יחסים עם אמא

שלום, רציתי להתייעץ על יחסיי עם אמי, אני בת 24, סטודנטית, תמיד היחסים עם ההורים היו טעונים מבחינתי לכן עזבתי את הבית מיד כשהשתחררתי מהצבא והיום חיה חיים עצמאיים. חשוב לציין שגיל ההתבגרות היה קשה מבחינתי והיה רצוף במשברים (כלומר, אני מניחה שגם להם לא היה קל איתי) אני לא יודעת לשים את האצבע בדיוק על הדברים שמפריעים לי, כל דבר שהיא אומרת - מעצבן אותי. כל דבר שהיא עושה- מפריע לי. אני לא יכולה לשמוע אותה מדברת, אין לי שום הערכה אליה או לאישיות שלה. מצד אחד אף פעם לא שיתפתי אותם בשום דבר שקשור אליי, מאוד קנאית לפרטיות ולא רוצה שייכנסו לחיי, כמו כן לא נעזרת בהם מבחינה כלכלית / עזרה כלשהיא בחיי, מצד שני אני מתעצבנת כשהם לא שואלים. התסריט המושלם מבחינתי זה לנתק איתם את הקשר לגמרי כדי שיהיה לי שקט אבל אני יודעת שזה יגרור דרמות כי היא בנאדם שמאוד חשוב לו מה אחרים אומרים וזה ייראה לא טוב בעיני המשפחה והחברים שלהם. לכן היחסים הם מאוד צוננים (טלפון מצידם פעם ביומיים-שלושה וארוחת שישי בערך פעם בחודש.) ועדיין, גם המעט הזה- יוצר אצלי משקעים ועצבים לטווח ארוך. אני עכשיו מחפשת כל הזמן סיבות לריב ולשבור את הכלים, כמו ילדה בת 15... די, חשבתי שזה יעבור בשלב כלשהו, או שישתפר כשאעזוב את הבית אבל להפך, אני רק רוצה יותר להתרחק. מה אפשר לעשות?

שילה שלום, ברשותך אתייחס למשפט אחד שכתבת שבו, לדעתי, מצוי הקונפליקט העיקרי שלך: "מצד אחד אף פעם לא שיתפתי אותם בשום דבר שקשור אליי, מאוד קנאית לפרטיות ולא רוצה שייכנסו לחיי, כמו כן לא נעזרת בהם מבחינה כלכלית / עזרה כלשהיא בחיי, מצד שני אני מתעצבנת כשהם לא שואלים." התהליך התקין בגיל ההתבגרות הוא ספרציה (התנתקות) מההורים וגיבוש "אני" עצמאי וניפרד. ומהמעט ששיתפת עושה רושם שאת עשית/עושה את התהליך בגדול... יחד עם זאת, קיים הצורך לדעת שההורים נשארים שם בשבילנו וממשיכים לאהוב אותנו, לדאוג לנו...גם כשאנו רוצים או צריכים להתרחק מהם. לכן, הצורך שלך שהם ימשיכו להתעניין בך. ניתוק גמור אף פעם לא התשובה אלא אם מדובר במצבים מאד קיצוניים שלהורים השפעה שלילית על הילד. ובכל זאת הייתי מציעה לך לשבת עם עצמך ולכתוב על דף את הטוב והחיובי בקשר עם ההורים מצד אחד, ואת הקשיים שאת חווה איתם מצד שני, לאחר מכן קראי לעצמך את מה שכתבת. יתכן ותגלי שהחיובי גדול יותר ממה שחשבת, ואולי שווה לך לשבת עם הוריך על הקשיים ולשתף אותם בהרגשה שלך, יש סיכוי שתופתעי לטובה... ואולי לא, אבל לא מזיק לנסות וליישר הדורים כי בסופו של דבר אלו ההורים שלך ובדרך כלל הילדים הם רוב עולמם של ההורים (גם אם הילדים לא ממש רואים ומפרשים אז זה בצורה כזאת. בהצלחה בכל דרכיך! נועה נדב בר אבן

באופן כללי אפשר לומר שהיחסים עם אבי טובים יותר, אני מרגישה שהוא מעריך ואוהב אותי מאוד, "יותר" מאמא. חשוב להוסיף עוד שני פרטים שאולי ישפכו מעט אור על המצב, הוריי דתיים ואני יצאתי בשאלה עם סיום התיכון (אכזבה ראשונה). כמו כן, אני לסבית וחיה עם בת זוג מזה 3 שנים- הם לא יודעים על הנטייה ולא על בת הזוג (אכזבה שנייה ומשמעותית-עתידית). זה בעצם ה"סוד" הגדול, בגללו אני לא רוצה שייכנסו לחיי ומצידם- לא מבינים ומפעילים לחץ מאוד גדול על "למה אין לך חבר" ומתי את מתחתנת...(אזכיר שאני בת 24- מונחים של זקנה במגזר)- מעצבן אותי יותר. יציאה מהארון אינה באה בחשבון בשלב זה, כפי שלא באה ב10 השנים האחרונות, כאמור, ההשלכות הרגשיות והאכזבה שיהיו קשים מנשוא (גם עבורי בשלב זה). ומלכתחילה, שאלתי היא על יחסים עם האם.