כמעט ואין לי קשר עם בני בן ה 25

שלום, אני ובעלי בגילאי 50+. בני חי אתנו בבית עד גיל 23 בערך. בשנתיים האחרונות הוא גר בדירה שכורה. מאז אני בקושי רואה אותו ובקושי שומעת ממנו. אני מתקשרת ואין לו זמן לדבר, מנסה להזמין לארוחת שישי או ביום אחר והוא תמיד עסוק. יש תחושה שהוא בכלל לא מעוניין להיות בקשר אלא אם כן הוא זקוק מאתנו (ממני ומבעלי) לאיזשהי עזרה. פעם קבעתי אתו פגישה ושוחחתי אתו על הקשר שלנו. הוא אמר שהוא היה רוצה יותר קשר והוא ינסה.. מאוד עצוב וכואב לי. יותר ויותר קשה לי להתמודד עם הדחיות שלו אותי בטלפון (אין לי זמן) או שמסרה לבוא למפגשי שישי. לדבריו הוא לא עושה את זה מסיבה מסויימת. אני מאוד אוהבת אותו וחושבת שסה"כ הוא אוהב אותי ואת בעלי, אבל אנחנו לא ממש מעניינים אותו. אשמח לקבל עיצה, הדרכה בסיסית, כל דבר שיכול לעזור.

אם הייתי מעוניינת ללכת לפסיכולוג הייתי כבר פונה :-) פניתי לפורם בתקווה לקבל עיצה או כיוון קונקרטיים על סמך ניסיון עם סוג קשרים כזה. כיון שבני תמיד היה אדם יוצא דופן (עצמאי, פיקח אך לא אוהב להתאמץ, עושה רק מה שמעניין אותו ויחד עם זה מקסים וכריזמטי) במהלך גידול בני היינו אצל 2-3 פסיכולוגים שהנחו אותנו. בשלב הזה אני מעוניינת בעיצה יותר ממוקדת ומקומית.