יחסיי עם הוריי ובת אחי

אהוד שלום, שמי מעיין, ואני בתחילת שנות ה- 30. יש לי אח נוסף הגדול ממני ב- 3 שנים. הבית שבו גדלתי היה כאוטי . כיום אני אישה בוגרת, שמתמודדת אמנם עם קשיים רגשיים, אך חיה חיים מלאים וגדושים. למרות שהקשר הריגשי עם משפחתי אינו עמוק וגם מרוחק למדי, יש לי סימביוזה מסויימת עם ההורים- חרדה ודאגה כלפיהם. שאלתי הראשונה היא, כיצד יוצרים את המרחק הפסיכולוגי ביני לבין הוריי? דבר נוסף הנוגע ליחסה של אחייניתי כלפיי, לאחי יש בת בגיל 6. היא מפונקת מאוד ע"י הוריה והוריי - הסב והסבתא. הילדה נטולת ערכים ולא מטפחים בה נטיות וערכים, כגון: אמפטיה, נתינה ושיתוף. אני מאוד שונה בהתנהגותי ותפיסותיי מבני משפחתי והדבר יוצר ריחוק רב. ריחוק שלא ניתן לגשר עליו. בביקורים המעטים שהיו לי בבית הוריי בחודשים האחרונים התפתחו מריבות קשות על רקע של הצקות ואלימות של האחייניית שלי כלפיי. אף אחד אינו מציב לה גבולות והכל נעשה "בטובות" וחנפנות כלפי הילדה. אין כל סמכות הורית! אני מגיבה קשה לאלימות של הילדה. הילדה "מצפצפת" עליי ומקבלת סיפוק מהסבל ומהכעס שלי. בביקור האחרון הצבתי לאימי תנאי להגעה שלי (אני מבחינתי וויתרתי על ביקורים), שאם ההצקות מתחילות, היא או הוריה אחראים להפסיק זאת מיידית. ברגע שהגעתי לבית הורי, הילדה החלה להרביץ ולהציק בכל דרך אפשרית, תוך הנאה מדהימה מהרוגז שהיא מעוררת בי. הילדה לא חשופה לאלימות בשום צורה שהיא. היא חשופה לפינוק רב, רגשי וחומרי. עבור הוריי, הילדה הזאת היא הכל בשבילם והם נותנים לה אהבה ללא תנאי, וגם ללא גבולות. שאלתי היא, מדוע הילדה מתנהגת כך? מדוע היא לא מגלה רגישות ונהנית מסבל האחר? הכל תלוי בחינוך או שיש כאן בסיס מולד? האמנם תינוק הוא "טאבולארסה" (דף חלק)בראשיתו? תודה, מעיין