ילדה בכיינית עם התפרצויות זעם (לפעמים)

שלום, יש לי ילדה בת 4. ילדה חכמה, אינטלגנטית ומאוד בוגרת (לדעתי) לגילה. היא מבטאת רגשות בצורה ברורה (כמו: משעמם לי, אני עצובה, אני שמחה כרגע, זה ממש מוצא חן בעיניי, או זה לא מוצא חן בעיניי). אבל עם כל זה אני חושבת שהיא רגישה יתר על המידה. כל דבר קטן שמציק לה או לא נראה לה, היא ישר מתחילה להתבכיין. לדוגמא: אמא, המכנס מציק, החולצה לוחצת, הכפית נוזלת, החלב חם, לא רוצה להיכנס לשירותים, לא מוצאת את המשחק ההוא... על כל דבר יש לה תלונות, וכל בקשה שהיא מבקשת (כל בקשה, תרתי משמע) מלווה בהתבכיינות או יללות. שמתי לב שכשהתעלמתי לגמרי זה החמיר וכשהתחלתי להגיד שאני לא רוצה שהיא תבכה ושבכי זה לא דרך לבקש דברים (ולא הייתי נענית) זה גם כן לא חלף. ניסיתי למנוע ממנה דברים (למשל אם תבכי לא תראי טלוויזיה) וגם זה לא עזר. לאחרונה אני מנסה שיטה שכאשר היא בוכה או מבקשת ביללות אני אומרת "אני לא שומעת" מבלי להזכיר את הבכי. עד עכשיו נראה לי שזה עובד. הבעיה היא כשאנחנו בחוץ ועם עוד אנשים, במיוחד ההורים של בעלי. הם מאוד שיפוטיים ומשווים בין הנכדים וזה מפריע לי מאוד (כבר הדביקו לה את תווית הבכיינית והתוקפנית). הילדה מתחילה לבכות אם מישהו לא רוצה לשחק איתה (וזו בעיה שחוזרת על עצמה תמיד) או אם מישהו חוטף לה משהו או לא מרשה לה לשחק בו. הרבה פעמים היא גם מכה את הילדים האחרים כתוצאה מהתסכול. ועוד יותר גרוע היא גם לא מנסה לפתור את הבעיה לבד, היא ישר באה אליי (לכן אני נורא חוששת לשלוח אותה לחברים כי נראה לי שלא תוכל להסתדר או תתחיל להתבכיין ואף אחד לא יבין אותה). לדוגמא: היא שיחקה עם בן דודה במשחק שלה ואז הוא חטף לה אותו ורץ בחצר. או בת דוד שלה אמרה לה שהיא לא רוצה לשחק איתה ולקחה את הילדים האחרים וביקשה מהם לא לשחק איתה. ישר באה אליי (בלי שום נסיון לפתור את הבעיה) והתחילה לבכות. כשאמרתי לה שאני לא שומעת ביקשה שוב פעם (לא הכי בשקט) ועניתי שתנסה לפתור לבד או לקחת את המשחק שלה. אז ישר הלכה צעקה עליהם והכתה אותם. אני מאוד מתוסכלת מהמצב כי זה מצב שחוזר על עצמו תמיד. גם עניין הבכי בכלל ועניין הבכי בחוץ בפרט והעובדה שהיא תמיד באה אליי או פותרת את הבעיה במכות. יש לציין שהיא בכורה ושיש לה אח בדרך (אני בהריון חודש שישי). העניין הזה התחיל עוד לפני ההריון בכלל. אולי העניין שהיא התרגלה שאנחנו שם בשבילה גרמ לה להיות תלותית יתר על המידה? מה לעשות? אני אובדת עצות וזה נורא מפריע. סילחה מראש על אורך הפנייה.

שלום לך ותודה על התשובה, בקשר למכות, אני מבהירה לילדה שזה לא מקובל ושיש דרכים אחרות לפתור בעיות ואני נותנת לה אולטימטום, או הולכים הביתה, או משהו אחר ולרוב זה לא חוזר (לפחות באותה פגישה). אבל איך אני צריכה להגיב כאשר ילד אחר נותן לה מכות והיא מחזירה. מצד אחד זה לא נעים לקבל מכה ולהיות ילד כאפות ומצד שני גם לא טוב להיות אלים. אני כאן בדילמה ולא יודעת איך להגיב. הרבה פעמים היא אומרת- אבל הוא היכה אותי קודם וזה נכון אבל אין לי איך להגיב במיוחד גם בפני הורים אחרים. בעניין ההתערבות, האם זה כדאי שאני אתערב? אני לא רוצה להתערב במשחק של ילדים קטנים ולא רוצה להיראות או להישמע קטנונית במיוחד מול מבוגרים אחרים שלא מתערבים. האם להראות שאני שמה לב למניפולציות של הבנות -במיוחד הגדולות ממנה מעט- ושאני קטנונית. יש לציין שאף אחד לא שם לב לזה, רק אני. (וזה למרות שאני רואה שהילדה שלי צודקת והיא באה אלי עם דמעות בעיניים ואין לי איך להגיב- ואתה יודע איך זה כשילד בטוח שהוא צודק, הוא יעשה הכל כדי להוכיח את זה). אני באמת לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שהיא לא צריכה להגיב למניפולציות של אחרים אבל איך אני אלמד אותה שלפחות לא תתרגש מזה? או תעשה מזה עניין? איך להעלות לה יותר את הביטחון העצמי (יש לציין שהיא כן ילדה עם ביטחון עצמי גבוה ואינה ביישנית בכלל, בבית ובחוץ)? שוב תודה, אשמח לקבל תשובה תמיד.