החותנת ממררת את חיי

שלום, אני בת 28 נשואה טריה ובחודש שישי להריון. היחסים עם החותנת לא קלים. אני מרגישה שהיא שמה עצמה במקום הראשון ולא אכפת לה איך זה ישפיע על היחסים ביני לבין בעלי. היא עושה חרם עלי מכל שטות שלא נראית לה (למשל, מחליטה לנהוג בביתי כבשלה, ולנקות למרות שאני מבקשת שתפסיק, להתעלם מבקשותיי החוזקות), מזכירה את האקסית שלו (שגם איתה לא הסתדרה כלל וכלל, אבל נהנית לשאול אותו אם הוא מתגעגע אליה). אומרת שהורי לא אוהבים אותי כי הם לא דוחפים לנו כסף (אני נגד קבלת מתנות שהם לא ביום הולדת, ולא אוהבת שמנסים לקנות אותי. אני עובדת ולא צריכה תרומות) וכשאני מארחת, היא מנסה להשתלט על הכל, ולהחליט מה לשים על השולחן, מתי להוריד ועוד ועוד ועוד, אין ספור דוגמאות. היא כועסת עלי בגלל שאני לא מוכנה לקבל את מרותה והיא רואה בכך חוסר כבוד. אז היא חופשרת לבעלי שעות בטלפון או לחלופין (או במקביל) עושה חרם ולא מוכנה לראותינו. זה מקשה מאוד על יחסי עם בעלי. הוא קשור מאוד להוריו. ואני מרגישה שבמקום שתהיה לי משפחה תומכת שלא "מחפשת" אותי, אני כל הזמן צריכה להיות על המשמר. קיבלתי אויבים במקום משפחה. בנוסף, גם כדי להקל על בעלי, בתחילת הקשר הסכמתי להתרחק ממקום מגורי ומשפחתי ועברתי צפונה. ואני מרגישה מנותקת ממשפחתי. בנוסף, הם כל הזמן מתנהגיפ לבעלי כמו אל ילד קטן, כל הזמן אומרים לו שהוא לא כזה חכם (הוא בעל תואר ראשון במתמטיקה ומוכשר בעסקים!), ומורידים מהערך שלו, וכשאני עומדת לצידו, הם אומרים שאני סותמת להם את הפה ולוקחת בעלות עליו. אני רוצה לדעת איך ניתן לשבת וליישר את ההדורים מבלי שאצטרך לאבד את עצמי ורצונותי. מבלי שאהפוך לבובה שלהם. אני לא מסוגלת לחיות בויכוחים. אני כבר מספר פעמים חשבתי לעזוב הכל ולחזור למרכז אבל אני אוהבת את בעלי מאוד ולא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו. מה לעשות? אני כבר בהתמוטטות עצבים.

תודה רבה על תגובתך. זה מקל לשתף. דיברתי על כך עם בעלי. הוא דיבר עם הוריו. אך הם בטוחים שזה חוסר כבוד שאני מעירה להם, או עוצרת אותם מלבצע דברים בביתי, ושלמעשה אני גורמת לניכור. לדעת בעלי ולדעתי, שורש הבעיה היא בכך שאנחנו מגיעים ממשפחות בעלות גישה שונה לחלוטין לחיים אחת מהשניה. בעוד ששלי מכבדת את פרטיות האדם, באם הוא ילד או בוגר, ושואלת קודם למעשה (למשל שואלת אם אפשר לעזור עם הכלים, אם אפשר לעזור עם הכביסה, אם מעוניינים בעצתם), משפחתו מאמינה כי ניסיונם מעל הכל, ויש להיוועץ בהם בכל ואסור לומר להם לא, כי להם הידע והניסיון.... אני אדם מאוד עצמאי, עצה אני אוהבת לשמוע פעם אחת. הוריו חופרים במשך שעות עד שבעלי נכנע להם, כי הוא מתעייף מהשיחה. אני אף פעם לא נכנעת. אם משהו לא ניראה לי - אני לא אקבל בשום אופן. משום מה, הם בוחרים לשכוח את הפעמים הרבות שעצתם נראתה לי וקיבלתי אותה. בעלי אמר שידבר איתם. לדעתי, הבעיה הנוכחית תיפתר, אך עוד חודש חודשיים תהיה שוב מריבה על דבר אחר (מה עוד שבקרוב הלידה ואני בטוחה שמחלוקות רבות תצצונה בעיקבות זה..) לדעתי בעלי לא מציג חזות אחידה מול הוריו, כפי שהוא מציג לי את דבריו. האם יש צעדים, התנהלות, צורת מענה שכדאי לסגל? בעלי ואני סיכמנו שבפעם הבאה שהוריו יעשו משהו שיפגע בי עמוקות, אקח אותו הצידה, אומר לו, והוא יטפל. אני מקווה שזה יעזור. אני מחפשת פיתרון ארוך טווח. אשמח לעצה.