גידול ילדים

אנו הורים בשנות השלושים לבן 10 חודשים, ואנו חווים קשיים של ממש בתקשורת בינינו, בשל תפישת-עולמה של אשתי בנושא גידול הילד. אשתי אינה מסוגלת לשמוע את הצאצא הקטן בוכה או מייבב. לכן, כמעט ולא קורה שהוא שוהה בלול ומעסיק את עצמו (הוא לא הורגל לזה). כלומר אחד מאיתנו, לתפישתה, חייב תמיד להימצא לידו, להעסיקו ולהשגיח כמובן שלא ייפגע. הלול, מבחינתה, אינו אלא פתרון קצר-טווח (למספר דקות, בדרך-כלל) המיועד לשימוש בזמנים בהם רק אחד מאיתנו נמצא איתו בבית וחייב לגשת לשירותים, לדוגמא. כלומר, סיטואציה בה הוא מעסיק את עצמו בלול וכל אחד מאיתנו עסוק בשלו, אך מודע כמובן לנעשה עם התינוק, אינה מתרחשת כמעט. אני מוצא שגישתה שגויה, במיוחד לאור העובדה כי התנהלות זו אינה מאפשרת לנו למעשה למצוא זמן-איכות ו/או מנוחה מההתרוצצויות אחריו לעצמנו - לא כזוג ובמיוחד לא כאינדבידואלים. כך יוצא שהזמן שיש לכל אחד מאיתנו עם עצמו הוא בשירותים, במקלחת או בדרך לעבודה. מיותר לציין שהתנהלות זו גובה מחיר פיזי ונפשי/מנטאלי כאחד. אנו רבים ומתווכחים תדיר על הנושא וחוששים שניאלץ לפרק בשל כך את החבילה. שאלתי היא כיצד ניתן לגשר על הפערים בתפישות, וחשוב מכך - לדעת מהי הדרך הנכונה להתנהלות. מצד אחד, ברור לי שיש לאפשר לו לזחול בחופשיות, להתפתח פיזית ומוטורית וללמוד את סביבתו. מצד שני, יוצא שרוב הזמן (בסופי-שבוע לאורך כמעט כל היום) אנו בעצם מתרוצצים אחריו ומעסיקים אותו.