה. עצרי זאת בזמן. אין לך הרבה ברירות.

זה עושה אותי שמחה!! אני מאושרת כשאני קמה בבוקר עם בטח שטוחה לגמרי! הדבר הזה פשוט מרגיע אותי.

לא ידעתי שלשהות כל היום בשירותים עושה אדם מאושר. זה חידוש. מה כיף בזה? ככה את מעבירה את הימים לא חבל? את גורמת נזק לגוף שלך שאת אפילו לא מבינה את גודלו תחשבי האם זה כדאי לך בכלל? את חייבת ללכת לטיפול ולהתמודד עם הבעיות והפחדים הלקסדין לא יפתור כלום.אל תחכי יותר מדי בקשי עזרה.

אולי פעמיים ביום.. הבוקר נשקלתי ואני רואה שחוץ מבטן שטוחה מאוד, הלקסעדין לא עושה כלום. הוא בכלל לא מוריד אותי במשקל! הוא סתם מוציא לי את כל הנוזלים מהגוף ושום דבר חוץ מזה. כל הכאבי בטן שיש לי כל בוקר בכלל לא שווים את זה!! זהו, אני מפסיקה עם הכדורים המפגרים האלה! גם ההקאות כבר לא עוזרות לי לרדת במשקל. אני כבר לא מצליחה להקיא, לא יודעת למה.. אני פשוט ינסה להפחית באוכל כמה שאני יכולה, ואני ממש ממש מקווה שאני יצליח לחזור שוב למשקל שהייתי בו לפני 3 חודשים.