שאמא לא תכעס

שלום, בני בן ה- 6 ילד מאוד טוב ובעל ביקורת עצמית מאוד גבוהה. כך למשל, כשעושה משהו לא בסדר, הוא מרגיש עם זה כ"כ רע שממש סותם אוזניים ולא מוכן לשמוע מה יש לי להגיד(ואני פשוט לא אומרת). ולמשל אם רק נדמה לו שאני כועסת - הוא מתחיל לבכות. ובגן - אם מרביצים לו, הוא לא מחזיר כי מודאג מזה שהגננת תחשוב שהוא לא בסדר, ועוד יותר מזה שאולי תספר לאמא. המצחיק הוא שהוא כזה ילד טוב, שכמעט אין על מה לכעוס עליו, וגם אם כן - זה נעשה כ"כ בעדינות, בגלל התגובות הרגישות שלו. ולכן אני מתוסכלת - לא ברור לי מדוע הוא כ"כ רגיש - האם זה בגללנו ההורים ואיך לגרום לו להשתחרר מ"אמא תכעס, תתאכזב וכו'". רוצה שיהיה לו קל יותר בחיים... ורוצה שהוא ירגיש חופשי לספר לנו הכל בלי חששות לגבי מה נחשוב עליו. בעיניים אובייקטיביות, לא חושבת שזה משהו שאנחנו כהורים עושים לא בסדר. לא ממנהגנו לכעוס בבית, להרים את הקול, לקלל, להטיף מוסר או כל התנהגות אחרת שהייתה יכולה להסביר לי את תגובת הילד ל"איך אמא תגיב". אנו משתדלים לחנך בנעימים ולדבר בפתיחות. נראה לי שזה ברמה רגשית עמוקה של אולי בושה "שיתאכזבו ממני", "שיחשבו שאני לא בסדר", שאני לא עומד בסטנדרטים" וכו'. מנסה להסביר שאנחנו אוהבים ונאהב בכל מחיר - וזה כמובן לא עוזר. אז מה עושים ?

זה ממש לא נראה לי הכיוון. זו לא מניפולציה. הוא באמת מתייסר. כאילו חושב שצריך לעמוד בצפיות שלנו ושל מחנכיו תמיד ומתרגש מכל ביקורת (דוגמת אני לא אחזיר בגן לילד שהרביץ לי כי הגננת תחשוב שאני התחלתי ואז תכעס עלי)