רגשות אשמה ובדידות

בוקר טוב, קשה לי קצת לגולל את הסיפור שלי והרגשות הקשים אבל אני אנסה. אני בת 38 ובעלי גדול ממני ב- 9 שנים. יש לנו נסיכה קרובה לגיל 3 ואנו נשואים 12 שנה. שהתחתנתי עם בעלי כנראה לא הרגשתי מספיק מוכנה לכך ולא רציתי להביא ילדים מה גם שהיה לי קושי מאוד גדול בקיום יחסים. ממבט לאחור נראה לי שהייתי זקוקה לבעלי שיהיה כל כולו שלי ויהיה לידי. לאחר 5 שנות נישואין התחלנו בבירור פיריון והדרך לא הייתה קלה, לאחר שנתיים נכנסתי להיריון ובגיל 35 ילדתי את הנסיכה שלי. היום אני בסבב שני ושוב בטיפולים. אני מרגישה כמו מרוץ מטורף נגד הזמן. יש לי כל כך הרבה רגשות אשמה שלא ניסיתי להכנס להיריון בגיל צעיר ובזבזתי הרבה שנים. המרוץ הזה נגד השעון הביולוגי הורג אותי. החברים של בעלי כבר לכולם יש ילדים שהולכים לצבא, אחותו הגדולה כבר סבתא, האחות השניה כבר חיתנה ילדה ולשאר יש גם ילדים גדולים. בתחילת ההריון שלי אמא של בעלי נפטרה וכשהנסיכה שלי הייתה בת שנה וחצי נפטר אביו. מיותר לציין איזה חרא הרגשתי שהם לא זכו להיות יותר איתנו ועם הילדה. ושוב רגשות אשמה למה זה לא קרה לפני. אני ובעלי שנינו הכי קטנים במשפחה, גם לי יש אחים שהילדים שלהם כבר גדולים אבל המשפחה שלנו יותר מגובשת והם מאוד מאוד אוהבים את הבת שלי. מאוד מפריע לי שהמשפחה של בעלי מאוד מרוחקת ולא מגובשת וכמעט אין קשר אחרי שההורים שלו נפטרו. אני מרגישה בדידות איומה, רגשות אשמה, קושי במציאת עצמי בעולם הקריירה למרות שאני אקדמאית ויש לי מקצוע מבוקש. אני מנסה לתת לבת שלי חיים טובים ולהעניק לה מהכל- אהבה, חום, גבולות, משפחה, בילויים מחוץ לבית, זמן איכות איתי ועם בעלי, משחקים ברוחב הלב ואכן יש לנו ילדה טפו טפו. בעצם אני מרגישה תקועה עם עצמי והרגשות שלי ולפעמים אני מרגישה שאני חיה רק בשביל הבת שלי ולא יותר. תודה על ההקשבה.