שיבושים בהסדרי ראיה ואולי קצת יותר עמוק מזה..

מר גלבוע שלום רב, רקע יש לי ילדה מקסימה בת שלוש, כאשר אני פרוד מזה שנתיים וחצי. אני מרגיש שאנחנו מחוברים מספיק טוב חרף הנסיבות. על פי הסדרי הראיה שנחתמו, עד לפני כשנה היא כלל לא ישנה אצלי מפאת גילה.עת הגיע הזמן שתישן אצלי, וכמובן שכבר הרבה לפני חיכה לה חדר שינה מכובד- הופתעתי לטובה.במילים אחרות, חששותי שמא לא תרצה או שמא תתעורר פתאום ותרצה את אמא לא התממשו, והוקל לי. זמן קצר לאחר מכן זה הגיע. זה התחיל בפעם אחת שהתעוררה ורצתה את אמא (כנראה שזו היתה טעות, אבל החזרתי אותה), המשיך באופן ספורדי לפעמים בהם ביקשה לחזור לאימא עוד בטרם ההכנות לשינה, והיו גם מצבים בהם רצתה שאעלה ואשאר איתה בביתה במקום לנסוע אלי. בכל הפעמים הסכמתי, זולת הפעמים בהם ביקשה ממני להישאר לישון אצלה. הגיעו דברים לידי כך, שבחודשים האחרונים ישנה אצלי בממוצע של פעם בחודש (ההסדרים שעשינו:שני ורביעי, וכל סופש שני). חשוב לי להדגיש שבימים בהם לא ישנה אצלי או לא רצתה לבוא אלי, עדיין רצתה להיות איתי, ואכן בילינו זמן איכות ביחד. מקרה בוחן בתוך כך נוצר מצב (ייתכן ואבסורדי) שבפעם האחרונה שאספתי את בתי (לפני יומיים) בילינו יחד בקניון, וכשיצאנו משם לאוטו שאלתי אותה:"את רוצה לחזור לאימא או שאת באה אלי?". "אני באה לישון אצלך אבא", אמרה. דקותיים לאחר מכן הטלפון מצלצל, אימא התקשרה לשאול האם אנחנו חוזרים או הולכים אליי. דיווחתי לה, וזו רצתה לדבר עם הילדה. כשמסרתי לבתי את הטלפון במצב ספיקר, אמרה לאימא: "אמא אני לא חוזרת אלייך, אני הולכת לישון אצל אבא".מן העבר השני נשמע קול מאוכזב שאומר: "אכלת, שתית, עשית פיפי? אני מתגעגעת אלייך, אני אוהבת אותך ואני בבית". מיד הפכה הבעת פניה של בתי עצובה משהו, וענתה לאימא: "אני רוצה לחזור אלייך". וכך היה. טוויסט עד כאן אני שואל את עצמי כל מיני שאלות באשר להסדרי הראיה (או יותר נכון שינה); האם אני צריך להתעקש או לא?, ואם כן אז מי או מה יכול להיות לצדי כשאימא קופצת על המציאה? (כלומר בניגוד אליי, דעתה נחרצת בעניין-אם היא רוצה אליי אז תחזיר אותה מיד). ועוד אי אלו שאלות בנושא. אבל מקרה הבוחן שלעיל הסתעף וקרה דבר אשר הרעיד לי את אמות הסיפין וגרם לי לאנומיה מוחלטת באשר להתנהלותי מול בתי ואימא. כרבע שעה לאחר שהחזרתי את בתי לביתה, התקשרה אליי אימא ושאלה אותי על שני ילדים שהציקו לבתי בקניון, לטענתה כך סיפרה לה בתי. לא היו דברים מעולם. כרבע שעה מאוחר יותר, טלפון נוסף, הפעם בטון מאשים; "...אומרת שהיא רצתה לחזור הביתה, ושאתה לא הסכמת". כיוון שלא היה ולא נברא, "היה זה מבחינתי בחזקת הרצחת וגם ירשת", לא מספיק שאני עושה כל מה שמבקשים ממני, לא מספיק שאני דואג לזמן איכות עם בתי גם אני מרגיש לפעמים כמי שמסתפק בפירורים- אז עכשיו זה?! ועוד מאחת שמתלהמת ושולחת מסרונים שהקורא אותם יחשוב שאני איזה אב כוחני או חס וחלילה אלים. כאן אני עוצר, ומעלה שתי סברות; האחת, בתי כלל לא אמרה דברה כזה ואימא עושה כל שעל ידה על מנת "להעניש" אותי (אוכל לסכם את יחסה אליי במשפט אחד: "אנחנו רוצות אותך פה איתנו, ואם לא, זה מה שיהיה לך"). הסברה השניה, ולא פחות מטרידה אם לא יותר- בתי אכן אמרה דבר כזה. בעניין הזה חשוב לי לציין שהיה תקדים; יום אחד(לפני כחודש) כשאספתי את בתי ושאלתי אותה איך היה בגן, מיד סיפרה לי על ילדה שהציקה לה שוב, זאת לאחר שהעלנו את העניין בגן כמה שבועות קודם. מיד התקשרתי לגננת, וזו סיפרה לי שמאז נעשו מספר נסיונות לחבר ביניהן אך בימים האחרונים החליטו לעשות ביניהן הפרדה מוחלטת, ועל כן לא ייתכן שהיום היא הציקה לה. נראה כי ישנן לא מעט שאלות על כל מה שכתבי ותיארתי עד כה, אך מכיוון שאין זה המקום לטיפול מקיף וגם ככה אני מרגיש שכתבתי יותר מן המקובל, אשאל שתיים ספציפיות: 1. מה לעניין השינה, האם להתעקש? 2. אם אכן אמרה בתי את הדברים שלעיל, מה שלא היה ולא נברא, למה היא אמרה את זה? איך אני יכול להתמודד עם זה? במיוחד שאני לבד במערכה, כלומר אימא טוענת שהיא אמרה את זה, ו"אם היא אמרה את זה אז היא לא משקרת". מתוך האפלה מחפש קרן אור אדי